פסק דין התובע עסק כסוכן מכירות בין הצדדים לא נחתם הסכם תנאי העבודה ושכרו של התובע. שכרו של התובע היה מורכב מעמלות שונות. 1. עניינה של התובענה שבפנינו לחייב את הנתבעות לשלם לתובע הפרשי שכר בגין עמלות והטבות שונות שלא שולמו לו, וכן לשלם לו זכויותיו הנובעות מיחסי עובד ומעביד בין הצדדים ומפיטורי התובע על ידי הנתבעת 2. עיקרי העובדות: 2. הנתבעת 1 רשומה כחברה מיום 26.3.93 והיא עוסקת ביבוא, שיווק והפצה בישראל של שואבי אבק המכונים "קירבי" (להלן - "קירבי"). הנתבעת 2 הוקמה על ידי חלק מבעלי המניות ומנהלי הנתבעת 1 ונרשמה כחברה ביום 25.7.94, ואף היא עוסקת ביבוא שיווק והפצה של מכשיר "קירבי". 3. התובע עסק כסוכן מכירות עבור הנתבעות. בחלק מן הזמן שימש התובע כראש צוות סוכנים והעביר קורסים לסוכנים חדשים. 4. התובע החל לעסוק כסוכן מכירות בשנת 92' עבור מנהלי הנתבעות בטרם נרשמו הנתבעות כחברות. עד שנת 95' עסק התובע כסוכן מכירות במסגרת הנתבעת 1. משנת 95' עבר לעסוק כסוכן מכירות במסגרת הנתבעת 2 וזאת עד ל- 6/96 או 8/96. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לרציפות ההתקשרות ביניהם ובאשר לקיומם של יחסי עובד ומעביד . בעשרת החודשים הראשונים להעסקתו הונפקו לתובע תלושי משכורת. לאחר מכן היה התובע לעוסק מורשה וקיבל את תשלומיו מידי הנתבעות כנגד חשבוניות שהנפיק להן. 5. בין הצדדים לא נחתם הסכם בדבר תנאי העבודה ושכרו של התובע. שכרו של התובע היה מורכב מעמלות שונות, בהן עמלות שקיבל בגין מכירה אישית, עמלות בגין מכירות של אנשי צוותו ועמלות עבור שיחות טלפון שקיבל מאנשי צוותו שהובילו לסגירת עסקאות (Call Out) (להלן - C.O). מטרתו של סוכן בחברה הינה לבצע כמה שיותר מכירות בעצמו או באמצעות אנשי צוותו, כאשר היעד העיקרי הוא פתיחת סניף של חברת קירבי העולמית בישראל. 6. היחסים בין הצדדים נותקו ב- 6/96 או ב- 8/96, והצדדים חלוקים ביניהם באשר לרקע שהוביל לניתוק היחסים. אין מחלוקת כי מספר חודשים לפני ניתוק היחסים הוחלף התובע על ידי עובד אחר של הנתבעות כראש צוות, ואנשי צוותו הועברו ממנו. תמצית טענות התובע: 7. התובע טוען כי התקיימו בינו ובין הנתבעות יחסי עובד ומעביד מ- 11/92 ועד 8/96. לטענת התובע לא הוענקו לו זכויותיו מכוח יחסים אלו בהן: פידיון חופשה שנתית, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. 8. עוד טוען התובע כי עם תחילת עבודתו לא נחתם עימו הסכם עבודה כתוב, כמנהג הנתבעות, ותנאי העבודה עימו סוכמו בעל פה. אף במהלך יחסי העבודה לא הועלו סיכומים והבטחות שונות שניתנו לתובע על הכתב. הנתבעות לא עמדו בסיכומים והבטחות אלו והפחיתו, או לא שילמו, את העמלות עליהן הוסכם. משכך תובע התובע את הסכומים הבאים: 1. הפרשי שכר בגין עמלות "קול אאוט" (C.O). 2. יתרת עמלות אישיות ובונוסים. 3. הפרשי עמלות אישיות. 4. "קירבי ביד" בגין מכירות אישיות. 5. הפסד רווח בשל הפרת הבטחה לקבלת סניף. 6. קבלת קירבי ביד בשל הבאת אנשי צוות למעמד של ראשי צוותים. 