תביעה אישית נגד מעביד - פירוק חברה / פשיטת רגל

פסק דין 1. התביעה שבפנינו הינה תביעה לתשלום פיצויי פיטורין בגין תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבעים או מי מהם מ- 1.90 ועד 12.11.00. בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש לבית הדין ב- 30.10.01, טוענת התובעת, כי למרות התחייבות הנתבע 3 לכסות את חוב החברה כלפיה, לא עמד הנתבע בהתחייבות זו ולא עשה דבר לפירוק החברה ו/או להכריז על עצמו כפושט רגל, על מנת שהתובעת תוכל לקבל את המגיע לה בגין פיצויי פיטורין לאחר 10 שנות עבודה. כמו כן, טענה התובעת בכתב התביעה, כי המעביד האמיתי והנכון, אשר העסיק אותה, הינו הנתבע 3, מר בנדל X, אשר מסתתר מאחורי חברות ומחליף מעת לעת את שם החברות, מה גם שהוא הסכים ליטול על עצמו התחייבות אישית בהתאם להתחייבותו בכתב ועל כן יש, לחייבו באופן אישי לשלם לה את הפיצויים. רק הנתבע 3 הגיש כתב הגנה לתיק ובו טען, כי לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין התובעת, וכי אין הוא אחראי אישי לחובות הנתבעות 1 ו- 2, וכי הוא עצמו חסר כל והוא נזקק להבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. מבחינת הנתבע 3, לא היתה מניעה כי בית הדין יתן פסקי דין כלפי הנתבעות 1 ו- 2, או מי מהן, כך שהתיק נוהל אך ורק בשאלה, האם יש מקום לחייב את הנתבע 3 באופן אישי בפיצויי הפיטורין המגיעים לתובעת. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניננו: א. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבע 3 ב- 1.90. כאשר החלה התובעת לעבוד היא החלה לעבוד, לטענתה, אצל הנתבע 3 באופן אישי ולטענת הנתבע 3 היא עבדה עבור חברה, אלא שהנתבע 3 לא זכר האם המדובר בבגדי בנדל בע"מ או באופנת מרצל'ו בע"מ. ב. התובעת פוטרה מעבודתה ב- 12.11.00. במכתב שניתן לה בתאריך פיטוריה צויין: "אני בנדל X ת.ז. 3 - X מתחייב לשלם לשוש X ת.ז. X את כל השיקים עד פרעון השיק האחרון אפילו אם החליף חברה או בזמן פשיטת רגל. בכבוד רב ריקסי בע"מ ח.פ. 512918988" על גבי החותמת של החברה מצויה חתימה של מר X. במעמד הדיון ב- 20.5.01 בפני הרשם קוגן ציין מר X בנדל, כי הוא חתם על ת/1, אולם כוונתו היתה שהחברה תשלם ותפרע את החובות ולא הוא באופן אישי ולכן הוא הוסיף את החותמת של החברה. במעמד הדיון ב- 24.2.02 בפני הרשם קוגן ציין מר X בנדל, כי הוא התכוון לשלם לתובעת את סכום הפיצויים, אם הוא יחליף חברה. ג. לתובעת ניתנו 18 שיקים של חברת ריקסי בע"מ כתשלום עבור פיצויי הפיטורין המגיעים לה ומשהוחזרו שני השיקים הראשונים בציון כי החשבון מוגבל כבר לא היה טעם בהפקדת יתר השיקים, שכן לא רק שהתובעת לא קיבלה את הכסף, אלא שהפקדת השיקים והחזרתם עוד עלתה לה כסף. התובעת העידה, ועדותה מהימנה עלינו, כי הנתבע 3 ביקש ממנה שלא להפקיד את השיק הראשון מיד אלא רק בעוד חודש ומשהפקידה את השיק הוא חזר בציון העובדה שהחשבון מוגבל. ד. החברות 1 ו- 2 הינן חברות שהנתבע 3 היה בעל 99% ממניותיהן ואין צו פירוק כנגד החברות. ה. במהלך תקופת עבודתה של התובעת התחלף שם העסק בו עבדה מספר פעמים ובהתאם לעדותה היא עבדה גם בחברה בשם בגדי בנדל בע"מ, גם בחברה בשם אופנת X בע"מ וגם בחברה בשם אופנת ריקסי בע"מ. טופסי 