חוזה אישי - ביטול כתב מינוי עובדי מדינה משרדים ממשלתיים

פסק דין השופט שמואל צור 1. המערערים הם 121 עובדים בכירים בשירות המדינה. המערערים מועסקים במשרדים ממשלתיים שונים והם נמצאים ברמות הבכירות ביותר בשרות לאחר רמת המנהלים הכללים. כל המערערים הינם עובדים ותיקים אשר החלו את שרותם כעובדי מדינה קבועים אשר הועסקו משך שנים על פי כתב מינוי. לימים, פרשו מקצת מן המערערים לפנסיה, אך עובדה זו אינה משנה ממעמדם לעניין הנדון בפנינו. 2. במועדים שונים במהלך שנות התשעים, חתמו כל אחד מן המערערים על חוזה אישי בו הסכימו לבטל את כתב המינוי שהיה להם. החוזה האישי שנערך עם כל אחד מן המערערים נעשה לפי סעיף 40 לחוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט - 1959 (להלן - חוק המינויים) ותקנה 1(3) לתקנות שרות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד) תש"ך - 1960 (להלן - תקנות חוזה מיוחד). במסגרת החוזה האישי נקבעה למערערים, בין היתר, רמת שכר גבוהה מזו שהיתה להם, השכר הוצמד - לעניין העדכון - לשכר מנכ"ל וניתנה להם זכות לפרוש בגיל 50 לאחר 4 שנות שרות. בנוסף, בחישוב המשכורת הקובעת לפנסיה, ניתן משקל גדול יותר למשכורת שקיבלו המערערים בתקופת העסקתם בחוזה מיוחד והמשכורת הקובעת עצמה נקבעה לפי הדרגה העליונה בדירוג או זו שמתחתיה ולאו דווקא לפי הדרגה שהייתה לעובד בפועל (סעיף 14(ה) -(ו) לפסק הדין). 3. בבית הדין האזורי בתל-אביב הגישו המערערים תביעה נגד המדינה, בה ביקשו לקבוע כי ההסכמים הקיבוציים ממשיכים לחול עליהם וכי הם זכאים לכל הזכויות ותנאי העבודה הקבועים בהם, לרבות הזכות לקבלת מענק יובל מכוח ההסכם הקיבוצי משנת 1989. כן ביקשו המערערים להצהיר כי חל עליהם חוק הגמלאות לפיו יש לערוך את חישוב הגמלה לפי המשכורת האחרונה וכי חל עליהם הסכם העבודה מיום 10.8.95 בדבר הפרשות לקופת גמל בגין רכיבי שכר שאינם פנסיונים. המדינה הגישה תובענה שכנגד בה ביקשה לקבוע, למקרה שתביעת המערערים תתקבל, שהחוזה האישי שנערך עם המערערים בטל מיום עריכתו ושעל המערערים להחזיר למדינה כל מה שקיבלו על פיו, בניכוי הסכומים להם היו זכאים לפי ההסכמים הקיבוציים. 4. בית הדין האזורי (כב' השופטת הראשית ורדה וירט-ליבנה ונציג ציבור מר דוד רג'ואן ; תיק ע"ב 301470/99) דחה את התביעה. בית הדין האזורי קבע כי ההסכמים הקיבוציים חלים על עובדי מדינה המדורגים בדירוגים המקצועיים (עמ' 18), אלא שהמערערים אינם נכללים בקבוצות העובדים המשתייכים לדירוגים אלה (עמ' 20-21). כמו כן קבע בית הדין האזורי כי העסקת המערערים בחוזה מיוחד נעשתה כחוק, בהתאם לתקנות חוזה מיוחד ומשיקולים ענייניים ולגיטימים (עמ' 23). בית הדין קבע כי במסגרת החוזה המיוחד שנערך עימם, הסכימו המערערים לבטל את כתב המינוי ולהתנתק מהמסלול של דירוג