פסק דין 1. בכתב התביעה עתרה התובעת לחייב את הנתבעת להשיב לה סכום שלטענת התובעת שולם לה בטעות. בבסיס התביעה עמדה טענת התובעת כי בשל טעות, היא שילמה לנתבעת סכום המבוסס על ההנחה שהתובעת עבדה (בין השאר) בעיריית קרית שמונה מחודש ספטמבר 1981 ועד לחודש מאי 1984, אלא שלאחר מעשה התברר כי מבוטחת אחרת של התובעת היא זו שעבדה בעיריית קרית שמונה בתקופה האמורה, והנתבעת עצמה לא עבדה שם באותה עת ואף אישרה זאת בפני נציג של התובעת. כן טענה התובעת כי היא שלחה לנתבעת מכתבי דרישה להחזר החוב, אך הנתבעת לא הגיבה עליהם. 2. הנתבעת הגישה כתב הגנה באמצעות בתה. בכתב ההגנה טענה בתה של הנתבעת כי מצבה הרפואי של אמה התדרדר, ואזי - היא פנתה לתובעת כדי למשוך את הכספים שהצטברו לזכותה בשל עבודתה במספר מקומות עבודה. הנתבעת פעלה לפי הנחיות התובעת, הביאה את האישורים שהתבקשו ממנה ולאחר מכן התובעת שיחררה כספים לזכות הנתבעת. הנתבעת לא קיבלה את מכתבי הדרישה של התובעת (שנשלחו לכתובת שגויה). לאחר קבלת כתב התביעה - פנתה בתה של הנתבעת לעיריית קרית שמונה והם אישרו שהנתבעת אכן עבדה שם, שלא כנטען על ידי התובעת. 3. בעת הדיון המוקדם קיבלה לידיה באת כחה של התובעת את אישורה של עיריית קרית שמונה על עבודתה של הנתבעת ואמרה כי הנתבעת תשקול את עמדתה בתביעה לאור האמור באישור. באישור שהוצא על ידי מחלקת המנגנון בעיריית קרית שמונה, ביום 17/7/02, נאמר כי הנתבעת עבדה בעירייה מחודש ספטמבר 1981 ועד חודש מאי 1984 (באישור אמנם נאמר כי תחילת העבודה היתה בשנת 1984 וסיומה - היה בשנת 1981, אך ברור שזו טעות סופר). 4. לאחר שהתובעת שקלה את עמדתה, היא החליטה להמשיך את התביעה נגד הנתבעת. החלטה זו התבססה על טענת התובעת על כך שבדיווחים שהתובעת קיבלה מאת עיריית קרית שמונה בתקופה הרלוונטית - לא הופיע שמה של הנתבעת. מכאן, שהעירייה לא העבירה לתובעת דמי גמולים לשם ביטוחה של התובעת באותה עת. התובעת הודיעה כי אין לה ידיעה אם התובעת עבדה בעיריית קרית שמונה בתקופה השנויה במחלוקת או אם לא עבדה, אך לדעת התובעת - אין לכך רלוונטיות, שכן הקובע הוא שהעירייה לא העבירה לתובעת דמי גמולים בעד התובעת. 5. מאחר שהיה נראה שממילא טענות הצדדים נסמכות רק על מסמכים שיצאו מאת עיריית קרית שמונה (מצד אחד - אישור העירייה על העסקתה של התובעת ומאידך - דיווחי העירייה למבטחים) ומסמכים אלה הוגשו לתיק, נקבע כי אם הצדדים לא יבקשו אחרת - יועבר התיק למתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק כשכל צד רשאי להשלים את טענותיו. 6. הצדדים לא ביקשו לקבוע את התיק להוכחות ושניהם ניצלו את זכותם להשלים את טיעוניהם. (הנתבעת חזרה על טענותיה הקודמות המבוססות על האישור מאת עיריית קרית שמונה וגם התובעת חזרה על טיעוניה והפנתה לפסק דין). כעת ניתן על ידינו פסק דין זה על סמך החומר שבתיק. אלה העובדות העולות מהמסמכים שבפנינו 7. הנתבעת היתה חברה בקרן הפנסיה המקיפה של התובעת, מכח עבודתה במקומות עבודה שונים, (כולל עיריית עפולה וביה"ח "העמק"). מקום עבודתה האחרון של הנתבעת היה בעיריית עפולה, בחודש יולי 1996. לאחר מועד זה - הנתבעת לא עבדה. 8. הנתבעת עבדה גם בעיריית קרית שמונה, כעולה מאישור מחלקת המנגנון של עיריית קרית שמונה מיום 17/7/02. בעיריית קרית שמונה עבדה הנתבעת מחודש ספטמבר 1981 ועד לחודש מאי 1984. 