תביעה נגד נגריה

פסק דין א. מבוא 1. בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי חופשה והפרשות לקופת גמל. התביעה מתייחסת לתקופת עבודתו של התובע וסיומה בנגריה שניהלו הנתבעים הקרויה "נגריית אדרוקי דליה ואיציק" (להלן: "הנגריה"). 2. התובע הועסק בנגריה כנגר החל מיום 1.1.96 ועד ליום 14.4.00 כאשר נסיבות סיום יחסי העבודה שנויות במחלוקת כפי שיפורט בהמשך הדברים. להלן נדון בתביעותיו אחת לאחת. ב. התביעה לפיצויי פיטורים. 3. לגירסת התובע, כפי שפורטה בתצהירו, הוא פוטר מעבודתו בנגריה ביום 14.4.00 וקיבל לידיו מאת הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") מכתב פיטורים. זאת לטענתו, לאחר שהנתבעים הלינו את שכרו פעמים רבות ולא יכלו לעמוד בתשלומו (ר' סעיף 3 לתצהיר התובע וכן, מכתב הפיטורים הנושא תאריך 29.3.00 שצורף כנספח א' לתצהיר התובע). 4. לטענת הנתבעים - התובע התפטר מעבודתו בקבלו מידי הנתבע מכתב פיטורים פיקטיבי על מנת שישמש אותו לצורך קבלת דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי. זאת עפ"י סיכום בין הצדדים שתוכנו פורט בתצהיר הנתבע בזו הלשון: "2. א. בסוף חודש מרץ או תחילת אפריל הודיע לי התובע שהוא מתפטר מעבודתו וכן מתחייב לתת לי 15 יום. ב. באותו מעמד ביקש שאדבר עם רואה החשבון שלי (שהוא דודה של אשתו) כדי שיוכל לקבל 'מכתב פיטורים' על אף התפטרותו. 3. לאחר יום או יומיים התקשר אלי רואה החשבון ואמר לי, כי התובע נמצא במשרדו והם מעוניינים למצוא דרך כיצד יקבל התובע מכתב פיטורים על אף התפטרותו, שכן התובע מעוניין בדמי אבטלה. 4. כמו כן, אמרו לי התובע ורואה החשבון, כי ישנם כספי הפיצויים שנמצאים בחברת "מגדל" והתובע ביקש כי לפנים משורת הדין אשחרר לו כספים אלה למרות התפטרותו. 5. סיכמנו כי לחיסול סופי ומוחלט של תביעות התובע אשחרר לו את כספי הפיצויים שנמצאים במגדל ואלו בלבד (שכן, התובע לא היה זכאי לפיצויי פיטורים עקב התפטרותו). 6. רואה החשבון, שהינו כאמור דודה של אשתו של התובע, הכין מכתב פיטורים לחתימתי ע"פ הסיכום, ובקשתי כי יחתים את התובע על מכתב לפיו אין לו תביעות וטענות. 7. עפ"י הסיכום חתמתי על 'מכתב הפיטורים' תוך שאני סומך שרואה החשבון יחתים את התובע על כתב העדר תביעות - דבר שהסתבר לי כי לא נעשה על אף הסיכום בינינו. 8. התובע קיבל עפ"י הסיכום סך של 19,556 ש"ח מחברת מגדל ואולם, לתדהמתי הגיש נגדי תביעה לקבלת מלוא כספי הפיצויים על אף שהתפטר ועל אף הסיכום בינינו" (ר' סעיפים 2-8 לתצהיר הנתבע. ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור). 5. לבית הדין הוצג המכתב מיום 29.3.00 אותו מסר הנתבע לתובע אשר כותרתו "פיטורין מהעבודה - הודעה מוקדמת" (להלן: "מכתב הפיטורים") (ר' נספח א' לתצהיר התובע). 6. במכתב הפיטורים נכתב, בין היתר, כך: "ניתנת לך בזאת הודעה מוקדמת על הפסקת עבודתך. היום האחרון להפסקת עבודתך יהיה בתאריך 14.4.00. אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך". במכתב הנ"ל לא צויינה סיבת הפיטורים. 7. על משמעותו ומשקלו הראייתי של מכתב פיטורים בנסיבות בהן טוען המעביד כי המכתב פיקטיבי ומטרתו לאפשר לעובדו לקבל דמי אבטלה, עמד בית הדין הארצי לעבודה בקובעו, כי בית הדין לא יתן ידו להתנהגותו של מעביד המבקש להונות את הרשויות. בית הדין הארצי אף הוסיף וקבע בהקשר זה, כי מכתב פטורים יוצר חזקה שהעובד פוטר וכי על המעביד המתכחש לאמור בו להוכיח ההפך מכך (ר' ע"ע 65/99 אליאנס חברה לצמיגים (1992) בע"מ נ' מימון תורג'מן עבודה ארצי ל"ג [46). 8. סבורים אנו כי במקרה זה, לא השכילו הנתבעים להראות כי אין בכוחה של החזקה הנ"ל להטות את מאזן ההסתברויות לעבר גירסתו של התובע. יתרה מכך, סבורים אנו כי מכלול הראיות המשתרע אף מעבר למכתב הפיטורים, מחזק את גירסת התובע לפיה, הוא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעים ונפרט: 8.1. גרסתו של התובע היתה כאמור, כי הוא פוטר מעבודתו ואף קיבל לידיו מכתב פיטורים מהטעם שהנגריה היתה נתונה בקשיים והנתבעים התקשו לשלם לו את שכרו. גרסה זו נתמכת בדברי הנתבע אשר העיד בפנינו, כי תשלום שכרם של העובדים עוכב בשל הקשיים בהם היה נתון עסקו וכי אי תשלום השכר במועד הקבוע בחוק הביא לעימותים בינו לבין התובע (ר' סעיף 3 לתצהיר התובע וכן, עמ' 2 לפרוטוקול חקירתו הנגדית של הנתבע שורות 11 עד הסוף, עמ' 3 לפרוטוקול שורות 1-4 וכן נספח א' לתצהיר התובע). נוסיף על כך, כי בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים ביום 13.11.00 צויין, כי נכון לאותו מועד (13.11.00) וכשישה חודשים לאחר סיום עבודתו של התובע כבר היתה הנגריה "בשלבי סגירה סופיים". 