ודרגה, כך שלא חלים עליהם ההסכמים הקיבוציים וחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] תש"ל - 1970 (להלן - חוק הגמלאות ; עמוד 25). בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי ניתן לבטל כתב מינוי בהסכמה ובכך חלות על המערערים הוראות החוזה אישי לבדו ולתקופת העסקתם בחוזה מיוחד לא חל עליהם חוק הגמלאות (עמ' 27-28). בנוסף, קבע בית הדין האזורי - על רקע העובדה שהעסקת המערערים בחוזה מיוחד נעשתה מרצונם ולא נכפתה עליהם - כי תביעת המערערים נגועה בחוסר תום לב (עמ' 28-33). 5. בערעור בפנינו, חוזרים המערערים על עיקר טענותיהם בבית הדין האזורי. לטענתם, אין בהסכמים האישיים שנערכו עימם כדי לשלול את תחולת ההסכמים הקיבוציים עליהם, את מעמדם כעובדי מדינה המועסקים על פי כתב מינוי ואת זכויותיהם לפי חוק הגמלאות. לטענתם, הוצאה מתחולת הסכמים קיבוציים יכולה להיעשות רק בדרך של הסכם קיבוצי ולא באמצעות חוזה אישי. לטענתם, המדינה לא הייתה מוסמכת לחתום עימם חוזה אישי לפי סעיף 40 לחוק המינויים ולשלול אגב כך את מעמדם כעובדי מדינה על פי כתב מינוי. לטענתם, הדרך הנכונה להיטיב בשכרם הייתה בדרך של משא ומתן קיבוצי עם ארגון העובדים היציג וחתימה על הסכם קיבוצי בעניין. כמו כן טיעוני המערערים כלפי קביעת בית הדין האזורי באשר לחוסר תום ליבם ומלינים על כך שבית הדין האזורי נמנע מלהתייחס לחוסר תום ליבה של המדינה. המדינה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי. בא כוח המדינה טוען כי חוק המינויים הוא חוק מן התחום המנהלי ולא מתחום יחסי העבודה. בא כוח המדינה מפנה, במיוחד, להטבות שניתנו למערערים במסגרת החוזה האישי, העולים בשיעור ניכר על תנאי השירות שהיו להם קודם לכן, לעובדה שהמערערים היו מודעים להוראות החוזה האישי והסכימו במפורש לתנאים שניתנו להם, לרבות לשינוי מעמדם וזכויותיהם הנובעים מן החוזה האישי. 6. לאחר שנתנו דעתנו לפסק הדין של בית הדין האזורי, לטענות הצדדים בערעור ולכלל נסיבות העניין, נחה דעתנו כי צדק בית הדין האזורי בדחותו את תביעת המערערים. אנו מחליטים אפוא לדחות את הערעור מטעמיו של בית הדין האזורי לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. מבלי לגרוע מן האמור בפסק הדין הממצה והשלם של בית הדין האזורי, נוסיף כמה דגשים משלנו. 7. המערערים הם עובדי מדינה. הם התמנו לתפקידם על פי חוק המינויים ומשך שנים הועסקו על פי כתב מינוי שניתן להם לפי סעיף 17 לחוק המינויים. העסקה לפי כתב מינוי מחילה על העובד את חוק המינויים עצמו וכן מחילה עליו את חוק הגמלאות (הגדרת "עובד" בסעיף 1 לאותו חוק). לימים, נערך עם כל אחד מן המערערים חוזה מיוחד הקובע להם תנאי העסקה שונים. העסקת המערערים בחוזה מיוחד נעשתה מכוח סעיף 40 לחוק המינויים הקובע לאמור: "שום דבר האמור בחוק זה אינו בא למנוע את הממשלה לעשות חוזה מיוחד עם אדם שמועסק בשרות המדינה במקרים ולפי תנאים שנקבעו בתקנות... ; ...