פסק דין 1. התובע הינו עובד זר אשר עבד בביתם של הנתבעים. הצדדים חלוקים באשר לתקופת העבודה ולנסיבות הפסקתה. תביעתו של התובע הינה לשכר עבודה, תמורת שעות נוספות, דמי חגים, דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. 2. לטענת התובע הוא החל עבודתו אצל הנתבעים ביום 14.3.98. לטענת הנתבע, תחילת עבודתו היתה בחודש מרץ 99'. נטל ההוכחה בדבר תקופת העבודה, מוטל על התובע. התובע טען, כי החל את עבודתו אצל הנתבעים בתיווכו של אדם נוסף. עוד טען התובע, כי הוא זוכר את מועד תחילת העבודה אצל הנתבעים שחל לאחר שעבד במקום עבודה אחר. התובע לא הביא לעדות את האדם הנוסף שהיה מעורב בתחילת עבודתו אצל הנתבעים וכן, לא הציג כל מסמך ממנו ניתן ללמוד על תקופת עבודתו במקום העבודה הקודם. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ועל כן, אנו קובעים, כי תחילת עבודתו של התובע היתה בחודש מרץ 99'. 3. באשר לנסיבות סיום העבודה. בתצהירו טוען התובע, כי בסוף חודש אוגוסט 2001, הסכים הנתבע לבקשתו של התובע, כי הוא יצא לחופשה באילת עם חבריו. לאחר שהתובע התחיל לערוך את כל הסידורים הרלוונטיים, התקשר אליו הנתבע והודיע לו, כי אין הוא מסכים שיצא לחופשה. באותה שיחה, לגירסת התובע בתצהירו, אמר לו הנתבע, כי במידה והוא מסרב לדרישתו שלא לנסוע לאילת, הוא יכול לארוז את חפציו ולעזוב את הבית. מוסיף התובע ומצהיר, כי עם שובו מאילת, חזר לעבוד מספר ימים וביום 23.8.01, דרש ממנו הנתבע לעזוב את ביתו לאחר שטען, כי הזרים יותר מידי מים לבריכה וכי גרם לנזקים. גירסה שונה מועלית בחקירתו הנגדית של התובע. לפי עדותו של התובע, הוא חלה במהלך החופשה באילת, הוא חזר לבית הנתבעים והם טיפלו בו בחוליו בתקופה של כשבוע. לאחר שהחלים, הוא המשיך לעבוד. בתצהירו כלל אין התובע מזכיר את עובדת מחלתו ואת טיפולם של הנתבעים בו לאחר חזרתו מאילת. איננו מקבלים את גירסתו של התובע לפיה, פוטר מעבודתו על ידי הנתבע ומכל מקום, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי הוא פוטר מעבודתו. מקובלת עלינו גירסתו של הנתבע שלא ניסתרה על פיה ניסה להוציא רישיון עבודה עבור התובע ומשלא הצליח בכך והודיע על כך לתובע, נטש התובע את הבית מיד לאחר קבלת אותה הודעה. משכך, ברור שהתובע לא פוטר מעבודתו. הטענה, כי עזיבת העבודה של התובע היתה על רקע של אי הוצאת רישיון העבודה וכי היתה זו חובתו של הנתבע לדאוג לרישיון העבודה, לא נטענה בכתב התביעה ועל כן, דינה להידחות על הסף. למעלה מן הצורך נעיר, כיבכל הקשור למערכת היחסים שבין הנתבע לתובע, היתה זו חובתו של התובע לדאוג לרישיון העבודה ולא של הנתבע וזאת להבדיל מהחובה המוטלת על הנתבע כלפי הרשויות. מכל מקום, לא שוכנענו, כי הנתבע התחייב לתובע להשיג עבורו רישיון עבודה וכי באי השגת הרישיון, הפר הנתבע את הסכם העבודה. אנו דוחים את התביעה לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. 4. לטענת התובע, הוא עבד בכל יום בין 12 ל-13 שעות ועל כן הוא זכאי לתמורת שעות נוספות. התובע לא הוכיח את מספר השעות בהן הוא עבד ואף לא מסגרת קבועה של שעות עבודה. הלכה היא, כי התובע גמול שעות נוספות, חייב להוכיח את מספר השעות על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב. מדובר בתביעת ממון מוגדרת ואין לפסוק בה לפי האומדן (דב"ע נז/ 7-3 לבון נ' מ.