7. מכונית פז'ו. 8. בכתב התביעה טען התובע לזכותו לקבל מידי הנתבעות תשלום עבור הוצאות דלק, הפרשי שכר מינימום, עמלות בגין מכירות סניף רעננה ופיצויים בגין עוגמת נפש. רכיבים אלו אינם נכללים בסיכומי התובע ומכאן שהוא מוחזק כמי שזנח אותם. תמצית טענות הנתבעות: 9. לטענת הנתבעות, התובע עסק במסגרתן כ"עצמאי" ולא התקיימו יחסי עובד ומעביד בינן ובינו. בנוסף לכך, נטען על ידן כי יחסי המסחר לא היו רצופים ונותקו מספר פעמים ביוזמת התובע. לאור זאת, טוענות הנתבעות כי אין התובע זכאי לפדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. הנתבעות טוענות כי אף אם ייקבע כי נתקיימו יחסי עובד ומעביד, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, שכן הוא לא פוטר מעבודתו על ידי הנתבעות אלא התפטר בכך שעזב את העבודה ביוזמתו. כמו כן, תביעות התובע לפידיון ימי חופשה ודמי הבראה התיישנו בחלקן. 10. בעניין הפרשי העמלות טענו הנתבעות כי לתובע שולמו כל העמלות המגיעות לו על פי הנהלים ועל פי הסיכומים עימו. העמלות הנתבעות על ידי התובע חלקן לא הובטחו לו מעולם, וחלקן נתבעות ללא כל ביסוס או הוכחה. 11. לטענת הנתבעות מעולם לא הובטח לתובע כי יקבל לידיו סניף ו\או מכונית פזו' חדשה. 12. מוסיפות הנתבעות כי מכל סכום אשר ימצא כי התובע זכאי לו, יש לקזז סכומים שונים אשר התובע חייב לנתבעות, בין היתר בגין הלוואה שניתנה לו. הכרעה בתובענה: 13. סדר הדיון בתובענה יהיה כדלקמן: ראשית, נבחן מהו אופיים והגדרתם המשפטית של היחסים בין הצדדים - האם התובע היה "עובד" של הנתבעות או "עצמאי". לאחר מכן נדון בתקופת היחסים בין הצדדים, מהו מועד תחילתה, מועד סופה והאם מדובר בתקופה רציפה או בחלקי תקופות נפרדות. שלישית, נדון בזכויות התובע הנובעות מהגדרת מהות היחסים, בכלל זה הרקע לסיום היחסים והזכאות לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. לאחר כל אלו, נעבור לדון בטענות התובע באשר לרכיבי עמלות וההבטחות הנוספות להן הוא זכאי מידי הנתבעות. מהות העסקתו של התובע בנתבעות: 14. התובע טוען כי התקיימו בינו ובין הנתבעת 1 והנתבעת 2 יחסי עובד ומעביד מ- 11/02 ועד 8/96 ברציפות. התובע עבד בהתאם להוראות שקיבל ממנהלי הנתבעות, ובכלל זה התייצבות לישיבות בוקר, הנתבעות קבעו את קידומו לראש צוות, התובע העביר קורסים לסוכנים חדשים של הנתבעות, לא היה לו מלאי של מכשירים, אלא לאחר כל מכירה היה מקבל מכשיר נוסף מהנתבעות. 15. לטענת הנתבעות, התובע הוא זה שקבע את סדר יומו, יזם ותיאם את פגישותיו עם לקוחות ושכרו נקבע על פי מכירותיו. מכאן, שלא התקיימו בין התובע והנתבעות יחסי עובד ומעביד, והתובע הינו סוכן עצמאי. ומוסיפות הנתבעות, כי בוודאי לא יתכן קיומם של יחסי עבודה או מסחר בין הצדדים עובר להקמת הנתבעות ורישומן כחברות, הנתבעת 1 - בתאריך 26.3.93, והנתבעת 2 - בתאריך 25.7.94. אין הנתבעות חייבות בתשלום כלשהו שעילתו צמחה טרם היווסדן. 