106 אשר הוגשו על ידי הנתבע לבית הדין מצביעים על כך שבשנת 2000 עבדה התובעת עד חודש 5.00 בחברת אופנת מרצלו בע"מ ומחודש 6.00 ועד חודש 10.00 בחברת ריקסי בע"מ. גם תלושי השכר שהוגשו לתיק בית הדין על ידי התובעת מצביעים על כך שבחלק משנת 2000 הוצאו תלושי השכר תוך ציון שם המעביד כאופנת Xו בע"מ ובחלק כריקסי בע"מ וקיימים אף שני תלושים של החודשים 4.00 ו- 3.00 שבהם צויין בכותרת כי שם המעביד הוא אופנת Xו בע"מ אולם בחתימה על התלוש מצויות שתי חותמות, הן של אופנת Xו בע"מ והן של ריקסי בע"מ. לא הומצאו לתיק בית הדין נתונים מדויקים מה היה שם המעביד בתחילת העסקתה של התובעת והאם המדובר היה בנתבע 3 באופן אישי או בחברה עם שם שונה. מכל מקום, החברה אופנת Xו בע"מ, נוסדה, כמפורט בנ/1 רק ב- 29.12.92 כך שקודם לכן לא היתה התובעת יכולה להיות מועסקת על ידה אלא רק על ידי הנתבע 3 באופן אישי או על ידי חברה אחרת שנתונים לגביה לא הומצאו לתיק בית הדין. ו. התובעת העידה כי היא ידעה שהעסק מצוי בקשיים כלכלים וברגע שנודע לה על כך היא ביקשה מהנתבע 3 שיפטר אותה אולם הוא לא היה מוכן לפטר אותה בתחילת התקופה של הקשיים הכלכלים ואף לא שאופנת X בע"מ הפסיקה לפעול אלא הנתבע 3 המשיך להעסיק אותה בחנות תחת שם של חברה אחרת בשם ריקסי בע"מ, ובלשון התובעת: "זה אותו בן אדם וכל פעם שהיו לו בעיות כלכליות הוא שינה את השם של החברה." (עמ' 7 שורה 9 לפרוטוקול). ז. באשר לנסיבות שינוי שמות החברות כאשר המדובר באותה חנות, העיד הנתבע 3 "בהתחלה אני הייתי עצמאי באופן פרטי, ורק כשנכנסתי לקשיים, עו"ד הציע לי להקים חברה בע"מ... אני לא יודע בדיוק מתי הוקמה החברה בגדי בנדל בע"מ... כשהסתבכתי בקשיים כלכלים הקמתי בשנת 92 את אופנת X בע"מ... חברה זו מחוקה היום ברישומי רשם החברות. את חברת ריקסי בע"מ הקמתי ב- 6.3.00... נכנסתי לקשיים גדולים מאוד..." לסיכומי הנתבע 3 צורף תדפיס מרשם החברות והמתדפיס עולה כי חברת בגדי בנדל בע"מ יוסדה ב- 19.10.90. מאחר ומועד תחילת עבודתה של התובעת אינו שנוי במחלוקת עולה שאכן התובעת כפי שהעידה, החלה לעבוד אצל הנתבע 3 באופן פרטי ולאחר מכן אותה חנות בה עבדה החליפה שמות של 3 חברות והן בגדי בנדל בע"מ (אשר נוסדה ב- 19.10.90), אופנת Xו בע"מ (אשר נוסדה ב- 29.12.92) וריקסי בע"מ (אשר נוסדה ב- 6.3.00). בשתי החברות הראשונות היו לתובע 99% מהמניות ולאישתו מניה אחת ובחברת ריקסי בע"מ היה התובע בעל 100% מהמניות וגם מנהל החברה. ח. חשבון הבנק של חברת ריקסי בע"מ הוגבל מ- 3.1.01 ועד 2.1.02. ט. הנתבע 3 העיד בפנינו כי כוונתו בהתחייבותו על גבי ת/1 היתה שאם יחליף פעם נוספת שם של חברה הוא ישלם לה מהחברה החדשה. י. באשר להעברת נכסים מהחברות לנתבע 3 או למקורבים לו אין בפנינו ראיות על העברה כזו, הנתבע 3 הכחיש כי היו נכסים על שמו שהועברו לבנו והעובדה שהוא נוסע ברכב על שם כלתו אינה מוכיחה כי הרכב היה קודם לכן שייך לחברה כלשהי. 3. לאור העובדות כפי שפורטו על ידינו לעיל ניצבת בפנינו השאלה האם יש מקום לחייב את חברת ריקסי בע"מ בלבד שהינה החברה האחרונה בה עבדה התובעת בתשלום הפיצויים עבור כל תקופת עבודתה או שמא יש לחייב את החברה ואת מר בנדל X באופן אישי ביחד ולחוד, תוך הרמת מסך בין החברה לבין מר בנדל X שהינו בעל 100% ממניות החברה ואף מנהל החברה. 