פסק דין ערעור לפי סעיף 4א לחוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969 על החלטת המשיב בתפקידו כממונה על גימלאות חברי כנסת, לפיה נדחתה בקשת המערער לתיקון שיעור גמלתו מהכנסת. רקע עובדתי 1. המערער כיהן כחבר כנסת מיום 13.6.77 ועד ליום 13.7.92, כאשר בתפקידו האחרון שימש כסגן יושב-ראש הכנסת. עובר לבחירתו לכנסת, שימש כיועץ המשפטי של עיריית תל-אביב במשך 11 שנים, ולפני כן כיועץ המשפטי של נציבות המים, משך כ-11 שנים נוספות. עבור כהונתו כיועץ המשפטי זכאי המערער לגמלה בשיעור של 55.42% ממשכורתו הקובעת בעיריית תל-אביב, שהוצמדה לזו של נשיא בית משפט מחוזי. עבור כהונתו בכנסת, זכאי המערער לגמלה בשיעור של 55.31% ממשכורתו הקובעת בכנסת, שנגזרת ממשכורת של סגן יושב-ראש הכנסת, תפקידו האחרון של המערער. 2. המערער עבד אפוא בשתי עבודות שונות, שעבור כל אחת מהן זכאי הוא לגמלה. מצוי הוא במצב של כפל גמלאות. במצב זה נקבעו הוראות תיאום בין הקצבאות. בגין עבודתו בעיריית תל-אביב, זכאי המערער לקצבה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - חוק שירות המדינה) הקובע בסעיף 32(ב): היה אדם זכאי לגמלאות כפל וסך כולן, לרבות אותו חלק מהן שהיוון, עלה על 70% מהמשכורת הקובעת, תופחת הקצבה לפי חוק זה או אחת משתי הקצבאות לפיו, הכל לפי הענין, בסכום שבו עודף סך כל גמלאות הכפל על 70% מהמשכורת הקובעת; הוראה זו לא תחול על קצבת יתום ועל קצבה שלא לפי חוק זה המגיעה מכוח שירות בממשלת ארץ-ישראל. בגין שירותו בכנסת זכאי המערער לקצבה מכוח החלטות ועדת הכנסת, המתקבלות מכוח חוק גמלאות לנושאי-משרה ברשויות השלטון, תשכ"ט-1969. בענייננו, ההוראה הרלבנטית מצויה בהחלטת גמלאות לנושאי משרה ברשויות השלטון (חברי הכנסת ושאיריהם), התש"ל-1969 (להלן - החלטת הגמלאות), הקובעת בסעיף 26: מקצבה של זכאי שיש לו הכנסה מקצבה המשתלמת לו מאוצר המדינה שלא לפי החלטה זו, או מקופה שנקבעה כקופה ציבורית לענין סעיף 28 לחוק שירות המדינה (גמלאות), התשט"ו-1955 - למעט קצבאות המשתלמות על-פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הביטוח) - יופחת כל סכום שבו עולה הקצבה האמורה על 70% מהמשכורת הגבוהה ביותר המשמשת בסיס לחישוב אחת הקצבאות, ואם הגיע לגיל 60, יופחת כל סכום שבו עולה הקצבה לפי החלטה זו, בצירוף הקיצבה האמורה, על המשכורת הקובעת. ואולם מקום שנקבעה בחיקוק הוראה שעל פיה ישולם לזכאי לשתי קיצבאות סכום גבוה יותר, ינהגו על פי אותה הוראה (ק"ת תשל"ב 797, ק"ת תשנ"ו 1425). הסיפא של סעיף 26, לפיה תתאפשר גמלת כפל עד לשיעור של 100% מהמשכורת הקובעת מגיל 60 התווספה רק בתיקון בשנת 1996. המשכורת הקובעת הוגדרה בסעיף 1 להחלטת הגמלאות: "המשכורת הקובעת", לענין חישוב גמלאות