פסק דין המערערת הורשעה בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 (להלן: החוק). על המערערת הוטלו אמצעי המשמעת הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר, פסילה לשירות המדינה ולרשות הדואר עד גיל 60 והשבה של 3 משכורות חודשיות. בפניי ערעור כנגד ההרשעה ולחלופין, כנגד חומרת העונש. רקע עובדתי 1. נגד המערערת, אשר הועסקה ברשות הדואר בתפקיד סגנית מנהל בית דואר בנתניה, עד להשעייתה ביום 29.11.01, הוגשה תובענה בה יוחסו לה חמישה אישומים. בתובענה נטען כי המערערת - שבמסגרת תפקידה ניתנה לה הרשאת כניסה למחשב הנוכחות (להלן: השעונית) לצורך טיפול בטופסי הנוכחות של העובדים - ניצלה לרעה את הרשאתה וביצעה את השינויים המפורטים באישומים שלהלן, על מנת לאפשר לה (וככל הנוגע לאישום החמישי - לאחיינה) לקבל שכר שלא כדין בעבור שעות עבודה שלא בוצעו. על פי האישום הראשון, בין החודשים פברואר 1997 לינואר 2000, ב-124 הזדמנויות שונות, שינתה המערערת במערכת ה"שעונית" את שעות הגעתה ועזיבתה בטופסי הנוכחות, כך שהוקדמו שעות ההגעה ואוחרו שעות העזיבה לעומת אלו שבוצעו בפועל. על פי האישום השני, בין החודשים פברואר 1997 לינואר 2000, ב-44 הזדמנויות שונות, נמנעה המערערת מלהחתים את כרטיס הנוכחות שלה בכניסה וביציאה מהעבודה במשמרת אחר הצהריים, ולאחר מכן ניצלה את הרשאתה להיכנס למערכת ה"שעונית" על מנת לדווח על שעות נוכחות אחר הצהריים. על פי האישום השלישי, בין החודשים פברואר 1997 לדצמבר 1999, ב-166 מקרים, לא החתימה המערערת את כרטיס הנוכחות שלה בכניסתה או ביציאתה מהעבודה, למרות שהיא מחוייבת לעשות כן. על פי האישום הרביעי, בין החודשים פברואר 1997 לינואר 2000, ב-144 מקרים, השלימה המערערת באמצעות מערכת ה"שעונית" את שעות העבודה שהיא מחויבת לבצע על חשבון שעות חופשה, וזאת ללא קבלת היתר כנדרש. על פי האישום החמישי, בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 1999, ב-7 הזדמנויות שונות, ערכה המערערת שינויים בטופס הנוכחות של אחיינה, שעבד בבית הדואר בנתניה במסגרת "תגבור קיץ". השינויים המתוארים בחמשת האישומים הללו הגדילו את מספר שעות העבודה שנרשמו לזכות המערערת (ולזכות אחיינה) וכן יצרו זכאות לתוספות שכר שונות (כגון שעות נוספות ותוספת אי העדרות). על פי האמור בתובענה, בסך הכל נעשו 485 שינויים, כאשר כ- 50 מהם רלוונטיים ליותר מאישום אחד. 2. בבית הדין העלתה המערערת מספר טענות מרכזיות. ביחס לשלושת האישומים הראשונים (שינוי הדיווח, ביצוע דיווח ידני על שעות עבודה אחר הצהריים והמנעות מהחתמת כרטיס הנוכחות) טענה המערערת כי כל השינויים שעשתה בטופסי הנוכחות נערכו בהתאם לעבודה שביצעה בפועל מחוץ לבית הדואר במסגרת תפקידה, שכלל ביקור בסוכנויות דואר בסביבה ופעולות שיווק. כן טענה המערערת כי קיימים הסברים ספציפיים לאחדים מבין השינויים שפורטו בכתב התובענה. המערערת הביאה כדוגמא מקרה שבו התעכבה בשל איש תחזוקה ומקרה שבו נסעה לסוכנות דואר בעקבות מעשה שוד. ביחס לאישום הרביעי הודתה המערערת במעשה