החלטה 1. בפנינו בקשה לסילוק התביעה שהגיש המשיב בתיק דמ 8550/02 על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית לדון בה. 2. המשיב שירת כחייל בשירות קבע בצה"ל. שירותו בצה"ל הסתיים בתום תקופת שירות בת שנה, ביום 21.7.02. התובע הגיש תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, בתיק דמ 8550/02. 3. המדינה הגישה בקשה זו שבפנינו לסילוק התובענה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית לבית הדין לדון בה. במעמד הדיון המקדמי שקויים בפני כב' הרשמת ולך ביום 2.2.03 העלה המשיב טענותיו לעניין הבקשה. לבאת כח המדינה נתנה אפשרות להגיב בכתב לטענותיו של המשיב. טרם הגשת התגובה, הגיש המשיב (ביום 3.2.03), בקשה למתן פסק דין לטובתו בהעדר כתב הגנה "ולאור התחכמויות לא ענייניות של הצד הנתבע ו/או באי כוחו", כלשונו עוד הגיש מסמך שכותרתו: "הנדון שאילתה:" (ביום 8.2.03). תגובת המדינה הוגשה ביום 12.2.03. המשיב השיב בכתב לתגובת ב"כ המדינה (ביום 23.2.03). בנוסף הוגשה מטעמו בקשה נוספת לפסיקה לטובתו, בהעדר כתב הגנה (ביום 17.3.03). 4. להלן בתמצית טענות המדינה: לטענת המדינה, לאור הפסיקה המושרשת ולאור סעיף 9 להוראת הפיקוד העליון 3.0501, היחסים שבין צה"ל לבין חייל בשירות קבע אינם יחסי עובד מעביד וכי אין למשיב זכויות וחובות העולות מיחסי עובד-מעביד. לפיכך, נעדר בית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה. בתגובה לטענות המשיב כי אין לתביעתו פורום להישמע, מלבד בית הדין לעבודה, נטען מטעם המדינה כי אף אם טענה זו היתה נכונה, הרי שאין בכך כדי להקנות לבית הדין סמכות. בנוסף נטען כי בידו של המשיב לפנות לנציב קבילות חיילים או לבג"צ, אם סבור הוא כי הצבא פעל בעניינו בניגוד להוראות הפיקוד העליון או כי זכויותיו נפגעו. לגופו של עניין טוענת המדינה כי יש הגיון רב בקביעת בתי המשפט כי משרת הקבע אינו "עובד" וקיים הגיון מאחורי השוני בזכויות הסוציאליות בשתי המערכות, שכן מרבית הכללים החלים על מערכות של יחסי עבודה אינם מתאימים לחול על הצבא. 5. להלן בתמצית טענות המשיב: המשיב טוען כי על המדינה לשלם לו פיצויי פיטורים בעבור שנת שירותו בצבא קבע. לדבריו, חזר לשירות קבע בצה"ל לאחר כשמונה שנים כאזרח. לטענתו, מאחר והתביעה מתייחסת לתקופת שירותו בצבא קבע ולא בשירות סדיר, לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה. עוד טוען המשיב כי אין פורום שיפוטי אחר שידון בעניינו מלבד בית הדין לעבודה. לגופו של עניין טוען המשיב כי חוק פיצויי פיטורין תשכ"ג - 1963, הקובע זכאות לפיצויי פיטורים לעובד שעבד שנה אחת ברציפות, חל בעניינו וכי הוא גובר על הוראת הפיקוד העליון מס' 3.0501, לפיה הזכאות למענק שיחרורין למשרת בקבע הינה רק למי ששירת בקבע מעל ל-23 חודשים. עוד טוען המשיב כי פיצויי פיטורים הם קניינו של אדם וכי לא ראוי שקניינו של אדם ששירת בקבע שנה בלבד ישלל ממנו לפי החוק הצבאי. בנוסף, מבקש המשיב מבית הדין לחייב את הפיקוד העליון לשנות את פקודות מטכ"ל, כך שמי ששירת שנה בשירות קבע בצה"ל גם הוא יהא זכאי לפיצויי פיטורים. הדין החל ויישומו 6. סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 קובע בסק' 24 (א)(1) כי לבית דין אזורי תהא סמכות יחודית לדון בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד מעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד מעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין. מהו מעמדו של חייל בשירות הקבע בצה"ל? האם