הוראות חוק זה לא יחולו על אדם המועסק לפי חוזה מיוחד במידה שנקבע בחוזה". אין חולק כי העסקת המערערים נעשתה לפי תקנה 1(3) לתקנות חוזה מיוחד המאפשרות העסקת "עובד אשר נציב השרות קבע לגביו כי עבודתו חיונית למדינה וכי אין אפשרות מעשית להעסיקו במסגרת תנאי העבודה או השכר המקובלים בשרות המדינה". 8. הוראות סעיף 40 לחוק המינויים חלות על "אדם שיועסק בשרות המדינה" ומבחינת לשונו ותכליתו, אין הוא מוגבל לאנשים הבאים מן החוץ דווקא. כך, בכפוף להוראות שבתקנות חוזה מיוחד, ניתן להעסיק בחוזה מיוחד גם עובד מדינה מן המניין ולשון תקנה 1(3) לתקנות חוזה מיוחד מאפשרת זאת במפורש. 9. כתב מינוי הניתן לעובד מדינה לפי סעיף 17 לחוק המינויים, קובע את מעמדו בשרות ובין השאר מחיל עליו את הוראות חוק הגמלאות. כתב המינוי הוא חלק מחוזה העבודה הנכרת בין עובד המדינה למדינה. אין כל מניעה בחוק - לא מבחינת לשונו ולא מבחינת תכליתו - המונע העברה מוסכמת של עובד מדינה ממעמד של עובד המועסק על פי כתב מינוי למעמד של עובד המועסק על פי חוזה מיוחד. תנאי לדבר הוא שהדבר נעשה בהסכמה שאינה נגועה בקיפוח או בניצול לרעה של העובד. 10. בתקופת העסקתם של המערערים על פי כתב מינוי, חלו עליהם ההסכמים הקיבוציים של הדירוגים המקצועיים שלהם. אין ספק שברגיל, דרך המלך להוצאת קבוצת עובדים מתחולת הסכמים קיבוציים היא באמצעות הסכם קיבוצי המסדיר זאת. בקשר לכך קבע בית הדין האזורי לאמור: "במקרה הקונקרטי של התובעים, הוכח בפנינו כי ההסתדרות עצמה לא ראתה חשיבות גבוהה לעמוד על זכויותיהם של התובעים..." (עמוד 34). על רקע ההסדר הנורמטיבי להעסקתם של עובדי מדינה בחוזה מיוחד, על רקע הקביעה האמורה של בית הדין האזורי ועל רקע העובדה שהמערערים הועסקו ומועסקים בחוזה מיוחד בתנאים מיטיבים משמעותית מאלה שהיו להם קודם, אין יסוד לטענתם של המערערים כי קיימת מניעה בחוק הסכמים קיבוציים להעסקתם בחוזה מיוחד או כי חלים עליהם ההסכמים הקיבוציים בצד ההסכמים האישיים. 11. ראינו כי חוק הגמלאות חל על העסקתם של עובדי מדינה המועסקים על פי כתב מינוי. משעה שבוטל כתב המינוי - בהסכמה - הרי אין יותר תחולה לחוק הגמלאות. מעבר לכך, סעיף 107(א) לחוק הגמלאות קבע במפורש - "הוראות חוק זה לא יחולו - (1) ... (2) על עובד המדינה המועסק כדין על פי חוזה יחידי, אם כך נקבע באותו חוזה ובמידה שנקבע". אין חולק כי בחוזה המיוחד שנערך עם המערערים נקבע במפורש כי לא יחול עליהם חוק הגמלאות, כך שהוצאתם של המערערים מתחולת חוק הגמלאות נעשתה כדין. על רקע זה ועל רקע העובדה שבחוזה האישי ניתנו למערערים זכויות מיטיבות על אלה שבחוק הגמלאות (למשל - זכות לפרישה