פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין האם רשאי היה המשיב להפסיק באופן חד צדדי את תשלום השעות הנוספות למערערת. המערערת עובדת בשרות התעסוקה מינואר 1988. המערערת החלה את עבודתה במחלקת העבירות המנהליות (המחלקה המשפטית) ברמת גן. בשנת 1998 הועברה המחלקה לירושלים והמערערת הועברה למדור התשלומים בתל אביב. במחלקה זו שולם למערערת שכר עידוד. בחודש נובמבר, 1999 הוחזרה המערערת לעבודה במחלקת העבירות המנהליות לפי בקשתה. עת חזרה לעבוד במחלקה קיבלה מהגברת שולה אברג'יל, מנהלת אגף משאבי אנוש, מכתב לפיו אושרה לה מכסה של 28 שעות נוספות החל מיום 1.11.1999. עוד צויין במכתבה זה כי מכסה זו באה לפצותה על אי קבלת שכר עידוד אשר קיבלה במדור התשלומים בתל אביב. זו לשונו של מכתבה של הגברת שולה אברג'יל: הנדון: אישור מכסת שעות נוספות עם העברתך למחלקה לעבדות מינהליות ברמת-גן, אושרה על ע"י מנכ"ל השרות מכסה של 28 שעות נוספות בחודש בתחולה מ-1.11.99. מכסה זו באה לפצות אותך על אי-קבלת שכר עידוד, אותו קבלת במדור תשלומים תל-אביב. המערערת קיבלה תשלום זה עד אפריל 2001. במועד זה, עקב הוראת הממונה על החשבות קוצצה מכסת השעות הנוספות לעובדי המשיב. בעקבות הקיצוץ קוצץ גם תשלום השעות הנוספות למערערת. ראוי לציין כי במחלקה המשפטית בה מועסקת המערערת ישנה עובדת נוספת, הגב' אילנה בן יאיר, המקבלת שכר עידוד. המשיב טען כי המדובר בעובדת יחידה המקבלת שכר עידוד במסגרת עבודתה במחלקה המשפטית, על סמך אישור מקדמי שניתן לה עוד בשנת 1994. הדיון בבית הדין האזורי המערערת תבעה בבית הדין האזורי כי המשיבה תחוייב לשלם לה שכר עידוד. בית הדין האזורי בתל אביב יפו (השופטת חגית שגיא ונציגת הציבור הגב' אסתר קורדובה בתי עב7673/01) דחה את תביעת המערערת. בית הדין האזורי קבע כי הקצבת השעות הנוספות למערערת נעשתה בהתאם למכסת השעות הנוספות שאושרו למשיב ומשקוצצה מכסת השעות הנוספות לכלל העובדים, אין לאפשר למערערת להמשיך לעבוד במסגרת אותה מכסת שעות שניתנה לה בעבר. עוד קבע בית הדין האזורי כי העברת המערערת ממדור התשלומים, בו קיבלה שכר עידוד, למחלקה המשפטית בה לא משולם שכר עידוד (למעט עובדת אחת המקבלת שכר עידוד שאושר לה בדיעבד), נעשתה לבקשתה של המערערת. משכך קבע בית הדין האזורי כי עם העברתה של המערערת למחלקה המשפטית לא קמה לה זכות לקבלת שכר עידוד. אשר על כן, לא קמה למערערת אף כל זכות שבדין לקבלת פיצוי או שיפוי בגין אי קבלת שכר עידוד. עוד הוסיף בית הדין וציין כי היה בסמכותה של הגברת שולה אברג'יל, מנהלת אגף משאבי אנוש, לאשר למערערת שעות נוספות במקום שכר עידוד כל עוד עמדה לרשות המשיב מכסת שעות נוספות ממנה ניתן היה להקצות שעות נוספות. אולם משקוצצה המכסה, לא נותר כל מקור שבדין בגינו זכאית המערערת להמשך תשלום השעות הנוספות. טענות המערערת המערערת מבקשת כי נקבע שהיא זכאית לעידוד או להמשך תשלום עבור 28 שעות נוספות, מאחר ואלו לא אושרו לה כשעות נוספות אלא כתמורה לשכר העידוד אותו קבלה במדור התשלומים. על