פיטורים - משגיח כשרות

פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בית הדין האזורי מפי השופטת חנה בן יוסף ונציגי הציבור מר שלמה פטל ומר משה בק (בתיק בשא 005726/03 (עב 7210/03)) דחה את עתירתו של המערער ליתן בידו צו לשעה כנגד פיטוריו. בכך קיבל בית הדין את טענת מועצת הרבנות (המשיבה מספר 1, להלן - המועצה), ודחה את הבקשה בנימוק של חוסר סמכות לדון בעילת הפיטורין. אין בידינו לקבל עמדתו זו של בית הדין האזורי, לא מבחינת הסמכות ולא מבחינת העקרונות של מתן צווים לשעה. העובדות לכאורה נביא את העובדות הלכאוריות כפי שהן עולות מכתב התביעה ובקשת המערער בבית הדין האזורי, כמו גם מתגובות המשיבים והמסמכים שהוגשו לתיקי בית הדין על ערכאותיו. לגבי עיקרן אין מחלוקת בין הצדדים. על סמך עובדות לכאוריות אלו יש לבחון האם היה מקום לדחות על הסף את הבקשה למתן צו לשעה. המערער משמש משגיח כשרות מטעם המועצה הדתית במשך כ-17 שנים. בעשר השנים האחרונות הוא משמש משגיח כשרות במשיבה מספר 2. המועצה הדתית הודיעה לו כי הוא מפוטר מאחר ועבר על כללי הדת. זאת עשתה המועצה תוך היוועצות עם הרב הראשי לישראל. מהמסמכים שבפנינו עולה כי הרבנות הראשית למחוז תל אביב-יפו שיגרה למלון, המשיבה מספר 2 (להלן - המלון) עוד ביום 31.3.1993 מכתב כדלקמן: הנדון: משגיח שבת מוכ"ז ה"ה מוטי רפפורט, הינו נציג הרבנות הממונה על נושא השבת וחגי ישראל במלון. הנ"ל יתחיל את תפקידו אי"ה לקראת השבת הקרובה, פרשת צו, שבת הגדול, י"א ניסן תשכ"ג (2.4.93). נא לעמוד עם הנ"ל בקשר מתמיד. בברכת פסח כשר ושמח הרב ישראל יפת רב מנכל מחלקת הכשרות-מזון ביום 11 לנובמבר, 2003 שיגרה הרבנות הראשית למחוז תל אביב-יפו מכתב נוסף לבית המלון, וזו לשונו: הנדון: הפסקת עסקתו של המשגיח מרדכי רפפורט הנני להביא ידיעתך כי המשגיח מרדכי רפפורט אינו עומד בקריטריונים ונוהלי הכשרות של הרבנות, ואינו מייצג עוד את הרבנות. על כן יחליפו החל משבת וירא (14.11.03) באופן זמני המשגיח עמרם מלול, עד להסדרת משגיחי שבת קבועים. בכבוד רב הרב בנימין מדר מ. מדור בתי מלון המערער קיבל מכתבי המלצה וטען כי הוא היה משגיח מסור. לטענתו חטאו הוא בכך שנודע למשיבה כי הוא גרוש. לטענתו הודיע לו הרב בנימין מדר למשיבון על סיום עבודתו למחרת היום. למשיבה גרסה שונה במקצת לגבי ההודעה על סיום העבודה. המועצה הדתית מצידה הודיעתנו כי היא גוף משפטי שהוקם על פי חוק. היא הסמיכה בשנת 1993 את המערער להיות ממונה על נושא שמירת השבת וחגי ישראל במלון. בשבתות בן עבד המערער הוקצה לו חדר במלון על מנת שלא יצטרך להיטלטל לביתו, ועל מנת שלא לגרום לו חלול שבת. זאת בהבדל ממשגיחי הכשרות הרגילים בימי חול. בהבדל ממשגיחי הכשרות הרגילים, הממונה על השבת אינו נמצא רק במטבח אלא גם בשטחיו הציבוריים של המלון "חשוף לעיניים הבוחנות של המתארחים בבית המלון". המועצה עומדת על כך כי כל משגיח חייב להקפיד ולדקדק במצוות. המועצה מתארת את העובדות שהביאוה להפסקת עבודתו של המערער: לפני כחודש הובא לידיעתו של יו"ר המועצה הדתית, מר מרדכי חתשואל, ולרב בנימין מדר, מנהל מדור בתי מלון במשיבה, כי המבקש נוהג לארח בחדרו בבית המלון נשים. בעקבות ידיעות אלו, ביקש מר חתשואל לזמן אליו את המבקש בדחיפות לשיחה, על מנת לברר את אמיתות השמועה ולהעמידו על חומרת מעשיו, ככל שיתברר כי אכן כך