9. כפי הנראה, עיריית קרית שמונה לא דיווחה לתובעת על העסקתה של הנתבעת ולא שילמה לתובעת דמי גמולים בעד העסקתה של הנתבעת. אנו קובעים קביעה זו בהסתייגות, שכן לא בדקנו בדיקה דקדקנית את המאות הרבות של הדפים שהתובעת הגישה לנו, אשר כוללים את דיווחי עיריית קרית שמונה לתובעת במשך התקופה הרלוונטית (ואף לגבי תקופה של מספר חודשים טרם התקופה הרלוונטית). ערכנו בדיקות מדגמיות של הדיווחים האמורים. ראינו שחלקם עוסקים בעובדים המוגדרים "תקניים" וחלקם בעובדים המוגדרים "יומיים". ראינו שחלקם ממוחשבים וחלקם רשומים בכתב יד. מאחר שבמרבית העמודים מסודרים פרטי העובדים על פי מספרי הזהות של העובדים (או מספרי העובד שהם זהים למספרי הזהות) - לא היה קשה לחפש בכל דף שנבדק את פרטי הנתבעת (לפי מספר הזהות שלה: 5199664). לא מצאנו דיווח עם מספר הזהות של הנתבעת. לפיכך, סביר בעינינו כי התובעת צודקת בטענתה שעיריית קרית שמונה לא דיווחה לתובעת על העסקתה של הנתבעת ולא העבירה דמי גמולים בגינה, אולם, כאמור, אנו קובעים זאת בהסתייגות האמורה לעיל. 10. ביום 5/1/97 ביקשה הנתבעת בסניף עפולה של התובעת לשחרר לזכותה כספים מקרן הפנסיה ולהפסיק את חברותה בקרן. (מכתב ההגנה עולה כי הדבר נעשה בשל מצבה הבריאותי הקשה של הנתבעת). לצורך כך, הביאה הנתבעת אישורים מעיריית עפולה ומביה"ח "העמק". בענין עיריית קרית שמונה, הנתבעת חתמה על הצהרה שלפיה היא עבדה שם מחודש ספטמבר 1981 ועד לחודש מאי 1984 ושהיא לא קיבלה פיצויי פיטורים ומענקי פרישה מעיריית קרית שמונה ומקופת גמל אחרת. הנתבעת הצהירה זאת כדי לקבל פטור ממס הכנסה על הכספים שישולמו לה מהתובעת. (כך עולה מטופס ההצהרה). 11. התובעת קיבלה את בקשתה של הנתבעת ושילמה לה, בחודש פברואר 1997, סך של 21,640.55 ₪ כהחזר כל הכספים שהיו צבורים בחשבונה של הנתבעת ולשם הפסקת חברותה של הנתבעת בקרן הפנסיה המקיפה של התובעת. מתוך הסכום האמור, סך של 14,408.59 ₪ נזקף לזכות עבודתה של הנתבעת בעיריית קרית שמונה בתקופה שמספטמבר 1981 ועד מאי 1984. 12. בהמשך שנת 1997 ערכה התובעת בדיקה והגיעה למסקנה כי טעתה. לפי מסקנתה של התובעת, הסכום ששולם לנתבעת עקב עבודתה בעיריית קרית שמונה, חושב בטעות, שכן למעשה התובעת התבססה על נתונים של עובדת אחרת בעיריית קרית שמונה. לגרסת התובעת, כפי שהיא משתמעת ממכתבה, מיום 24/8/97, שמה של אותה עובדת הוא: "אבטובמיקל". בעת הדיון המוקדם, טענה באת כחה של התובעת כי העובדת שבה מדובר היא עובדת שמספר הזהות שלה דומה לזה של הנתבעת. בדקנו את הרשימות שהתובעת הגישה. מובן שלא מצאנו שם פרטים על עובדת ששמה "אבטובמיקל". השם הקרוב ביותר לכך שמצאנו הוא שמה של עובדת בשם מרסל אבוטבול, אלא שמספר הזהות שלה (6269708) כלל אינו דומה לזה של התובעת. לפיכך, לא ברור לנו כיצד הגיעה התובעת למסקנה שאליה הגיעה, אך אנו יכולים לקבוע כממצא כי התובעת אכן הגיעה למסקנה שסך של 14,408.59 ₪ שולם לתובעת בטעות. 