המתואר באישום, אך טענה כי מדובר בנוהל רגיל ומקובל ברשות הדואר וכי לגבי חלק מהתקופה (תקופת לימודים) נעשה הדבר באישור. כן טענה המערערת כי משנוכו לה ימי חופשה כנגד שעות העבודה שהחסירה הרי שלא קיבלה בכך כל טובת הנאה. באשר לאישום החמישי טענה המערערת כי התיקונים נערכו בהתאם לעבודה שביצע אחיינה בפועל. המערערת הוסיפה וטענה כי כל השינויים שביצעה נערכו בריש גלי, בידיעת הממונים עליה ובאישורם על גבי טופסי הדיווחים שהגישה, וכי מעולם לא קיבלה מהממונים עליה כל הערה או טענה בענין השינויים. עוד הוסיפה המערערת וטענה כי לא הוכח קיומו של נוהל ברור בנוגע לעריכת שינויים ב"שעונית" ועל כן לא היתה לה אפשרות לדעת כי התנהגותה אסורה. בפי המערערת היתה טענה נוספת לפיה נפלה קורבן למאבקי כוח ברשות דואר וכי היא נרדפה בעקבות היותה מזוהה עם אדם שהיה מסוכסך עם הממונה הישיר עליה. 3. בית הדין למשמעת הרשיע את המערערת בעבירות לפי סעיפים 17(2), 17(3) ו-17(4) לחוק בכל הנוגע לאישום הראשון, בעבירות לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) בכל הנוגע לאישומים השני, השלישי והרביעי ובעבירות לפי סעיפים 17(3) ו-17(4) בכל הנוגע לאישום החמישי. באשר לשלושת האישומים הראשונים דחה בית הדין את הסבריה של המערערת לפיהם השינויים נעשו בהתאם לעבודה שבוצעה מחוץ לבית הדואר. בית הדין לא נתן אמון בגרסת המערערת ומצא את הסבריה בלתי הגיוניים ובלתי מספקים. זאת, בהתבסס על עדויותיהם של עובדי רשות הדואר אשר סתרו את גרסת המערערת, וכן נוכח היקפם הניכר ואופיים המגמתי של השינויים. בהסתמכו על העדויות והראיות קבע בית הדין כי השינויים שנערכו לא שיקפו דיווח אמת ונעשו במטרה לזכות בשכר בגין שעות נוספות ובתוספות אחרות. כן העדיף בית הדין את עדותו של הרצל גואטה, שהיה מנהלה של המערערת מחודש ספטמבר 1999, שהבחין כי השינויים שנערכו אינם משקפים שעות עבודה בפועל. ביחס לאישום הרביעי קבע בית הדין כי חובה היה על המערערת לקבל היתר מפורש להשלמת יום העבודה על חשבון שעות חופשה ומשלא עשתה כן לא נהגה כמתחייב. כן מצא בית הדין כי גם ביחס לתקופת הלימודים לא ניתן אישור להשלמה האמורה. בית דין דחה גם את הסברה של המערערת (שניתן בעת שהתנהלה החקירה ברשות הדואר), לפיו הסיבה ליציאתה מהעבודה וזקיפת השעות על חשבון החופשה היא חוסר תעסוקה, וקבע כי הסבר זה אינו סביר בהתחשב בעובדה שהמערערת שימשה כמנהלת בבית דואר גדול. ביחס לאישום החמישי מצא בית הדין כי גרסת המערערת בענין זה וכן העדות שמסר אחיינה אינן אמינות וכי גם במקרה זה נעשו השינויים על מנת ליצור שעות נוספות ותוספת לשכר. עוד קבע בית הדין כי הנהלים בנוגע להחתמת כרטיס הנוכחות ולביצוע שינויים ב"שעונית" היו ברורים ובהירים וכי אין ספק שהמערערת, אשר עסקה שנים במערכת ה"שעונית" וטיפלה ברישום נוכחות העובדים, הכירה אותם היטב. בית הדין דחה את טענת המערערת לפיה לא ידעה על הנהלים ומעולם לא העירו לה על מעשיה וקבע כי טענה זו אינה יכולה להתקבל, וכן כי אין זה ראוי שעובדת בכירה תסתתר מאחורי נימוקים