16. בבואנו להכריע מהי מהות היחסים בין הצדדים, מצווים אנו לעשות כן על פי הנסיבות שנפרסו לפנינו, ולא על פי כוונת הצדדים או כינוי שנתן מי מהם למערכת היחסים ביניהם. הגם שההתקשרות בין הצדדים הינה רצונית, אין בידם לשלול זכויות המוענקות בחוק על ידי כך שכינו את אחד הצדדים "עצמאי" או את יחסיהם "יחסי מסחר" (ע"ע 283/99 שמעון ברק - כל הקריות בעם ואח' (טרם פורסם); דב"ע לא/3-27 עירית נתניה - דוד בירגר, פד"ע ג' 177, 181). המבחן שנקבע בפסיקה לקביעת מהות היחסים הוא המבחן המעורב, אשר במרכזו מבחן ההשתלבות. הכרעת בית המשפט תתקבל משקלול מבחני המשנה ומתן משקל לכל אחד מהם על פי הנסיבות. (98 אורי אייזיק - תה"ל - תכנון המים לישראל בע"מ, פד"ע לו, 817).ו במסגרת מבחני המשנה ייבחן אופיו האישי של העיסוק, יחסי הכפיפות ואופן הפיקוח על העבודה, מי המספק את כלי העבודה, צורת ניכוי מס ההכנסה והתשלומים לביטוח לאומי ולמע"מ, וכיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם. 17. בבוחננו את אופיין של הנתבעות, עיסוקן ודרך ניהול סוכניהן וכן את תפקידו של התובע, הרי שעל פי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות, הנתבעות הינן "מפעל" שניתן להשתלב בו. עיסוקן העיקרי - ייבוא, שיווק והפצה של מכשירים מסוג קירבי - מבוצע באמצעות סוכניה, הממלאים בה תפקידים שונים, בהם תפקידי ניהול. התובע השתלב בפעילותה של הנתבעת, הוא שיווק את מכשיריה, לקח חלק בהכשרת סוכנים חדשים, העביר חלק מישיבות סניף רעננה, וכראש צוות ניהל סוכנים של הנתבעת. כל אלו הן פעילויות אינהרנטיות לעיסוקן ופעילותן של הנתבעות. באשר לפן השלילי, הרי שאף הוא מתקיים. לתובע לא היה עסק עצמאי למכירת מכשירי קירבי או מוצרים אחרים. העובדה כי במשך תקופה קצרה עסק במסגרת תערוכה במכירת טלפונים ותיקים אין בה כדי לשלול מסקנה זו. התובע אף ניצל לצורך כך ימי חופשה בנתבעת 2, דבר מחזק את המסקנה כי לא היה לו עסק עצמאי במקביל לעיסוקו אצל הנתבעות. 18. מבחני משנה נוספים במסגרת המבחן המעורב תואמים אף הם את המסקנה העולה מיישום מבחן ההשתלבות, כי התובע היה "עובד" של הנתבעות: א. התובע היה חייב לבצע את עבודתו באופן אישי והוא לא היה רשאי להעבירה לאחר או להעסיק סוכנים באופן עצמאי. ב. התובע היה כפוף למנהלי הנתבעות וקיבל מהם הוראות, כגון החובה להשתתף בישיבות הבוקר (ראה נספח ב/1 לתצהיר התובע). ג. הנתבעות הגדירו את יעדי המכירה, החליטו באשר לקידומו של התובע לראש צוות ואף באשר הדחתו בפועל מתפקידו זה. ד. לתובע, כאמור, לא היו עובדים משל עצמו, והסוכנים שנכללו בצוותו הועסקו על ידי הנתבעות. הן אף קבעו את שיבוץ הסוכנים בצוותים השונים. ה. לתובע לא היה מלאי של מכשירי קירבי בבעלותו. הוא היה מקבל מכשיר אחד בכל פעם, מכשיר נוסף היה מתקבל רק לאחר מכירת המכשיר שבידו. ו. בתחילת העסקתו של התובע הוא קיבל את שכרו על פי תלושי משכורת. הנתבעת 1 ניכתה בעבורו כספים למס ההכנסה ולביטוח לאומי ואף שילמה בעבורו לקופת גמל בחברת הביטוח "מגדל" (נספח א'1 ו- א'4 לתצהיר התובע). בסוף שנת 94' הפך התובע ל"עוסק מורשה", והחל מקבל את כספו כנגד חשבוניות שהוציא לנתבעות. ממכלול הדברים עולה כי התובע היה "עובד" של הנתבעות ולא סוכן "עצמאי", וכי בין הצדדים נתקיימו יחסי עובדי ומעביד, על כל המשתמע מכך. מסקנה זו מקבלת חיזוק מהנוהג בנתבעות על פיו סוכנים מצטיינים מקבלים לידיהם סניף של חברת קירבי והופכים מפיצים עצמאיים אשר