13. התובעת כתבה לנתבעת שני מכתבים שבהם נכללה דרישה להשיב לתובעת את הסכום שלדעת התובעת שולם בטעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. המכתבים נכתבו ביום 24/8/97 וביום 29/10/97, אך שניהם נשלחו לכתובת שגויה, שאינה כתובתה של הנתבעת (הם נשלח לרח' שרת 14/7 בעפולה, בעוד שכתובתה של הנתבעת על פי הטופס שהיא מילאה ביום 5/1/97, היא ברח' שרת 34/7). לטענת הנתבעת (שבנסיבות אלה היא סבירה) המכתבים לא הגיעו אליה. 14. את התובענה שבפנינו הגישה התובעת ביום 16/6/02 (התובעת לא טענה כי ניסתה בדרך כלשהי לגבות את הסכום הנתבע בתקופה שמיום 30/10/97 ועד ליום 15/6/02). גורל התביעה 15. לדעתנו, דין התביעה להידחות. הטעמים לכך יובאו בסעיפים הבאים. לא הוכח כי הסכום ששולם לנתבעת שולם בטעות 16. למעשה, התובעת כלל לא הוכיחה כי הסכום ששולם לנתבעת שולם בטעות. אמנם, על סמך המסמכים קבענו כי כפי הנראה עיריית קרית שמונה לא שילמה לתובעת דמי גמולים בגין העסקת הנתבעת, אך לא היינו יכולים לקבוע זאת במידה מספקת של וודאות. התובעת היתה מיוצגת על ידי עורכי דין לכל אורך הדרך (עוד בעת כתיבת מכתבה מיום 29/10/97), ולא ניצלה את זכותה לבקש את קביעת התיק להוכחות, כך שהיא הסתפקה במסמכים שהוגשו לתיק. מסמכים אלה אינם מספיקים לשכנע שהסכום ששולם לנתבעת שולם על יסוד טעות. 17. יתרה מכך, טענת התובעת על מהות הטעות - התבררה כשגויה. ראשית - התובעת טענה תחילה (בכתב התביעה) כי הנתבעת כלל לא עבדה בעיריית קרית שמונה בעת המדוברת, ולאחר מכן (בהודעתה) הודיעה כי אין לה ידיעה על כך, והיא נסמכת רק על הדיווחים של העירייה. מאישור העירייה מיום 17/7/02 מתברר כי הנתבעת אכן הועסקה על ידי העירייה בעת הרלוונטית, כך שמתברר שטענתה המקורית של התובעת היתה שגויה. שנית - גרסת התובעת (במכתבה מיום 24/8/97) על מקור הטעות - הבאה בחשבון של נתוני עובדת בשם "אבטובמיקל" - אינה סבירה (קשה להניח שיש שם כזה), ואינה מתיישבת עם דיווחי עיריית קרית שמונה שהוגשו לנו. שלישית - גרסת התובעת (בעת הדיון המוקדם) על מקור הטעות - הבאה בחשבון של נתוני עובדת שמספר הזהות שלה דומה לזה של הנתבעת - לא הובררה. התובעת לא מצאה לנכון להודיע במי מדובר כדי שיהיה אפשר לבדוק את הטענה. 18. על כן, כאמור לעיל, אין אנו בטוחים כי אכן יש לראות את התובעת כמי שהוכיחה אף את טענתה שהתשלום ששולם לנתבעת שולם בטעות. ברור שאם הטעות עצמה לא הוכחה - אין מקום לחייב את הנתבעת להשיב את אשר שולם לה. 19. בסעיפים שלהלן נסביר מדוע לדעתנו לא היה מקום לקבל את התביעה אף אם היה מתברר במידה מספקת של וודאות שהסכום ששולם לנתבעת כלל גם סכום שלא היה אמור להיות משולם לה. מי אמור להינזק ממחדלה של עיריית קרית שמונה ? 