פסק דין א. בתביעתו זו עותר התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו השלמת פיצויי פיטורין, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פועלי בניין בגובה הסכום שהיתה הנתבעת אמורה להפריש עבורו בתקופת עבודתו. ב. העובדות הצריכות לענייננו הן, כדלקמן: 1. התובע עבד אצל הנתבעת בעבודות בנין החל מחודש 7/90 ועד ליום 24.4.95, שאז ארעה לו תאונת עבודה קשה, עת נפל לפיר מגובה 9 מטר, בעקבותיה נאלץ להפסיק את עבודתו, לא לפני שניהל התכתבות עם הנתבעת בקשר לכך, והובטח שישולמו לו פיצויי פיטורין. 2. ביום 2.5.96 הודיע התובע לנתבעת על הפסקת עבודתו אצלה, בשל מצבו הבריאותי הלקוי. 3. ביום 18.6.96 שלחה הנתבעת לתובע טופס הצהרה בדבר פיטורין-התפטרות עובד, לפיו הוא זכאי לסך של 7,777 ₪ כפיצויי פיטורין. 4. ביום 26.6.96 נשלח מכתב מאת ב"כ התובע בו צויין כי סכום פיצויי הפיטורין הנ"ל אינו מדויק, וכי יש לשלם לתובע סך של 13,750 ₪ כפיצויי פיטורין, לפי חישוב יומית של 110 ₪. כן נתבקשה הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה, פדיון חופשה ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן פועלי בניין. 5. במכתב ב"כ הנתבע מיום 16.9.96 הודיעה הנתבעת לב"כ התובע כי התובע מקבל את כל המגיע לו בגין פיצויי הפיטורין ע"י תשלום בסך 7,777 ₪ באמצעות קופת הפיצויים, וכי לאחר בדיקה התברר כי התובע אכן זכאי לדמי חופשה עבור 3 שנים אחרונות אך תשלומם מותנה בהצהרתו של התובע כי אין לו תביעות כספיות נוספות כלפי הנתבעת. ביום 9/12/96 שלחה הנתבעת שיק על סך 2,970 ₪ עבור פדיון חופשה, שהגיעו לתובע לפי חישוביה. 6. בעקבות ישיבת ד.מ. שהתקיימה בבית הדין ביום 9/1/97, פנה ב"כ התובע לבנק בו מנוהלת קרן פיצויי הפיטורין של הנתבעת, אך הטיפול בשחרור הכסף התעכב ע"י הבנק ולכן שלחה הנתבעת לתובע שיק בגין פיצויי הפיטורין בסך של 7,777 ₪ ומועד פרעונו 27/3/97. ג. דיון והכרעה: 1. למעשה ההכרעה בתיק באשר לזכות התובע להשלמת פיצויי הפיטורין וזכויות סוציאליות אחרות, הבראה, פדיון חופשה וכו', הינה נגזרת של ההכרעה בטענה המהותית של התובע כי פירוט רכיבי השכר המופיעים בתלושי השכר שלו כאילו שולמו לו הם רישומים פיקטיבים שאינם משקפים את המציאות משום שהוא מעולם לא קיבל רכיבים אלו בגין נסיעות, הבראה, ביגוד ותוספות אחרות. לטענת התובע הוא סיכם את שכרו עם מר עלי סח, מנהל העבודה בשטח מטעם הנתבעת, זאת כפי שהעיד התובע בעמ' 4 לפרוטוקול: "אני דיברתי עם מנהל העבודה שלי סח אחמד והוא אמר לי שהיומית תהיה 110 ₪. כשהתחלתי לעבוד לפני 5 שנים היומית שלי היתה 50 ₪ ליום. עם התוספות זה הגיע ל-110 ₪ כשסיימתי לעבוד היומית שלי עמדה על סך 110 ₪ ליום... הסכום שהיה כתוב בשיק התאים לסכום שכתוב בתלוש אני קיבלתי רק את היומית שלי ולא כל מה שכתוב בתוך התלוש..". ובעמ' 5 לפרוטוקול הוסיף: "כל סכום שכתוב בתלוש