בבעלותם מלאי של מכשירים, והם מגייסים ומעסיקים סוכנים, קובעים את יעדי המכירות ואת נוהלי הסניף וכד'. קבלת סניף הינה המטרה העיקרית אליה שואף כל סוכן. הצדדים לא טענו זאת, אך נאמר למעלה מן הדרוש כי לאור השתלבות התובע בנתבעות, תלותו הכלכלית בהן, חובותיו הארגוניות והמשמעתיות, במיוחד כראש צוות, מהן לא היה רשאי להשתחרר, והכפיפות למנהליו, יש לקבוע כי התובע אינו בבחינת "משתתף חופשי" (בג"צ 5168/93 שמואל מור - בית הדין הארצי ואח', פ"ד נ(4), 628); ע"ע 300251/97 בנימין פלבן - רשות השידור, תק-אר 2004(1), 107) בפסק הדין בעניין תב"ע נד/4024-3, עבודה אזורי, כרך ז', 440 אשר נדון אף בערעור ע"י 98/300352 נאקש אורן - קי.בי. מערכות מתקדמות לניקוי בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(6), 24 נדון עניינו של סוכן אחר של הנתבעת 1, אשר נסיבות העסקתו דומות לאלו שבפנינו, ונפסק בעניין קיומם של יחסי עובד ומעביד כי "ממכלול הסממנים כפי שהובאו לעיל עולה כי התובע היה בבחינת עובד של הנתבעת ובין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד על כל המשתמע מכך". התובע באותו פסק דין לא היה רשום כ"עוסק עצמאי" ולא הוציא חשבוניות, אך בכך אין כדי לשנות ממסקנתנו. צורת תשלום השכר הינה מבחן טכני ומשני, אשר אין כדי להכריע במצב בו מהמבחנים המהותיים עולה כי התקיימו יחסי עובד ומעביד. מועד תחילת יחסי העבודה: 19. התובע טוען כי מועד תחילת יחסי העבודה בינו ובין הנתבעת 1 הוא 11/92. בתקופה זו עבד התובע בעסק שנקרא על שם בעליו, מקס מלכה. מנהלי הנתבעות היו גם מנהלי העסק ומימנו אותו. התובע אינו חולק על כך שהנתבעת 1 נרשמה כחברה ביום 26.3.93. הנתבעות טוענות כי לאור העובדה שהנתבעת 1 נוסדה ביום 26.3.93 והנתבעת 2 נוסדה ביום 25.7.94 לא התקיימו ולא היו יכולים להתקיים יחסי עובד ומעביד בתקופה שעובר לייסוד הנתבעת 1. 20. מהעדויות שהושמעו בפנינו עולה כי התובע החל לעסוק במכירת מכשירי קירבי ב- 11/92 וזאת במסגרת עסק שבעליו היה רשום כ"עוסק מורשה" אשר לימים נרשם כחברה, היא הנתבעת 1. ראה לדוגמה עדותו של מר הדס פולקמן (דסי) (להלן - "דסי") ממנהלי הנתבעות (עמוד 115, שורות 13-10). אולם, בעובדה זו אין כדי לתמוך בטענת התובע כי יחסי העובד ומעביד בינו ובין הנתבעת 1 החלו ב- 11/92, טרם היווסדה. חברה רשומה הינה בעלת אישיות משפטית נפרדת מבעליה ואין בכוחה להתקשר ביחסים משפטיים כלשהם בטרם באה לעולם (דב"ע נג/205-3 מחמוד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345). בתקופה שמ- 11/92 ועד להקמת הנתבעת 1 (להלן - "התקופה המוקדמת") התקיימו יחסי העובד ומעביד בין התובע ובין מי שהיה בעלי העסק באותה תקופה, מר מקס מלכה, ולא בינו ובין הנתבעת 1. התובע לא טען ומכאן שלא הוכיח, כי פעילותו של מקס מלכה כעוסק מורשה הנה בבחינת פעילות של יזם אשר בהתקיים התנאים הקבועים בסימן ה' בפרק ראשון לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 יש בה כדי לחייב את הנתבעת 1. יש לעמוד על ההבחנה שבין התקשרות חברה ביחסי עבודה טרם היווסדה, דבר שכאמור אין בכוחה לעשות, ובין חובות המוטלות