4. בנוגע להרמת מסך נפסק כי: "הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו". עיין דב"ע לח/52/3 ברגר נ. קאמיל ואח' פד"ע י' 435. וכן בערעור אזרחי 68/471 דוד יעקבי ואח' נ. המפרקים של מקיף בע"מ (בפירוק) ואח' פד"י כג' (1) 65 בעמ' 71. המקרים בהם חורג בית המשפט מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת בין החברה לבין בעלי מניותיה או אורגנים אחרים שלה הינם אותם מקרים בהם החלת העקרון תוליך לתוצאות מוזרות ולא צודקות. אולם יש להיזהר מאי שמירה על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת שאם לא כן, הרי מתוך רצון להגיע לצדק במקרה ספציפי, משתמש במבנים משפטים שאין להם אמות מידה ברורות וקבועות בחוק לצורך התחלתם. עיין לענין זה בהמ' (ת"א) 88/10123 פולגת תעשיות בע"מ ואח' נ. ערו בע"מ פס"מ תשמ"ט (ב) בעמ' 298, 304. 5. המבחנים העיקרים בסוגית הרמת המסך הינם מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות, דהיינו כאשר החברה נוסדה למטרות תרמית או כאשר בפועל לא היתה אישיות משפטית נפרדת שכן בעלי המניות ערבבו את נכסיהם הפרטים עם נכסי החברה. בית הדין לעבודה פסק כי עצם הקמת חברה לצורכי מס או מטעמים עסקיים ועל מנת להשתחרר מחבות אישית הינה לגיטימית ומוכרת. ועיין בענין זה בדב"ע תש"ן/76/3 מחמוד גוליס נ. אשכנזי את גליקו פד"ע כב' 31, בעמ' 33שם נאמר: "בהעדר נסיבות אחרות, הקמת חברה, על סמך יעוץ של בעלי מקצוע (רואה חשבון ועו"ד), לצורכי מס ומטעמים עסקיים, ועל מנת להשתחרר מחבות אישית הינה לגיטימית. לא הוכח כי חברה הוקמה למטרה פסולה, משום שהעסק נקלע לקשיים כספיים ומכיוון שהמשיבים ידעו שיתעוררו קשים כספים כאלה בעתיד. כמו כן, לא הוכח, ואין זה מתקבל על הדעת, כי החברה הוקמה כדי שלא לשלם למערער את מלוא שכרו." 6. בע"א 89/543 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ פד"י מה (1) 529 בעמ' 539 נפסק על ידי כב' הנשיא שמגר: "אני ער לכך שהרמת מסך זו, אשר במסגרתה מזהים בין התאגיד לבין העומד בראשו, יש בה כדי לכרסם ברעיון הבסיסי בדיני התאגידים בדבר האישיות המשפטית הנפרדת. ואולם במקרה כמו זה שלפנינו, כאשר אנו עדים לנסיון של בעל השליטה בחברה להתכחש למצג שיצרה החברה באמצעותו ולטעון, כאדם פרטי, לעובדות אחרות - יש הצדקה להרים את המסך החוצץ בין בעלי המניות לבין החברה ועל ידי כך לקשור את בעל המניות לאותו מצג." 7. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט- 1999, זו לשונו: ”(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה.” חוק החברות החדש עיגן בסעיף 6 דלעיל את נושא הרמת המסך. בעבר, כפי שסקרנו בפסיקה דלעיל, היתה מבוצעת הרמת מסך, למרות העיקרון של אישיות משפטית נפרדת כאשר קיימת חברה, וזאת כשיש שימוש לרעה בקיומה של החברה. החוק עצמו הרחיב את הרמת המסך במספר הקשרים. אם לפני החוק דובר על שימוש לרעה במסך ההתאגדות, הרי בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות החדש, ניתן לבצע הרמת מסך כאשר בנסיבות העניין, צודק ונכון לעשות כן, או שהתקיימו התנאים שבסעיף 6 (ג) לחוק, וזאת כאשר השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונת דין, או לקפח אדם, או שצודק לבצע הרמת מסך, שכן היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. דהיינו, אם החברה לוקחת על עצמה יותר התחייבויות יותר ממה שהיא מסוגלת לפרוע, מהווה עילה להרמת מסך. במאמרה של ד"ר א.