מוקדמת) וכי נשמרו זכויותיהם מתקופת עבודתם על פי כתב מינוי, ניתן לקבוע כי החוזה האישי שנחתם עם המערערים לא קיפח אותם ולא המעיט מזכויות לגמלאות שהיו להם. 12. גם אם היינו רואים את המערערים כמי שלא הוצאו מתחולת ההסכמים הקיבוציים ואלה חלים עליהם בצד החוזים האישיים, אין המערערים זכאים להטבות המיוחדות אותן תבעו: 1. זכותם של המערערים לגמלאות נובעת מחוק הגמלאות ולא מההסכמים הקיבוציים. כפי שראינו, המערערים הוצאו מתחולת חוק הגמלאות כדין, כך שבנושא הגמלאות - ובכלל זה נושא המשכורת הקובעת - זכויותיהם נובעות מהוראות החוזה האישי בלבד. 2. אשר לזכויות כספיות אחרות, כלל הוא בחוק הסכמים קיבוצים כי - "הוראה בחוזה עבודה שהוא שונה מהוראה אישית שבהסכם קיבוצי החל על בעלי החוזה - ההוראה שבהסכם הקיבוצי עדיפה; היה השינוי לטובת העובד, עדיפה ההוראה בחוזה העבודה, אם אין בהסכם הקיבוצי דבר המונע במפורש אותו שינוי" (סעיף 22 לחוק). בפסק דין בפרשת בזק שניתן לאחרונה (עס"ק 28/99 ההסתדרות הכללית החדשה - חברת בזק; טרם פורסם) נקבע כי בחינת הזכויות בחוזה אישי לעומת הסכם קיבוצי נעשית "באמצעות השוואה בין נושא לנושא, לאור מכלול הזכויות שנקבעו בהסכמים" (שם בעמ' 21). לפי זה, יש לבחון האם הסדר השכר שבהסכמים הקיבוציים - על מענק היובל שבו - עדיף על פני הסדר השכר שבחוזה האישי. אין חולק כי הסדר השכר שבחוזה האישי של המערערים עדיף על פני זה שבהסכמים הקיבוציים (עמודים 29 - 30 לפסק הדין של בית הדין האזורי). לא נטען, כי הסדר השכר שנקבע בהסכמים הקיבוציים והכולל את "מענק היובל" עולה על הסדר השכר שנקבע בחוזה האישי. לפיכך, אין המערערים זכאים לרכיב מסוים הקיים בהסכם הקיבוצי אך לא קיים בחוזה האישי. 13. המערערים הם עובדי מדינה ותיקים ומנוסים ברמות הבכירות ביותר של השרות. עובדים אלה עשו קריירה מרשימה וארוכת שנים בשרות. בשלב מסוים הוצע להם הסדר של חוזה אישי הכרוך בתנאי עבודה טובים בהרבה מאלה שהיו להם. כל המערערים הסכימו להסדר, חתמו עליו ונהנו מפרותיו. אין זה מן הראוי שעובדים אלה, לאחר שקטפו את פרות החוזה המיוחד, יבואו ויטענו כי מגיעות להם גם זכויות הנובעות ממעמדם הקודם. המערערים אינם טוענים שקופחו אלא שמגיע להם גם וגם. על רקע זה קבע בית הדין כי התנהגותם של המערערים נגועה בחוסר תום לב. זוהי קביעה חריפה, במיוחד על רקע העובדה שהיא מכוונת כלפי עובדי מדינה בכירים, דוגמת המערערים. בנסיבות העניין מצאנו שהיה יסוד משפטי ועובדתי מספיק המצדיק קביעה זו ולא נוסיף משלנו מעבר לכך בנקודה זו. 14. ערעורם של המערערים כוון גם כלפי חיובם בהוצאות בבית הדין האזורי אך לא מצאנו יסוד להתערב גם בכך. 15. סוף דבר - הערעור נדחה. המערערים יישאו בהוצאות המדינה בערעור זה בסכום של 5,000 ש"ח. חוזהמשרדים ממשלתייםחוזה אישיעובדי מדינה