8.2. עד נוסף מטעם הנתבעים מר חוסאם שהועסק אף הוא אצלם בתקופה הרלוונטית, העיד בפנינו על נסיבות סיום עבודתו של התובע וגירסתו בכללותה תומכת דווקא בגרסת התובע כאמור לעיל ונפרט: בסעיף 3 לתצהירו מסר מר חוסאם כי התובע אמר לנתבע כי הוא אינו רוצה להמשיך בעבודתו בנגריה. אולם, בחקירתו הנגדית הוא הוסיף ופירט את חילופי הדברים המלאים שהיו בין הצדדים ואת הקשרה של האמירה אותה ייחס לתובע בתצהירו ובלשונו: "לפני הקטע של המילים שאמרתי בתצהיר [הכוונה למשפט שאת אמירתו ייחס מר חוסאם לתובע לפיו הוא (התובע) אינו רוצה להמשיך בעבודתו בנגריה] היה כל הקטע של המשכורת, אדון ביטש [התובע] היה מגיע לו משכורת ממר אדורקי[הנתבע], והיה מגיע לו מתי מגיע לו ולא קיבל, והיו דיבורים חזקים ביניהם, אתה לא יכול לשלם לי משכורת אל תחזיק אותי, אני עובד בשביל להתפרנס הוא אמר לו שנמאס לו מהעבודה איתך ותן לו מכתב פיטורים..." (ר' סעיפים 2 ו-3 לתצהיר מר חוסאם וכן, עמ' 5 שורות 19-25 לפרוטוקול מיום 29.3.01 בבש"א 1406/01). 8.3. על העימותים שהיו בין התובע לבין הנתבע, שמקורם בהלנת שכרו של התובע, העיד גם העד הנוסף מטעם הנתבעים מר יעקוב גרוספלד (ר' עמ' 5 שורות 7-9 לפרוטוקול מיום 29.3.01 בבש"א 1406/01). העדויות הללו, תומכת למעשה בגרסתו של התובע לאמור: כי הקשיים הכלכליים של הנתבעים וחוסר יכולתם לעמוד בחובת תשלום שכרו הם שהביאו בסופו של דבר להפסקת עבודתו ולהוצאת מכתב הפיטורים. הפסקת עבודה בנסיבות אלה משמעה פיטורים ולא - התפטרות. 8.4. זאת ועוד, הסבריו של הנתבע כפי שפורטו לעיל המתייחסים לנסיבות הוצאת מכתב הפיטורים (המדבר כאמור בעד עצמו) אינם סבירים בעיננו ואינם מתיישבים עם שורת ההיגיון. אין אנו מקבלים את גירסתו של הנתבע הטוען, כי הוא חתם על מכתב הפיטורים (פיקטיבי כביכול) מאחר שהסתמך על כך שרואה החשבון שלו יחתים את התובע על "כתב ויתור והעדר תביעות" ועל הסכמת הצדדים (הנטענת) לפיה, הוצאתו של מכתב הפיטורים הותנתה בחתימת התובע על "כתב ויתור" (ר' עמ' 5 לפרוטוקול שורות 1-11). ההגיון מחייב, כי לו זה היה תוכנו של הסיכום שבין הצדדים הרי שהנתבע היה מוודא את חתימתו של התובע על "כתב הויתור" כאמור, לפני שחתם על מכתב הפיטורים. זאת על מנת לעמוד על כך שהוא תואם את הסיכום שהיה בין הצדדים. יתירה מכך, הנתבע העיד, כי הוא לא פנה מעולם לרואה החשבון בבקשה להעביר לו את "כתב הויתור" הנ"ל - לא לפני שחתם על מכתב הפיטורים ואף לא לאחר מכן. עובדה זו מציבה אף היא סימן שאלה לצד גירסת הנתבעים (ר' עדות הנתבע עמ' 7 לפרוטוקול שורות 7-13 עמ' 6 שורות 24-25 שם). 8.5. הנתבעים העלו טענות קשות כנגד התובע וכנגד רואה החשבון שלהם מר מתוק ואף האשימו אותם בתרמית. לטענתם, רואה החשבון והתובע פעלו בצוותא חדא ובמכוון להוציא מהם כספים במרמה תוך הפרת ההתחייבות לחתום על כתב ויתור כתנאי לקבלת מכתב הפיטורים והסכומים הצבורים בקופת הגמל. הטענות הללו אינן קלות ערך כלל וכלל והן דורשות מידת הוכחה מוגברת. הלכה פסוקה היא, כי "מידת ההוכחה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תשקל על פי מידת הסבירות" (ר' דב"ע נה/60-3 חמיד נ' יעקב הלמן עבודה ארצי, כרך כח [2] 12 197). סבורים אנו, כי הנתבעים לא עמדו ברמת הוכחה זו: נטעים, כי במסקנתנו זו לא ניסתרו מעינינו טענות הנתבעים המצביעים על סתירות בין עדותו של התובע ביחס למועד בו קיבל לידיו את טופס 161 מרואה החשבון, כשהוא חתום על ידי רשויות המס, לבין תאריך החתימה המוטבע בחותמת הרשויות על טופס זה (ר' סעיף 12 לסיכומי הנתבעים). אלא שלטעמנו, אין מקום ליחס לסתירות אלה את המשמעויות מרחיקות הלכת אותן מבקשים הנתבעים ליחס להן ואין לראות בהן יותר מאשר סממנים לשכחה טבעית. זאת בהתחשב בעובדה שהתובע העיד בפנינו ביום 11.3.02, כשנתיים לאחר התרחשות האירועים נשוא תביעתו. 9. משכך ולאור האמור לעיל, אנו קובעים כממצא עובדתי - כי התובע פוטר מעבודתו אצל הנתבעים מאחר ונבצר מהם להמשיך ולשלם לו את שכרו כדין ובשל הקשיים הכלכליים אליהם נקלע עסקם. 10. התובע התבסס בתביעתו ולצורך חישוב השכר הקובע על שכרו הממוצע לשלושת חודשי עבודתו האחרונים העומד על סך של 11,500 ש"ח כפי שפורט בטופס 161 (ר' טופס 161 אשר צורף כנספח לתצהיר התובע). נציין במאמר מוסגר, כי שכר זה הינו נמוך מהשכר הקובע לחישוב פיצויי פטורים, כפי שאמור היה להיות, בהתאם לסעיף 4 לתקנות פיצויי פטורים (חשוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותם כפיטורים) תשנ"ד- 1964. שכן, עפ"י תקנה זו יש לחשב את פיצויי הפטורים עפ"י השכר האחרון של התובע שהוא גבוה מן השכר המצוין בטופס 161 שהוגש לבית הדין (ר' תלושי השכר של התובע [ת/2] אשר הוגשו בהתאם להחלטה מיום 11.3.02). אולם, לאור הכלל לפיו בית הדין לא יפסוק סכומים העולים על אלה הנתבעים בכתב התביעה, אנו פוסקים לזכות התובע פיצויי פיטורים על יסוד הפירוט המופיע בנספח ב' לכתב התביעה [טופס 161 שנחתם ע"י הנתבע] לפיו, עומד סכום פיצויי הפיטורים הנתבע על סך של 49,191 ₪ (12 /51.33 X 11,500). מסכום זה יש לנכות את הסכומים שהיו צבורים בקופת הגמל כפיצויי פיטורים ואשר שוחררו לזכות התובע בסך של 19,556 ש"ח (ר' מסמך קופת הגמל [ת/1]). לאור האמור אנו פוסקים לזכות התובע סך של 29,635 ₪ כפיצויי פיטורים. ג. פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ג/1 פסיקת פיצוי הלנה במקרה דנן - הצגת הבעיה 11. במסגרת תביעתו עתר התובע לכך