חביב סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט יז' , 197 בעמ' 203-202, נאמר: ”בישראל, למרות שעד לעת האחרונה עקבה הפסיקה אחרי ההתפתחות בארצות המשפט המקובל... הרי לאחרונה מסתמן שינוי במגמות אלה, כאשר בגל של החלטות שניתנו בשנתיים האחרונות, הרימו בתי המשפט את המסך.” 8. גם בית הדין הארצי לעבודה הרחיב בשנים האחרונות את עניין הרמת המסך והוסיף את עקרון תום הלב כשיקול להרמת המסך. חובת תום הלב מחייבת את המעסיק להתאים את העסקת העובדים ליכולת הפיננסית של החברה, ובהעדר יכולת פיננסית תהא אחריות אישית על אותו אדם פרטי, שהעסיק את העובדים. דהיינו, אין מקום להמשך העסקתו של עובד, כאשר המעסיק יודע שלא יוכל לשלם לעובד את שכרו, ו/או את זכויותיו הסוציאליות. המבחנים הנלווים לצורך בדיקה, האם יש מקום לביצוע הרמת מסך, הינם: ערבוב נכסים, שמשמעותו אי שמירה על הפרדה בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי המניות, שרשרת של הקמת חברות ופירוקן, כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה. בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ. יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, נפסק כי: "בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה. העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי הענין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד (ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253; דיון לח/3/52 ברגר ואח' נ. קאמית פד"ע י' 435, 441-442)... מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא; העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטארי" העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה." בענין פרידמן נ. יוניוב התייחס בית הדין הארצי לתשתית עובדתית, אשר הצביעה על הברחת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה, מעשה המהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה וכן לתשתית עובדתית שהצביעה על ריקון נכסי החברה, על תשלומים שנעשו ישירות על ידי בעלי המניות, על פעילות עיסקית המתחרה בחברה ועל כך, שהחברה אשר העסיקה את העובדת חדלה מלפעול ונמחקה מרישומי רשם החברות, ובעלי המניות אף לא טרחו לפרק את החברה, על מנת לאפשר לעובדת לקבל לפחות חלק מזכויותיה. בית הדין הארצי פסק: "מצטיירת בפנינו תמונה של מעסיק שהיא חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש החברה וכספיה עוברים לבעלי עניין, תשלומי החברה משולמים ממקורות חיצוניים לחברה, החברה מתפרקת אט אט מנכסיה ובעלי העניין מנהלים, במקביל, עסקים המתחרים בה. ומעבר לכך זה - וחמור במיוחד - קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון - ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. טענותיהם של המשיבים 3 - 5 כי אין להם כסף לתשלום אגרות החברה נשמעו לנו מן הפה ולחוץ. אכן, בעניינה של המערערת פעלו המשיבים 3 - 5 תוך עצימת עיניים ואטימות לב מובהקים. כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות..." גם בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ. ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (פסק הדין מ- 17.12.02 קיימת התייחסות לענין הרמת המסך ובאותו ענין הובהר, כי לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות כל העילות יחדיו, אלא די במקצתן. באשר לתשתית העובדתית בענין זילברשטיין ציין בית הדין הארצי, כי בעל המניות - עופר שילם הוצאות וחובות של העיתון מחברות אחרות שלו, דאג להזרים כספים לעיתון והודה, שמשכורות העובדים שולמו לעיתים מחברות אחרות שבבעלותו. בית הדין הארצי אף הבהיר, שכאשר המדובר בהזרמת כספים לחברה על ידי בעל מניות, ונטען כי הדבר נעשה בדרך של הלוואה, יש להוכיח מתן הלוואה ואין די באמירה סתמית. בית הדין הארצי סבר, כי תשתית עובדתית המצביעה על מציאות של יזם המשקיע כספים ברכישת גוף כלכלי לצורך הפקת עיתון מקומי, וכאשר השקעת הכספים נעשית רק בגוף הכלכלי ולא בהוצאות השוטפות להפעלתו, המדובר במקרה של "מימון דק", שאינו מספיק לצורך תפקודה השוטף של החברה. בית הדין הארצי התייחס למציאות של גוף כלכלי אחד, הפועל באופן מלאכותי באמצעות מספר זרועות משפטיות, דבר המוביל לפתחו של בעל מניות והשולט בחברות שהוא בפועל הבעלים היזם והשולט. בית הדין הארצי אף התייחס לדרישת תום הלב הנובעת מהקירבה ביחסי עובד ומעביד, ולאחראיות המוגברת בחובת האמון המיוחד ביחסי מעסיק עם עובדיו ולענין זה אמר בית הדין הארצי: "העסקת עובדים יוצרת קרבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קרבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם...הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..." בענין זילברשטיין ביצע בית הדין הארצי הרמת מסך, הן כלפי החברה המשיבה 4 שם שהינה בעלת מניות של המשיבה 1, והן כלפי עופר שהיה שם בעל המניות העיקרי במשיבה 4 והשולט באשכול החברות שהמשיבה 1 הינה חלק ממנו. עיין גם בע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ. החברה לפיתוח ולמלונאות מרחביה בע"מ ואח' (פסק הדין מ- 19.1.03) אשר אף בו החליט בית הדין הארצי כי יש מקום לבצע הרמת מסך כנגד מר ישפה שהיה בעל מניות ומנהל בחברה המעסיקה וזאת מן הטעם כי נוכו משכר העובדים ניכוים ל"מבטחים" מבלי שאלה הועברו ליעדם ובכך יש חוסר תום לב מובהק דהיינו מעשה תרמית של החברה כלפי עובדיה המצדיק הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות. 9. במקרה שבפנינו, אין המדובר בכישלון עסקי גרידא, אלא בפעילות שיטתית של הנתבע 3, שעניינה הקמת חברות ונטישתן, כך שבמהלך כ- 10 שנות עבודה של התובעת בחנות, שבבעלות הנתבע 3, עבדה התובעת תחילה ישירות אצל הנתבע 3 ולאחר מכן הוצאו לה תלושי שכר של 3 חברות שונות, כך שכל פעם שחברה מסוימת נקלעה לקשיים כלכליים, הקים הנתבע חברה חדשה בה היה הוא, בעל 99% מהמניות, או בחברה האחרונה, ריקסי בע"מ, בעל 100% מהמניות. יתר על כן, הנתבע המשיך והעסיק את התובעת, גם כאשר ידע שמצב העסק בכי רע וכי לא יוכל לשלם לה את זכויותיה הסוציאליות, ואין המדובר בסכום פעוט וזניח, אלא בזכותה של התובעת לפיצויי פיטורים בגין 10 שנות עבודה באותו מקום