17. אף אם אכן צודקת התובעת בטענתה שעיריית קרית שמונה לא שילמה לתובעת דמי גמולים בגין העסקת הנתבעת ולא דיווחה לה על העסקתה, הרי שמי שגרם לנזקה של התובעת היא עיריית קרית שמונה. ברור שאין לזקוף את אי-הדיווח ואי-העברת דמי הגמולים לחובתה של הנתבעת. 18. בהנחה שעיריית קרית שמונה היא זו שגרמה לנזק, והשאלה היא אם עדיף להטיל את הנזק על הנתבעת או שמא להשאירו אצל התובעת - יש לדעתנו להעדיף את האינטרסים של הנתבעת, וזאת בשל כך שניתן לעשות היקש מהאמור בסעיף 19א(ד) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שבו נאמר: "סכום שמעביד חייב לקופת גמל ... יראו לענין זכויות העובד ... כלפי קופת הגמל, כאילו שולם במועדו.". כך העקרון המנחה בכל ענייני הבטחון הסוציאלי. כאשר מוטלת חובה על מעביד לשם רכישת זכויות בביטוח סוציאלי, העובד אינו אמור להינזק מכך שהמעביד מפר את חובתו (השוו - סעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט 19. אם אכן הסכום ששולם לנתבעת כלל סכום שחושב בשל טעות, הרי שלכאורה מדובר בתשלום שחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (שייקרא להלן: "חוק עשיית עושר"), חל עליו. בסעיף 1 לחוק עשיית עושר נאמר: "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.". 20. מכאן, שאם אכן חלק מהסכום ששולם לנתבעת שולם לה על יסוד טעות - חלה על התובעת חובת ההשבה מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר. אולם, לאחר הסעיף האמור בא סעיף 2 לחוק עשיית עושר, שזו לשונו: "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.". 21. אנו סבורים שמן הראוי לפטור את הנתבעת כליל מחובת ההשבה, בהיותה בלתי צודקת, וזאת בשל כל אחד מהטעמים הבאים: א. כאמור בסעיף 18 לעיל, העקרון המנחה בענייני בטחון סוציאלי, הוא שאין להשית על המבוטח נזקים שנובעים ממחדלו של המעביד. ב. הנתבעת התנהגה בתום לב. היא פנתה לתובעת בבקשה למשוך את הכספים הצבורים לה, הביאה את המסמכים שהיה עליה להביא על פי דרישת התובעת וקיבלה את הכסף שהתובעת חישבה בעבורה. ג. כל הנתונים הרלוונטיים היו אצל התובעת במועד התשלום לנתבעת. לא היתה כל סיבה סבירה שהתובעת לא ערכה את כל הבדיקות הנדרשות בטרם התשלום לנתבעת (לפחות - התובעת לא טענה כי היתה סיבה כזו). כשם שהתובעת ידעה להגיע למסקנה על טעותה בחודש אוגוסט 1997, היא היתה יכולה לבדוק את הטעון בדיקה עוד טרם התשלום בפברואר 1997. ד. התובעת היא גוף גדול המקבל ייעוץ משפטי וייעוץ אקטוארי שוטף. הנתבעת היא עובדת לשעבר, שנקלעה למצב בריאותי קשה אשר גרם לה למשוך את זכויותיה מקרן הפנסיה של הנתבעת (ובכך להפסיד את זכויות הפנסיה העתידיות שלה). כשנשקלים שיקולי צדק - יש להביא בחשבון גם את חוסר האיזון בין הצדדים. ה. אנו מודעים לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1420/01 דזנאשויולי - קרן הגמלאות המרכזית (טרם פורסם, פס"ד מיום 4/11/03),שם נפסק שעל המבוטח להשיב לקרן הגמלאות את מלוא הסכום שקיבל בלא שהדבר הגיע לו, אלא שלדעתנו המקרה שבפנינו שונה מאד ממה שנדון שם. במקרה שנדון בע"ע 1420/01, דובר במבוטח שהפל לנכה עקב תאונת עבודה