החלטה עניינה של עתירה זו הוא ערעור על החלטת בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. המערערת נכנסה לישראל ביום 7/1/98 באשרת תייר מסוג ב2 בשל נישואיה לאזרח ישראלי. אשרת עבודה מסוג ב1 היתה בתוקף עד ליום 31/8/99 ומאז שוהה המערערת בישראל שלא כדין. מכתב הערעור עולה כי בשנת 1998 חל קרע ביחסי המערערת ובעלה ועל רקע כך שדרש ממנה לקיים יחסי מין עם חבריו תמורת תשלום היא נאלצה לעזוב ביתו במטרה לשים קץ להתעללותו. כבר באותה תקופה ביקשה להתגרש מבעלה אלא שבסוף שנת 99 הכירה אזרח ישראלי אחר בשם דימטרי ויחסיהם האינטימים התהדקו עד כדי כך שהחלו להתגורר יחד בבית הוריו. יחסיהם לא התמסדו בשל כך שבשנת 2001 נעצר דימטרי והוא מרצה עונש מאחורי סורג ובריח (עובדות אלה מפורטות בכתב הערעור). המערערת נעצרה בידי המשטרה ביום 24/2/04 בגין שהיה בלתי חוקית, לאחר שנערך השימוע על פיו התברר כי דרכונה אינו בתוקף וכי ברשותה תעודת זהות ישראלית מזויפת, בעבורה שילמה 300$ וכי היא עובדת בארץ במכון ליווי, הוצא נגדה צו הרחקה. במהלך השימוע שהתקיים הציגה עצמה העוררת כגרושה. כנגד המערערת הוצא צו משמורת ע"י משרד הפנים עפ"י סעיף 13א(ג) לחוק הכניסה לישראל, לאחר שמיעת טענותיה, על פיו הוחלט להשאיר את המערערת במשמורת עד להרחקתה מישראל. ביה"ד למשמורת החליט ביום 4/3/04 לאשר את צו המשמורת וזאת לאחר ששמע את טענות המערערת. המערערת לא השמיעה בפני ביה"ד כל טענה באשר להליכי גירושין שיש ברצונה להסדיר בטרם תעזוב את הארץ לצמיתות. עתה, טוענת המערערת, מפי סניגורה, כי לא יגרם כל נזק אם תשוחרר אף למספר ימים לאחר שתקבענה ערבויות מתאימות עד אשר תממש את צו ההרחקה. עוד נטען, כי לשם הסדרת גירושיה עליה להיות נוכחת בארץ, לשם הגשת בקשה להתרת נישואין לבית-המשפט העליון. עיון בהחלטתו של ביה"ד למשמורת מגלה כי בפני ביה"ד היו כל העובדות הצריכות לשם מתן החלטתו. המערערת בעצמה סיפקה את כל הנתונים הצריכים לשם ההחלטה כולל מקום עבודתה כנערת ליווי, החזקתה בתעודת זהות מזויפת, מגוריה אצל הורי חברה המרצה עונש מאסר, למרות שאיננה גרושה. המערערת אף הסבירה, כפי שהסבירה בכתב הערעור, כי את בעלה עזבה עוד בשנת 1998 ומאז לא ניסתה להסדיר את גירושיה. מכאן, כי לא נפל בהחלטת ביה"ד למשמורת כל פגם, לא מצאתי בהחלטה זו כל חוסר סבירות. החלטתו של ביה"ד נבחנת ע"י בית משפט זה עפ"י אמות מידה מקובלות לביקורת שיפוטית (עמ"נ (תל-אביב) 209/02 אייזיק אוטדי נ' משרד הפנים וכן בג"צ 3844/03 אמל חרב אבו סייף נ' משרד הפנים (לא פורסם)). סמכות ההרחקה של זרים מתחומי המדינה נגזרת במישרין מריבונות המדינה. המדינה חייבת להחזיק בתחומיה את אזרחיה. כל מדינה מוסמכת ורשאית לקבוע אילו זרים יבוא בשעריה, אלו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת ורשאית היא להרחיק מתחומיה זרים שאינם רצויים לה. (ראה בג"צ 