בנטו אני קיבלתי.. אני התכוונתי לומר שכל מה שכתוב בתלוש, הבראה, בגדי עבודה, אני לא קיבלתי. זה כתוב שקיבלתי אבל לא קיבלתי. גם חופש לא קיבלתי אלא רק אחרי הגשת התביעה... דיברתי עם מנהל העבודה סיח אחמד והוא אמר שהוא יסדר את העניינים.. ולא עשה כלום. הכסף המופיע בתלושים זה היומית שלי, זה לא עבור הבראה ודברים אחרים. הסכום שרשום בתלוש הוא הסכום של היומית שלי בלבד של 110 ₪ ליום.". לטענת התובע, הוא הבחין בבעיות ברישום התלושים רק בתקופה האחרונה לעבודתו וזאת לאחר שהראה את התלושים לקרוב משפחה שלו וזה שאל אותו אם הוא מקבל כל הרכיבים המפורטים בתלושים בגין חופש, הבראה וכו'. בעקבות זאת פנה התובע לסח אחמד מנהל העבודה וביקשו לתקן את התלושים וזה הבטיח לעשות כן. 2. עד ההגנה מר חגי סמולניק, מנהל הנתבעת (להלן: "מר חגי") אישר בעדותו בפני בית הדין כי מר סח אחמד, מנהל העבודה, הוא זה שסיכם ישירות עם התובע את שכרו לפי הנחיות החברה (ראה עמ' 8 לפרוטוקול) וכי בתחילת דרכה של החברה בשנות ה-90 בוצעו חישובי השכר על ידי פקידי המשרד ובהמשך נתגלו בעיות בהתאמות והדבר הביא את החברה לצרף לשורותיה חשב שכר שהעמיד את נושא השכר על תיקונו החל מאמצע חודש 4/94. מר חגי אישר גם כי נושא הנסיעות לתובע שהופיע ברכיב תלוש השכר הוא לקוי משום שהנתבעת סיפקה הסעה לתובע ולא היה מקום לזקוף בתלושים שלו סכום בגין החזר הוצאות נסיעה. מר חגי הסכים כי רכיב הנסיעות המופיע בתלוש השכר של התובע הוא חלק מהשכר שלו. יש לציין כי רכיב הנסיעות המשיך להופיע בתלושים גם אחרי מינוי חשב שכר בחברה, שלטענת מר חקי תפקידו היה להביא את נושא השכר של כלל העובדים לרמת הבהירות והצגת הנתונים כפי שסוכמו (ראה עמ' 7, 8 לפרוטוקול). זאת וגם, משנשאל מר חגי אודות התשלומים המכונים בתלושים "מענק" ו"פרמיה" הוא השיב שזה עניין של סימנטיקה, הגם ששני רכיבים אלו מופיעים לעיתים תכופות באותו תלוש. 3. עד ההגנה מס' 2, מר סח אחמד, מנהל העבודה אישר בעדותו בפנינו כי הוא זה שסיכם עם התובע את המשכורת שלו ובעמ' 16 לפרוטוקול אמר: "..אני סיכמתי עם התובע את השכר שלו. משמע אני מסכם עם העובד כך וכך כסף נטו ליום עבודה. ... הייתי בודק אם זה מתאים לימי העבודה שהוא עבד עם הסכום לפי מה שהיה רשום ולפי השכר שמגיע לו לפי היומית". ובעמ' 19 לפרוטוקול העיד: "כאשר מגיע עובד, ככה גם התובע, אני מסכם איתו שהוא מקבל משכורת ליום נטו ליד שלו, מה שרשום בתלוש כולו שלך,ומתאים לך בבקשה". מהמקובץ לעיל עולה כי הסיכום בדבר היומית בין התובע למנהל העבודה נקבע לפי יומית נטו ביד, לא בתצהיר ולא בעדותו בפנינו טרח מר סח לפרט מהוא סכום היומית הנטו האחרון שהגיע לתובע ושעל פיו הוא חישב את שכרו של התובע לפי הנוסחה שהוא עצמו העיד עליה של מספר ימי העבודה כפול יומית הנטו המוסכמת. אך בעמ' 18 לפרוטוקול, הוא העיד: "אני הייתי מדווח למשרד על ימי העבודה ועל הכסף שצריך לשלם לו. אני קבעתי שלבחור צריך לשלם X כסף אני מדווח למשרד והם היו מכבדים את הסיכום שלי אבל מה שהם רשמו לו בתלוש שכר אני לא יודע ולא איך נתנו לו את הכסף". 