כגון דא. בית הדין התייחס אף לטענת המערערת בדבר היותה קורבן למאבקי כוח אך קבע כי אין בסיס לכך שהאישומים נשוא כתב התובענה נוצרו דווקא על רקע סכסוך כזה או אחר. אשר על כן, הרשיע בית הדין את המערערת בחמשת האישומים שיוחסו לה והטיל על המערערת את אמצעי המשמעת שפורטו לעיל. טענות הערעור 4. הערעור בפניי מופנה, כאמור, הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. בהודעת הערעור טוענת המערערת כנגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית הדין וחוזרת על גרסתה לפיה שיקפו השינויים שביצעה עבודה בפועל. המערערת חזרה אף על טענותיה בדבר העדרם של נהלים ברורים ברשות הדואר בקשר לעריכת שינויים ב"שעונית" וכן על טענתה כי מחדלו של המעביד להעיר לה על התנהגותה במועד מוקדם יותר יצר אצלה את ההנחה כי התנהגותה כשרה. כן חזרה המערערת על טענותיה בדבר מאבקי הכוח ברשות הדואר, שלטענתה, היו הגורם האמיתי לפתיחת הבירור המשמעתי בעניינה. לענין גזר הדין נטען בערעור כי אמצעי המשמעת שהוטלו על המערערת חרגו באופן קיצוני בחומרתם וכי יש להקל עימה. המערערת טוענת כי פיטוריה, בצירוף שלילת קצבת הפרישה שלה (דבר הנובע מפסילתה לשירות המדינה), מהווים אמצעי משמעת חמורים מדי שאינם הולמים את נסיבות המקרה. המערערת הפנתה לעש"מ 1804/01 מ"י נ' אלקריף (לא פורסם) (להלן: ענין אלקריף) וטענה כי על אף שהנסיבות שם היו חמורות יותר הרי שאמצעי המשמעת שהוטלו היו קלים יותר. המערערת מבקשת, איפוא, כי יבוטלו פיטוריה ולחילופין תבוטל פסילתה מהשירות באופן שיאפשר לה לקבל את קצבת הפרישה. מנגד, סמכה באת כוח המשיבה ידיה על פסיקת בית הדין במלואה ולענין אמצעי המשמעת, השאירה לשיקול דעת בית המשפט את סוגית הפסילה. הערעור על הכרעת הדין 5. כאמור, עיקר טיעוני המערערת מופנים כנגד ממצאי העובדה והמהימנות של בית הדין. כידוע, ככלל, אין בית משפט זה מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית על בסיס התרשמות ישירה מהעדים ולא מצאתי סיבה לסטות מכלל זה במקרה דנן. גם לגופו של ענין, לא מצאתי להתערב בהכרעת בית הדין. יש לציין כי, באשר לשלושת האישומים הראשונים ולאישום החמישי, המערערת אינה מכחישה את ביצוע השינויים המיוחסים לה אך טוענת, כמפורט לעיל, כי השינויים הללו נעשו כדין שכן הם מייצגים שעות עבודה בפועל. בית הדין הגיע, כאמור, למסקנה כי יש לדחות את הסבריה של המערערת ומסקנה זו מקובלת עלי. הראיות והעדויות אשר הציגה המשיבה מסבכות את המערערת בשינוי השעות ובביצוע דיווחים שלא כדין. כמו כן, מעיון בטופסי הנוכחות, המתעדים את השינויים שנעשו, עולה כי מדובר בשינויים בהיקף נרחב ביותר. מנגד, המערערת לא הביאה ראיות משמעותיות להוכחת טענותיה ועל כל פנים, ההסברים שהציגה לשינויים, הן ההסבר הכללי והן ההסברים הספציפיים, אינם עומדים במבחן ההיגיון ואין בהם כדי לקעקע את ראיות המשיבה. לא זו אף זו, המשיבה הצליחה להפריך את הסבריה של המערערת, בין השאר באמצעות העדת מנהלי הסוכנויות השונים שבסניפיהם היתה אמורה המערערת לערוך ביקורת, ואשר