ת.מ. תעשיה ומלאכה בע"מ פד"ע לב' 584. ע"ע 0001059/02 אבילאה נ' מדינת ישראל פס"ד מיום 28.7.03). אנו דוחים את תביעתו של התובע לגמול שעות נוספות. 5. בתצהירו מציין התובע, כי יום השבתון שלו היה במשך 30 שעות בלבד. בכתב התביעה, לא מופיעה טענה זו ועל כן, מדובר בשינוי חזית ודי בכך על מנת לדחות את הטענה. עוד נציין, כי בחישוב הסכומים אותם דורש התובע, לא מופיעה דרישה בגין עילה זו. 6. לטענת התובע, הינו זכאי לדמי חגים. התובע קיבל משכורת חודשית ולא משכורת שחושבה על פי ימי עבודה או שעות עבודה. הזכאות לדמי חג, נתונה רק לעובד אשר איננו מקבל משכורת חודשית אלא משכורת יומית. נקבע, כי נקודת המוצא היא שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי שאינו עובד בחגים ואינו מקבל תמורה עבורם כך, שצו ההרחבה הרלוונטי בא להשוות את מעמדם לאלו של העובדים החודשיים (ע"ע 300360/98 צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, פס"ד מיום 30.4.02). בנסיבות אלו, אין התובע זכאי לדמי חגים. 7. מעדותו של התובע עולה, כי הוא יצא לחופשה שנתית בחודש אוגוסט 2001 למשך יומיים. הנתבע לא הציג כל הוכחה באשר לחופשה שנתית אותה קיבל התובע במהלך עבודתו למעט אותם יומיים. נטל ההוכחה בדבר ניצול ימי חופשה, מוטל על המעביד והנתבע לא עמד בנטל זה. שכרו של התובע היה בשיעור של 1,000$ לחודש, דהיינו שכר חודשי בסך 4,240 ₪ (נספח ב' לכתב התביעה). התובע זכאי איפוא לפדיון חופשה עבור 35 ימי חופשה בניכוי 2 ימי הניצול בפועל ובסך כולל של 4,664 ₪. 8. התובע לא קיבל דמי הבראה במהלך כל תקופת עבודתו. טענת הנתבע, כי אין התובע זכאי לדמי הבראה, כלל לא ברורה. אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע דמי הבראה עבור שנתיים אחרונות בסך 3,384 ₪. 9. לטענת התובע, הוא לא קיבל שכר עבור החודשים יוני יולי ואוגוסט 2001. ספק בעינינו אם יש לקבל את טענתו של התובע לענין זה בכל הקשור לחודשים יוני ויולי 2001 וזאת נוכח גירסתו של התובע לפיה, היה מקבל את שכרו בכל 14 לחודש (סעיף 16 לתצהיר) או בסוף כל חודש (עמ' 4 לפר'). עם זאת, משברור שהתובע עבד באותה תקופה, נטל ההוכחה בדבר התשלום מוטל על המעביד. הנתבע טען, כי קיימים אצלו רישומים בדבר תשלום המשכורת אולם לא טרח להציג רישומים אלו במהלך הדיון. בנסיבות אלו, קובעים אנו, כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו ועל כן, הננו מחייבים אותו בתשלום שכרו של התובע לאותה תקופה. כעולה מנספח ב' לכתב התביעה, סכום השכר הכולל לכל אותה תקופה הינו בסך 9,947 ₪. סבורים אנו, כי קיימים חילוקי דיעות של ממש בין הצדדים באשר לזכותו של התובע לשכרו לתקופה זו ועל כן, אין אנו מחייבים את הנתבע בפיצויי הלנת שכר. 10. לטענת הנתבע, חב לו התובע סכומים שונים בגין הלוואות שקיבל. למעט טענה סתמית בתצהירו של התובע, אין כל אסמכתא לדרישה זו ועל כן, היא נדחית. 11. לאור כל האמור לעיל, הננו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. א. פדיון חופשה שנתית בסך 4,664 ₪. ב. ב. דמי הבראה בסך 3,384 ₪. ג. ג. שכר עבודה בסך 9,947 ₪. לכל הסכומים דלעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.8.01 ועד ליום התשלום בפועל. הואיל והתובע זכה רק בחלק קטן מתביעתו, אין אנו עושים צו להוצאות. עובדים זרים