של זכאי ביום פלוני - סכום המשכורת לפי סעיף 2 לחוק שכר חברי הכנסת, תש"ט-1949, לרבות התוספות לפי סעיף 3 לחוק האמור, המגיע באותו יום לרוב חברי הכנסת שהרכב משפחתם כהרכב משפחת חבר הכנסת לשעבר שמכוחו נתבעת הגמלה; ואולם לגבי חבר כנסת שחדל לכהן אחרי כינון הכנסת השישית ובשעת חדלו לכהן כבר כנסת היה סגן יושב-ראש הכנסת, סגן שר או יושב ראש ועדה מהועדות הקבועות של הכנסת המנויות בסעיף 12 לתקנון הכנסת, תהיה המשכורת הקובעת סכום המשכורת המגיע באותו יום לבעל תפקיד כאמור על תוספותיה האמורות (ק"ת תשל"ג 1824). 3. חוק שירות המדינה קובע, אפוא, שיעור קצבה מקסימלי משני מקורות עד ל-70% מהמשכורת הקובעת (משכורת עיריית תל-אביב). החלטת הגמלאות קבעה מצדה, עובר לתיקון בשנת 1996, גמלה בשיעור מרבי של 70% מהמשכורת הגבוהה מבין המשכורות שהיוו את הבסיס לקצבה (משכורת עיריית תל-אביב או משכורת הכנסת). לפיכך, עד ל-1996 נהנה המערער מגמלה של 70% ממשכורתו בעיריית תל-אביב, שהייתה גבוהה מזו שקיבל בכנסת. בפועל, קיבל המערער 55.42% מגמלתו מעיריית תל-אביב, כאשר היתרה עד ל-70% ממשכורת זו הושלמה לו על-ידי הכנסת. התיקון להחלטת הגמלאות בשנת 1996 הוסיף וקבע, כי אם הגיע הזכאי לגיל 60, הרי שיכול הוא להגיע לתקרה של 100% מן המשכורת הקובעת. פרשנות הביטוי "משכורת קובעת" בתיקון משנת 1996, היא נשוא המחלוקת בין הצדדים. טענות הצדדים 4. לטענת המערער, משכורתו הקובעת לעניין סעיף 26 להחלטת הגמלאות היא המשכורת הגבוהה, זו שקיבל מעיריית תל-אביב, ולכן יש לתקן את גמלתו כך שיהא זכאי ל-100% ממשכורת זו. כך, על המשיב להגדיל גמלתו על מנת שזו תושלם עד לתקרת 100% ממשכורתו בעיריית תל-אביב. לטענתו, המשיב בחר לפרש את הביטוי "המשכורת הקובעת" פירוש דווקני, תוך שהוא נצמד להגדרתה בסעיף 1 להחלטת הגמלאות, כמתייחסת אך למשכורת לה היה זכאי המערער כסגן יושב-ראש הכנסת. אולם, המערער סבור כי מטרת התיקון בשנת 1996 הייתה להיטיב עם חברי הכנסת, ולאור תכלית זו מתבקש הפירוש המיטיב עמו: קביעה כי המשכורת הקובעת לעניין סעיף 26 היא המשכורת הגבוהה מבין שתי המשכורות שקיבל. תימוכין לטענותיו מוצא המערער בפסק הדין שיצא מבית משפט זה בענמ"ש 6871/98 בן פורת נ' הממונה על גמלאות שרים, פ"ד נג(2) 428; להלן - פרשת בן פורת), שם נקבע כי בהינתן מצב בו שתי החלטות גמלאות חלות על הזכאי, ושתיהן קובעות כי היא זכאית ל-100% מהמשכורת הקובעת, הרי שיש לבחור במשכורת הקובעת הגבוהה מבין השתיים. המערער טוען, כי אין לייחס משקל רב לעובדה שהמונח "המשכורת הקובעת" מוגדר בסעיף 1 להחלטת הגמלאות, שכן סביר להניח כי לא ניתנה הדעת להגדרה זו. 5. לעומת זאת, המשיב סבור כי אין לפרש את המונח "המשכורת הקובעת" שבסעיף 26 להחלטת הגמלאות, באופן