העידו כי ביקורות התבצעו - אם בכלל - לעתים רחוקות ונדירות מאוד ובשעות שונות מאלו שנקבה המערערת. כן הופרכה טענתה של המערערת לפיה ניתן לערוך ביקורת בפרק זמן של 10 עד 15 דקות בלבד. בענין זה העידו בפני בית הדין שני מנהלים מרשות הדואר ועל פי עדותם ביקורות נמשכות פרקי זמן ארוכים יותר ויש לערוך אותן בשעות בהן הסניף פעיל ולא, כגרסת המערערת, בטרם פתיחתו. לענין האישום החמישי, העידה אמנם המערערת את אחיינה אולם בית הדין מצא את עדותו בלתי מהימנה, מתחמקת ומיתממת. בית הדין העדיף את המסקנה העולה מעדותם של עדי התביעה אשר העידו כי שינויים בטפסי נוכחות נערכו לאחיין המערערת בלבד. המערערת ואחיינה לא הצליחו לספק הסבר סביר כיצד זה, שבתקופת עבודתו הקצרה של האחיין, נערכו בטפסי נוכחותו שינויים כה רבים בעוד שלעובדים אחרים בבית הדואר כמעט שלא נעשו שינויים כלל. משנדחו הסבריה של המערערת למעשים הנדונים הרי שההסבר ההגיוני היחיד שנותר הוא ההסבר שנתן בית הדין למעשים, דהיינו, היותם מגמתיים ומכוונים ליצירת זכאות לתוספות שכר ותגמולים נוספים. גם באשר לאישום הרביעי (השלמת שעות על חשבון ימי החופשה) המערערת אינה מכחישה את המעשים המיוחסים לה אך טוענת היא כי הדבר נעשה בהתאם לנוהל המקובל ברשות הדואר. גם בנוגע לענין זה לא קיבל בית הדין את הסברה של המערערת, ולא ראיתי עילה להתערב במסקנתו. כנגד גרסת המערערת העידו 5 מעובדי רשות הדואר על הצורך בקבלת אישור מהממונה לשם ביצוע השינוי האמור. עמדת התביעה זכתה אף לחיזוק מצדו של עד ההגנה שפר אשר הדגיש את חריגותו של המעשה ואת הצורך בקבלת אישור ממונה לכך שכן, כדבריו, לא יתכן שעובד יעשה דין לעצמו. יתרה מזאת, מעיון בטבלה שצורפה לכתב התובענה בנוגע לאישום הרביעי עולה כי המערערת נעזרה בטכניקה של השלמת שעות עבודה על חשבון חופשה כדי להמנע מעבודה אחר הצהריים. הטבלה מראה כי המערערת, שהיתה אמורה לעבוד הן במשמרת הבוקר והן במשמרת אחר הצהריים לאחר ההפסקה, לא הגיעה כלל לעבודה במשמרת אחר הצהריים ובמקום זאת, רשמה שעות על חשבון החופשה. בכך סיכלה המערערת את כוונת מעבידיה כי תעבוד בשתי המשמרות. העיון בטבלה אף ממוטט את ההצדקה שנתנה המערערת למעשיה במכתב ששלחה לדליה צברי מאגף משאבי אנוש ברשות הדואר. צברי פנתה למערערת בתחילת הליכי הבירור ברשות הדואר כדי לקבל הסבר לשינויים שהתגלו בטופסי הנוכחות. במכתב התשובה ששלחה המערערת לצברי (נ/1) טענה כי היא פשוט מקדימה את יציאתה כשאין תעסוקה. מהטבלאות שצורפו לכתב התובענה עולה כי המערערת לא הקדימה את יציאתה אלא פשוט נמנעה מלהגיע למשמרת אחר הצהריים. קיימת, איפוא, תשתית ראייתית מוצקה לאשמתה של המערערת ואין כל בסיס לטענתה כי מדובר בעלילה שנרקמה נגדה על רקע מאבקי כוח במקום עבודתה. לסיום פרק זה אציין, כי יש אף לדחות מכל וכל את טענות המערערת לענין העדרם של נהלים ברורים בנוגע להחתמת כרטיס הנוכחות ועריכת השינויים בטפסי הנוכחות וכן יש לדחות את נסיונה לתלות את האחריות לחריגה מהנהלים בממונים עליה אשר, לטענתה, מעולם לא העירו לה על