עבודה. החברה האחרונה הוקמה, כפי שפרטנו לעיל, בחודש 3/00 ותלושי השכר שהוצאו לתובעת ניתנו לה מחברה זו החל מחודש 6/00, דהיינו, בסמוך למועד פיטוריה של התובעת, וכאשר ידע הנתבע 3 על הקשיים הכלכליים בפניהם ניצבת החנות, המשיך הנתבע להעסיק את התובעת ופשוט "העביר" את התובעת להיות, כביכול, עובדת של חברה נוספת שהקים, שלישית במספר, כאילו היתה התובעת חפץ המועבר מחברה לחברה. אין ממש בטענות הנתבע 3 בסיכומיו, כאילו התביעה לביה"ד הוגשה על-ידה כשנה לאחר פיטוריה, שכן פיטורי היו בחודש 11/00 והתביעה לביה"ד הוגשה כחודשיים!!! לאחר מכן בחודש 1/01 (לא ברור לנו, מדוע סבור ב"כ הנתבע 3 כי בין חודש 11/00 לחודש 1/01 חלפה למעלה משנה). התובעת בפירוש לא ישבה בחוסר מעש, ומשחזרו השקים שניתנו לה, הכוונה לשני השקים הראשונים, הגישה תביעה לבית הדין. אין גם ממש בטענות הנתבע 3 בסיכומיו, באשר לסירובה של התובעת לקבל פסק דין כנגד הנתבעת מס' 2, שכן הליכי פירוק של חברה עולים ממון רב והתובעת, שהכסף אינו מצוי בידה לממן הליכים אלה, עמדה על רצונה לקבל פסק דין גם כנגד הנתבע 3, כמי שהעסיקה בפועל וכמי שהצדק מחייב שיחויב אישית בסכום פיצויי הפיטורים המגיעים לה. מעבר לכל האמור לעיל, חתם הנתבע לתובעת על המסמך ת/1, שיש בו משום התחייבות אישית לשלם לתובעת את שווי השקים שניתנו לה ואשר חזרו מאחר והחשבון הוגבל. גם אם נלך לגרסתו של הנתבע, החתום על ת/1 על גבי חותמת החברה ריקסי בע"מ, הרי שהנתבע היה מודע לאפשרות שיחליף פעם נוספת חברה, או שיפשוט רגל ואף על פי כן, ידע כי בנסיבות העניין ההגינות מחייבת כי ישלם לתובעת את פיצויי הפיטורים המגיעים לה (ונציין כי, גרסאות הנתבע בנוגע למשמעות האמור בת/1, הינן שונות, כפי שתיארנו לעיל בתיאור העובדות). לאור כל הצטברות הנימוקים דלעיל, יש הצדקה להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב הנתבע 3 בחיוב אישי בחובות הנתבעת 2, כלפי התובעת 10. לאור האמור לעיל, הננו מחייבים את הנתבעים 2 ו- 3, דהיינו, את החברה ריקסי בע"מ ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויי פיטורים בסך של 22,000 ₪ (בית הדין אינו פוסק לתובעת מעבר לסכום אשר נתבע בכתב התביעה המתוקן ועל יסוד תקופת העבודה, אשר אינה שנויה במחלוקת, מ- 1/90 ועד 11/00, וכן על יסוד שכר חודשי ברוטו, שעמד על סך של 2,122 ₪, נכון למועד סיום עבודתה של התובעת, אין ספק כי התובעת זכאית לסכום זה). הסך הנ"ל ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.12.00 ועד התשלום המלא בפועל. יש לציין, כי התובעת לא חזרה בתום ישיבת ההוכחות על תביעתה לחיוב הנתבעים, או מי מהם, בפיצויי הלנה ומכל מקום, בנסיבות העניין, ומשבוצעה הרמת מסך, איננו סבורים כי יש מקום לחיוב בפיצוי הלנה, שכן חיובו של הנתבע 3 היה שנוי במחלוקת של ממש ובאשר לנתבעת 2, ברור כי לנתבעת זו אין נכסים מהם תוכל התובעת לגבות את חובה, וגם אם ינתן צו פירוק, התובעת תוכל לקבל את סכום פיצויי הפיטורים מהמוסד לביטוח לאומי, בצירוף הצמדה אולם לא בצירוף פיצויי הלנה. הנתבעים 2 ו- 3 ישלמו לתובעת, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. 11. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. פירוק חברהפשיטת רגלתביעה אישית