שיושתו על הנתבעים פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. מאידך, הנתבעים עתרו להפחתת פיצויי ההלנה שיפסקו כנגדם במקרה בו תתקבל גירסתו של התובע בדבר נסיבות סיום עבודתו. משכך, נתייחס בהמשך הדברים לסוגייה זו של פסיקת פיצויי ההלנה והפחתתם המעוררת מספר שאלות במקרה דנן. לשם כך נביא תחילה את הוראות הסעיפים שבחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן: "החוק" או "חוק הגנת השכר") שעניינן הפחתת פיצויי ההלנה כדלהלן: סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע לאמור: "בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דיעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. סעיף 20 (ד) לחוק הגנת השכר שכותרתו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים קובע לאמור: "הוראות סעיפים 17 א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחוייבים לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה: חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין; חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד ומעביד; הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לעניין קביעת הזכות לפיצויי הפיטורים או שיעורם". 12. לצורך בחינתה של השאלה האם נתונה בידינו הסמכות להפחית את פיצויי ההלנה במקרה שבפנינו והאם ראוי לעשות כן, בשים לב להוראות החוק כמפורט לעיל, עלינו להקדים ולאמר כי משעה שקבענו כי יש לדחות את גירסתם העובדתית של הנתבעים הטוענים כי התובע התפטר מעבודתו ולא פוטר הימנה הרי - שאין מקום לנסות ולהסוות את המסקנה המתבקשת מקביעה זו והיא: כי לא עלה בידי הנתבעים להצביע על קיומו של אחד מן התנאים המפורטים בסעיפים 18 או 20 לחוק הגנת השכר (קרי, "מחלוקת כנה" או "חילוקי דעות של ממש") המצדיקים הפחתתם של פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים שיפסקו לזכות התובע. 13. מכאן שלכאורה, ועל פי ההלכה הפסוקה שנקבעה בעבר (הרחוק) היה מקום להשית על הנתבעים פיצויי הלנה מירביים. שכן, על פי אותה הלכה שיקול דעתו של בית בית הדין בנסיבות שכאלה מוגבל הוא וסמכותו להפחית את פיצויי הלנה מתוחמת רק לאותם המקרים בהם הוכח בפניו קיומו של אחד מן התנאים הנקובים בסעיפים 20 או 18 לחוק. פשיטא- על פי ההלכה הנ"ל סעיפים 18 ו- 20 לחוק, הינם בבחינת הסדר שלילי (ר' ע"א 17/66 וירה וודק נגד זלמן צבעוני פסקי דין כ (3) 383 בעמ' 391 (להלן: "הלכת צבעוני" או "עניין צבעוני") וכן דב"ע מח/1-1 אגברייה אחמד טהה ואח' - עירית אום אל פאחם פד"ע כ' 136 להלן: "הלכת טהה" או "עניין טהה" ). ג/2 פסיקת פיצויי הלנה והפחתתם - התפנית בפסיקה 14. בפסיקה מאוחרת שיצאה תחת ידו של של בית הדין ארצי לעבודה, חלה תפנית ביחס להלכת צבעוני ולהלכת טהה, הלכה אליה הופנו חיצי ביקורת מצד מלומדים שונים. יתכן שיש להבין תפנית זו על רקע חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, (להלן: "חוק היסוד" או "חוק יסוד: כבוד האדם") המחייב הגדרה מחודשת של התכלית הטמונה בחוק הגנת השכר ושל אופן הגשמתה, דרך הפריזמה של חוק היסוד ולאור מכלול הערכים המוגנים על פיו. 15. על פי הבנתנו, הפסיקה מהעת שלאחר חקיקת חוק היסוד, הרחיבה את שיקול הדעת של בית הדין בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם ונראה, כי היא מעוררת את השאלה האם ההתייחסות לסעיפים 18 ו- 20 לחוק הגנת השכר כאל הסדר שלילי עדיין עומדת במלוא התוקף: כך למשל נפסק, כי לצורך הפחתתם של פיצויי ההלנה רשאי בית הדין לשקול שיקולים החורגים למעשה מדלת אמותיהם של התנאים המופיעים בסעיף 18 או 20 לחוק לרבות שיקולים שאינם קשורים לתום ליבו, לכנותו או לדרך הילוכו של המעביד, אלא גם - לדרך הילוכו ולתום ליבו של העובד. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 30029/98 מכון בית יעקוב למורות ירושלים נ' גאולה חסן עבודה ארצי כרך ל"ג (36), 25 (להלן: "עניין בית יעקוב") שם נפסק לאמור: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת לבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין... בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה, יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה ועליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו" (ר' עמודים 4 ו-5 לפסק הדין בעניין בית יעקוב). הדברים שצוטטו לעיל מלמדים - על אף שהדבר לא נאמר מפורשות בפסק הדין - כי בית הדין הארצי לעבודה אינו רואה עוד בסעיפים 18 ו- 20 לחוק הגנת השכר הסדר שלילי המגביל בצורה קשיחה את שיקול דעתו ומצמצם את מתחם השיקולים שהוא רשאי לשוות לנגד עיניו לצורך הפחתתם של פיצויי ההלנה. ג/3 ניתוח משמעותה של הפסיקה בענין בית יעקוב וההצדקות לה 16. לאור המשמעות שאנו מייחסים לפסיקתו של בית הדין הארצי בעניין בית יעקוב - ומאחר ואנו מבקשים להחיל את העמדה הפרשנית העולה הימנה, לפי הבנתנו, גם במקרה שבפנינו, מוצאים אנו להרחיב מעט בסוגיה זו ולעמוד על ההצדקות לה. נקדים את המאוחר ונציין, כי הרחבה זו