מעשיה. אין לקבל את הטענה שהמערערת פעלה בתום לב, שכן נוכח מעמדה ותפקידה אין ספק כי היתה מודעת היטב למשמעות מעשיה אף שניסתה לשוות להם מראית עין הגונה. יש לציין כי המערערת היתה האחראית על מערכת ה"שעונית" ובקיאותה בנהלים הוכחה בעת שעמדה בקפדנות על קיום הנהלים על ידי עובדים אחרים וביחסה לשינויים שביקשו עובדים אחרים לערוך בטופסי הנוכחות שלהם. זאת ועוד, בהכרעת דינו ציין בית הדין את התרשמותו מכך שהמערערת היא מנהלת המכירה היטב את נוהלי העבודה, ונוכח מעמדה ובקיאותה, אין זה ראוי שתסתתר מאחורי מחדלי הממונים עליה, מה גם שמקצועיותה זכתה להערכה רבה, ומטעם זה אף סמכה ההנהלה על דיווחיה משך שנים. אשר על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. הערעור על גזר הדין 6. בית הדין גזר את דינה של המערערת לחומרה וסבורה אני כי בדין עשה זאת. בית הדין ציין כי התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא למנוע פגיעה בתפקודו של שירות המדינה ובתדמיתו של השירות וכי נסיבות ביצוע העבירות - היותה של המערערת עובדת בכירה, הניצול לרעה של הרשאת הכניסה ל"שעונית", משכם והיקפם של השינויים - הינן חמורות ביותר. מנגד, ציין בית הדין כי היה גם ער לנסיבותיה האישיות של המערערת ולמצבה הכלכלי. אכן, עמדתו של בית משפט זה ביחס לעבירות כדוגמת אלו בהן הורשעה המערערת עמדה עקבית ונחרצת היא: עבירות אלו גורמות לפגיעה חמורה בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון הציבור בו ויש לפעול בכל האמצעים למיגורן. משכך, האמצעי המתאים והדרוש במקרים אלו הוא פיטורין והרחקה מהשירות. הדבר נכון שבעתיים במקרה דנן בו שימשה המערערת כאחראית על מערכת דיווח השעות ולענין זה כבר נפסק בפרשת אלקריף: "במיוחד כך במקרים בהם מדובר בעובד הממונה על התחום, אשר מעל באמון בתחום שעליו היה מופקד. בנסיבות כאלה אין לאפשר לעובד להשאר במקום העבודה שבו פעל כאמור. אמצעי המשמעת המתאים הוא, איפוא, הרחקת העובד והעברת המסר לעובדים אחרים בשירות המדינה כי הסטייה מהדרך לא תצלח" (פיסקה 5 לפסק הדין). חרף ניסיונו של בא כוח המערערת לאבחן בין הענין הנדון לבין פרשת אלקריף הרי שלא מצאתי כל הצדקה לאבחנה זו ולפיכך אין מקום להקל בעונשה של המערערת ביחס לעונש שהוטל בפרשת אלקריף, מה גם שיש דמיון בין היקפם ואופיים של השינויים שנעשו בפרשת אלקריף לבין היקפם במקרה דנן ובשני המקרים מדובר בהיקף נרחב ביותר. יחד עם זאת, בנקודה אחת בגזר הדין מצאתי לנכון להתערב והדברים אמורים ביחס לתוצאה של שלילת הקצבה של המערערת הנגזרת מפסילתה לשירות. אף שמקובלת עלי עמדתו של בית הדין בדבר אמצעי המשמעת שקבע, הרי שנוכח המשמעויות הכלכליות שיהיו לפסילת המערערת משירות המדינה עד גיל 60 הרי שרואה אני לקבוע כי המערערת תיפסל לשירות לתקופה של 5 שנים בלבד. נראה כי די בהרשעת המערערת ובפסילתה לחמש שנים כדי ליתן ביטוי לחומרת עבירות המשמעת שביצעה ואין לפגוע בזכויותיה הכספיות מעבר לכך. בכפוף לקבלת הערעור כאמור לענין אמצעי המשמעת, דין הערעור להדחות. עובדי מדינה