4. על סמך המקובץ לעיל, מתעוררת השאלה, האם יתכן כי הסיכום בין התובע ובין מר סח אחמד התיחס לשכר נטו גלובלי, הכולל את כל התוספות והזכויות הסוציאליות, כטענת הנתבעת? מעבר לבעיתיות העיקרית הכרוכה בסיכום של שכר גלובלי כללי, שכולל בתוכו כל מרכיבי השכר וזכויות סוציאליות, הרי בנסיבות העניין, ומעדות מנהל העבודה, מר סח אחמד, עולה כי הוא סיכם את שכר היומית נטו עם התובע, במובן זה כמה הוא מקבל "ביד". כן הוברר כי מר סח עצמו לא יודע איך מחשבים תמריץ אי העדרות ולא יודע מה זה פרמיה ולא יודע מהן הזכויות המגיעות לעובד מלבד הבראה וביגוד, וכלשונו "לא הכל הוא יודע ב-100 אחוז" (עמ' 18 לפרוטוקול). מכאן, ועל פניו ברור כי מר סח אחמד לא יכל לסכם שכר כולל עם התובע שכולל בתוכו מרכיבים וזכויות, שהוא עצמו לא יודע עליהם. ואם לא די בכך, הרי כאמור גם מר חגי לא ידע להצביע על ההבדל בין רכיבי השכר המופיעים בתלושים כ"מענק" או "פרמיה" וגם הוכח כי רכיב הוצאות הנסיעה בתלשי אינו נכון ונכלל בתלושי התובע גם אחרי שנושא השכר טופל ע"י חשב שכר. כך גם לא ניתן כל הסבר לרכיב תוספת אי העדרות שהתגלה כרכיב אקראי וסתמו. 5. על מנת להשלים את התמונה, בדקנו את תלושי השכר לתקופה 5/94 - 4/95 חילקנו את השכר נטו במספר ימי העבודה הרשומים בתלוש וקיבלנו את התוצאות הבאות: חודש-מספר ימי העבודה- היומית נטו בש"ח 5/94-19-110.7 ₪ (בניכוי סך 231 ₪ מהשכר נטו, שהם עבור השלמה לחודש קודם) 6/94-21-116.6 ₪ 7/94-23- 110 ₪ 8/94-21-112.9 ₪ 9/94-22- 113 ₪ 10/94-23- 113 ₪ 11/94-20- 113 ₪ 12/94-22-112.90 ₪ 1/95-25-108.12 ₪ (בחודש זה נכלל רכיב הבראה 139 ₪ במקום 159 ₪ בתלושים האחרים). 2/95-20-110.4 ₪ (סכום נטו בתלוש + סכום הפרשים ששולם בתלוש 3/95). 3/95-20-109.8 ₪ 4/95-16-111.06 ₪ עיננו הרואות כי ללא קשר עם מספר ימי העבודה בכל חודש וללא קשר עם פירוט רכיבי המשכורת בתלושי השכר: נסיעות, פרמיה, שווי מתנות, שווי ארוחות, בגדי עבודה, הבראה, שעות נוספות וכו'. הנטו בתלוש נשאר תמיד לפי המכפלה של כ-110 ₪ ליום כפול מספר ימי העבודה באותו חודש. 6. ממכלול המקובץ לעיל עולה כי התובע הוכיח את טענתו שהתלוש אינו משקף נכונה את התשלומים ששולמו לו ולכל היותר הוא משקף את המשכורת נטו ששולמה לתובע לפי חישוב של יומית מוסכמת כפול מספר ימי העבודה באותו חודש כך שברור שהתובע לא קיבל את כל הזכויות הסוציאליות המופיעות בתלושים. 