נדרשת על מנת לנמק כדבעי את התוצאה הסופית אליה הגענו במקרה זה, בו מצאנו להפחית את פיצויי ההלנה על אף שלא הוכח בפנינו קיומו של אף לא אחד מהתנאים שבסעיפים 18 או 20 לחוק. לשם כך, נשוב תחילה למושכלות ראשונים הנוגעים לתכליתה של הסנקציה המכונה "פיצויי הלנה". על תכלית זו נכתב, בין היתר, כך: "פיצויי הלנה, במתכונת הישראלית אינו מצוי במדינות אחרות, וכנראה שהיא המצאה מקורית של המחוקק הישראלי, המחוקק קבע כלי, פיצויי הלנה, ששיעורו היום הוא הגבוה מבין 515% לשנה לבין הפרשי הצמדה בתוספת 20% לחודש בגין שכר מולן והפרשי הצמדה בתוספת 240% לשנה בגין פיצויי פיטורים מולנים. מדוע בחר המחוקק באמצעי קיצוני כגון פיצויי הלנה להבטחת תשלום ע"י מעבידים? המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם ע"י הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך, נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפטורים המולנים. פיצוי ההלנה באו להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל. מנגנון זה הוגדר ע"י בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה כ- 'סנקציה מעין עונשית', 'סנקציה דרקונית', 'כדור שלג' ו- 'פיצויים in terrorem .' מטרתם של פיצויי ההלנה אינה לשמור על ערך הקרן שעל המעביד לשלם לעובד, אלא ליצור מצב לפיו לא יהיה כדאי למעביד מבחינה כלכלית לעכב תשלום שכר העבודה, פיצויי פיטורים או ההפרשות לקופת הגמל." (ר' סטפן אדלר "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו' תשנ"ו 1996 עמ' 5 בעמ' 21). 17. כפי האמור, בספרות המשפטית נמתחה ביקרת קשה על הגבלת שיקול הדעת של בית הדין בכל הנוגע להפחתתם של פיצויי ההלנה, כפי שמצאה ביטויה בענין טהה ובעניין צבעוני. כך למשל נכתב בעניין זה: "...אין להתעלם מהשיעור הגבוה של פיצויי הלנה, ההופך אותו לכלי קיצוני ובמקרים מסויימים מחייב את בית הדין להטיל על המעביד תשלום ללא שום יחס למחדלו באי תשלום שכר. האם הסעד הנאות להלנת פיצויי פטורים ושכר של 200,000 ש"ח למשך שנה הוא הטלת פיצויי הלנה בשיעור של 1,500,000 ש"ח? האם אי תשלום שכר, פיצויי פטורים או הפרשות לקופת הגמל מצדיקה מסירת כל רכושו של המעביד לעובד? פיצוי הלנה אינו קיים במקום אחר בעולם. האם הטלת פיצויי הלנה בשיעור קיצוני מבלי שינתן לבית הדין שיקול דעת, נוגדת את יסודות המשפט, משום שנשלל שיקול דעתו של בית הדין ליישם את תכליתם במקרה המסויים? נדיר המקרה במשפט האזרחי, בו מנוע בית הדין מלשקול את תום לבבם של בעלי הדין ולהתחשב במכלול נסיבות המקרה בעת הטלת הסנקציה. יחסי עבודה מבוססים על מערכת של יחסי אנוש מורכבת ומסובכת, שכן בבני אנוש מדובר ובקשרי עבודה המתקיימים במשך שעות רבות ביממה ולאורך תקופה ממושכת. לפיכך יש מקום לשקול אם ניתן לפרש את חוק הגנת השכר כמעניק שיקול דעת גדול יותר לבית הדין (ר' פיצויי הלנה: חוק ופסיקה עמ' 45). ביקורת נוקבת על הוראות חוק הגנת השכר העוסקות בפסיקת פיצויי הלנה ויותר מכך, על האופן בו פורשו בפסיקה, הועלתה במאמר נוסף אליו נתייחס מיד. מתוך הדברים שנכתבו בו בחרנו להביא את דברי הביקורת הנוגעים לענייננו כדלהלן: "הכלל השני, שבגינו נכשל החוק, מורכב משילוב של העדר תקרה לשיעורם של פיצויי ההלנה והמכניזם האוטומטי בקביעתם. כל זאת במקרים, שבהם אין עומדת למעביד אחת ההגנות שבסעיף 18 לחוק ('טעות כנה' וכיוצא באלה). העדר התקרה, משמעותו שרק השמים הם הגבול לשיעורם של פיצויי ההלנה. המכניזם האוטומטי לקביעת שיעור הפיצויים משמעותו, שפיצויי ההלנה הנקבעים באחוזים מהשכר המולן לכל שבוע של הלנה, 'רצים' כמו על גבי כביש מהיר - וללא בקרה (גם על פני תקופת ההתדיינות). זאת, משום שעצם סמכות ההפחתה של בתי הדין לעבודה תלוי בקיומה של אחת העילות המוגדרות בסעיף 18 לחוק. קביעה אוטומטית של שיעור פיצויי ההלנה, לפי מעבר הזמן גם בתקופת ההתדיינות (אשר אורכה לעיתים מספר שנים), והעדר תקרה לשיעור פיצויי ההלנה אינם סבירים, באשר הם מהווים ענישה חריפה עד מאוד - שעלולה לגדול עשרות מונים אפילו על עונשים בגין עבירות פליליות. על כן, פועל כלל שני זה במצבים רבים להשמטה של ההצדקה לפיצויי ההלנה לפי החוק - לאור שיעורם המוגזם" (ר' א. בן טובים ומ. פסטרנק "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה" הפרקליט מ"ד חוברת ג' 483 בעמ' 488 - 489 להלן: "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה"). 18. יוצא אפוא, כי עיקר הביקורת העולה מן הדברים שפורטו לעיל, מופנה כנגד העמדה הפרשנית המצדדת בהטלת פיצויי הלנה מירביים בכל מקרה בו אין התנהגותו של המעביד חוסה בצילן של אחת מן ההגנות המופיעות בסעיפים 18 או 20 לחוק וכנגד הגבלת שיקול דעתו של בית הדין בבואו לפסוק את שיעור פיצויי הלנה בנסיבות שכאלה. עוד עולה מהדברים, כי הגבלת שיקול דעתו של בית הדין באשר להפחתת פיצויי הלנה, אינה משרתת בהכרח את השגת תכליתו העיקרית של חוק הגנת השכר. 19. ניתן לסכם כסיכום ביניים ולומר, כי דברי הביקורת דלעיל מתמקדים בפגיעה הקשה והבלתי מידתית (לעיתים) בזכות הקניין של המעביד ובמקרים מסויימים גם ביסודות קיומו, פגיעה שהינה פועל יוצא של החלת הלכת צבעוני והלכת טהה. פגיעה מעין זו מחייבת בעידן שלאחר חקיקת חוקי היסוד בחינה מחודשת של השאלה האם יש עדיין מקום לעמדה הפרשנית הרואה בסעיף 18 ו- 20 לחוק הסדר שלילי. 