וקרן הגמלאות שילמה לו תגמולים על תנאי שאין מדובר בתאונת עבודה. משהתברר בסופו של דבר כי מדובר בתאונת עבודה (כך שהמבוטח היה זכאי לזכויות מאת המוסד לביטוח לאומי) דרשה הקרן את השבת התגמולים, ואכן זכתה בכך. הדבר שונה ממצבה של הנתבעת, אשר עבדה בעיריית קרית שמונה, והיתה זכאית לכך שהיא תהיה מבוטחת אצל התובעת גם בעד עבודתה זו, וייתכן שהיא אכן בוטחה, אך גם אם לא - הדבר היה בעטיה של העירייה. קבלת תביעתה של התובעת כעת, תביא להשארתה של הנתבעת בפני שוקת שבורה, שכן תביעה אפשרית שלה כנגד העירייה - תידחה, ככל הנראה, מחמת התיישנותה (מדובר על תקופת עבודה שהסתיימה בשנת 1984). ו. במקרה שנדון בתיק ע"ע 1420/01 - נקבע כי הקרן לא השתהתה בפניה לבית הדין. בענייננו - התובעת השתהתה כחמש שנים עד שפנתה לבית הדין. ז. נכון יותר להשוות את מצבה של הנתבעת למצב שנדון בבית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 39/99 ד"ר אסרף - מדינת ישראל (לא פורסם). בפסק דין זה נקבע כי לא יהיה זה צודק לחייב עובד להשיב למעבידתו הטבה שניתנה לעובד במשך שנים, בשל טעות של המעביד, כשכל נתוני הבדיקה היו בידי המעביד, וכאשר העובד נהג בתום לב, ומן הסתם כלכל את צעדיו על סמך ההנחה שהסכום ששולם לו שולם לו בדין. גם בעניינה של הנתבעת, לא יהיה זה צודק לחייב אותה להשיב לתובעת סכום שקיבלה כ-5 שנים טרם הגשת התביעה, כשהנתבעת נהגה בתום לב, לא ידעה כי הסכום שולם בטעות (אם אמנם היתה טעות) וכשכל הנתונים היו בידי התובעת. ח. התובעת הפנתה בהשלמת טיעוניה לפסק הדין בתיק דב"ע נג/1-6 דגמי - קרן ביטוח פועלי בנין, פד"ע כה 546. לא מצאנו שיש בפסק דין זה כדי לשנות את דעתנו. עיקר מה שנקבע שם הוא שתקנונה של קופת הגמל - מחייב. תקנות קרן הפנסיה המקיפה 22. בהשלמת טיעוניה, הפנתה התובעת לסעיף 16 לתקנות קרן הפנסיה המקיפה (שתיקראנה להלן: "התקנון"). בסעיף זה נקבע - בין השאר - שאם אדם קיבל גמלה או חלק ממנה בטעות - זכאית התובעת לדרוש את החזרת הסכום. תשלום הסכום שנצבר בחשבון, עונה על הגדרת "גמלה" לפי ההגדרה בתקנה 1 לתקנון. 23. אכן, התובעת פעלה בהתאם לתקנון ודרשה מהנתבעת את השבת הסכום (תחילה במכתבים משנת 1997 ובהמשך - בהגשת תובענה זו). לפי ההוראה האמורה בתקנון לא היתה הנתבעת יכולה להביא לסילוקה של התובענה על הסף. שכן, התובעת היתה זכאית - כאמור - לדרוש את השבת הסכום שלטענתה שולם בטעות. עם זאת, משהתובענה הוגשה לנו, עלינו לבחון לא רק אם יש לתובעת זכות לדרוש את השבת הכסף, אלא אם מוצדק לחייב את הנתבעת להשיב את הכסף, וענין זה נבחן על ידינו כמפורט לעיל, ומצאנו שאין הצדקה לכך. 24. על כן, אין אנו סבורים שסעיף 16 לתקנון אמור לשנות משהו מעמדתנו בתובענה זו לגופה. לסיכום 25. לאור המוסבר לעיל, אנו דוחים את התביעה. 26. על התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 400 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/5/04, אם לא ישולמו קודם לכן. 27. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. חוב