כן מבקשת המערערת תשלום ההפרש מהיום בו חדל התשלום עבור 28 השעות הנוספות, היינו, החל מחודש אפריל, 2001. לטענתה התנתה המערערת את מעברה למחלקה המשפטית בכך ששכרה לא ייפגע. המשיב התחייב לפצותה וכך אושרו השעות הנוספות. לכן על המשיב למצוא דרך חלופית לפצותה אם אין באפשרותו לשלם בגין שעות נוספות. גם טענה עובדתית בפיה, לפיה אין זה מדוייק כי עובדים במחלקה המשפטית אינם מקבלים שכר עידוד. טענות המשיב המשיב סומך טיעוניו על פסק דינו של בית הדין האזורי. הוא הדגיש את טענותיו העובדתיות לפיהן מאחר והמעבר חזרה לעבוד ממדור התשלומים למחלקה המשפטית לפי בקשתה אין היא זכאית לשכר עידוד. הטענה היא שהמערערת מעולם לא התנתה את מעברה חזרה למחלקה המשפטית בהמשך קבלת שכר עידוד. התחייבותו של המשיב לשלם למערערת שכר בגובה מכסה של 28 שעות נוספות נועדה להמשך רק עד שנת 1999 ולא למשך כל תקופת עבודתה של המערערת. אין לשמוע לטענת המערערת כי התנאי למעבר בחזרה למחלקה המשפטית היה קבלת שכר עידוד או פיצוי לו באשר המעבר אירע בטרם אושר לה גמול שעות נוספות. טענה נוספת בפי המשיב לפיה לאור המצב הביטחוני השורר בארץ מאז אירועי אוקטובר 2000 ובעקבות הסגר שהוטל על תושבי השטחים, עובדי מדור התשלומים לא קיבלו תוספת שכר עידוד או שקיבלו בתקופה הרלבנטית לערעור שכר עידוד בשיעור מופחת מאוד הנע בין 0% ל- 25%. כאשר המערערת עבדה במחלקה המשפטית היא זכתה לתמורה של 28 שעות נוספות עד לאפריל 2001. אין מחלוקת כי החל מחודש מאי, 2001 קוצצה מכסת השעות הנוספות אשר הוקצו לכל עובדי המשיב ובכללם למערערת, והועמדה על 3 שעות נוספות בלבד. הדבר נעשה על פי הוראות הממונה על החשבות במשיב. במהלך הדיון בפנינו, הוצע לצדדים כי תוספת השעות הנוספות שניתנה למערערת תופחת באותו יחס כפי שהופחת שכר העידוד במדור התשלומים. לא נתקבלה הסכמה לכך מעת המשיב. היש מקום לפסוק למערערת שכר עידוד, או לחלופין שעות נוספות תחתן אמת, הגם שלפי טענת המערערת החישוב של 28 שעות נוספות בחודש שקיבלה בעבודתה במחלקה המשפטית תואם בערכו את שכר העידוד החודשי שקיבלה המערערת במדור התשלומים, הלכה פסוקה היא כי עבודה בשעות נוספות אינה בגדר זכות המגיעה לעובד וההופכת במשך הזמן לחלק מתנאי העבודה שהעובד יכול לכפות על מעבידו גם כשהוא אינו רוצה בעבודת שעות נוספות (תב"ע י-ם לה/ 16-9 אפרים זיזי - מ"י (לא פורסם); דב"ע מז/ 4-4 מ"י - ההסתדרות הכללית, פד"ע יח, 303; דב"ע מו/ 113-3 עירית תל-אביב יפו - ניסן גפני, פד"ע כ 1; דב"ע מט/ 138-3 חיים שוורץ - עירית תל-אביב יפו, פד"ע כא 174; סק(בש) 1047/02 מועצת פועלי אשקלון - עיריית שדרות (לא פורסם). היוזמה והסמכות להעסקה בשעות נוספות נתונות בידי המעביד. קרי, השעות הנוספות מוקצות לעובדים בהתאם לצרכי המעביד המשתנים מעת לעת במסגרת הפררוגטיבה הניהולית שלו. במקרה שלפנינו, בהיות המשיב תאגיד סטטוטורי, כפוף הוא בעניין הקצאת השעות הנוספות לתקציב אשר נקבע לו. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס לטענת המערערת ולבחון האם החלטת המשיב בדבר קיצוץ מכסת השעות הנוספות למערערת הינה החלטה סבירה. על מבחן הסבירות של הפררוגטיבה הניהולית בשינוי חד צדדי של סדרי עבודה בכדי לשפר ולייעל את תפקוד המפעל עמדתי בעניין דב"ע נד/ 4-1 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י - התעשיה האוירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ; ודב"ע נד/3-4 התעשיה האוירית לישראל בע"מ ורמת"א בע"מ - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פד"ע כט 601 ודברים רלבנטיים אף לענייננו: מעביד אינו רשאי לשנות חד צדדית את תנאי החוזה. יחד עם זה עצם טיבם של יחסי העבודה דורשים לאפשר למעביד לשנות את התנאים. למעביד זכות לנהל את עסקו לפי מיטב הבנתו. בעשותו כן, בהפעילו פררוגטיבה זו שלו לנהל את מפעלו כמיטב הבנתו, הוא משנה את תנאי העבודה על מנת לשפר את תפקוד מפעלו. אלא שזכותו זו של המעביד אינה מוחלטת. היא מתאזנת לעומת זכותו של העובד שתנאי העבודה שלו לא ישונו חד צדדית. כאשר השינויים סבירים, או אף מקדמים את העובד ניתן לראות בעובד כמסכים לשינוי עם המשכת העבודה. על כל פנים שינויים סבירים הם בתחום פררוגטיבה זו. שינויים החורגים ממתחם הסבירות, הפוגעים באופן לא סביר, עשויים לחרוג מהפררוגטיבה האמורה. הפררוגטיבה הניהולית אינה זכות מוחלטת של המעביד. עליה להתאזן לעומת זכויותיו של העובד. כך עליה להתאזן לעומת האוטונומיה של הרצון הפרטי של העובדים, כבוד האדם שלהם וזכותם לחופש עיסוק. שינוי חד צדדי בתנאי העבודה החורג מהסבירות ופוגע בעובד אינו חוקי. התייחסתי לכך גם במאמרי "אילוצים כלכליים של המעביד מול זכות העובד לעבוד - האיזון הראוי", ספר גולדברג, התשס"ב - 2001, הוצאת סדן, עמ' 210, 224: על המעביד לקחת בחשבון צרכים סבירים של עובדיו כעובדים. מעביד רשאי לשנות תנאי עבודה כאשר השינוי הוא סביר ואינו פוגע בצורה לא סבירה בעובדיו. שינוי חד צדדי לרעה של תנאי העבודה אינו לגיטימי אלא אם הוא נעשה במסגרת הניהול הסביר מבלי לפגוע בעובד בצורה לא מידתית. פררוגטיבה ניהולית אינה מילת קסם המאפשרת כל פעולה של ההנהלה. פררוגטיבה ניהולית אינה שרירות ניהולית. שינוי חד צדדי של חוזה העבודה באופן ששכרו של עובד יפגע בצורה לא סבירה אינו יכול להיות מוגן על ידי הפררוגטיבה הניהולית. הנה אם כן, החלטת המשיב להפסיק באופן חד צדדי את תשלום השעות הנוספות למערערת הינה סבירה ואינה מביאה לידי הרעה מוחשית של תנאי העבודה. אין זה בגדר שינוי משמעותי חד צדדי של המעביד. החלטה זו הינה סבירה, מידתית ובמסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המשיבה לאור העובדה שמכסת השעות הנוספות קוצצה לכלל העובדים בגין קיצוץ מכסת השעות הנוספות שהוקצבה למשיבה. בנסיבות אלה לא מצאנו מקום להתערב בפסק דינו של בית הדין האזורי הראוי להתאשר מטעמיו, וזאת בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991. הנה כי כן הערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה. לאור הנסיבות ישא כל צד בהוצאותיו. שעות נוספות