20. לצורך בחינה מחודשת זו ניזקק תחילה לדבריו של כב' הנשיא ברק המתייחסים לשאלה אם ומתי ראוי לבית המשפט להסיק מלשונו הפוזיטיבית של של החוק (ובמקרה שלנו לשונם הפוזיטיבית של סעיפים 18 ו- 20 לחוק הגנת השכר) על לשון הלאו (ובמקרה שלנו - על הגבלת סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה שעה שאין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים 18 ו- 20 הנ"ל) ובלשונו: "גם כאשר מלשון ההן ניתן ללמוד על לשון הלאו, הרי לימוד זה הוא במישור הלשוני בלבד. מכוח לימוד זה, ניתן להוסיף למתחם המשמעויות הלשוניות, לא רק משמעויות לשוניות חיוביות, אלא גם משמעויות לשוניות שליליות, המשמעות המשפטית אינה נקבעת על ידי המשמעות הלשונית בלבד. משמעות לשונית חיובית תלמד משמעות לשונית שלילית, רק אם הדבר מתחייב על פי תכלית החקיקה. אם משמעותו המשפטית של דיבור נקבעת לא רק על פי ההקשר הלשוני הפנימי, היא נקבעת על ידי הפעלה מתואמת של ההקשר הפנימי (הטקסטואלי) וההקשר החיצוני (הלבד טקסטואלי: תכלית המבנה)" (ר' א. ברק פרשנות במשפט, פרשנות החקיקה (כרך שני) עמ' 115 להלן: "פרשנות במשפט"). עוד נכתב באותו מקור ובאותו הקשר: "אימרתם של שופטים כי מלשון הן של החוק יש ללמוד על הלאו שבו, אין בה כדי להצביע על המשמעות המשפטית של הטקסט אלא על המשמעות הלשונית שלו. אכן, יש להצטער על כך, כי לא פעם נזקקים שופטים לאמירה זו - כי מלשון הן משתמע לאו - כמעבר ישיר מהמשמעות הלשונית של החוק של המשמעות המשפטית. דבר זה שגוי הוא. המעבר מהמשמעות הלשונית אל המשמעות המשפטית חייב להעשות באמצעות תכלית החקיקה." (פרשנות במשפט עמ' 115). 21. עולה מן הדברים, כי את השאלה האם יש לראות בסעיפים 18 ו- 20 לחוק הסדר שלילי יש לבחון לאור תכליתו של חוק הגנת השכר כפי שהוגדרה ועוצבה בפסיקה ובספרות המשפטית. תכלית זו היא כאמור: הרתעת מעבידים מפני הלנת שכר והגנה על זכותם של עובדים להתקיים בכבוד אנושי מיגיע כפם. עם זאת, לאחר חקיקת חוקי היסוד נדרשים אנו להגדיר ולעצב תכלית זו כמו גם את האמצעים להגשמתה גם לאור מכלול הערכים המוגנים בחוק יסוד: כבוד האדם המקרינים על דרך פרשנותו ועל הבנת תכליתו של כל דין (לרבות "דין ישן" שנחקק קודם להם). לעניין זה נכתב כך: "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שומר על תוקפו של דין ישן, עם זאת הדין הישן מתקיים 'בסביבה חדשה' המעוצבת על ידי חוקי היסוד בדבר זכויות האדם. 'סביבה חדשה' המעודכנת על ידי חוקי היסוד בדבר זכויות האדם.'סביבה חדשה' זו משפיעה על הדין הישן. אכן, 'דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו', סביבה זו - אשר כל חוק חי במסגרתה - כוללת בראש ובראשונה את חוקי היסוד החדשים בדבר זכויות האדם. אכן, תוקפה של חקיקה ישנה נשמר בפני כוחן של חוקי היסוד. תוכנה של החקיקה הישנה אינו עומד כנגד כוחם של חוקי היסוד. על כן, יש לפרש את הדין הישן ברוח הוראותיו של חוק היסוד... תכליתו הכללית של חוק ישן תושפע מהמערך הנורמטיבי החדש אשר נוצר ע"י חוקי היסוד החדשים" (ר' פרשנות במשפט (כרך שלישי) עמ' 562). 22. המסקנה המתבקשת מהדברים וביחס לפרשנותו של חוק הגנת השכר ושל הוראות סעיפים 18 ו- 20 הימנו היא: כי יש לפרש הוראות אלה באופן היוצר איזון ראוי בין התכלית ההרתעתית שנועדה להגן על זכותו של העובד להתקיים מיגיע כפיו בכבוד אנושי לבין זכות הקניין של המעביד ולעיתים גם זכותו (הנוגדת) להתקיים בכבוד אנושי. זאת בשים לב לכך שזכות הקניין, כמו גם הזכות לקיום בכבוד אנושי שהוכרה בפסיקה כחלק מהערך של כבוד האדם, מעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם (לעניין הזכות לקיום בכבוד אנושי כנגזרת מהערך של כבוד האדם המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם ר' בג"צ 161/94 אליהו אטרי נ' מדינת ישראל דינים עליון כרך לה' 702 וכן ע"ע 276/99 זאב שולר נ' עיריית ב"ש פד"ע לו 193). 23. האמצעים לעריכת האיזון (האופקי) בין זכויות היסוד המתנגשות הללו, הותוו בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם קרי, בפיסקת ההגבלה המאמצת, בין היתר, את עיקרון המידתיות. על פי עיקרון זה, יש להפעיל סנקציה שתכליתה ראויה ואשר נועדה להגן על זכות אדם (במקרה זה על זכות אדם של עובד) תוך פגיעה בזכות יסוד של אדם אחר (במקרה זה זכות אדם של המעביד) בכפוף לעקרון המידתיות. על פי המשפט המשווה והפסיקה בישראל מבוסס עיקרון זה על שלושה מבחני משנה כדלהלן: 23.1. על פי מבחן המשנה הראשון נדרשת התאמה, (fit, geeignet) בין האמצעי קרי, בין הסנקציה הננקטת לבין המטרה אותה מבקשים להשיג באמצעותה. הסנקציה תחשב כמידתית אם היא מתאימה וגזורה להשגת המטרה המבוקשת ("מבחן האמצעי המתאים"). 