7. אשר על כן, ובהתחשב בממוצע ימי העבודה של התובע בחודש במשך השנה האחרונה לעבודתו, שהוא 21, מגיעים לתובע פיצויי פיטורין בסך של: 11,357.5 ₪ = 59:12 X 110 X 21 (נכון ליום סיום יחסי עובד מעביד, 2/5/95). ד. באשר לטענת התובע לזכותו לתשלום פיצויי הלנה בגין כל סכום שלא שולם במועד, ובהתחשב בטענות הנתבעים כי מדובר בטעות כנה, ובעובדה כי רק ביום 27/3/97 שולם סכום פיצויי פיטורין שאינו שנוי במחלוקת בסך 7,777 ₪ וסך 1,709 ₪ ביום 15/12/99, למרות הודאת מר חגי שרכיב הנסיעות הוא חלק מהשכר כבר בישיבה מיום 24/3/98, אנו קובעים שחישוב סכום פיצויי ההלנה בשיעור הקבוע בחוק הגנת השכר ו/או בשווי של הפרשי הצמדה וריבית כחוק יבוצע, כדלקמן: 1. סכום פיצויי הפיטורין בסך של 11,357.5 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום סיום יחסי עובד מעביד (2/5/95) ועד 27/3/97. מהסכום שנתקבל יופחת הסך של 7,777 ₪ ששולמו ביום 27/3/97. 2. ליתרה שתתקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 27/3/97 ועד ליום 24/3/98 (מועד הישיבה בה אישר מר חגי סמולניק כי רכיב הוצאות נסיעה הוא חלק מהשכר). הסכום שנתקבל יחולק לשניים: א. סך של 1,709 ₪ ב. היתרה 3. על הסכום של 1,709 (הפרש פיצויי פיטורין שהגיעו לתובע בגין הרכיב של נסיעות בתלוש שכר) יתווספו פיצוי הלנה מיום 24/3/98 ועד יום תשלומו בפועל (אם ביום 15/2/99 כטענת ב"כ הנתבע בסיכומיה ו/או במועד אחר). לגבי תשלום זה בסך של 1,709 ₪, פסקנו פיצויי הלנה מלאים משום שלא השתכנענו שהייתה מניעה לשלם לתובע סכום זה מיד לאחר הודאת מר חגי בישיבה מיום 24/3/90, שרכיב הנסיעות הוא חלק מהשכר. היתרה (החלק השני) ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24/3/98 ועד התשלום המלא בפועל. ה. התביעה להפרשי פדיון חופשה: 1. ביום 10.12.96 שילמה הנתבעת לתובע סך של 2,970 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית לפי החישוב: 82.5 (שכר יומי) X 3 (שנים) X 12 (ימי חופשה ליום) = 2,970 ₪. 2. התובע טוען כי הוא זכאי לפדיון ימי חופשה עבור כל תקופת עבודתו וכן כי חישובה של הנתבעת לא היה כדין. 3. סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 קובע בסעיף א' כי: "אורך החופשה לכל שנת עבודה אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד הוא: (1) בעד כל אחת מ- 4 השנים הראשונות - 14 יום; (2) בעד השנה החמישית 16 יום.; סעיף 31 לחוק זה קובע כי: "תקופת התיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים." 4. על סמך האמור לעיל, התובע זכאי לפדיון חופשה בעד 3 השנים האחרונות לעבודתו. בשנת עבודתו השלישית והרביעית התובע זכאי ל- 14 ימי חופשה עבור כל שנה. בשנת עבודתו החמישית התובע זכאי ל- 16 ימי חופשה. ובסך הכל 14+14+16 = 44 ימי חופשה. 44 (ימי חופשה) - 6 (ימי מנוחה שבועית) = 38 ימי חופשה שנתית בפועל. 38 (ימי חופשה בפועל) X 110 (שכר יומי) = 4,180 ₪. מאחר והנתבעת שילמה לתובע בגין פדיון חופשה שנתית סך של 2,970 ₪ ביום 10.12.96, הוא זכאי להפרש בסך 1,210 ₪. על הנתבעת לשלם לתובע סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.5.96 ועד לתשלום המלא בפועל. ו. התביעה לדמי הבראה: משקבענו כי רישום תשלום ההבראה בתלושי השכר של התובע היה פיקטיבי ובהתחשב בתקופת ההתישנות לתביעה לדמי הבראה לשנתיים האחרונות בלבד - אנו קובעים כי לתובע מגיעים דמי הבראה עבור 14 יום (7 ימים עבור כל שנה): בהתחשב בתעריף ההבראה הרלבנטי שהיה ידוע ביום 1/7/95 בסך של 200 ₪ - זכאי התובע לסך של 2,800 ₪ בגין דמי הבראה. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 2.5.96 ועד התשלום המלא בפועל. ז. פיצוי בגין אי ההפרשה לקרן ביטוח פועלי בנין: 1. התובע טוען כי מעולם לא הופרשו עבורו כספים לקרן הביטוח ועל כן הוא זכאי לפיצוי בעד הנזק שנגרם לו עקב אי ההפרשות הנ"ל וזאת בשיעור ההפרשות שעל המעביד להפריש בשיעור של 18.1% מכל משכורת, ובסה"כ 19,140 ₪. 2. הנתבעת טוענת כי הסיבה לאי הפרשות הכספים כמתחייב נובעת מכך כי התובע התנגד כי ינוכה משכרו חלקו לקרן הביטוח. לחילופין טענה הנתבעת כי אינה חייבת בהפרשת כספים לקרן הביטוח. 3. דין טענותיה של הנתבעת להדחות. הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי היא פנתה לתובע בקשר להפרשות לקרן הביטוח כל שכן שהתובע התנגד להפרשות הנ"ל. נהפוך הוא, הוכח כי מנהל העבודה שסיכם את השכר עם התובע, לא ידע אודות עניין זה כלל. התובע העיד בעמ' 5, כי: "אף אחד לא ביקש ממני להסכים או לא להסכים שיורידו מהמשכורת שלי, לצורך תשלום לקרן פועלי בנין, מנהל העבודה שלי לא אמר לי זאת ולא ביקש ממני." 4. פרק ד' לצו ההרחבה בענף הבנייה ועבודות ציבוריות (נוסח משולב) מתאריך 1/11/90 מחייב את המעביד להפריש לעובד לקרן הביטוח 18.1% משכר העבודה של העובד, מהם 12% בגין פנסיה מקיפה (6% פיצויי פיטורין, 6% גמל) והיתר הפרשות בגין דמי מחלה נכות מקצועית ושיקום וכו'. מכאן, ובהתחשב בכך שהתביעה לתשלום פיצויי פיטורין נדונה והוחלט לגביה בנפרד, יהיה התובע זכאי לפיצוי בגובה ההפרשות לגמל בשיעור של של 6% מסך שכרו החודשי ולמשך כל תקופת עבודתו, לפי החישוב כדלקמן: 110 (שכר יומי) X 21 (ימי עבודה) X 59 (חודשי עבודה) X 6% =8,177 ₪. מכאן, על הנתבעת לשלם לתובע סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.5.96 ועד התשלום המלא בפועל. ח. לסיכום: על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: 1. השלמת פיצויי פיטורין לפי מנגנון החישוב (הצמדה/הלנה) שנקבע על ידנו בסעיף ד' (1-3) לעיל. 2. סך של 1,210 ₪ יתרת פדיון ימי חופשה שנתית. 3. סך של 2,800 ₪ בגין דמי הבראה. 4. פיצויים בסך של 8,177 ₪ בגין אי ההפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין. הסכומים הנ"ל (4- 2) ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2.5.96 ועד התשלום המלא בפועל. ט. כמו כן, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. י. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלתו. רפואהמסמכיםהתפטרות בגלל מצב רפואיהפסקת עבודה