שונה ובנפרד מהגדרת אותו מונח בסעיף 1. לדבריו, אין בפירוש זה כדי לפגוע במערער. ממילא קצבתו לא הופחתה, שכן 70% ממשכורתו בעיריית תל-אביב עדיין גבוהה יותר מ-100% ממשכורתו בכנסת. לטענת המשיב, ועדת הכנסת נתנה דעתה להבחנה בין המשכורת הגבוהה למשכורת הקובעת, והחליטה מה שהחליטה לא מתוך היסח הדעת. בבואו לחשב את קצבת המערער עמדו בפני המשיב שתי אפשרויות. האחת, 70% ממשכורתו הקובעת בעירייה לפי חוק שירות המדינה. השנייה, החלטת הגמלאות, המאפשרת להגיע לתקרה של 100% מהמשכורת הקובעת של סגן יושב-ראש הכנסת. מבין אלה בחר המשיב בקצבה הגבוהה המיטיבה עם המערער. דיון 6. אין מחלוקת בין הצדדים כי למערער צמחה זכאות לגמלה משני מקורות שונים. גמלה אחת צמחה מכוח חוק שירות המדינה בגין עבודתו בעיריית תל-אביב, וגמלה שנייה מכוח החלטת הגמלאות בגין כהונתו בכנסת. המחלוקת סבה סביב תיאום הגמלות ופרשנות המונח "המשכורת הקובעת" בסעיף 26 להחלטת הגמלאות. בעניין זה נראית לי עמדתו של המשיב, לפיה החלטת הגמלאות כיוונה למשכורת הקובעת כפי שזו הייתה בכנסת, ולא למשכורת הגבוהה מבין השתיים. פרשנות זו נסמכת הן על סעיף 1, הוא סעיף ההגדרה, הן על הסיפא לסעיף 26, והן על דו"ח הועדה לבדיקת שכר, גמלאות ותנאים נלווים (להלן - ועדת רוזן-צבי) שהיווה תשתית לקבלת ההחלטה האמורה. 7. סעיף 1 להחלטת הגמלאות קובע באופן מפורש כי המשכורת הקובעת היא זו של חבר כנסת, בהפנותו לסכום המשכורת לפי סעיף 2 לחוק שכר חברי הכנסת, תש"ט-1949. בסיפא לסעיף 1 אף מצוין, כי לגבי חבר כנסת ששימש כסגן יושב-ראש הכנסת, כמו המערער, תהיה המשכורת הקובעת סכום המשכורת המגיע באותו יום לבעל תפקיד כאמור על תוספותיה האמורות. מכאן, שסעיף 26 המתייחס לאותה "משכורת קובעת" כפי שזו הוגדרה בסעיף 1, מפנה למעשה למשכורת של הזכאי בגין שירותו בכנסת, ולא למשכורת אחרת. טענת המערער, כי סעיף ההגדרה אינו חל על סעיף 26, כיוון שהאחרון מהווה תיקון להחלטה ומאוחר לו, אין לה על מה שתסמוך. סעיף 1 הוא סעיף הגדרה, ומונח שהוגדר בחיקוק משמעו כהגדרתו. סעיף הגדרה אינו קובע כיצד יש לפרש, אלא קובע מהו הפירוש. מטרתו היא לייתר חלק מהתהליך הפרשני, ולקצר את לשון החקיקה (א' ברק, פרשנות במשפט 137-138 (כרך שני, 1994)). הוא חל על מכלול הוראות החלטת הגמלאות, בהיעדר הוראה אחרת (סעיף 2 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981). בענייננו אין הוראה אחרת המורה להתייחס למונח "המשכורת הקובעת" בסעיף 26 באופן שונה מכפי שהוגדרה בסעיף 1. אף המערער מסכים כי זוהי הפרשנות הלשונית לסעיף 26. אולם לטענתו, נמצא טעם לפרש את סעיף 26 כך שיתייחס למשכורת הגבוהה ולא למשכורתו בכנסת. טעם זה יסודו בתכלית התיקון בשנת 1996, להיטיב עם חברי הכנסת. אכן, מטרת