23.2. על פי מבחן המשנה השני, נדרש שהסנקציה תפגע בזכות יסוד במידה הפחותה ביותר. הסנקציה או האמצעי יחשבו כמידתיים, רק אם לא ניתן להשיג את המטרה הראויה הנ"ל על ידי אמצעי אחר, אשר פגיעתו בזכות אדם תהיה פחותה ("מבחן הפגיעה הפחותה"). 23.3. על פי מבחן המשנה השלישי, הסנקציה תחשב כבלתי ראויה ובלתי מידתית, עם פגיעתה בזכות יסוד היא ללא יחס ראוי לתרומתה להגשמת תכליתו הראויה של החוק מכוחו היא מופעלת. משמע - הסנקציה אינה נדרשת אם פגיעתה בזכות אדם מוגנת היא חריפה וניתן להשיג את עיקריה של התכלית הראויה גם אם לא את מלואה - באמצעים שפגיעתם בזכות אדם פחותה באופן משמעותי. (לעניין מבחני המשנה, ר' בג"צ 5016/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה פד"י נ"א 4 (1) והאסמכתאות המופיעות שם, וכן ר' פרשנות במשפט (חלק שלישי) עמ' 536 ואילך). 24. נטעים, כי מבחן המידתיות מוצא לרוב ביטויו בפסיקה בהקשר של בחינת תקפותו של דבר חקיקה שנחקק לאחר חקיקת חוק היסוד או של מעשה שלטוני שנעשה מכוח דין. אולם, מבחן זה הוא התופס גם ביחס להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בעת פרשנותו של דבר חקיקה. זאת גם שעה שהפעלת שיקול הדעת השיפוטי נעשה לצורך פרשנותו של "דין ישן". עמד על כך כב' הנשיא ברק, בכותבו כך: "הדין הישן מוגן בפני הביטול. עומדת לו מטריה חוקתית המגינה עליו. אך הדין הישן, אינו מוגן מפני תפיסה פרשנית חדשה באשר למובנו... אין כל אפשרות להבחין בין דין חדש לבין דין ישן באשר לפרשנויות של חוק היסוד. אכן, כל שיקול דעת מנהלי המוענק על פי הדין הישן, יש להפעילו ברוח חוקי היסוד. כל שיקול דעת שיפוטי המוערך על פי הדין הישן יש להפעילו ברוח חוקי היסוד; ובכלל, כל נורמה חקוקה צריכה להתפרש בהשראתו של חוק היסוד" (ר' דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל פד"י מ"ט (4 )589). 25. לאור כל האמור לעיל, שומה עלינו לשאול עצמנו, האם הפרשנות הרואה בסעיפים 18 ו- 20 לחוק הגנת השכר הסדר שלילי - ממנה נגזרת התוצאה הקשה של פסיקת פיצויי הלנה מירביים בכל מקרה בו לא הוכח קיומו של אחד מן התנאים הקבועים בסעיפים הללו - אכן עולה בקנה אחד עם חובתה של הרשות השופטת לערוך את האיזון הראוי בין זכויות יסוד מתנגשות תוך שימוש בעיקרון המידתיות. לשון אחרת - השאלה שעלינו לשאול עצמנו היא: האם הפרשנות הרואה בסעיפים 18 ו-20 לחוק הגנת השכר הסדר שלילי מהווה אמצעי מידתי להשגת תכלית ראויה של חוק הגנת השכר? נקדים את המאוחר ונציין, כי על השאלה אותה הצבנו לעיל יש לדעתנו להשיב בשלילה, להלן נפרט טעמנו תוך התייחסות למבחני המידתיות: 25.1. מבחן הפגיעה הפחותה כפי האמור, התייחסות לסעיפים 18 ו- 20 לחוק הגנת השכר כאל הסדר שלילי, הגורר הטלת פיצויי הלנה מירביים באופן גורף ובנסיבות בהן לא הוכח קיומו של תנאי מן התנאים הנקובים בסעיפים הללו, עלולה להביא במקרים מסויימים לערעור יסודות קיומו של המעביד ואף לפגיעה ביכולתו לשרוד או בזכותו להתקיים בכבוד אנושי. כל זאת שעה שלשם השגת התכלית ההרתעתית הטמונה בפסיקתם של פיצויי ההלנה ניתן לעשות שימוש בסנקציה פוגענית פחות אשר די בה לגרום לכך שהלנת השכר תהיה בלתי כדאית למעביד מבחינה כלכלית. כך למשל, ניתן להשיג את התכלית הנ"ל במקרים רבים ובנסיבות כאמור, ע"י הטלת פיצויי הלנה מופחתים על פי שיקול דעת בית הדין העולים באופן סביר על עלות האשראי המקובל שהיה נדרש המעביד לשאת בו לו שילם את הסכום המתחייב לעובדו במועד הקבוע בחוק ולו נצרך ללוות סכום זה מצד ג' לצורך ביצוע התשלום. 25.2. מבחן ההתאמה לתכלית חיוב מירבי בפיצויי הלנה באופן גורף, בכל מקרה בו התנהגות המעביד אינה חוסה תחת אחת ההגנות שבסעיפים 18 ו- 20 לחוק, עלולה להביא, במקרים מסויימים, לפגיעה משמעותית בחוסנו הכלכלי של המעביד וכפועל יוצא מכך - ביכולתו להמשיך ולהעסיק עובדים אחרים במפעלו ולשלם להם את שכרם. מכאן, שפרשנות הרואה בסעיפים 18 ו- 20 לחוק הסדר שלילי אינה משרתת בהכרח את תכלית החוק שנועד כאמור לשרש את הנוהג הנפסד של הלנת שכרו של כל עובד באשר הוא, לרבות העובדים הממשיכים לעבוד אצל אותו מעביד (בלא שהגישו נגדו תביעה משפטית לפיצויי הלנה) ולהבטיח גם את זכותם להמשיך ולהתפרנס מיגיע כפיהם בכבוד אנושי. 25.3. הפגיעה בזכות צריכה להעשות ביחס ראוי לתועלת כפי האמור, עפ"י תת המבחן השלישי, נדרש בית הדין לבחון האם התועלת החברתית שתצמח מהרתעה מוגברת קרי, ממדיניות שיפוטית המצדדת בפסיקתם של פיצויי הלנה מירביים באופן גורף וכל אימת שלא מתקיימים התנאים הנקובים בסעיפים 18 ו-20 לחוק - עומדת ביחס ראוי לנזק שיגרם למעביד כלפיו מופעלת סנקציה זו. פשיטא - על פי תת מבחן זה עלינו להקדים ולבחון האם טמונה תועלת חברתית כלשהי באותה הרתעת יתר קרי, בפסיקתם הגורפת פיצויי הלנה מירביים בנסיבות שצויינו לעיל. באם תהיה התשובה לשאלה זו שלילית הרי שנראה, כי לא התמלאו תנאיו של תת המבחן השלישי. מוצאים אנו שוב להקדים ולאמר, כי אנו מתקשים לראות מהי התועלת החברתית הטמונה במדיניות שיפוטית זו, בין שאנו בוחנים תועלת זו על יסוד שיקולים כלכליים ובין שאנו בוחנים אותה על