עליה מכוח חוק או הסכם בגין תקופה עובר להיווסדה. לדוגמה: התחייבות מעביד חדש בתשלום פיצויי פיטורים בעבור התקופה בה הועסק העובד אצל מעביד הקודם (סעיף 1(ב) לחוק פיצוי פיטורים תשכ"ג - 1963). משהתובע לא צירף לתביעתו את מר מקס מלכה או מי ממנהלי הנתבעות, ולא ביקש לחייבם באופן אישי בגין יחסי העבודה בתקופה המוקדמת. יש לקבוע כי יחסי העבודה בין התובע והנתבעת 1 החלו לכל דבר ועניין ביום 26.3.93, ואין הנתבעות חייבות בגין עילות שנתגבשו בטרם היווסדן. בכפוף לדיון בשאלת פיצויי הפיטורים שתדון להלן ביתר הרחבה. מועד סיום יחסי העבודה: 21. לטענת התובע יחסי העבודה באו לקיצם ב- 8/96 עם פיטוריו על ידי הנתבעת 2. התובע אינו מכחיש כי שלח ביום 4/6/97 מכתב לנתבעות בו הוא מציין כי עבודתו הופסקה ב- 7/96 (נספח כ' לתצהיר התובע), אולם לטענתו ממסמכי המכירה של הנתבעות עולה בברור כי התובע ביצע מכירות והדרכות ללקוחות עד ל- 8/96. מסירת צ'ק הלוואה על סך 2,000 ₪ לתובע על ידי דסי, ממנהלי הנתבעת 1, מיום 5/8/96 מחזקת מסקנה זו. הנתבעות טוענות כי ההתקשרות בין הצדדים באה לסיומה ב- 6/96. טענתן זו סומכות הנתבעות על תצהירו של מר שלמה פולקמן, ממנהלי ומבעלי הנתבעות (להלן - "שלמה"), אשר פירט בסעיף 11 לתצהירו את תקופות ההתקשרות בין הצדדים. על פי הטבלה שבסעיף 11 הפסיק התובע את עבודתו ב- 6/96. כמו כן טוענות הנתבעות כי מכתבו של התובע (נספח כ' לתצהיר התובע) מהווה ראיה ניצחת אותה לא עלה בידו לסתור. מוסיפות הנתבעות כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו שכן אין הוא מבסס את טענותיו על ראיות משל עצמו אלא על מסמכים שהומצאו לו על ידי הנתבעות. 22. ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפנינו השתכנענו כי התובע סיים את עבודתו בנתבעות ב-8/96. זאת עולה ממסמכי המכירה של התובע שהומצאו על ידי הנתבעות, אותם העדפנו על עדותו של מר שלמה פולקמן. הנתבעות צירפו לתצהיר המשלים של שלמה את כל מסמכי המכירה של התובע שנמצאו ברשותן. בין מסמכים אלה ישנם סיכומי מכירה אשר תאריך המכירה הנקוב בהם מאוחר ל- 6/96. בין אלו: א. נספח א-74 - תאריך מכירה 20/7/96. לסיכום מכירה זה מצורף מסמך החתום על ידי הלקוח בו נכתב כי רכש את המכשיר ב- 19/7/6. ב. נספח א-75 - תאריך מכירה - 20/7/96. אף למסמך זה צורף מסמך בחתימת הלקוח, בו נכתב כי רכש את המכשיר ב- 19/7/96. ג. נספח א-78 - תאריך מכירה - 19/8/96. לסיכום מכירה זה צורף מסמך החתום על ידי הלקוח בו יום תאריך הרכישה אינו ברור אך החודש הוא ללא ספק 8/96. למסמך זה צורך אף מכתב שיועד ל דסי ובו נכתב כי חסרה ההמחאה הראשונה בגין העסקה שתאריך פרעונה 12/8/96. ד. ת/8 - טבלה המסכמת מכירותיו של התובע, אשר לגביה אישר שלמה בחקירתו (עמוד 73, שורות 8-10), כי העסקה האחרונה אשר ביצע התובע היא מיום 19/8/96. שלמה פירט בתצהירו מטעם הנתבעות את תקופות העסקת התובע בטבלה המופיעה בסעיף 11 לתצהיר. באשר לנסיבות עריכת הטבלה העיד שלמה: "מי ערך את הטבלה המופיעה בתצהירך בס' 11, טבלת תקופות העבודה של מקס? ת. ערך זאת מנהל החשבונות שלי, בסניף גבעתיים. ש. למה לא