הינו בעל מעמד של עובד? שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה קשורה בטבורה לשאלה זו. כפועל יוצא מכך תקבע גם שאלת תחולתו של משפט העבודה המגן על המשרת או מי ששירת בשירות הקבע בצה"ל. 7. הכנסת לא הסדירה בחוקיה את סוגיית השירות בצבא הקבע, מעמדו והזכויות שנלוות לו. שירות הקבע אינו מבוסס על חוק, כי אם על התחייבותו הרצונית של הפרט לשרת בצבא קבע. באין הנחיה שבחוק ביחס לאופן יצירתה של ההתחייבות לשירות קבע והכללים החולשים על יצירתה ועל ביטולה, מוסדרת הסוגיה בפקודת הצבא. "מסמך היסוד" המשמש תשתית ללימודו של הנושא הוא הוראת הפיקוד העליון (הפ"ע) 3.051, שכותרתה היא שירות הקבע בצה"ל. החלק הכללי של הפקודה, אשר מתווה את העקרונות החולשים על שירות זה, מצהיר על כך ש"היחסים שבין צה"ל לבין חייל בשירות קבע אינם יחסי עובד ומעביד. המשרת בשירות קבע הוא חייל בשירות סדיר והיחסים בינו לבין צה"ל מושתתים על הוראות החוק הצבאי, על פקודת הצבא ועל פקודות אחרות שניתנות לו כדין". 8. בפסיקת בג"צ ובית הדין הארצי לעבודה מושרשת ההלכה כי המשרת בצבא קבע אינו בגדר "עובד" וכי אין לו זכויות וחובות העולות מיחסי עובד מעביד. בבג"צ 279/72 אילן עובד נ' שר הביטחון, פ"ד כ"ז(1)169, נדונה השאלה האם הסמכות לדון בהתרת התחייבותו של העותר לשירות קבע מסורה לבג"צ או לבית הדין. התשובה שניתנה לשאלה זו בפסק הדין היתה שהחייל אינו בבחינת "עובד". כב' השופט לנדוי קיבל את תיאור המצב המשפטי בפרק העקרונות של הפ"ע 3.0501 ואלו היו דבריו: "הוראה זו משקפת אל נכון את מצבו של החייל הנתון במסגרת של מעמד (סטטוס) מכוח הדין הציבורי ולא מכוח התקשרות חוזית. החייל המתנדב לשירות קבע מקבל על עצמו את עול המעמד הזה ועל כן אין הוא מתקשר בחוזה אלא בהתחייבות לשירות קבע". (שם, בעמ' 172). בית הדין הארצי לעבודה חזר על ההלכה בדב"ע לו/8-2 חיימוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע ח' 472, כדלקמן: "היחסים בין המשרת בצבא הגנה לישראל, על פי "התחייבות לשירות קבע" ובין המדינה כלל וכלל אינם יחסים חוזיים... השירות הסדיר בצה"ל יוצר "מעמד" ובמסגרת מעמד זה אין זכויות וחובות העולות מיחסי עובד ומעביד, אלא חובות וגם זכויות העולות מהחוקים שעניינם צבא הגנה לישראל ושירות בו". (שם בעמ' 475-476; ראה גם מ. גולדברג "עובד ו"מעביד" תמונת מצב, עיוני משפט י"ז 19, 41). עולה מן האמור לעיל כי המשרת בשירות קבע אינו עובד. משרת בקבע אינו נהנה מאותה "חירות בחירה" שעומדת לעובד. הוא נתון למרותם המוחלטת של שלטונות הצבא וחייב בביצועה של כל פקודה, להוציא פקודה בלתי חוקית בעליל. כמו כן, חופש ההתארגנות נוגד את מהותה של המערכת הצבאית ותנאי השירות בצבא מונעים החלתן של התפיסות המקובלות לגבי תיפקוד במקום עבודה, שעות עבודה וכדומה. זאת ועוד, חלק גדול מן הכללים החלים על מערכות של יחסי עבודה רגילים אינם מתאימים לחול על הצבא. (ראה פרופ' ד. ברק "חוזה העבודה" של משרת הקבע הפרקליט מ' 114, 122). 9. בבג"צ 5060/96 קהלני ואח' נ' ראש הממשלה ואח' (פ"ד נ"ד(3)270), התבטא כב' הנשיא ברק בעניין מעמדם של אנשי הקבע, כי יש להצטער על כך שמעמד זה לא נקבע בדבר חקיקה מיוחד, אשר במסגרתו ניתן להתמודד עם המעמד המורכב של איש צבא הקבע. (שם,בעמ' 283, פיסקה 17 לפסק דינו). בדומה לדברים אלו מציינת פרופ' ברק במאמרה כי העובדה שכל חוקי המגן אינם חלים על משרת קבע הינה תוצאה קשה. עם זאת, רשויות הצבא קיבלו עליהן להעניק "זכויות סוציאליות" למשרתי הקבע ובכך אימצו מדיניות נבונה, שאף היא מחוייבת המציאות. רשויות הצבא קיבלו עליהן להעניק "זכויות סוציאליות" למשרתי הקבע מכוחן של פקודות הצבא. בהקשר זה, ניסוח הפקודות הונחה על ידי הגישה הגורסת בחינה עניינית של חוקי העבודה המגינים, אחד לאחד, על מנת להכריע לגבי כל אחד מכלליהם אם הוא יפה להחלה אף לגבי אוכלוסיית משרתי הקבע. (ראה שם, בעמ' 123-124). (בענייננו, הפ"ע 3.052 קובעת את הזכות למענק שחרורין, שהיא המקבילה לפיצויי הפיטורים האזרחיים). עיננו רואות כי על אף שמעמדם של אנשי הקבע לא נקבע בדבר חקיקה מיוחד המתמודד עם מעמדם ועל אף שמעמדם לא הוגדר כעובדים, זכאים הם לזכויות סוציאליות במסגרת מערכת דיני הצבא, כאשר מדובר על סל זכויות המותאם לחול על המערכת הצבאית. 10. עולה מכל האמור לעיל כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות לדון בעניינם של המשרתים בקבע, שכן הלכה מושרשת היא כי המשרת בקבע אינו עובד. לא מצאנו מקום לסטות מהלכה זו. משכך, נעדר בית הדין סמכות עניינית לדון בתביעתו של המשיב ואינו יכול להעניק סעד, מקום שהעניין המדובר לא נמצא בסמכותו. 11. למעלה מן הצריך לעניין נתייחס למספר טענות שהעלה המשיב. בהתייחס לטענתו של המשיב כי פיצויי פיטורים הם קניינו של אדם וכי לא ראוי כי קניינו של אדם ששירת בקבע שנה בלבד ישלל ממנו לפי החוק הצבאי, יצויין כי זכאותו של המשיב לפיצויי פיטורים לא נתגבשה מעולם. מששירת המשיב כחייל בשירות קבע שבגינו תובע הוא פיצויי פיטורים, ומשאיננו מוגדר כעובד, הרי שמערכת דיני העבודה, ובכללם חוק פיצויי פיטורים, אינה חלה בעניינו. חלה עליו מערכת דיני הצבא, לפיה על מנת שתתגבש זכאות למענק שיחרורין נדרשים אנשי קבע לשרת 23 חודשי שירות. באשר לטענת המשיב כי אינו משרת כיום בצבא קבע וכדבריו הינו "אזרח ישראלי" שאינו לובש עוד מדים - תביעתו של המשיב מתייחסת לזכויות שהתגבשו, לטענתו, בתקופה בה שירת בצבא קבע וביחס לתקופה זו לא חל עליו חוק פיצויי פיטורין. משכך - בית הדין לא מוסמך לדון בעניינו, משאינו מוגדר כעובד. עוד טען המשיב כי "החוק האזרחי" גובר על "החוק הצבאי". אין בטענה זו כדי לשנות מהתוצאה דלעיל. מדובר בשתי מערכות דינים נפרדות. מערכת דיני הצבא ומערכת הדין האזרחי הכללי. שתי המערכות מקבילות זו לזו ואין האחת גוברת על חברתה. אלא שהמשיב, על פי מערכת הדין האזרחי אינו אינו נכנס להגדרת עובד. לפיכך, לא חלה עליו בהקשר לשירותו הצבאי מערכת דיני העבודה ובכללם חוק פיצויי פיטורין. באשר לטענת המשיב כי אין פורום שיפוטי אחר שידון בעניינו מלבד בית הדין, הרי שגם אם היתה טענה זו נכונה, הרי שאין בה כדי להקנות סמכות עניינית לבית הדין לדון בתביעה, מקום שסמכות זו אינה מוקנות לו בדין. יצויין רק בהקשר זה כי לאורך השנים דן בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בתובענות שונות הנוגעות לתנאי שירותם של חיילים בשירות קבע, לרבות בנושא שחרורם מן השירות. (ראה למשל, בג"צ 272/72 אילן עובד נ' שר הביטחון, פ"ד כ"ז(1) 169; בג"צ 13/82 זיו קופר נ' שר הבטחון, פ"ד ל"ו(2)245; וראה לאחרונה בג"צ 5060/96 קהלני ואח' נ' רה"מ ואח', נ"ד(3) 270). 12. כמתחייב מכל האמור לעיל - הבקשה מתקבלת ועל פיה נמחקת התביעה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית לבית הדין לדון בה. 13. בנסיבות העניין, משמדובר במי ששירת בשירות הקבע בצה"ל, החלטנו שלא לחייבו בהוצאות לטובת המדינה, על אף קבלת הבקשה במלואה וסילוק התביעה על הסף. צבאפיצוייםשירות קבעפיטוריםפיצויי פיטוריםצה"לחיילים