יסוד שיקולי צדק ומוסר: אשר לשיקולים הכלכליים, כבר עמדנו על כך שהטלת פיצויי הלנה מירביים באופן גורף בנסיבות שפורטו לעיל, המזכים למעשה את העובד בסכומים העולים עשרות מונים על הנזק שנגרם לו בשל הלנת שכרו, עלולה להביא במקרים מסויימים להרס מפעלו של המעביד ולאובדן מקור פרנסתם של עובדים אחרים. אשר לשיקולים המוסריים ולשיקולים של צדק חלוקתי יאמר: כי מדיניות שיפוטית של הטלת פיצויי הלנה מירביים באופן גורף בנסיבות הללו, עלולה להביא במקרים רבים לחלוקה רכושית בלתי צודקת בעליל, בה נהנים מיעוטם של העובדים - והכוונה לאלה הזוכים בפיצויי הלנה מלאים - מזכויות העולות עשרות מונים על אלה של עמיתיהם לעבודה ולעיתים גם על חשבונם של האחרונים העלולים למצוא עצמם לפתע ללא מקור הכנסה. זאת, בין היתר, בשל שיעור פיצויי ההלנה בו זוכה מיעוטם של העובדים שהקדים ופנה לערכאות. נוסיף, כי יש המצביעים גם על כך שדווקא העובדים בעלי השכר הגבוה הם הנהנים העקריים מהטלת פיצויי הלנה וזאת לעיתים על חשבון בטחונם התעסקותי ורווחתם הכלכלית של עמיתיהם לעבודה. תוצאה זו היא פועל יוצא של קביעת פיצויי ההלנה על פי אחוז מן השכר ובעיקר לנוכח המדיניות השיפוטית הרואה בסעיפים 18 ו-20 לחוק הסדר שלילי המגביל את שיקול דעתו של בית הדין בנוגע להפחתת פיצויי ההלנה. זאת ועוד, מדיניות שיפוטית הדוגלת בהשתת פיצויי הלנה מירביים על גופים ציבוריים בנסיבות כאמור - הממומנים למעשה על ידי הציבור - עלולה להביא במקרים מסויימים גם לחלוקה בלתי צודקת של רכוש הציבור באופן המתנכר לסדר העדיפויות הלאומי הראוי. 26. לאור כל שנאמר לעיל, מסקנתנו היא אפוא, כי הפרשנות הראויה והמידתיות של חוק הגנת השכר, ושל סעיפים 18 ו- 20 הימנו היא זו שלפיה נתון לבית הדין שיקול דעת רחב ביחס להפחתת פיצויי הלנה. זאת אפילו לא הוכח בפניו קיומו של אף לא אחד מן התנאים הקבועים בסעיפים הללו. ג/4 פסיקת פיצויי הלנה - מן הכלל אל הפרט 27. כפי שכבר צויין, סבורים אנו כי אכן אין התנהגותם של הנתבעים חוסה בצילן של ההגנות הקבועות בסעיף 20 לחוק הגנת השכר. עם זאת ולאור דברינו לעיל סבורים אנו, כי יש מקום להפחית את פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים בשיעור כפי שיפורט ומהטעמים עליהם נעמוד מייד ולהלן: 27.1. במקרה דנן, סכום הקרן של פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע עומד על 29,635 ₪ (נכון ליום סיום יחסי העבודה). לו חייבנו את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מלאים, החל ממועד סיום יחסי העבודה (14.4.00) ועד למועד מתן פסק דין זה, היה עומד סכום החיוב, לרבות פיצויי ההלנה, על כרבע מיליון ש"ח. בנסיבות המקרה ובשים לב למשמעות הכספית של השתת פיצויי הלנה מלאים במקרה דנן אין אנו מוצאים מקום לחייב בהם את הנתבעים. עמדתנו זו מביאה בחשבון את העובדה שהנתבעים הם בני זוג מבוגרים אשר נאלצו בלית ברירה לסגור את עסקם לאחר שנים של פעילות ובשל קשיים כלכליים ונראה כי השתתם של פיצויי הלנה מירביים המגיעים לכרבע מליון ש"ח עלולה לפגוע בזכות הקניין שלהם באופן בלתי מידתי ואולי אף לפגוע ביכולתם להתקיים בכבוד אנושי (לעניין גילם של הנתבעים ונסיבותיהם האישיות ר' סעיף 3 לכתב ההגנה מיום 13.11.00). מעבר לכך, סבורים אנו כי הטלתם של פיצויי הלנה מלאים במקרה זה אינה נדרשת לצורך מימוש התכלית של חוק הגנת השכר. על מנת להגשים תכלית זו די לדעתנו בחיוב הנתבעים בפיצויי הלנה מופחתים בגובה עלותו המשוערת של האשראי שהיו נדרשים לשאת בו עד למועד מתן פסק דין לו לוו מצד ג' את סכום פיצויי הפיטורים במלואו ובמועד בו היה עליהם לשלמו לתובע. עלות זו מוערכת על ידינו בסך 13,939 ש"ח[1] ואותה יש להוסיף לסכום הקרן של פיצויי הפיטורים בסך של 29,635 ש"ח. סבורים אנו, כי בסכום פיצויי ההלנה אותם פסקנו כאמור לעיל, יש די כדי לעשות את הלנת פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע לבלתי כדאית מבחינה כלכלית עבור הנתבעים. מכאן, שדי בסכום שנפסק כאמור להשיג את התכלית ההרתעתית של חוק הגנת השכר על דרך הפגיעה הפחותה בנתבעים. ד. ההפרשות לביטוח המנהלים 28. בסעיף 7 ד' לתצהירו טען התובע, כי הוא זכאי לסך של 9,225 ש"ח בגין הפרשות לביטוח מנהלים שלא הופרשו בעבורו ובלשונו: "בגין הפסקת הפרשות הכספים שלא כדין ע"י הנתבעים לביטוח המנהלים על פי הפירוט כדלהלן: סך של 5,863 ש"ח לחברת הביטוח מגדל. סך של 3,362 ש"ח לחברת הביטוח מגן." התובע ביסס את הסכומים הנתבעים על תחשיב שערך רואה החשבון של הנתבעת. תחשיב זה אינו נתמך במסמכים נוספים של חברות הביטוח הרלוונטיות ורואה החשבון אשר ערך אותו לא זומן להעיד בפנינו (ר' התחשיב המסומן כנספח ה' לתצהיר התובע). 29. במסגרת חקירתו הנגדית העיד הנתבע כי מעת שהנגריה היתה בקשיים חדלו הנתבעים לשלם בעבורו את ההפרשות לביטוח המנהלים. מנספח ה' לתצהיר התובע עולה, כי כבר מינואר 1999 ואילך - קרי למעלה משנה לפני סיום יחסי העבודה חדלו הנתבעים לבצע בעבורו את ההפרשות לביטוח המנהלים. 