4370/01 ויקטור לפקה נ' משרד הפנים (לא פורסם)). המשיבה מתנגדת לשחרור המערערת ממשמורת שכן לטענתה, המערערת מבקשת להשתקע בארץ. זאת מבקשת המשיבה ללמוד מהתנהלותה של המערערת עד היום. המערערת לא בחלה בכל אמצעי כדי להשאר בארץ כולל תעודת זהות מזויפת, עיסוק בזנות, ועצם המצאותה תקופה כה ארוכה בלא היתר כדין, מדברת בעד עצמה. לאחר שבחנתי את התשתית העובדתית שהונחה בפני, מצאתי כי לא קיימת עילה לשחרור בערובה של המערערת, עפ"י סעיף 13ו(א)(1). מסקנת ביה"ד כי אין לצאת את הארץ בעצמה והקביעה כי שהתה בישראל באופן בלתי חוקי ביודעין, ולא בטעות שבתום לב, הינה סבירה. המערערת מודה כי ידעה שאשרת שהייתה נסתיימה למרות זאת המשיכה לעבוד ולשהות ללא אשרה במשך כ- 5 שנים. באותן שנים לא עשתה כל נסיון לפעול למען התרת נישואיה עם בעלה. את ביתו עזבה עוד בשנת 1998. התנהגותה זו של המערערת מדברת בעד עצמה ומבססת היטב את החלטת ביה"ד כסבירה. עפ"י סעיף 13ו(א)(2) קיימת עילה נוספת שבגינה רשאי הממונה לשחרר בערובה שוהה שלא כדין. כאשר השתכנע כי העורר יצא בעצמו, בתוך המועד שנקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו, אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע. ב"כ המשיבה טוענת כי מן הנסיבות העולות הן מכתב הערעור והן מדבריה של המערערת יש ללמוד כי המערערת מבקשת לבסס את חייה בישראל בכל דרך אפשרית כולל השגת תעודת זהות מזויפת ומכאן שאין לתת בה אמון כי תצא את הארץ במועד שיקבע על כך. תכליתו של חוק הכניסה לישראל הוא לתת לרשויות המדינה שליטה ובקרה על הנכנסים והשוהים בתחומה. אדם הנכנס לתחומי המדינה ושוהה בה שלא כחוק צפוי להרחקה. לא תמצא מי אשר יאמר, כי תכלית זו אינה תכלית ראויה. לכן, גם אם קיימת בחרותו של אדם הרי שפגיעה זו נעשתה לשם תכלית ראויה. שאלת המידתיות היא שאלת המפתח בערעורים מסוג זה. שאלה הנצבת להכרעה, האם הפגיעה בחרות השוהה הבלתי חוקי, חייבת להיות, בכל מקרה, כזאת שתגביל את חרותו, או שניתן לפגוע בחרותו פגיעה פחותה ומידתית יותר תוך כדי הבטחת תכלית החקיקה. התשובה לשאלה זו תלויה בכל מקרה ונסיבותיו. דברים יפים אמר כב' השופט קלין בעמ"נ (תל-אביב) 179/02 מאהר דיוק ואח' נ' מדינת ישראל: "בתי המשפט משחררים בערובה גם מי שמועמד לדין על עבירות המיוחסות לו וצפוי למאסר אם יורשע. על אחת כמה וכמה ראוי להעזר במכשיר הערובה להבטיח באמצעותו את ההתייצבות לצורך ההרחקה". כפי שאמרנו, כל מקרה ראוי שישקל לנסיבותיו. לכן בענייננו, אני סבורה, שסבירותה של החלטת ביה"ד למשמורת ברורה ואין מקום להתערב בה. מן העובדות שבאו מפיה של המערערת עצמה אנו למדים, כאלף עדים, כי אין בכוונתה לקיים את צו ההרחקה. אנו למדים מדבריה שיש בכוונתה לעשות הכל כדי להשתקע בישראל למרות שלא הורשתה לכך. דין הערעור להדחות. משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצרערעור