תביעה נגד חברת שמירה על שעות נוספות

פסק דין בבית הדין לעבוד נפסק בעבר כי על מנת שהעובד יהיה זכאי לגמול בגין שעות עבודה נוספות עליו לקבל אישור ממעבידו לעבוד אותן. לא נדרש עובד לעבוד שעות נוספות, לא יהיה זכאי לתשלום בגינן אף אם עבד למעשה. 1. זוהי תביעתו של התובע, כנגד חברת מודיעין אזרחי בע"מ (להלן - הנתבעת), לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, הפרשי החזרי נסיעות, תוספת ותק, תוספת משפחה, דמי הבראה, דמי חופשה והפרשות למבטחים, בגין התקופה שמחודש 9/94 ועד מועד הגשת התביעה. העובדות ואלה העובדות הרלוונטיות להכרעתנו נשוא תיק זה: 2. התובע, תושב חורפיש, מועסק אצל הנתבעת, חברת שמירה, כשומר במפעל "אלסינט" במעלות (להלן - האתר) החל מיום 01.09.89, ואף הועסק בה במועד הגשת הסיכומים. 3. התובע היה עובד שעתי. 4. אין חולק כי בשעות הפעילות של המפעל, הציבה חברת אלסינט באתר שומר מטעמה, בעוד שלשם אבטחה בשעות הערב והלילה בין 16:30 ל-07:30 בבוקר, ולשם אבטחה בסופי השבוע ובחגים התקשרה אלסינט עם חברת שמירה חיצונית, והחל משנת 1989 עם הנתבעת. 5. כאמור, התובע הינו עובד הנתבעת החל משנת 1989, מועד בו התקשרה הנתבעת עם אלסינט למתן שירותי שמירה, כאשר עובר לכך התובע ואחרים הועסקו על ידי חברת שמירה אחרת, ולפי דרישת אלסינט עברו לעבוד בנתבעת. 6. בימי חול נדרשה הנתבעת להציב שומרים באתר, כדלקמן: בין השעות 16:30 עד 20:00 - שומר אחד. בין השעות 20:00 עד 06:00 - שני שומרים. בין השעות 06:00 עד 07:30 - שומר אחד. כך שמשמרות בוצעו על ידי שני שומרים מטעם הנתבעת, האחד הועסק משעה 16:30 עד השעה 06:00 והשני משעה 20:00 עד שעה 07:30. 7. השומרים, שהעסיקה הנתבעת באתר היו בני משפחה אחת- משפחת גאנם, וביניהם התובע. מדובר היה בארבעה עד חמישה עובדים, אשר במשך השנים התחלפו חלק מהם, ולעיתים נוסף עובד נוסף שאינו בן משפחת גאנם. מכל מקום, אין חולק שלאורך כל התקופה היו לפחות ארבעה עובדים אשר התחלקו ביניהם במשמרות באתר, כאשר רובם בני משפחת גאנם. 8. על יחסי העבודה בין הצדדים, חל צו ההרחבה בענף השמירה מיום 30.12.73 (להלן: צו ההרחבה). צו ההרחבה הרחיב את הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי בין ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, האיגוד הארצי של עובדי שמירה ואבטחה, לבין הארגון הארצי של מפעלי השמירה בישראל, שנחתם בתאריך 12.07.72. ההליכים בתיק 9. בכתב התביעה המקורי מיום 12.10.00 עתר התובע לתשלום גמול שעות נוספות והחזר הוצאות נסיעה, בסך כולל של 56,000 ₪. 10. ביום 03.07.01 ניתנה החלטת בית הדין (בש"א 1476/01), אשר התירה לתובע להגיש כתב תביעה מתוקן ולהוסיף על ראשי התביעה הנ"ל רכיבים נוספים. הגשת כתב תביעה מתוקן הותרה בכפוף למגבלה בדבר אפשרות תביעה לפיצויי הלנה, שהזכות לה התיישנה במועד תיקון כתב התביעה. ביום 26.07.01 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן, בו נכללו רכיבי תביעה נוספים ובהם תשלום בעבור ימי חופשה, דמי הבראה, תוספת ותק, תוספת משפחה, ותשלום הפרשים למבטחים, בסך כולל של 93,776 ₪. בסיכומיו, צמצם התובע את סכום התביעה בגין חלק מרכיבי התביעה, והעמיד את תביעתו על סך כולל של 55,774 ₪. 11. במסגרת ההליכים בפנינו הוגש תצהירו של התובע ותצהירה של רעייתו, כאשר מטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של מר יעקב לובקה, אשר שימש כמנהל אדמיניסטרטיבי של הנתבעת בשנים 95'-87' ומנהל סניף חיפה של הנתבעת בין השנים 98'-95', וכן הוגש תצהירו של מר בועז שלמה, מנהל סניף הנתבעת בחיפה מחודש 11/99, ועובר למועד זה מפקח מטעם הנתבעת באזור חיפה והצפון. המצהירים, למעט רעיית התובע, נחקרו בחקירה נגדית בפנינו, כאשר לגבי רעיית התובע הוסכם בין הצדדים כי היא לא תחקר, מבלי לגרוע מהכחשת הנתבעת את טענותיה. דיון והכרעה: 12. נדון להלן ברכיבי תביעתו של התובע, ותחילה רכיב התביעה הנוגע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות 13. ברכיב זה עותר התובע לתשלום גמול עבודה בשעות הנוספות, בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. התובע אינו עותר לתשלום גמול עבודה בשעות מנוחה באשר אין חולק כי גמול זה שולם לו. 14. שעות עבודתו של התובע -על פי תצהירו של התובע, ימי ושעות עבודתו בנתבעת היו כדלקמן: בתקופה שבין חודש 9/89 לחודש 10/92 (משרה מלאה): שישה ימי עבודה בשבוע, מדי יום במשמרת שבין השעות 16:30 אחה"צ ועד 7:30 בבקר, ובסה"כ: 15 שעות למשמרת. בתקופה שהחל מחודש 11/92 ואילך (משרה חלקית): ארבעה ימי עבודה בשבוע: שלשה ימי חול (ראשון עד שלישי) ויום שישי בערב שכאמור שולם עבורו תעריף מנוחה שבועית, בגובה 150%. מבחינת היקף השעות במשך תקופה זו טוען התובע כי: בתקופה שבין חודש 1/93 לחודש 12/95, הועסק במשמרת שמתחילה בשעה 20:00 בערב ומסתיימת בשעה 06:00 בבקר- סה"כ 10 שעות. בתקופה שמחודש 1/96 ואילך, הועסק במשמרת שמתחילה בשעה 16:30 אחה"צ ומסתיימת בשעה 06:00 בבוקר- 13.5 שעות סה"כ. התובע צירף כרטיסי נוכחות לתקופה שמיום 7.01.97 עד 15.07.99, מהם עולה כי אכן הועסק ארבעה ימים בשבוע (א' עד ג', וכן בערב שבת), כאשר בימי החול עבד בשעות כנטען, וכן צירף התובע לתצהירו ולכתב תביעתו תלושי שכר רלוונטיים, בגין החודשים 8/92 עד 10/92, 4/92 עד 7/92, 11/92 עד 3/01. סה"כ גובה התביעה ברכיב זה, נכון למועד הגשת התביעה: 23,977 ₪ (ראה: הטבלה המצורפת כנספח ד' לסיכומי התובע). 15. סעיף 6 לצו ההרחבה מסדיר את סוגיית הגמול בגין עבודה בשעות נוספות ביחס לעובד דוגמת התובע שאינו עובד אבטחה, כדלקמן: "בעד כל שעת עבודה נוספת ביום חול, שלאחר שמונה שעות עבודה ליום, ישלם המעביד גמול עבודה בשעות נוספות בהתאם להוראות הכלולות בחוק שעות עבודה ומנוחה,תשי"א - 1951. על אף האמור בסעיף זה לעיל, יהיה המעביד רשאי, בהסכמת העובד,להוסיף על שכרו של העובד בעד יום עבודה פלוני תוספת כוללת בשיעור של 9% לפחות משכר העבודה הרגיל המשתלם לפי התעריף המצורף להסכם זה בעד כל שעות העבודה,באותו יום. במקרה כזה יהיה המעביד פטור מלשלם לאותו העובד גמול עבודה בשעות נוספות בעד עבודה שבוצעה באותו יום עבודה.." לעניין מספר השעות הנקוב בצו, יושם לב כי תקנות שעות עבודה בשמירה התשי"א- 1951קובעות שתחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה. עם זאת, הואיל וההסכם הקיבוצי הכללי וההוראות בו שהורחבו בצו ההרחבה, מיטיבות עם העובד, יש להחיל על העובדים את האמור בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה, לפיו ישולם גמול עבודה בשעות נוספות לאחר שמונה שעות עבודה [ראה: דב"ע 300104/98 משאבי אביב (ג) בע"מ נ' זאיד אלהואשלה עבודה ארצי לב(1) 86]. 16. זאת ועוד, סעיפים 6-9 לצו ההרחבה דנים באפשרות הנתונה למעביד לשלם בעבור שעות נוספות תשלום גלובאלי כקבוע בצו ההרחבה, אך זאת רק אם העובד נתן לכך את הסכמתו ובהתאם להוראות צו ההרחבה (עריכת הסכם בכתב על שכר כולל אשר נוסחו צורף כנספח לצו). לשם הסדר הטוב נציין, כי למרות שבכתב ההגנה המתוקן העלתה הנתבעת כבדרך אגב טענה, לפיה באם תחויב בתשלום גמול שעות נוספות, יש לחשבו ע"פ גובה התוספת הגלובאלית, הרי שלא הובאה בפנינו כל ראיה לעריכתו של הסכם שכר כולל בהתאם לצו ההרחבה, וטענה זו אף נזנחה בסיכומי הנתבעת. 17. הנתבעת מצידה, לא חלקה על שעות עבודתו הנטענות של התובע כמבואר לעיל (ראה: סעיף 12 לסיכומי הנתבעת), אלא שלטענתה: א. הנתבעת לא דרשה ולא אישרה עבודה בשעות נוספות, ואין שחר לטענת התובע כי סיכם עם הנתבעת את נושא העבודה בשעות נוספות. לנתבעת לא הייתה כל סיבה לאשר עבודה בשעות נוספות, באשר היא מעסיקה חמישה עובדים באתר, ולאור סך שעות האבטחה הנדרשות, אין לה צורך בהעסקה בשעות נוספות, דבר המעלה את הוצאותיה. אם אכן הנתבעת היתה מעונינת בשעות נוספות, הרי שהיתה מנצלת את האפשרות בצו ההרחבה לתשלום גמול שעות נוספות גלובאלי, והעובדה שלא עשתה כן, מצביעה אף היא על כך כי מעולם לא דרשה עבודה בשעות נוספות ולא אישרה עבודה כזו. ב. למרות שהנתבעת ידעה כי העובדים סידרו בעצמם את המשמרות, סידור על פיו עבדו בשעות נוספות, הרי שהסדר זה לא היה פרי יוזמתה של הנתבעת, אלא שהיא הסכימה לכך והיה זה רק בשל בקשת העובדים אשר ההסדר שירת את ענייניהם והותיר להם זמן רב פנוי. עם זאת, הנתבעת מעולם לא התחייבה לשלם עבור שעות נוספות, ואף הבהירה זאת לעובדים. תביעתו של התובע מהווה ניצול תום ליבה של הנתבעת אשר הסכימה להיטיב עם העובדים. ג. העובדה כי משך כל תקופת עבודתו לא דרש התובע מהנתבעת גמול שעות נוספות תומכת גם היא בגרסת הנתבעת כי מעולם לא דרשה ממנו לעבוד שעות נוספות וכי לא נתנה את הסכמתה לתשלום עבור שעות אלו. ד. העובדה כי אף אחד מהעובדים האחרים לא דרש גמול שעות נוספות ולא הגיש תביעה בעניין, תומכת בגרסתה של הנתבעת. כן יש לזקוף לחובת התובע את העובדה כי אף לא אחד מהעובדים האחרים, בני משפחתו של התובע, התייצב לתמוך בגרסתו. ה. עיון בתלושי השכר של התובע וביומני הנוכחות מצביע על כך כי ברוב תקופת העבודה, התובע כלל לא הגיע למכסת שעות של חודש עבודה מלא, דהיינו 186 שעות עבודה. גם מסיבה זו אין לשלם לו גמול שעות נוספות (ראה: סעיף 20(ב) לסיכומי הנתבעת). 18. לאור גדרי המחלוקת כפי שהובאו לעיל, נדון להלן בראיות שהובאו בפנינו, ותחילה לגבי ההסדר שחל ביחסי הנתבעת והעובדים. לטענת הנתבעת, בינה לבין העובדים היה נהוג הסדר לפיו לעובדים תינתן האפשרות לחלק ביניהם את המשמרות כרצונם, מבלי שהנתבעת תתערב בכך, וזאת כל עוד עמדת השמירה באתר תאויש כדרישת הלקוח המזמין (להלן - ההסדר). עד הנתבעת, מר שלמה העיד בתצהירו לעניין זה העיד: "הנתבעת תבהיר כי בירור שערכה מעלה כי התובע ביחד עם עוד עובדים מבני משפחתו ו/או מבני כפרו עובדים במתקן אלסינט במעלות, חילקו ביניהם את ימי ושעות עבודתם, בניגוד להנחיות הנתבעת. דהיינו, בניגוד להנחיותיה הברורות של הנתבעת לפיהם התובע יעבוד במשרה חלקית על פני 5 ימים בשבוע, ערכו ביניהם העובדים הנ"ל, בני המשפחה, חלוקה עצמאית של שעות וימי העבודה. לפיכך באם התובע עבד שעות נוספות היה זה על דעת עצמו וללא אישורי" (ראה: סעיף 5 לתצהיר). עם זאת, גרסתו של העד שלמה בבית הדין היתה שונה. לשאלה האם הנתבעת נתנה לשומרים אישור לעבוד שעות נוספות ולקבל בעבורן גמול שעות נוספות, השיב העד שלמה: "לשאלתך, לא היה איסור באלסינט לעבוד מעל מכסה מסוימת של שעות, היה מותר להם לעשות הכל, בגלל אופי העובדים שכולם היו ממשפחה אחת. המסר שלהם היה אנחנו ניתן שקט, שירות טוב, והחברה תתגמל אותם. מבחינת ההוראות הספציפיות באלסינט לא ניתן לדבר על הפרת הוראות של המעביד". (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול ש': 9-12, ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). ובחקירה החוזרת- "שאלה: האם אישרתם ל"עובדי אילסנט", דוגמת התובע, לעבוד ולקבל גמול שעות נוספות? תשובה: לעבוד כן, לקבל לא. כלומר לא התערבנו בשעות שלהם אבל לא שילמנו גמול שעות נוספות, הם ידעו שהם לא מקבלים שעות נוספות. כשאני קיבלתי את התפקיד קיבלתי חפיפה מיוחדת לעניין אלסינט נאמר לי שם אתה לא מתערב בשעות נוספות. הובהר לי שהם משפחה, שאני צריך לעזוב אותם בשקט והם קיבלו. מכיוון שזו היתה הדרישה שלהם נאמר להם על ידי כל המנהלים ובכלל זה אני שחוץ משעות שבת או שעות חול, הם לא יקבלו שעות נוספות וזה היה נוח לשני הצדדים" (ראה: החל מעמ' 10 לפרוטקול ש': 31 ועד עמ' 11 בשורה 6, ההדגשות הוספו -א.ר.ק.). וכן: "לשאלת נציג הציבור אני משיב שבעניין האתר שבנדון אף פעם לא התערבנו, זו התשובה שקיבלנו גם מהעובדים וגם מהלקוח, אל תתערבו אנחנו מסתדרים כל מה שנדרשנו זה לשלם בהתאם לדוחות שהועברו אלינו אפילו אני אישית נעניתי פעם שהתחלתי לשאול שאלות בצורה מאיימת שאל תשאל שאלות, יש לנו עיסוקים אחרים בשעות שאנחנו לא עובדים" (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש': 21-24). כשנשאל העד שלמה לגבי האמור בעניין זה בתצהירו השיב: "כשאת מפנה אותי לסעיף 5 לתצהירי אני משיב שמה שכתוב שם אולי לא נכון להיום אבל היה נכון לתקופה הקודמת, אז היה מנהל אחר" (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול ש': 13-14). 19. עם זאת, בתצהירו של עד הנתבעת יעקב לובקה, תצהיר אשר הוגש במועד מאוחר למועד הגשת תצהירו של העד שלמה, ולאחר שהוחל בשמיעת ההוכחות בתיק, העיד העד לובקה כי : "6. חלוקת העבודה בין חברי/עובדי הקבוצה התבצעה ולמיטב ידיעתי מוסיפה להתבצע, על פי הסכמת כולם ובעצם לבקשת כולם, באופן שהם מבצעים את מכסת השעות השבועיות שלהם במרוכז ובאופן זה הם מפנים לעצמם את שאר ימות השבוע לביצוע עבודה נוספת וחוסכים בכך גם הוצאותיהם עבור נסיעות. 7. לקבוצה, לרבות התובע, היה ידוע שאין הסכמה של מודיעין לביצוע עבודתם בשעות הנוספות ובכל מקרה, מודיעין לא תממן עבודה כאמור וכך אכן היה במשך שנות עבודתם הרבות- הקבוצה כולה אירגנה את משמרותיה בהתאם לנוחיותה, מודיעין לא נדרשה מעולם ולא התחייבה לשלם תמורה נוספת בגין עבודה בשעות נוספות ומעל הכל, מאחר ואלסינט, הלקוח, היה מרוצה מתיפקוד הקבוצה אף צד לא הפר את האיזון שנוצר וההסכמה לפיה מחד, תארגן הקבוצה את משמרותיה בעצמה ומאידך, לא תועלה כל דרישה בעתיד לתשלום שעות נוספות, ע"י הקבוצה או מי מיחידיה. איזון והסכמה אלה עמדו בתוקפם עד להפרתם בעצם הגשת תביעתו של התובע". (ראה: סעיפים 6-7 לתצהיר העד לובקה, ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 20. זאת ועוד, מראיות הצדדים עולה כי אחד השומרים - עובד בשם גאלב, תיפקד כ"ראש צוות" של השומרים באתר והיה אחראי על התיאום בין העובדים ובין הנתבעת, ובכלל זה היה אחראי על סידור המשמרות בין העובדים. בעניין זה העיד העד לובקה בתצהירו, כי גאלב ייצג את העובדים בפני הנתבעת, בכל הקשור לפניות או בקשות של העובדים (ראה: סעיף 3 לתצהירו). כן העיד לעניין זה בבית הדין: "כשאני התחלתי את תפקידי גאלב היה ראש הקבוצה. הוא היה מאבטח כמו כולם אבל הכל נעשה דרכו. העובדים לא היו פונים אלי ישירות הכל נעשה דרך גאלב. לשאלתך, סידור עבודה אני מעולם לא עשיתי, רק גאלב. את המשמרות אנחנו קיבלנו כמוצר מוגמר. אף פעם לא התעוררה בעיה האם על עובד להשלים כל משמרת או שמא ניתן להתחלף בהם. לשאלתך, כאשר עובד רצה להפחית את המשרה הכל נעשה דרך גאלב, גם כאשר נדרש להחליף עובד, גאלב הוא זה שהביא את העובד" (ראה: עמ' 11 לפרוטוקול ש': 16-22 וכן ראה עדותו של עד הנתבעת שלמה בעמ' 11 לפרוט' ש': 7). העד שלמה העיד לעניין האופן בו סודרו המשמרות: ".. כשיש מעל לשומר אחד באתר, יש ראש צוות והוא בדרך כלל עושה את הסידור.. ההנהלה (המפקח או מי שאחראי) ידעה על סידור העבודה או הסכם של קבוצת שומרים אם היה. אם היו להנהלה טענות בעניין סידור כלשהו, היתה פונה לראש צוות ומבקשת ממנו לסדר את זה. כיום אני מקפיד על כך שיהיה סדר, דהיינו שאנשים יעבדו בהתאם למה שהם מבקשים ושלא יהיה מצב שאחד לוקח לשני את כל המשמרות. לשאלתך, אין נוהל מסוים של פניה בכתב אל מנהל הסניף, העובדים פונים אלי איך שהם רוצים בכתב או בעל פה. לשאלתך, מה היה תפקיד של ראש צוות אני משיב לעשות סידור עבודה, לדאוג שכולם יקבלו משמרות על פי צרכי הלקוח. במקרה שבנדון ראש הצוות היה אח של התובע, מר גאלב גאנם. לשאלתך, בעיקרון ראש צוות לא מתעסק בנושא זכויות בנושא זכויות כספיות של העובדים אבל במקרה זה גאלב התעסק גם בזה, הוא התעסק בכל מה שנוגע לעובדים" (ראה עדותו: החל מעמ' 8 לפרוטקול ש': 25 ועד עמ' 9 ש': 8). עוד העיד העד לובקה, לעניין ההסדר לפיו העובדים עצמם מסדרים את משמרותיהם, כי מדובר היה במעין "ירושה " שקיבלה הנתבעת עת קיבלה את עבודת השמירה באלסינט: "לשאלתך, גאלב מונה למעשה כראש קבוצה על ידי אילסנט. אנחנו החלפנו חברה אחרת שקדמה לנו וקיבלנו גם את העובדים וגם את הסידורים כעובדה קיימת." (ראה: עמ' 11 לפרוטוקול ש: 14-15). 21. הנה כי כן, מן האמור לעיל עד כה עולה, כי בין הנתבעת והעובדים התקיים הסדר מקדמת דנא לפיו אלו האחרונים סידרו את המשמרות, קבעו את החלוקה ביניהם, את מספר השומרים שיעבדו מדי לילה ואת אורך המשמרות של כל שומר, כאשר אחד השומרים, גאלב, הוא שניהל את סידור המשמרות. זאת ועוד, מעדויות הנתבעת עצמה, עולה כי לא רק שאופן העבודה לא סתר את הנחיות המעביד, אלא שהוא היה בידיעתה של הנתבעת, ודוק אף בהסכמתה מכללא שכן הנתבעת אישרה לעובדים לסדר את המשמרות כפי בחירתם גם אם עבדו בדרך זו שעות נוספות. 22. על האמור לעיל נוסיף כי שעות עבודתם של השומרים תועדו בכרטיסי נוכחות שהוגשו לנתבעת דרך קבע. התובע הצהיר בתצהירו כי בכל יום עבודה נהג לרשום, ע"פ דרישת הנתבעת, את שעות תחילת וסיום העבודה על גבי דוחו"ת נוכחות. אחת לחודש נציג מטעם הנתבעת היה אוסף את הדוחו"ת והשכר היה משולם ע"י הנתבעת לפי שעות העבודה המפורטות בדוחו"ת אלו, כל השעות ע"פ תעריף של שעה רגילה, ומוסיף כי הנתבעת מעולם לא העירה לו על עבודתו בשעות הנוספות (ראה: עמ' 2 לתצהיר התובע סעיפים ה'-ח') . מעיון בדוחות הנוכחות שהוגשו (ראה: מוצג ת/4) עולה, כי על גבי הדוחות שהוגשו מצוינים התאריך, שעות התחלת וסיום המשמרות באותו היום, זהות העובדים באותו היום וחתימותיהם. כן צוין האם מדובר ביום חול שבת או חג. ואף מעדותו של עד הנתבעת שלמה עולה כי כרטיסי הנוכחות מולאו ע"י העובדים ולאחר מכן נמסרו לנתבעת ששילמה את השכר על פיהם. יתרה מכך, על פי השעות שדווחו בדוחות הנוכחות גם גבתה הנתבעת תשלום מהלקוח אלסינט, וכך העיד העד שלמה בפנינו: "לשאלת בית הדין, אני משיב שהסכומים מהלקוח נגבים בהתאם לאותם דוחות שממלאים העובדים ושלפיהם משולם שכר העובדים. מבחינת שעות אף פעם לא הייתה בעיה מול הלקוח, תמיד שולמו השעות בהתאם לשעות שנגבו. הלקוח היה קשור לגאלב שניהל את כל העניינים שם. לפי היומנים שקיבלנו שולם השכר. לשאלתך, האם היינו בודקים אם מגיע שעות נוספות אני משיב שמה שנבדק ביומנים זה שסה"כ השעות מתאים לתקן. בדקנו איזה שעות שבת עבדו ושולמו לפי החוק. לגבי ימי חול שולם לפי ימי חול, דהיינו 100%. לאחר שאני בדקתי העברתי למדור שכר ואחר כך הוצאתי חשבונית. לשאלת בית הדין, אני משיב כי מבחינת הסכומים שחויב בהם הלקוח יש הבדל בין שעות שבת לשעות חול ולגבי ימי חול אין הבדל בתעריף בין שעה זו או אחרת. לשאלתך, אם התובע עבד 12 שעות ביום הוא קיבל 12 שעות לפי 100%." (ראה: פרוט' מיום 19.11.02 החל בעמ' 9 ש' 25 ועד עמ'10 ש' 3). ובהמשך- "לשאלתך, ככל שאני יודע הלקוח אף פעם לא שילם לנו בגין שעות נוספות בימי חול עבור העובדים הנ"ל" ( ראה: עמ' 11 לפרוטוקול ש: 8-9). עדות העד שלמה בעניין ההסתמכות על דוחות הנוכחות נתמכת גם בעדותו של עד הנתבעת לובקה (ראה: עמ' 11 לפרוטוקול, ש: 29-31). על כך נוסיף, כי מעדות התובע, שלא נסתרה, עולה כי לנתבעת היו מפקחים אשר בצעו ביקורות באתר, כאשר מפקח מטעם הנתבעת הגיע למפעל כפעמיים בשבוע (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול, ש: 26, 2-3). 23. ניתן לסכם איפוא, כי מעדויות שני הצדדים בפנינו עולה כי הנתבעת ידעה שהעובדים מסדרים את המשמרות כרצונם, וכי הם עובדים משמרות העולות על שמונה שעות. יתרה מכך, לאור העובדה שדוחות הנוכחות של העובדים הועברו אל הנתבעת ועל פיהם חייבה היא עצמה את הלקוח, - הרי שהנתבעת הייתה מודעת להיקף שעות העבודה הנוספות שבוצעו ע"י העובדים וביניהם התובע, ואכן בסופו של יום במסגרת סיכומיה לא חלקה הנתבעת על מספר השעות הנוספות הנטען על ידי התובע. 24. בצד זה, לא נעלם מעינינו ולעניין זה אנו מקבלים את גרסתה של הנתבעת כי לה עצמה לא היה כל עניין בכך, שהמשמרות יבוצעו בדרך זו, ולאור מספר השומרים שהעסיקה אכן לא היה הגיון מצידה בהצבת דרישה לעבודה בשעות נוספות כאמור. זאת ועוד, אף מקובלת עלינו עדותו של העד לובקה כי הנתבעת הסכימה להמשכו של ההסדר כפוף לכך שלא תידרש לשלם עבור שעות נוספות שיבוצעו, כפי שעולה מעדותו בפנינו: "כשאת מפנה אותי לסעיף 5 פיסקה שניה לתצהירי אני משיב שהנושא מעולם לא התעורר, היה מעין הסכם בשתיקה, שגם אם האדם עובד שעות נוספות הוא לא מקבל תמורה מיוחדת בגינם. אנשים, וזה לא סוד עבדו שעות נוספות, אבל אף פעם לא ביקשו את זה. כשאת מפנה אותי לסעיף 7 לתצהירי אני משיב שאף פעם לא דובר בנושא הזה. כשאת מפנה אותי לסעיף 6 לתצהירי אני משיב שאני משער כך כי זה מה שהבנתי מגאלב שאמר שהוא יסדר את העבודה בהתאם לצרכים ושלא נכניס לשם אנשים אחרים" (ראה: עמ' 11 לפרוטוקול שורות 23-28, ההדגשות הוספו). ולעניין זה (ראה גם: סעיף 7 לתצהיר העד לובקה; עדות העד שלמה החל מעמ' 10 לפרוטוקול ש': 31 ועד עמ' 11 בשורה 6). 25. על כך נוסיף כי אף לא נעלם מעינינו שהסידור האמור לא היה לרוחם של גורמים בנתבעת, וכי במשך השנים, גורמים שונים בנתבעת הביעו תרעומת על ההסדר לפיו לעובדים ניתן חופש מוחלט בנושא סידור המשמרות, כפי שהעיד העד לובקה בתצהירו: "זכור לי שהמפקחים שעבדו במודיעין, אלה שבמהלך השנים אתר אלסינט היה בתחום אחריותם, התלוננו לא פעם בפני על כך שהקבוצה מארגנת את משמרותיה בעצמה ומתנגדת לכל התערבות שהיא מצד המפקחים. תמיד חזרתי והבהרתי למפקחים את מורכבות הענין ואת האיזון וההסכמה שקיימים בין עובדי הקבוצה לבין מודיעין וחשוב לציין, בידיעתו ובהסכמתו של הלקוח- אלסינט מעלות" (סעיף 8 לתצהיר, ההדגשות הוספו). וראה גם עדותו של העד שלמה, לפיה המדובר היה בהסדר חריג למקובל בחברה: " ..באלסינט מכיוון שהעובדים שם סידרו לעצמם את המשמרות על פי יכולתם וצרכיהם, היתה הסכמה שבעל פה עם ראש הצוות שהם יעבדו את כמות השעות שהם צריכים מבלי שהחברה תתערב וימשיכו לתת שירות טוב ללקוח גם אם היו עובדים 4 שעות ביום. באתר רגיל אנו לא מאשרים לעבוד יותר מ- 10 שעות ביום, מעדיפים 8 שעות אבל לא מתירים לעבוד מעל ה- 10 שעות" (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול, ש': 4-8). ובהמשך- "..כשאני קיבלתי את התפקיד קיבלתי חפיפה מיוחדת לעניין אלסינט. נאמר לי שם אתה לא מתערב בשעות נוספות" (עמ' 11 לפרוטוקול ש: 2-3). 26. הנה כי כן מכל האמור לעיל עולה כי אמנם העובדים סידרו את משמרותיהם על פי בחירתם כאשר סידור זה אשר היטיב עם התובעים, לא היה על פי דרישת הנתבעת או על פי העדפתה. מאידך, והגם שהנתבעת לא בחרה בצורת עבודה זו, והיא לא שירתה את האינטרסים שלה, היא היתה מודעת לכך שהתובעים עובדים בשעות נוספות ואף ידעה את היקף השעות המדוייק שעובד כל עובד. 27. עד כאן בכל הנוגע להסדר בכללותו. בעניינו של התובע עם זאת, החל משנת 92' החל התובע לעבוד בהיקף משרה שהתפרש על מספר ימים בודדים בשבוע. לטענת התובע, בשנת 92' פנה ליעקב לובקה, אשר שימש כמנהל אדמיניסטרטיבי של הנתבעת, וסיכם איתו על המעבר ממשרה מלאה למשרה חלקית, תוך שלובקה נותן את הסכמתו לכך שהתובע יעבוד בימי החול מספר שעות העולה על שמונה שעות. אין חולק כי המעבר ממשרה מלאה למשרה חלקית, בחודש 11/92, היה ביוזמת התובע ונבע מקושי שלו לעמוד במסגרת הזמנים של המשרה המלאה, וכפי שעולה מעדותו: "לשאלתך, למה ביקשתי להפחית שעות עבודה בשנת 92' אני משיב שלא יכולתי לסבול את שעות העבודה האלה ב"אלסינט" מאחר והמשמרת הייתה כל כך ארוכה, לא יכולתי להיות שם כל החודש, זו הסיבה שביקשתי להפחית" (ראה: עמ' 3 לפרוטוקול שורות 9-11). ובהמשך- "לשאלתך, מ-10/92 התעייפתי מאד וביקשתי להגיע למשמרת הקצרה יותר דהיינו מ- 20:00 ולא מ- 16:30, אני התעייפתי גם בגלל מספר הימים וגם בגלל מספר השעות" (ראה: עמ' 3 לפרוט' ש': 21-22). ע"פ תצהירו של התובע, עת החליט לצמצם את היקף משרתו פנה לנתבעת וסיכם עימה על כך: "מתכונת העבודה דלעיל היתה מלחיצה ביותר, ועם הזמן התקשיתי לעמוד בה, אי לכך פניתי באוקטובר 92' או בסמוך לכך לנתבעת והודעתיה על כוונתי "להפחית" משרתי ל- 4 ימים בשבוע, כאשר שלשה מהם יהיו ימי חול ואילו הרביעי יהיה יום שבת...הנתבעת נעתרה לדרישתי זו" (ראה: סעיף 4(ב) לתצהיר התובע). 28. בתצהירו, התובע לא ציין עם מי בנתבעת סיכם את המעבר למשרה חלקית בשנת 92', אך בעדותו בבית הדין אמר כי שוחח על כך עם עובד של הנתבעת בשם יעקב מסניף חיפה; לכשנשאל מדוע לא ציין את זהות האיש בתצהיר העיד כי "לא חשבתי שזה חשוב לתביעה שלי" (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 1). מכל מקום לגבי שיחה זו העיד התובע: "לשאלתך, אני סיכמתי שאלו יהיו ימי העבודה שלי עם בחור בשם יעקב ממודיעין אזרחי שישב בסניף בחיפה, רק איתו סיכמתי... לשאלת בית הדין, יעקב היה אחראי על ענייני שכר בסניף. הפקח מטעם מודיעין אזרחי שבא לעשות ביקורת בשטח אמר לי שאין לו שום סמכות לקבוע לגבי כל התנאים כולל סידור משמרות ושכל דבר אנחנו צריכים לדבר עם יעקב מסניף חיפה..בכל מקרה יעקב מבחינתי היה הכתובת שאיתה דיברנו בכל העניינים. שאלה: יעקב דרש ממך לעשות שעות נוספות? תשובה: יעקב דרש ממני לעשות את המשמרת הזו וזו המשמרת שנקבעה בהתאם לדרישות המפעל. ... לשאלתך, למה לא חילקו את המשמרת הזו לשתיים אני משיב שזו שאלה שצריך לשאול את הנתבעת. לשאלתך, כל שומר היה מתאם את סידור העבודה שלו עם יעקב, גם אני בוודאי... לשאלת בית הדין איך אני יודע שגם העובדים האחרים תאמו את ימי המשמרות שלהם עם יעקב אני משיב שאני אחד מהקבוצה וכך אני יודע ואני יודע שכל נושא בדקו ותאמו עם יעקב. לשאלת בית הדין יעקב לא היה מגיע לשטח" (ראה: החל מעמ' 3 לפרוטוקול ש': 30 ועד עמ' 4 ש': 19). 29. למול גרסת התובע, עומדת גרסתה של הנתבעת לפיה התובע מעולם לא פנה אליה בעניין השינוי במספר ימי העבודה והמשמרות. לעניין זה העיד העד לובקה בתצהירו: "12. יודגש מטעמי, כי התובע, כמו כל אחד מחברי הקבוצה, מעולם לא תיאם משמרותיו ישירות עימי. 13. בניגוד גמור לטענת התובע, הוא מעולם לא סיכם, גם לא במועד כלשהו בשנת 1992, עימי או עם כל גורם אחר מטעם מודיעין על מעבר למשרה חלקית של 18 ימים בחודש" (ראה: סעיפים 12-13 לתצהיר לובקה). ודוק, העד לא נחקר בחקירה הנגדית בעניין הפגישה הנטענת בינו לבין התובע. 30. כנגד גירסתו של העד לובקה בעניין זה, לגביה כלל לא נחקר ולאור קביעותינו לעיל בדבר ההסדר שחל ביחסי הצדדים, עדותו של העד לובקה לפיה שיחה כזו לא התקיימה וכי מעולם לא דרש מהתובע לעבוד שעות נוספות, מהימנה עלינו. מנגד, עדותו של התובע בעניין לא היתה ברורה ואף תמוהה לאור אמירתו כי סידור המשמרות נערך דרך קבע עם יעקב, טענה הנסתרת ע"י רוב הראיות בתיק המצביעות על כך כי גאלב הוא שהיה אחראי על סידור המשמרות. והרי התובע עצמו, נסמך בסיכומיו על ההסדר הנדון, עת הוא טוען לזכאותו לגמול שעות נוספות. לא הובאה בפנינו כל עדות של מי מהעובדים האחרים (גאלב לדוגמא) לפיה הכתובת לקביעת שעות העבודה של כל שומר ושומר היתה יעקב לובקה. מה גם שהטענה בדבר הפגישה נשמעה בסיכומי התובע בקול ענות חלושה (עמ' 7 בסעיף ח'), וכאמור לובקה אף לא נחקר לגביה בחקירה הנגדית. אי לכך, אין בידינו לקבל את טענת התובע כי עם המעבר למשרה חלקית נערכה עימו שיחה בה נדרש ע"י הנתבעת לעבוד שעות נוספות. מן האמור לעיל עד כה עולה כי כשם שסידור המשמרות מלכתחילה נעשה על ידי העובדים בראושתו של גאלב, כך גם לגבי המעבר של התובע למשרה חלקי ופרטיה, ובמובן זה אין בהסדר עם התובע כדי לחרוג מן ההסדר הכולל שנהג עם העובדים עליו עמדנו לעיל. לאור קביעותינו עד כה, מתעוררת השאלה האם בנסיבות אלו קמה לתובע הזכות לגמול שעות נוספות, או שמא כטענת הנתבעת אין לזכותו בגמול זה. בטרם נידרש לבחינת ההלכות החלות בסוגייה זו, נפנה לעניין נוסף שעשויה להיות לו השלכה על ההכרעה בסוגייה זו, והוא בעניין פניית התובע לקבלת גמול שעות נוספות. 31. אכן אין חולק כי התובע פנה לבית הדין, רק כחלוף כמעט 12 שנה מתחילת עבודתו בנתבעת ותוך כדי עבודתו. על פי עדות העד שלמה, אשר שימש כמפקח באזור חיפה ולאחר מכן כמנהל הסניף, במשך כל שנות עבודתו של התובע בנתבעת, הוא מעולם לא פנה אליו בבקשה לתשלום גמול שעות נוספות, לא בכתב ולא בעל פה. לעניין זה העיד: "לשאלתך, התובע אף פעם לא פנה אלי בענין השעות הנוספות, ההפרשות למבטחים וכו'... מה שכן, כמו כל עובד, הוא פנה אלי בנושא חופש כשרצה לצאת לחופשה או לקבל ימי חופש/ בתשלום וגם בעניין דמי הבראה זכור לי שהתובע פנה בתום כל שנה לקבל את דמי הבראה. אם התובע אומר שהוא פנה אליי ישירות בענין השעות הנוספות ונסיעות אז הוא לא אומר אמת" (ראה: עמ' 9 לפרוטוקול ש: 9-12 וכן עמ' 10 לפרוטוקול ש': 18). ובהמשך- " אני חוזר ואומר התובע ממני אישית אף פעם לא ביקש גמול שעות נוספות לא בכתב ולא בעל פה" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 18). התובע עבד מעבר לשמונה שעות עבודה ביום עוד משנת 89' (ראה פסקה 8 לעיל), כאשר בין השנים 89'-92' עבד שבע שעות נוספות מדי יום, בין השנים 93'-96' שעתיים נוספות ומשנת 96' והלאה חמש וחצי שעות נוספות מדי יום. אין חולק כי המדובר בכמות רבה של שעות נוספות. לכשנשאל התובע בחקירה הנגדית מדוע במשך זמן כה רב, דהיינו עוד משנת 89', לא פנה לנתבעת בדרישה לקבלת גמול שעות נוספות השיב: "שאלה: לשיטתך, עבדת מעבר לחוק שעות עבודה ומנוחה גם בשנת 89' אם כך למה לא תבעת בגין השעות האלה? תשובה: אני ביקשתי כל הזמן שישלמו את השעות הנוספות האלה ולא אמרו שלא ישלמו אלא אמרו שיבדקו, בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות לגבי שנים אלה ואני כבר לא יכול לתבוע" (ראה: עמ' 3 לפרוטוקול שורות 16-2). מלבד עדותו זו של התובע, הוא לא הביא בפנינו ראיות לפניותיו לכאורה לנתבעת במשך תקופת עבודתו, בנושא השעות הנוספות. כן לא הסביר התובע מדוע גם לאחר שעברה תקופה כה ארוכה ולא קיבל תשובות, לא נקט בכל צעד טרם הגשת תביעתו בתאריך 12.10.00. גם כאן, עדיפה בעינינו גרסתה של הנתבעת כי התובע לא פנה אליה משך השנים בבקשה לקבלת גמול שעות נוספות, לאור אותו הסדר שהתקיים בין הצדדים לפיו היתה "הסכמה שבשתיקה" כי העובדים לא יבואו בדרישת שעות נוספות ולמול זאת יזכו בחופש פעולה בנושא סידור המשמרות. 32. לאור קביעותינו לעיל בפרק זה, נפנה להלן לניתוח המשפטי הנוגע לשאלת זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות בנסיבות המקרה שבפנינו. אכן לעניין זה, וכפי שאף ציינה הנתבעת, נפסק כי על מנת שהעובד יהיה זכאי לגמול בגין שעות עבודה נוספות עליו לקבל אישור ממעבידו לעבוד אותן. לא נדרש עובד לעבוד שעות נוספות, לא יהיה זכאי לתשלום בגינן אף אם עבד למעשה [ראה: תב"ע (חי') לו/3-3 סגולה אימבר נ' קופת חולים מכבי פד"ע ח', עמ' עח], ודוק כך נפסק אף בשורה של פסקי דין נוספים על ידי בתי האזוריים [ראה לדוג: עב' 6166/00 (ת"א) אדרי יעל נ' החברה הישראלית לאשפרה בע"מ עבודה אזורי י"ג 290; עב' (נצרת) 2215/99 יוסף קריספיל נ' תגבור בע"מ ושירות בתי הסוהר עבודה אזורי י"ב 219]. ברם, יש לאבחן הנסיבות בהן נטען כי העובד עבד שעות נוספות או נשאר לאחר שעות העבודה, מהנסיבות שבנדון. בענייננו קבענו כאמור כי ההסדר שהיה נהוג בין הצדדים, אמנם נעשה לבקשת העובדים, אך היה על דעת הנתבעת, בהסכמתה ודוק אף אם לא המפורשת הרי שללא ספק הסכמה מכללא, וכי הנתבעת היתה מודעת להיקף השעות הנוספות שעבד התובע, ודוק אף קיבלה בגינן תמורה מהלקוח, הגם שכאמור לא תמורה בגין גמול שעות נוספות. באותם מקרים, בהם בדומה לענייננו נקבע שהמעביד היה מודע לשעות הנוספות שעבד העובד נקבע: "...ואולם, תנאי ראשון לאפשרות חיוב המעביד בגמול עבור עבודה בשעות נוספות הוא שהמעביד דרש את ביצוען (תב"ע לו/3-3 סגולה אימבר נ. קופ"ח מכבי, פד"ע ח' עמ' עח'). לדעתנו, אין צורך בהסכמה או דרישה מפורשת לביצוע העבודה בשעות נוספות, ודי בכך שהמעביד היה מודע לביצועה של העבודה, לא מחה על כך, והיא שרתה את ענייניו העסקיים". (ההדגשה הוספה -א.ר.ק.) [ראה: תב"ע נו/57-2 זהבה צסיס נ' א. פינקלשטיין ושות' בע"מ עבודה אזורי, כרך ז' 285] ודברים דומים ראה: בעב' 305200/97 (ת"א) אברהם פרומשצ'ק נ' הדר הדרכה ושרותים רפואיים בע"מ עבודה אזורי כרך י"ב 830. 33. בענייננו כאמור העובדים עבדו שעות נוספות בידיעתה ובהסכמתה לפחות מכללא של הנתבעת. גם אם לנתבעת לא היה אינטרס עיסקי ישיר בצורת עבודה זו, הרי שלדברי עדיה היה לה עניין לשמור על "שקט תעשייתי" וכי הלקוח יהיה מרוצה. מכל מקום, לא היתה מחלוקת בין הצדדים שהנתבעת לא אסרה על צורת העבודה בה עבדו העובדים. ואמנם בסוגייה זו פסק בית הדין הארצי בדב"ע לד/ 7-2 בן צדוק נ' מדינת ישראל ואח' עבודה ארצי כרך ז (1) 136: "צדק בית-הדין האזורי בקביעתו כי אין העובד זכאי לגמול שעות נוספות; עובד אינו יכול לעבוד שעות נוספות בניגוד לאיסור ממעבידו. די בכך בלבד כדי לדחות את התביעה לגמול שעות נוספות..."(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) ובהמשך לכך נפסק על ידי בית הדין האזורי לעבודה בד"מ 2124/00 (י-ם) רון סגרה נ' חברת גלשן שווקים משאבי אנוש בע"מ עבודה אזורי כרך י"ג 120, כי העובד אינו זכאי לשעות נוספות. באותה מקרה, נדונה תביעה של מי ששימש כשומר/פקח בעבודת שמירה . גם שם נהגו השומרים להחליף משמרות בינם לבין עצמם, ונוצר מצב של משמרות כפולות העולות על 8 שעות. אך להבדיל מענייננו, באותו מקרה נקבע איסור ברור של המעביד לעבוד בשעות נוספות, וכך נפסק: "המחלוקת שהועמדה להכרעת בית הדין בחלק זה של התביעה הינה בשאלה בדבר קיומו של אישור הנתבעת לעבודה בשעות נוספות בהן עבד התובע (כמפורט בטבלה שצורפה לכתב התביעה וביומנים - ת1/). מן העדויות שנשמעו, כולל עדויות עדי התובע, עולה בבירור קיומן של הנחיות לעובדים כי משמרת פקח לא תעלה על 8 שעות. הנחיות אלו ניתנו בעל פה, כמו כן ניתלו על לוחות המודעות, ובשלב מאוחר יותר הוחתמו הפקחים על חוזים, בהם ניתנה להם הנחיה זו בכתב. הוכח בפנינו כי רק במקרים בודדים וכחריג שובצו שומרים/פקחים ליותר ממשמרת אחת, וזאת במצב החמור בו שומר או פקח לא הגיע לעבודה. במרבית המקרים בו עבדו שומרים ופקחים במשמרת כפולה נעשה הדבר על סמך חילופים שעשו בינם לבין עצמם, מבלי לבקש את אישור הנתבעת ואף בניגוד למותר.מכל האמור עולה, כי התובע לא הוכיח אישור שאישרה הנתבעת את עבודתו בשעות הנוספות בגינן הוא תובע גמול או איזה חלק מהן. לפיכך, ולאור כל אלו, אין התובע זכאי לגמול עבודה בשעות נוספות, כנתבע על ידו".(ההדגשות הוספו). 34. העולה מן האמור לעיל, הוא שבנסיבות דוגמת אלו שבנדון, זכאי התובע לגמול שעות נוספות, וכאן נדרשים אנו לטענת תום הלב והמניעות כפי שהועלתה על ידי הנתבעת. כאמור, הנתבעת הסתמכה על התנהגות התובע וחבריו במשך שנים, ונאותה לבקשתם לאפשר להם לקבוע את סדר המשמרות באופן שבו חפצו ובלי שהי לה אינטרס ישיר בסדר זה. כפי שקבענו לעיל התובע לא מחה על צורת עבודה זו ורק מקץ 12 שנה, הגיש את תביעתו שבנדון, באופן שהנתבעת אשר פעלה בהתאם לנוחות העובדים, שינתה מצבה לרעה. האם בכך די כדי לשלול מן התובע את זכאותו לגמול שעות נוספות על פי חוק. שאלה דומה נדונה על ידי בית הדין הארצי בדב"ע 3-237/97 עזרא שמואלי ואח' נ' מדינת ישראל-רשות השידור פד"ע לו 577. באותו מקרה נדונה תביעתם של צלמי רשות השידור לגמול שעות נוספות על פי החוק, לאחר שהסכם קיבוצי אשר נחתם בעניינם, קבע כי שעות עבודתם תתפרשנה על גבי ארבעה ימי עבודה בשבוע במקום שישה ימים, כאשר כל יום עבודה יארך 12 שעות. לא היה חולק כי ההסכם הקיבוצי על אף ההטבות שנקבעו בו, איננו תואם את הוראות החוק. השאלה שהועמדה לדיון, האם על ביה"ד להתערב ולחייב את המעבידה באותן נסיבות לשלם לעובדים גמול שעות נוספות. בית הדין בדעת הרוב, השיב לשאלה זו בשלילה, וכך נקבע בין היתר: "מכיוון שתכליתם של חוקי המגן היא לקבוע תנאים מינימליים במטרה להגן על העובד, לא נראה לנו כי תכליתם מחייבת את התערבותנו לטובת עובדים שלא קופחו מבחינת תשלום בגין עבודה שעות נוספות. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בפסק הדין שור ושות' בשינויים המתאימים... דברים אלו נאמרו בקשר להעסקה בשעות עבודה גמישות (flexitime). לדעתנו יש מקום לאפשר מאותם נימוקים גם מסגרת העסקה כמו זו של המערערים אצל המשיבה. ... נוסף על הנימוקים שצוינו לעיל, עלינו להתחשב בחוסר תום הלב של המערערים. מחד - הם, באמצעות ארגון העובדים שלהם, לחצו על הרשות כדי להגיע להסדר המעוגן בהסכם 1979, ולא התנגדו כאשר הרשות בקשה את אישור שר העבודה והרווחה להסכם הקיבוצי משנת 1987, בו נקבע אותו הסדר לגבי שעות עבודה לעומת זאת, בתובענה דנן טוענים המערערים נגד אותו הסדר. על כך אמר הבג"צ בפסק הדין בנימין מור: "בלא שנידרש לשאלות המשפטיות [שהעובדים] מעלים בעתירתם - שאלות משפטיות נכבדות הן, ניתן לגלות פנים לכאן ולכאן, ולא נביע דעתנו עליהן - לא נמצא לנו כי הצדק מחייב התערבות בעניין נושא הדיון בנסיבות המיוחדות של העותר". ובהמשך נקבע: "...לא נראה לבית הדין כי ניתן לאפשר, לאחר זמן כה רב של קיום ההסכם הן על ידי ציבור העובדים והן על ידי המעסיקה, לאפשר לעובדים לקעקע את היסוד עליו היה מבוסס ההסכם, דהיינו ריכוז כל שעות העבודה ב4- ימים במקום ב6- ימים, מקום שאין אפשרות להשיב את המצב לקדמותו. בנסיבות אלה הרשות היתה רשאית להסתמך על ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים, ואין להטיל עליה מעמסה כספית נוספת (סעיף 10 לפסק הדין האזורי). השופט י' נויגבורן מציין אם כן מספר גורמים המצביעים על חוסר תום לב בדרישת העובדים לאכוף את החוק. האחד,ההתנהגות של העובדים; השני, גורם הזמן, התקופה הארוכה של התנהגות הצדדים בדרך מסויים; השלישי, התנהגות זו הביאה להסתמכות של המעסיקה על התנהגות העובדים, המושפעת בין השאר גם מגורם הזמן; הרביעי, ההטבות שקיבלו העובדים תמורת ההסכם. אכן כל אלו הופכים את דרישת העובדים לאכוף את חוק שעות עבודה ומנוחה לדרישה שלא בתום לב". נציין, כי חרף הדמיון בחלק מן העניינים, המקרה שבפנינו שונה מעניין שמואלי בצורה מהותית. ראשית בעניין שמואלי, מסגרת השעות הגמישה עוגנה בהסכם קיבוצי, כך שעברה את ה'מסננת' שתבטיח כי לא תהיה פגיעה בעובדים, בעוד בענייננו מדובר בהסכמה שבשתיקה בין שני הצדדים. זאת ועוד, וחשוב לא פחות בעניין שמואלי, נקבעו לעובדים הטבות שכר נוספות בהסכם הקיבוצי שעלו על אלה בחוק ופיצו על השעות הארוכות, מה גם ששם סוג העבודה לגופם של דברים הצריך מסגרת שעות גמישה, ודוק בעניין שמואלי חלק מן ההטבה התבטאה בכך שאם סיימו הצלמים את העבודה לפני תום המשמרת בת ה- 12 שעות יכלו ללכת הביתה, בעוד בענייננו אין פני הדברים כך. מכאן, שאין ללמוד גזירה שווה מעניין שמואלי לענייננו, ואין זה המקרה לשלול את תחולתן של הוראת החוק בשל חוסר תום לב או מניעות. 37. אכן, הדעת אינה נוחה מן האופן בו כבש התובע את טענותיו במשך שנים בסוגייה זו והעלה אותן רק לאחר שכבר היה מאוחר מצד הנתבעת אשר הסתמכה על התנהגות התובע וחבריו, לשנות את המצב שמלכתחילה נועד לטובת העובדים ולבקשתם. יש בהחלט מקום ליתן לנסיבות אלו (אשר נזכרו גם בפרשת שמואלי) משקל בעת הפחתת פיצויי הלנה על כל סכום שייפסק, ברם אין בהן בלבד בנסיבות שבפנינו, כדי לשלול את עצם זכאות של התובע לגמול שעות נוספות מכח חוק מגן לאור תכליתו של החוק, ובהינתן שהתובע אכן עבד את השעות הנוספות ולא קיבל כל גמול או תמורה בגינן. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות כנתבע על ידו. כאמור, הנתבעת לא חלקה על הסכום ועל אופן החישוב כפי שפירטם התובע בסיכומיו, ולפיכך אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובע גמול עבודה בשעות נוספות בסך כולל של 23,977 ₪. החזר הוצאות נסיעה 38. בסיכומיו העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה סך של 17,019 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בגין הפרשי הוצאות נסיעה לתקופה שבין 1/94-12/00. מעיון בתלושי השכר שהגיש התובע, כנספח לכתב התביעה המתוקן, עולה כי מדי חודש קיבל התובע תשלום בעבור נסיעות. גובה התשלום עמד על 30 ₪ בחודש 1/94 והשתנה במהלך השנים, כאשר בחודש 12/00 עמד הסכום על 50 ₪ לחודש. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו את מלוא החזר הנסיעות לו היה זכאי, אלא סכום נמוך בהרבה, כשהוא מצביע על ההפרשים בטבלה שצירף לסיכומיו (ראה: נספח ו' לסיכומים). 39. אין חולק בין הצדדים, כי הנתבעת לא סיפקה הסעות לעובדים, וכי התובע, המתגורר בכפר חורפיש הגיע לאתר במעלות באופן עצמאי, כאשר בין השנים 94'-96' היה זה בתחבורה ציבורית, בקו אוטובוס אחד שמשך נסיעתו כרבע שעה לכל כיוון, ואילו החל משנת 96' ואילך ברכב פרטי שרכש (ראה: עמ' 4 לפרוטוקול ש: 27-31). 40. במסגרת סיכומיו, הפנה כאמור התובע לטבלה- נספח ו' לסיכומים. בטבלה, הסתמך התובע על רשימת תעריפי נסיעה של אגד לתקופה הרלוונטית (ראה: נספח ז' לסיכומים), ועל מספר ימי העבודה וגובה החזר הנסיעות ששולם לו, נתונים המופיעים בתלושים שצורפו כנספח לכתב התביעה המתוקן. 41. הנתבעת, לא חלקה על הטבלה שהוגשה לבית הדין ולא טענה כי הנתונים אותם הציג התובע בסיכומיו לעניין זה, אינם נכונים (להבדיל מטענתה לגבי חישוביו המופיעים בכתב התביעה ובכתב התביעה המתוקן, אשר שונו בסיכומיו). ואמנם, טענתה העיקרית של הנתבעת איננה כי שולמו לתובע הסכומים להם היה זכאי, אלא כי לאור דרישת התובע להחזר ההוצאות רק לאחר תקופה כה ארוכה בה עבד בנתבעת, ואשר לאורכה לא העלה כל טענה בעניין, מנוע כיום התובע לדרוש את שנמנע לדרוש במועד. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי בשתיקתו זו גם נמנע מהנתבעת לשלם לתובע החזר נסיעות בדרך של תשלום עבור כרטיס חופשי-חודשי, אשר עלותו נמוכה יותר מעלותם של כרטיסי נסיעה יומיים. הנתבעת רואה בהתנהגותו של התובע כהפרת חובתו להקטין את הנזק . לחלופין טוענת הנתבעת כי אם יחליט ביה"ד להיענות לתביעת התובע ברכיב זה, הרי שבשל הסיבות המפורטות לעיל יש להקטין את הסכום שייפסק ולהפחית מסכום התביעה ברכיב זה 40%. 42. התובע מצידו טוען כי פנה בעבר לנתבעת בעניין הנסיעות, אך זו לא נענתה לפניותיו. עם זאת, אין הוא מפרט באילו תקופות פנה לנתבעת בעניין זו או עם מי שוחח בעניין. מעבר להוראות שבצו ההרחבה צו ההרחבה בדבר השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן - הצו הכללי), קובעות הוראות סעיף כ"ג לצו ההרחבה בענף השמירה כדלקמן: "הוצאות נסיעה הקשורות בעבודה מצד העובד למקום עבודה מחוץ לגבולות העיר, יכוסו ע"י המעביד במלואן, ובלבד שהעובד ישתמש באמצעי התחבורה הזולים ביותר בנסיבות המקרה".(ההדגשה הוספה - א.ר.ק.) בענייננו, עותר התובע להחזר הוצאות בגובה הנסיעה בתחבורה ציבורית ולא מעבר לכך. 43. בגרסת הנתבעת לעניין אופן תשלום הנסיעות, כפי שהובאה ע"י העד לובקה, אין הסבר לפערים בטבלה שהוגשה בין הסכומים להם היה זכאי התובע ואלו ששולמו, וכך העיד: "תעריף הנסיעות חושב בהתאם לסכום שגאלב חישב בתיאום עם אלסינט, כך שכל אחד יקבל נסיעות באופן יחסי לימים שהוא עבד. שם קבעו סכום גלובלי והחלוקה של תעריפי הנסיעות הייתה בין העובדים שם כפי שהוחלט בתיאום בין גאלב לנציגי אלסינט ונציג מטעמנו. לא הייתה הצהרה של התובע לגבי הנסיעות המסוימות שלו. לשאלתך, אני מעריך שכל פעם שהיה שינוי בתעריפי הנסיעות עדכנו את הנסיעות ששולמו לעובדים כאמור לעיל, אך אני לא זוכר" (ראה: עמ' 12 לפרוטוקול ש: 3-8). לעומת זאת, לפי עדותו של שלמה, הנסיעות שולמו ע"פ מספר ימי העבודה. כן אמר כי ע"פ ידיעתו, נכון להיום אין טופס הצהרה שממלאים העובדים על מספר הנסיעות שביצעו בחודש (עמ' 10 לפרוטוקול ש': 15-17). מן העדויות כאמור לעיל, ומן הראיות שבפנינו, לא ברור האופן בו נקבע אותו תשלום גלובאלי עליו העיד לובקה, ובכל אופן מתלושי השכר ומתעריפי הנסיעה בתקופה הרלוונטית ברור כי סכומים אלו לא הגיעו אף לעלות נסיעה בתחבורה ציבורית. מעיון בתלושי השכר עולה כי בפועל התובע קיבל סכום חודשי קבוע, באופן זה שלא היתה כל עקביות בין מספר ימי העבודה ובין גובה החזר הנסיעות ששולם: כך לדוגמא, בחודש 1/95 עבד התובע 20 ימים, בחודש 3/95 18 ימים, ובחודש 2/95 רק 17 ימים, אך בשלושת החודשים קיבל החזר הוצאות נסיעה זהה בגובה 30 ₪. כך, החזר הוצאות הנסיעה זהה גם בחודשים 9/95 ו-10/95 (35 ₪), למרות שחודש ספטמבר עבד התובע 13 ימים בעוד שבחודש אוקטובר עבד עשרים ימים, והבדלים דומים עולים משאר התלושים. 44. הנה כי כן, עולה שלתובע שולם סכום קבוע של נסיעות שהשינויים בו לאורך השנים הם תוצאה, אם בכלל של עדכון לפי שינויים בתעריפי הנסיעה ולא כיחס ישר להוצאות הנסיעה בפועל, או למספר ימי העבודה בהם נזקק התובע לתחבורה על מנת להגיע לעבודתו וממנה. בעניין זה נציין כי להבדיל מגמול שעות נוספות, הפסיקה אמנם התירה הכללת תשלום נסיעות בשכר כולל (כמשמעו בסעיף 5 לחוק הגנת השכר), אך אין בכך כדי להתיר פגיעה בגובה ההחזר לו זכאי העובד מכח הסכם קיבוצי או צו הרחבה. [ראה: דב"ע 63/98-3 גלי בובליל - א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91]. התוצאה היא איפוא, כי הסכומים ששולמו לתובע משך השנים לא היו בגובה החזר הנסיעות לו היה זכאי התובע מכח צו ההרחבה או אף הצו הכללי. 45. הגם שכאמור, אין בידינו לקבוע ממצא פוזיטיבי באשר לפנייתו של התובע אל הנתבעת לקבלת דמי הנסיעה כנטען על ידו, עדיין עסקינן בזכות סוציאלית מכח צו הרחבה. כבר נפסק כי זכות מכח צו הרחבה דינה לענין "ויתור" "פשרה", "השתק" או "מניעות" כדין זכות שמקורה בהסכם קיבוצי או בחוק שבתחום משפט העבודה המגן, וכי ויתור בין מראש ובין בדיעבד על זכות שמקנה משפט העבודה הקיבוצי, אינו תופס [ראה: דב"ע לח/59-3 עזריאל סילשי - ארכיטקט אהרון דורון ושות', פד"ע י', 32], ולעניין הפסיקה העניפה בנושא הקוגנטיות של חוקי המגן בדיני העבודה [ראה למשל: דב"ע לב/30-3 פרידמן - תלפרי בע"מ, פד"ע ד' 237; דב"ע לג/12-3 איליה צ'יבוטרו - אטלקה אברהם, פד"ע ד' 173; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ו' 299; דב"ע לא/22-3 ליפוט - קסטנר, פד"ע ג' 215, 217; דב"ע מז/140-3 כיתן בע"מ - חיות, פד"ע יט' 489; דב"ע נו/29-3 תנובה - לוסקי, פד"ע לג, 241]. הנה כי כן, התובע אינו רשאי לותר על זכותו זו להחזר הוצאות נסיעה, ואף אין ליחס לו ויתור על זכות זו מכח התנהגות, ודוק כל זאת שעה שאין מחלוקת כי התובע נזקק תחבורה על מנת להגיע מביתו בחורפיש לאתר במעלות, וזו לא סופקה על ידי הנתבעת. 46. כאן נציין כי העובדה שהתובע עשה בחלק מהתקופה שימוש ברכבו (החל משנת 96'), איננה שוללת את זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, אם כי אלו יהיו ע"פ תעריף של תחבורה ציבורית. צו ההרחבה בדבר השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מתייחס להיזקקות לתחבורה בכלל ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. אמנם שיעור ההשתתפות נקבע ע"פ תעריפי התחבורה הציבורית, ואולם הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ועושה שימוש ברכבו הפרטי, ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו [ראה: דב"ע נו/46-3 רונית עילם נ' אטלס שירותי כח אדם בע"מ פד"ע ל 65, פסקאות 12-13). אי לכך, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת כי לאור העובדה שהתובע בעל רכב ולאור האפשרות שהתובע ושאר העובדים נסעו יחדיו, יש להניח כי בפועל הוצאות הנסיעה שהוציא היו נמוכות מאלו שתבע. 47. אשר על כן ולאור כל זאת אנו מקבלים את התביעה ברכיב הנסיעות. הנתבעת לא חלקה על חישובי התובע לעניין הנסיעות, ולפיכך אנו מורים כי ברכיב זה, זכאי התובע להחזר הוצאות נסיעה בסך של 17,019 ₪, כנתבע על ידו. תוספת משפחה 48. תביעתו של התובע ברכיב זה מתייחסת לתקופה שבין 1/94-12/00 ועומדת על סך של 2,950 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. ההוראות הרלוונטיות לרכיב תביעה זה, מצויות בסעיף י"ד לצו ההרחבה, כדלקמן: "יד.תוספת משפחה המעביד ישלם לעובדיו תוספת משפחתית, כדלהלן: בעד אשה שאינה עובדת - 29 אגורות ליום. לגבי עובדי אבטחה: בעד אשה שאינה עובדת - 10 לירות לחודש וסכום יחסי מסך זה בעד עבודה בחלק של חודש. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר שתיקבע כאמור בסעיף ט'. התובע פירט בסיכומיו כיצד הגיע לסכום תוספת המשפחה כנתבע על ידו, זה לאור הוראות צו ההרחבה. הנתבעת אינה כופרת בחישובי התובע, אלא שלטענתה בסיכומיה, התובע אינו זכאי לתוספת, שכן לא הרים את הנטל להוכיח שהתקיים בו התנאי לפיו, אישתו לא עבדה משך התקופה הרלוונטית. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי לאור שתיקתו משך השנים, מנוע התובע בדיעבד מלתבוע בגין רכיב זה. 49. כאמור, על פי הוראות צו ההרחבה, עובד זכאי לתוספת משפחה כאשר הוא נשוי וכאשר אישתו איננה עובדת. אין חולק בין הצדדים, כי התובע נשוי מאז שנת 87' לגב' זרדחאנה גאנם, אשר תצהירה הוגש לבית הדין. תעודת הזהות של אשת התובע, הוגשה וסומנה (מוצג ת/2). ע"פ תצהירי התובע ואישתו, מאז תחילת עבודת התובע בנתבעת, בשנת 89', גב' גאנם לא עבדה ולא היתה לה כל הכנסה מעבודה (ראה סעיף 10-א לתצהיר התובע וסעיף 4 לתצהיר אשת התובע). כשנשאל התובע בחקירה הנגדית האם יש לו אישור שאישתו איננה עובדת השיב שאיננו יודע היכן ניתן להשיג אישור שכזה (עמ' 5 לפרוטוקול ש: 1-2). בכל הנוגע לאשת התובע, מאחר ולא יכלה להגיע למתן עדות, הסכימו הצדדים כי העדה לא תחקר בחקירה נגדית, וזאת בכפוף להכחשתה של הנתבעת את טענת העדה כי לא עבדה בתקופה הרלוונטית (ראה: עמ' 8 לפרוטוקול ש: 14-18). 50. התובע מציין כי מדי שנה מלא טופס 101 אשר נועד לצרכי מס הכנסה, כשהטופס שמולא על ידו נמסר לנתבעת. על גבי הטופס קיימת רובריקה בה יש לציין האם בן הזוג עובד, ולטענת התובע מדי שנה ציין בטופס שאישתו איננה עובדת. עד הנתבעת שלמה אישר כי אמנם, העובדים מילאו מדי שנה טופס 101, וציין כי טפסים אלו הועברו למחלקת הנהלת חשבונות בנתבעת, כך שהוא עצמו לא יודע את תוכנם של הטפסים שהועברו ע"י התובע. לשאלה מדוע לא שולמה לתובע תוספת משפחה השיב: "לשאלתך, אין לי מושג למה לא שולמה לתובע תוספת משפחה ואני לא יודע אם מגיע לו תוספת כאמור" (ראה: עמ' 10 לפרוטוקול ש: 22-27). 51. בכל הנוגע לנטל הראיה, אכן הכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואולם לעיתים נטל השכנוע יעבור לצד שכנד. כך המקרה בעניינינו עת המדובר בהוכחת עובדה שלילית. התובע ואישתו הצהירו על התקיימותה של נסיבה שלילית זו בדבר אי עבודתה של אשת התובע, והתובע אף נחקר על תצהירו. לגופם של דברים, לא הובאה בפנינו כל ראיה או ראשית ראיה הסותרת עדות זו. מאידך, טופסי 101, הינם מסמכים הנמצאים בידי המעביד, לא כל שכן דיווחים למס הכנסה על נתוניו האישיים של התובע. כך לדוגמא, טופס 101, בו מציין התובע כי אשתו עובדת, יכל להוות ראשית ראיה לנכונות עובדה פוזיטיבית זו. הנתבעת שבידה אמורים להיות המסמכים והנתונים הנ"ל, לא הביאה כל אסמכתא כאמור. כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. [ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651 , 658; ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה( 1) 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4)595, 603- 602 ]. בנסיבות אלו, משגירסת התובע בחקירה נגדית לא הופרכה, ומשבחרה הנתבעת שלא להציג את טפסי 101 שמילא התובע, אין לנו אלא לדחות את טענתה, כי בהתייחס לנסיבה שלילית זו, לא הרים התובע את נטל הראיה. 52. אלא שכאמור בכך לא סגי, שכן לטענת הנתבעת, לאור שתיקתו משך השנים, מנוע התובע לתבוע בגין רכיב זה. לעניין זה אין לנו אלא לדחות את טענתה זו של הנתבעת, ולחזור ולהפנות לאמור לעיל ולפסיקתו העניפה של בית הדין הארצי בכל הנוגע לויתור של עובד על זכות מכח משפט העבודה הקיבוצי ובכלל זה מכח צו ההרחבה. אשר על כן אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע תוספת משפחה בעבור שבע שנות עבודתו האחרונות עובר להגשת התביעה. כאמור, בסיכומיו העמיד התובע את התביעה בגין רכיב זה על סך כולל של 2,950 ₪. הנתבעת לא חלקה על הסכום ועל דרך החישוב בסיכומיה, ומשכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לתוספת משפחה בסך של 2,950 ₪. תוספת ותק 53. תביעתו של התובע ברכיב זה מתייחסת לתקופה שבין 1/94-12/00 ועומדת על סך של 7,000 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, בגין רכיב תוספת הותק. ההוראות הרלוונטיות לרכיב תביעה זה מופיעות בסעיף ט"ו לצו ההרחבה, כדלקמן: "טו.תוספת ותק המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 20 אגורות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 2 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 8 לירות לחודש בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 80 לירות, לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי, חישוב שנות הוותק הוא מיום 1 בינואר 1959 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך האמור". 54. בכתב הגנתה המתוקן הכחישה הנתבעת באופן גורף את זכאות התובע לתוספת הותק, הגם שלא התייחסה לגופה של הטענה (ראה: סעיף 14 לכתב ההגנה המתוקן). גם בסיכומיה, מלבד הטענה כי: "מדובר בזכות ארכאית ונושנה שמעמדה במשק המתקדם הולך ופוחת והנתבעת, בתום לב גמור, לא שילמה תוספת זעומה זו וכמובן שהיתה משלמת אילו היה מקדים התובע את דרישתו" (סעיף 59 לסיכומיה), לא הציגה הנתבעת כל הסבר מדוע לא שילמה לתובעת עד כה את התוספת, אלא טוענת כי נוכח שתיקתו של התובע במשך השנים, מנוע הוא מלתבוע רכיב זה, בדיעבד. מן הטעמים שמנינו לעיל, אין בידינו לקבל טענה זו של הנתבעת. עסקינן כאמור בזכות קוגנטית מכח צו הרחבה, ואין אף בתום ליבה הנטען של הנתבעת כדי לגרום לזכות זו להיעלם. הנתבעת לא חלקה על גובה הסכום ודרך החישוב, אלא שבעניין זה, עתר התובע בכתב תביעתו המתוקן לתשלום הסך של 7,000 ₪ בגין רכיב זה. במסגרת סיכומיו, הציג התובע חישוב מפורט של התוספת בגין שנה ושנה, בסך כולל של 10,232 ₪. בשים לב לכך שבכתב התביעה נתבע הסך של 7,000 ₪ בלבד, אין לנו אלא להורות כי התובע זכאי לתוספת ותק בסך כולל של 7,000 ₪ כנתבע בכתב התביעה המתוקן. דמי חופשה ודמי הבראה 55. בכתב התביעה המתוקן העמיד התובע את תביעתו ברכיב דמי החופשה על סך של 5,040 ₪, ובגין רכיב דמי ההבראה על סך של 2,256 ₪. בתצהירו ולאחר מכן בסיכומיו, צמצם התובע את גובה התביעה ברכיבים אלו והעמידם של סך של 960 ₪ בגין רכיב דמי חופשה ו- 846 ₪ בגין רכיב דמי הבראה (ראה עמ' 15-16 לסיכומי התובע). לאור הצמצום בסכומי התביעה, הביעה הנתבעת הסכמתה לשלם סכומים אלו לתובע, כמפורט בסעיף 39 לסיכומיה. בנסיבות אלו, ולאור הסכמת הצדדים אנו קובעים כי התובע זכאי לסך של 960 ₪ בגין רכיב דמי חופשה ולסך של 846 ₪ בגין רכיב דמי הבראה. דמי חגים 56. תביעת התובע לדמי חגים מושתתת על הוראת סעיף י"א לצו ההרחבה, שלשונה: "יא.חופשת חגים 1.כל העובדים יקבלו חופשה בתשלום ל10- ימי החג הבאים: 2 ימי ראש השנה, 1 יום חג השבועות, 1 יום הכיפורים,1 יום העצמאות, 2 ימי חג הסוכות,1 האחד במאי, 2 ימי חג הפסח ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה. 2.אם יחולו ימי חג ב-3 חדשים ראשונים של תקופת הנסיון, לא יהיה המעביד חייב במתן חופשת חג בשכר, אלא אם יישאר העובד בעבודה לאחר תקופת הנסיון. 3. יום חג שיחול בשבת - ישולם עבורו". בדומה לרכיבים האחרים שנדונו לעיל, גם ברכיב זה, צימצם התובע את התביעה בסיכומיו והעמידה על סך של 2,500 ₪ בלבד (ראה: עמ' 17-18 לסיכומי התובע). 57. בכתב הגנתה המתוקן, טענה הנתבעת כי התובע קיבל את מלוא התשלומים שהגיעו לו בגין רכיב זה (סעיף 13), אלא שבסיכומיה טענה כי לא עלה בידי התובע להוכיח שעבד בימי חג או כי חלק מהימים אליהם הוא מתייחס הם ימי חג. נדגיש כי אין התובע טוען שלא שולם לו שכר הכולל תעריף חג, בגין ימי חג אלו בהם עבד, ודוק מעיון בכרטיסי הנוכחות עולה כי מצוין בהם אלו ימים הינם ימי חג, כך שניתן להבחין באלו ימי חג עבד התובע. אלא שטענתו של התובע, הואיל והוא נאלץ לעבוד בימי חג, הרי שבנוסף לכך הוא זכאי לתשלום בגין דמי חגים. בעניין זה מפנה התובע לפסק הדין בע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש בע"מ עבודה ארצי לג(23) 32, בו נקבע כי עובד שעבד ביום חג מתוך כורח זכאי לדמי חגים. התובע טוען כי הוא אולץ לעבוד בימי החג, באשר ימי עבודתו היו קבועים, וכשאחד מימי עבודתו הקבועים חל בחג, הרי שהוא עדיין היה מחויב להתייצב למשמרת הקבועה, ובכך יש לראות כורח ולהחיל את ההלכה דלעיל, על עניינו. בסיכומיו, מציג התובע פרוט של ימי החג בהם עבד ואשר לגביהם הוא תובע דמי חגים. 58. בפסק דין צמח הנ"ל, עמד בית הדין הארצי, על הרציונאל שמאחורי הזכאות לדמי חגים בהקשר לצו ההרחבה בענף השמירה, ולפיו: "נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו. הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו" (שם, פסקה 6), (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). עם זאת, באותו מקרה, קיבל בית הדין את התביעה לגבי ימי החג בהם התובע עבד, בקובעו: "בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח" (שם, פסקה 6) (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). הנה כי כן, הזכאות לתשלום דמי חגים לעובד שעתי שעבד בחגים, בנוסף לשכרו בגין העבודה בחג, רלוונטית בנסיבות בהן העובד עבד בחג מתוך כורח. בענייננו, לאור ההסדר המיוחד שהתקיים בין הצדדים במהלך השנים, עליו עמדנו לעיל בפרק גמול עבודה נוספת, הרי שמבחינה מהותית, הסדר זה אינו מתיישב עם הרציונאל של הכורח כפי שנקבע בפסיקה לעיל, ולפיכך וכבר מטעם זה, מוצאים אנו שדין התביעה בגין רכיב זה לכתב התביעה להדחות. אשר על כן, תביעת התובע ברכיב זה לכתב תביעתו נדחית. הפרשות למבטחים 59. בסיכומיו שבנדון, הועמדה התביעה בגין רכיב זה על סך של 502 ₪ בלבד (ראה: עמ' 19 לסיכומי התובע), והיא נסמכת על סעיף י"ב לצו ההרחבה, על פיו נקבע: יב. דמי מחלה, קופת תגמולין; קרן פנסיה, פיצויים ופגיעה בעבודה 1. על מנת להבטיח תנאים סוציאליים עפ"י תקנותיה של מבטחים ישלם המעביד לסניפי מבטחים בארץ בהתאם למקומות העבודה כדלקמן: דמי מחלה- 2.5% מהשכר היומי המלא; פיצויים לעובדים חדשים- 8.3% מהשכר היומי המלא; פיצויים לעובדים יומיים- 4.0% מהשכר היומי המלא; פנסיה ותגמולים- 5.0% מהשכר היומי המלא ... שכר עבודה יומי מלא לצרכי סעיף זה פירושו - שכר העבודה המשתלם לעובד בעד שמונה שעות ביום עבודה רגיל, לרבות תוספת יוקר, משפחה וותק, ולמעט תוספת שכר המשתלמת בעד עבודה בשבתות ובחגים ושעות נוספות. המעביד יעביר למבטחים 4% אשר ינוכו משכרו של העובד בכל תשלום ויעבירם ביחד עם תשלומי המעביד למבטחים; מבטחים תנהג בכספים המועברים בהתאם לתקנותיה" 60. במהלך הדיונים בפנינו, הודיעה ב"כ התובע לפרוטוקול כי היא חוזרת בה מתביעת התובע בעניין ההפרשות למבטחים ככל שהדבר נוגע להפרשות בגין החזרי נסיעות ושעות שבת, רכיבים, אשר אין חובה להפריש בעבורם תשלומים למבטחים כעולה מצו ההרחבה בענף השמירה. אי לכך, הודיעה ב"כ התובע כי התביעה ברכיב זה רלוונטית אך לענין תוספות הותק והמשפחה, באם ייקבע כי התובע זכאי להן, ואשר ע"פ צו ההרחבה מהוות חלק משכר העבודה לעניין הפרשות למבטחים (ראה: עמ' 7 לפרוטוקול ש: 6-12). 61. בסיכומיה, לא מעלה הנתבעת טענה כנגד עצם החובה להפריש למבטחים בגין רכיבים אלו, אלא שלטענתה בהצהרתה של בא כח התובע לפרוטוקול, ויתר התובע על כל תביעתו ברכיב ההפרשות ועל כן יש לדחות תביעה זו על הסף. כאמור, בהצהרתה לפרוטוקול, הבהירה ב"כ התובע שהיא עומדת על רכיב זה לכתב התביעה, ככל שהוא נוגע לתוספות הותק והמשפחה, באם ייקבע כי תוספות אלו מגיעות לתובע, ודוק כאמור לעיל קבענו כי סעד זה מגיע לתובע. לעניין הסעד בגין אי הפרשה לקופת גמל, נפסק כי דרך המלך היא תשלום החוב לקופה עצמה ורק אן הדבר אינו אפשרי ניתן לפצות העובד בגין אי ביצוע ההפרשה בגובה הסכומים שהיה על המעביד להפריש בגין חלקו [(ראה: ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי כרך לג (23) 32, פסקאות ח'-ט', וכן ראה: דב"ע שן/66-3 שקריאת נאצר - צבי רחמים פד"ע כ"ב 13, 16; דב"ע נב/40-3 רחל פדידה ואח' הנ"ל; דב"ע נד/243-3 ישעיהו פוקס - אלסינט בע"מ, פד"ע כ"ח 83, 86]. בענייננו, הגם שלא נטען כי אין אפשרות שההפרשות בעבור תוספות הותק והמשפחה תועברנה למבטחים, הרי עסקינן בהפרשות בגין שנים עברו, וספק בעינינו אם ניתן לבצע הפרשות בגין תקופה כה ממושכת לאחור. אי לכך, ולנוכח הסכום המזערי בו מדובר, אנו קובעים כי הנתבעת תפצה את התובע בגין אי ביצוע ההפרשה במועד, בגובה חלק המעביד בגין ההפרשות לתגמולים בשעור של 5.05% מן הסך של 7,000 ₪ ו-2,950 ₪ בגין תוספת ותק ותוספת משפחה, ובסה"כ בסכום הכולל של 502 ₪. סיכום 62. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, תביעתו של התובע לדמי חגים נדחית, ואולם בכל הנוגע לשאר הסעדים הנתבעים אנו מורים כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כאמור בפסק דיננו לעיל. 63. בסיכומיו עותר התובע לחיוב הנתבעת בסכומים הנתבעים על ידו, ומבקש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית ופיצויי הלנה, מבלי שלהבחין בין רכיבים שהם חלק משכר עבודה עליהם ניתן לפסוק פיצוי הלנה, לבין כאלו שאינם בגדר שכר עבודה. הרכיבים הרלוונטיים לשאלת החיוב בפיצויי הלנה הם רכיבי התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות ותוספות הותק והמשפחה. בכל הנוגע לתוספות ותק ומשפחה אשר הוספו בכתב ההגנה המתוקן, נראה כי רוב רובה של התביעה לפיצויי הלנה בגין רכיבים אלו התיישנה, ודוק כאמור הזכות לתיקון כתב התביעה הוגבלה ברכיב זה של פיצויי הלנה. ברם בכך לא סגי, אף לגופם של דברים שוכנענו כי חרף העובדה שבסופו של יום חוייבה הנתבעת בתשלומים הנ"ל, הרי שאי התשלום במועד התבסס על הסתמכותה של הנתבעת על התנהגותו של התובע, ודוק התנהגות זו אין בה כדי לשלול מן התובע את הזכאות לתשלומים עצמם, ברם ככל שהדברים נוגעים לתום ליבה של הנתבעת, יש בה כדי לשכנענו להפחית את פיצויי ההלנה בנסיבות המקרה שבנדון, לגובה הפרשי הצמדה וריבית מירבית כחוק. הוא הדין אף לגבי התביעה לפיצויי הלנה על גמול שעות נוספות, לגביה התייחסנו בסעיף 37 לפסק הדין לעיל. 64. סוף דבר- אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן: בגין גמול שעות הנוספות את הסך של 23,977 ₪. בגין החזר הוצאות נסיעה סך של 17,019 ₪. בגין תוספת משפחה את הסך של 2,950 ₪. בגין תוספת ותק את הסך של 7,000 ₪. בגין הפרשי דמי חופשה את הסך של 960 ₪. בגין הפרשי דמי הבראה את הסך של 846 ₪. פיצוי בגין אי הפרשות למבטחים בסך של 502 ₪. הסכומים כאמור לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מירבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה המתוקן ועד לתשלום המלא בפעל. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע, בסך כולל של 5,000 ₪ לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפעל. שעות נוספותחברת שמירה