30. עיון בתלושי השכר של התובע לשנת 1999 מראה, כי הפרשות "חלק העובד" לביטוח המנהלים לא נוכו משכרו ומכאן - שהתובע יכול היה ללמוד על הפסקת ההפרשות לביטוח המנהלים מתלושי השכר שקיבל מדי חודש. התובע אף יכול היה לעמוד על כך מן הדיווחים השנתיים של קופת הגמל, אותם היא מחייבת לספק למבוטחיה על פי הדין וכן, מטופס 106. 31. בנסיבות הללו, ומשהמשיך התובע בעבודתו אצל הנתבעים למעלה משנה, חרף הפסקת ההפרשות לביטוח המנהלים ואף בלא שנקט בצעדים כלשהם המצביעים על כך שהוא עמד על זכותו לקבלן הרי שניתן לראותו כמי שויתר על הזכות לבצוע ההפרשות הללו (לעניין ויתור מכוח התנהגות ר' יוחנן גולן נ' אי.אל.ד. בע"מ פד"ע כז 270). 32. מעבר לכך, בעדותו בפנינו, העיד התובע כי הוא ערך "גמר חשבון" עם הנתבעים וכי הם הגיעו לסיכום לפיו הוא קיבל לידיו שלוש המחאות אשר נגבו במלואן באמצעות ההוצאה לפועל. התובע אף אישר בחקירתו הנגדית, כי בגמר החשבון הגיעו הצדדים לסיכום בדבר מיצוי מלוא הזכויות המגיעות לו בגין עבודתו אצל הנתבעים וסיומה למעט - פיצוי פטורים ולמעט זכויותיו לחופשה ולהבראה בגין שלושת חודשי עבודתו האחרונים (ר' עמ' 6 לפרוטוקול חקירתו הנגדית, שורות 17-26, עמ' 7 שורות 1-21). מכאן, שגם על יסוד דבריו אלה של התובע, אשר אינו מכחיש את חתימתו על כתב הויתור ואת תקפותו, ניתן ללמוד כי זה האחרון ויתר על זכותו לקבלת סכומים כלשהם בגין הפרשות לביטוח המנהלים. זאת אפילו מצאנו כי עמדו לו זכויות שכאלה עם סיום עבודתו ובמעמד "גמר החשבון". 33. לאור כל שנאמר לעיל, אנו דוחים את התביעה לקבלת סכומי ההפרשות לביטוח המנהלים. ה. פדיון חופשה ודמי הבראה 34. התובע טען בכתב תביעתו ובתצהירו כי הוא זכאי לפדיון ימי חופשה ולדמי הבראה בגין החודשים ינואר, בפברואר ומרץ 200 ובגין מחצית חודש אפריל 2000. 35. הנתבעים טענו מנגד, כי הם שילמו לתובע את מלוא הזכויות שהגיעו לו בגין דמי חופשה ובגין דמי הבראה עבור התקופה הנ"ל (ר' סעיף 9 לתצהיר הנתבע). משמע - הנתבעים אינם כופרים בכך שהתובע היה זכאי לקבלת סכומים שונים בגין פדיון חופשה ודמי הבראה עבור שלושת חודשי עבודתו האחרונים. הנתבעים אף אינם כופרים בכך שהתובע עבד בתקופה זו וכי הוא היה זכאי לזכויות בגינה וכן, כי הוא לא קיבל במהלכה חופשה בפועל. הנתבעים אף אינם כופרים בשיעורים ובסכומים להם היה זכאי התובע בגין חופשה והבראה. טענת הנתבעים התמצתה בכך שכל הסכומים הנתבעים שולמו לתובע במלואם. טענה זו הינה למעשה טענת "פרעתי" המעבירה את חובת ההוכחה לפתחם של הנתבעים. בעניין זה נפסק: "הלכה היא מלפני בית הדין כי על מעביד הטוען "פרעתי" רובץ נטל הראיה להוכיח את טענתו (ר' לעניין זה דב"ע נב 188-3 חליל מוחסן נ' מרכז מוסדות זויעהייל (לא פורסם) ור' ע"ע 300318/99 טויטו - וינסטנסה עבודה ארצי כרך ל"ג (9) 28, בסעיף 8 לפסק הדין). 36. בנסיבות אלה, ושעה שהנתבעים טוענים כי הסכומים ששולמו לתובע במסגרת "גמר החשבון" כללו את הסכומים להם היה זכאי בגין פדיון חופשה ודמי הבראה הרי שהיה עליהם להביא בפני בית הדין את התחשיב המדוייק של כל הסכומים ששולמו על מנת להראות במדוייק מה נכלל בהם. הנתבעים לא עשו כן ולא השכילו להראות לבית הדין כי דמי ההבראה והסכומים להם זכאי התובע (בגין פדיון חופשה ודמי הבראה) נכללו בסכומים ששולמו לו במסגרת "גמר החשבון" ומשכך - לא עמדו בחובת ההוכחה הרובצת במקרה זה לפתחם בדבר פירעון מלוא הזכויות המגיעות לתובע. אשר על כן אנו קובעים, כי התובע זכאי לפדיון 3.5 ימי חופשה על בסיס שכר יומי של 439 ש"ח, (מחושב על עפ"י התעריף המצויין בתלוש השכר האחרון לחודש אפריל 2000) ובסך כולל של 1,537 ₪. זאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 14.4.00 ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, זכאי התובע לתשלום עבור 2.1 ימי הבראה שהם החלק היחסי של מכסת ימי ההבראה עבור תקופת עבודתו בשנת 2000. זאת בהתאם לתעריף שנקבע בצו ההרחבה שעמד בתוקף במועד סיום יחסי העבודה (בסך של 276 ש"ח ליום הבראה). אי לכך, זכאי התובע לסך של 580 ש"ח בגין דמי ההבראה זאת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 14.4.00 ועד למועד התשלום בפועל. ו. סיכום. 37. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי תוך 30 יום מהיום שיומצא להם פסק דין זה על הנתבעים לשלם לתובע את הסכומים כדלהלן: 37.1. סך של 29,635 ש"ח כפיצויי פיטורים בצירוף סך של 13,939 ₪ כפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 37.2. סך של 1,537 ₪ כפדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 14.4.00 ועד למועד התשלום בפועל. 37.3. סך של 580 ₪ בגין דמי הבראה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 14.4.00 ועד למועד התשלום בפועל. 37.4. בנסיבות המקרה בהן התביעה התקבלה רק בחלקה אנו פוסקים לזכות התובע הוצאות משפט בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ. 38. פסק דין זה ניתן על ידי מותב חסר שכן, נציג ציבור נוסף זומן כדין ולא הופיע לדיונים שהתקיימו בתיק זה ומשכך הוחלט לקיימם בהעדרו על מנת שלא לדחותם. נגרותנגריה