הדבר. כל הניסיונות ליצור קשר עם המבקש לא עלו יפה, לאור התחמקותו של המבקש מקיומה. משלא עלה בידיו של מר חתשואל להיפגש עם המבקש, ומחשש לפגיעה חמורה בשמה הטוב של המשיבה ובתדמיתם של עובדיה ורבניה בפני הציבור הרחב, עקב מעשיו של המבקש, הורה מר חתשואל לרב מדר להודיע למשיב 2 ולמבקש כי המשיבה מסירה כל אחריות מפעולותיו של המבקש וכי המבקש אינו מייצגה עוד. רק לאחר קבלת ההודעה, התקשר המבקש למר חתשואל וביקש להפגש עימו. בפגישה שנערכה ביום 12.11.03 הוצגו בפני המבקש הטענות כלפיו, המבקש אימת את נכונות הדברים, ואישר כי אכן הוא מארח בחדרו אישה, אך ציין כי מדובר בגרושתו. מר חתשואל הבהיר למבקש כי מאחר שמבחינה הלכתית גרושתו אסורה עליו על פי דין, כל עוד לא נשא אותה שנית כדת וכדין, מעשיו אינם נאותים ואינם עולים בקנה אחד עם תפקידו, מעמדו ועם עקרונותיו של הגוף אותו הוא מייצג, ולו רק משום "מראית עין". הרב הציע למערער לצאת לחופשה ללא תשלום. לכך סרב המערער. המועצה מציינת: אומנם, קיימת תקנה הלכתית שיצאה מבית מדרשם של ראשי הרבנות הראשית לישראל, לפיה אין זה ראוי כי משגיח כשרות שהוא פנוי, מכל סיבה שהיא, ישמש כמשגיח כשרות בשבת, וזאת משום חשש לפריצות. אך, בכל הנוגע למבקש תקנה זו לא יושמה, על אף שהיה ידוע למר חתשואל ולגורמים נוספים במשיבה על גירושיו של המבקש עוד מלפני ולפנים. על אף שבדיעבד, ניתן לומר שחששה של הרבנות, בהתקינה תקנה זו, אושש במקרה שלפנינו. החלטתו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קיבל את טענת המועצה הדתית לפיה אין לו סמכות לדון בעניין באשר מדובר בהחלטת הלכה דתית. אליבא דבית הדין האזורי מדובר ב"כשירותו של המבקש לשמש כמשגיח כשרות על פי הוראות הרבנות הראשית/המועצה הדתית". אין לבית הדין הכלים להחליט בעניין כשירותו של המערער. סמכות בית הדין לדון בסכסוך אין בידינו לקבל את דעתו של בית הדין האזורי. סמכות בית הדין נקבעת לפי מספר קריטריונים. האחד הוא על פי הסעד המבוקש. מבחן זה שלט בכיפה שנים הרבה. גישה זו אמרה שאם הסעד הוא בסמכותה של ערכאה מסויימת הרי שלאותה ערכאה יש סמכות עניינית. ד"ר יואל זוסמן מציין באשר לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק כי: נמצאנו למדים, כי לא מהות העניין לבדה קובעת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא גם סוג התרופה המבוקשת, ... ובאמת מוסמך בית משפט גבוה לצדק לדון גם בעניין אזרחי מובהק .... (ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, ירושלים, 1995, עמוד 30, סעיף 26). בענייננו עותר המערער לסעד של ביטול הפיטורין. ברי שסעד זה הוא בסמכותו של בית הדין לעבודה. אלא שלא די בכך. בעיני חשוב יותר המבחן השני, הוא מבחן העילה. ברי שאין מקום שערכאה תדון בעניין מסויים, כאשר אמנם התרופה המבוקשת נתונה לסמכותה, אך מדובר בעילה שאינה כלל בסמכותה, במטריה שלא היא דנה בה. זהו המבחן העיקרי הקובע האם לערכאה מסויימת יש סמכות עניינית. היה והעילה במובנה הרחב היא בסמכות אותה ערכאה יש לבחון כמובן אם התרופה המבוקשת אף היא נתונה לסמכותה. עילת תביעה אינה זהה לכל מטרה. עמד על כך השופט Cardozo: A "cause of action" may mean one thing for one purpose and something different for another (U.S. v. Memphos Cotton Oil Co. 228 U.S. 62, 68). והשופט שלמה אשר ציין: "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתם (ע"א 767/77 גבי בן חיים נגד יוסף כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). בענייננו חשובה השאלה של מהות העילה בגינה הוגשה הבקשה, על מנת לקבוע האם לבית הדין, הערכאה אליו הוגשה הבקשה על ידי המבקשים, סמכות עניינית. כתב התביעה הוא שמצביע על העילה. היה והאמור בכתב התביעה ימצא ראוי לסעד המבוקש, הרי שהתובע יזכה בתביעתו. המערער קובל בתביעתו על ההחלטה לפטרו "ללא עילה בניגוד להוראת חוק מפורשת ובהתנהלות בלתי הוגנת מצדיקה צו קבוע להגנת אינטרס לגיטימי של עובד מוערך" כלשונו של המערער. הוא טוען שפוטר בניגוד גמור לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, בתואנות שווא, מבלי שניתנה לו זכות הוגנת להשמיע את טענותיו ולהתגונן מפני הפיטורין, תוך ניסיון לכפות עליו את סיומה לאלתר של עבודתו הנאמנה ולהכפיש את שמו ברבים. טענותיו אלו כולן לקוחות משטח משפט העבודה. הטענה כי הנימוק לפיטורין הוא כשירותו של המערער למלא את תפקידו צריכה להתברר במסגרת בירור השאלה אם פיטוריו היו כדין אם לאו. כך הדבר באשר לכל נימוק פיטורין. השאלה אם הפיטורין היו כדין כאשר יש טענת אי התאמה של העובד לתפקידו מתבררת בבית הדין והיא במסגרת סמכותו היחודית של בית הדין. כך הדבר לגבי פיטורי מנקה כשהטענה היא שאינו כשיר לנקות, כך הדבר לגבי פיטורי מנהל חשבונות, כאשר הטענה היא שאינו כשיר להיות מנהל חשבונות, כך הדבר לגבי קלדן כשהטענה היא שהוא אינו בקי דיו להקלדה על מחשב. בית הדין לא צריך להיות מומחה בענייני כשרות ודת על מנת לבחון האם הפיטורין נעשו כדין אם לאו. כך קבע הנשיא יואל זוסמן כי בית הדין לעבודה הוא המוסמך אף לדון בתוקפן של תקנות שעת חירום לפיהן נקראו עובדים לעבוד (בג"צ 188/79 הועד הארצי של עובדי המוסד לבטוח לאומי נגד שר העבודה והרווחה, פ"ד לג(2), 449). כשבפיטורין בגין אי התאמה מדובר, כבענייננו, בית הדין הוא האינסטנציה המתאימה לבחון את תקפות הפיטורין. אין חולק בענייננו אם כן כי מדובר בעובד שפוטר, ועתירתו היא מתחום משפט העבודה שבסמכות בית הדין. מעבר לכך גם כאשר קיים ספק לגבי השאלה אם מדובר ביחסי עבודה, הרי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה כמו גם הפסיקה קובעים, שבשאלה אם מדובר ביחסי עבודה אם לאו מוסמך בית הדין לעבודה לפסוק בשאלה (ראה פסק דינו של הנשיא סטיב אדלר בדב"ע 154/98-9 אריה אקסלרוד - יעקב קובי שדר ואינגבר דב - טרם פורסם; ע"א 4272/91 י' ברבי נ. פ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 701). בעניין אחר ציין בית המשפט העליון: "די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש על מנת שהסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה תתפוס בה" ע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ. דוד בוחבוט פ"ד ל(1) 381, 382). הנה כי כן אין לקבל את קביעתו של בית הדין האזורי כי לבית הדין אין סמכות עניינית. מדובר ביחסי עבודה ובפיטורין מעבודה. היש להיעתר לבקשה לצו לשעה מהי תכליתו של צו לשעה? תכליתו של צו לשעה היא לשמר מצב קיים על מנת למנוע נזק עתידי. זאת עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית. לכן הזכות לקבל צו לשעה תלויה בקיום עילת תביעה עיקרית. ד"ר אליהו וינוגרד , בספרו "צווי מניעה" (רמת השרון, 1993, כרך ראשון, חלק כללי, עמוד 65 , ליד הערת שולים 4) מציין כי "במציאות ימינו, כאשר תביעה נשמעת מספר שנים לאחר הגשתה, יש בכך עניין מיוחד". הצו נולד לשמר את המצב הקיים ערב הגשת התביעה או ערב הפרת הזכות. כאשר מדובר בפיטורין שלכאורה אינם כדין, יקיים צו לשעה את המטרה האמורה. מבחינה זו אין להבדיל בין צו מניעה לשעה לצו עשה לשעה. כאשר עובד מפוטר על אתר מדובר בצו עשה. ההיגיון שמאחורי מתן הצו הוא אותו. אמת, כשמדובר בפיטורין, מצהיר המעסיק לעתים קרובות כי יקבל עובד תחת העובד שפוטר, אך אם יפסק כי יש להחזיר את העובד המפוטר לעבודה תוך ביטול הפיטורין, יקיים המעסיק את פסק הדין (הצהרה המכונה "הצהרת גור אריה"). איני רואה רבותא בהצהרה זו. ברי שאם בית הדין יפסוק כי הפיטורין לא היו כדין ויש לבטלם, יקיים המעסיק את פסק הדין. על כן בכך לא סגי. הוצאת אדם מהעבודה למשך תקופת בירור התביעה, תוצאותיה קשות ביותר. מדובר בפרנסה ומעבר לכך באורח חיים, בחלק ממרכז חיי אדם. על כן יש לבחון את מאזן האינטרסים. מאזן האינטרסים עמדתי על כך כי פיטורי עובד אינם דבר של מה בכך. משכך ראוי הוא לשמר מצב קיים עד לבירור השאלה אם הפיטורין היו כדין אם לאו. מאידך יתכנו מקרים שהפיטורין נעשים בנסיבות כאלה בם באיזון הכללי נוטה הכף לאי שמירת המצב הקיים באשר עלול להיגרם נזק גדול מהתועלת שבמניעת פיטורין אשר טרם הוברר אם היו כדין אם לאו. כך יתכן שאסור לצוות על השארת מורה בבית ספר שמתברר לכאורה שהוא סוחר בסמים או שקיים חשש שהוא פדופיל. בית הדין הארצי עמד על השיקולים המנחים אותו בבואו להחליט אם לתת בידי מבקש צו מניעה אם לאו בעניין רשות הנמלים (דב" מט/28-4 רשות הנמלים - אל על ואחרים, פד"ע כ', 417; דב"ע נא/5/6-6 קופת חולים מכבי ואחרים - המוסד לביטוח לאומי ואחרים, פד"ע כב, 479). לא זה המקרה שבפנינו. בענייננו לא ברור מי המעביד. מי שממנה את המערער ומי שמחליט על פיטוריו היא המועצה הדתית. על כך אין מחלוקת. המכתבים שנשלחו על ידי המועצה לגבי מינוי המערער ופיטוריו מדברים בעד עצמם. המועצה היא שהורתה למלון כי המערער, הוא ולא אחר, ישמש כמשגיח שבת. לכאורה לא מדובר ברישוי ותו לא, כפי שטוענת המועצה. לכאורה מדובר במינוי ספציפי של משגיח ספציפי למלון. מאידך המלון הוא המפעל בו לכאורה משתלב המערער. הנה כי כן ברי שמדובר ביחסי עבודה. השאלה היא מי המעביד. או האם מדובר בשני מעבידים. כל אלו צריכים להתברר על ידי בית הדין האזורי. סיכומו של דבר, אנו מוציאים מלפנינו צו לשעה לפיו המערער לא יפוטר עד למתן פסק דין סופי בעניינו. אין בכך הוראה כי המערער ישמש בתקופת הביניים כמשגיח כשרות. אין אנו קובעים עמדה באשר לכשרותו מהבחינה ההלכתית. אנו מנחים את בית הדין האזורי כי יקבע מיהו המעביד והאם הליך הפיטורין ונימוקיו היו ראויים. אנו ערים לכך שיתכן והמערער אינו כשיר עוד להיות משגיח כשרות על פי מצוות ההלכה היהודית. בית הדין האזורי יבחן זאת לאור חומר הראיות, יבחן אם הליך הפיטורין כמו גם נימוקיו היו כדין ואם יש מקום לחייב מי מהמשיבים להעסיקו בתפקיד אחר אם לאו. על כן אנו פונים אל בית הדין האזורי כי יחיש את הדיון בתיק זה. אנו עושים את המלון נתבע רגיל ולא נתבע פורמלי. המשיבה, המועצה, תשלם למערער הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך -.5,000 ₪ תוך 30 יום. פיטוריםכשרות