התיקון הייתה שיפור תנאי הפרישה של חברי הכנסת. אולם, מהות השיפור הייתה העלאת התקרה במצב של כפל גמלאות מ-70% משכר חבר כנסת ל-100% משכר חבר כנסת. דו"ח ועדת רוזן צבי, שבעקבותיו התקבל התיקון לסעיף 26 התייחס לנקודה זו בקובעו בפרק ו' סעיף 23 לדו"ח כי: אנו ממליצים כי חבר כנסת שהגיע לגיל 60 יוכל לזכות בפנסיה צבורה מן הקופה הציבורית עד לתקרה של 100%. המלצתנו מבוססת על כך שבמציאות הישראלית חברות בכנסת היא קריירה ראשונה או שנייה ואינה קריירה שלמה. מטבע הדברים עובד חבר הכנסת במקום עבודה נוסף בראשית דרכו המקצועית או בסופה... יתר על כן, חבר כנסת חייב להשקיע את כל זמנו לעבודת הכנסת ולשירות הציבור. לאחר שנשללה מחבר כנסת הזכות לעבוד עבודה נוספת כלשהי במקביל לעבודתו בכנסת ובכך לצבור זכויות נוספות, ולאחר שאנו ממליצים להשוות את שיעור הפנסיה ממנו יהנה חבר הכנסת לשיעור המקובל במשק איננו רואים שום הצדקה שלא להעניק לחבר הכנסת את האפשרות לצבור פנסיה בשיעור העולה על 70%. מהחלטה זו, בצירוף סעיף 1 להחלטת הגמלאות, עולה כי ה"משכורת הקובעת" לעניין סעיף 26 להחלטת הגמלאות היא המשכורת אותה קיבל חבר הכנסת מהכנסת בגין שירותו בה, ולא המשכורת מעבודה אחרת שביצע. ואכן, בעקבות התיקון ניתן לצבור 100% ממשכורת זו. 8. נוסף על כן, בסיפא לסעיף 26 להחלטת הגמלאות נקבע, "מקום שנקבעה בחיקוק הוראה שעל פיה ישולם לזכאי לשתי קיצבאות סכום גבוה יותר, ינהגו על פי אותה הוראה". פרשנות הוראה זו מלמדת על כך כי מקום בו חלות על פלוני שתי הוראות בעניין כפל גמלאות, תחול ההוראה הקובעת תשלום הקצבה הגבוהה מבין השתיים. ודוק, המדובר בקצבה הגבוהה ולא בהגדלת שיעור הקצבה. תכליתה של הסיפא לסעיף 26 באה להבהיר, כי גם במצב של כפל גמלאות בו הזכאי יכול לצבור עד ל-100% ממשכורתו בכנסת, עדיין יקבל הוא את הקצבה הגבוהה, מקום בו קצבתו ממקום העבודה האחר בו עבד הנה גבוהה יותר. זהו, להבנתי, המצב בענייננו. עם זאת, ומשלא נטען הדבר בפני, יודגש כי גם ללא הסיפא לסעיף 26 הייתי מגיע לאותה תוצאה. 9. לבסוף, טוען המערער כי בפרשת בן פורת נקבעה הלכה לפיה מקום בו חלות שתי הוראות בדבר כפל גמלאות, יש להעדיף את זו המיטיבה עם הזכאי. פרשנות זו מקובלת עלי. עם זאת, בענייננו אין תחרות בין שתי הוראות המאפשרות למערער להגיע לקצבה של 100% מהמשכורת הקובעת, כפי שהיה בפרשת בן פורת, אלא הוראה אחת המאפשרת צבירה של עד 70% מהמשכורת הקובעת בגין עבודתו בעיריית תל-אביב, והוראה שנייה המאפשרת צבירה של 100% מהמשכורת הקובעת בגין שירותו בכנסת. מבין תקרות אלה נבחרה הגמלה הגבוהה יותר, זו המיטיבה עם המערער, וממילא לא הופחתה קצבתו בעקבות תיקון סעיף 26 להחלטת הגמלאות. אשר על כן, הערעור נדחה. משרהחברי כנסתכנסת ישראל