ציינת בתצהירך שזה לא מידיעה אישית? ת. אני שואב את הידיעות של מאנשים שעובדים איתי. ש. מה שמו של מנה"ח? ת. אני לא יודע מי ערך באותה התקופה את הטבלאות. אני חושב ש גיל סובלמן. ש. איפה היום גיל? ת. אני לא יודע. הוא לא עובד היום בחברה ש. לפי מה הוא ערך את הטבלה הזאת? ת. לפי הנתונים שהיו אצלו בהנה"ח + הנתונים שהיו בהנהלת החשבונות ברעננה ש. איך אתה יודע, הרי לא אתה ערכת זאת? ת. אני חושב שזה ברור. זה תפקיד מנה"ח" (עמוד 74, שורות 19-26) כפי שעולה מן הדברים, הטבלה והתאריכים המצויינים בה לא נערכו על ידי המצהיר. שלמה אף אינו בטוח מי ערך אותה, באילו נסיבות ועל בסיס אילו נתונים. כמו כן, לא צורפו, פרט לטבלה, מסמכים אחרים שיש בהם כדי לתמוך בטענת הנתבעות. מכאן שאין באמור בתצהיר כדי לגבור על הראיות החיצוניות עלהן נסמך התובע. במכתב ששלח התובע ל דסי (נספח כ' לתצהיר התובע) הוא תובע תשלום בגין עמלות שונות. בסעיף 1 למכתב הוא כותב: "1. בחודש יולי 96 הפסקתם עבודתי בחברתכם". האמור במכתב אומנם לא מתיישב עם טענת התובע אך על פי מכלול הדברים אין בו כדי לשנות ממסקנתנו. ראשית, התאריך הנקוב בראש המכתב הוא 4.6.97, על פי סיכומי המכירה ישנן מכירות לאחר תאריך זה (ראה נספח א-73 - א-72 לתצהיר המשלים של שלמה). כמו כן, תאריך המכתב הינו לכאורה לפני מועד הפסקת העבודה המצויין בו, שאף הוא אינו כטענת הנתבעות. מכאן, שאף במכתב זה אין כדי לסתור את המסקנה העולה מסיכומי המכירה כפי שתואר לעיל. 23. אין בידינו לקבל את טענות הנתבעות כי אין ליחס משקל לטענות התובע שכן הן נסמכות על מסמכים שהומצאו על ידי הנתבעות. הנתבעות לא העלו כל טענה לגבי אמינות המסמכים. יתרה מזאת, העובדה שהן אלו שהמציאו אותם יש בה אף לחזק את אמינותם. בית הדין הורה על המצאת המסמכים על מנת שיהיה אפשר לעשות בהם שימוש לביסוס טענות הצדדים וחשיפת האמת. לא אחת נדרש עובד להוכיח תביעתו באמצעות מסמכים המצויים בידי מעבידו ולצורך כך מורה בית הדין על גילוים של מסמכים אלו. קבלת טענת הנתבעות תביא למצב בלתי מתקבל על הדעת בו לא יוכל עובד להוכיח את טענותיו. 24. מכל האמור לעיל יש בידינו לקבוע כי יחסי העבודה בין התובע והנתבעות הסתיימו ב- 8/96. רציפות יחסי העבודה: 25. לטענת התובע, הוא עסק כעובד בנתבעות מ- 11/92 ועד 8/96 ברציפות, כפי שעולה אף מנספח ח' לתצהירו של שלמה, המפרט את מכירות התובע. הנתבעות טוענות כי העסקת התובע לא הייתה רצופה וכי בתקופה שבין 6/94 ועד 10/94 וכן בתקופה שבין 3/95 ועד 9/95, נותקו היחסים בין הצדדים ביוזמת התובע ועל דעתו. הנתבעות סומכות טענותיהן ראשית, על הטבלה המופיעה בסעיף 11 לתצהירו של שלמה, המפרטת את מועדי העסקת התובע, שנית - על שתי חשבוניות עוקבות שהוציא התובע לנתבעות (נספח ו'2 ו- ו'3 לתצהירו של שלמה) ושבין תאריכים הנקובים בהן יש פער של חודש ו-9 ימים. ושלישית, על עדותו של התובע בדבר הפסקות עבודה ביוזמתו. עוד טוענות הנתבעות, כי התובע, כמי שטוען לתקופת העבודה, נושא בנטל הוכחת רציפות העסקתו. ומוסיפות, כי אין הוא יכול להסתמך לצורך כך על ראיות חלקיות, אלא עליו להביא ראיות ישירות לכל תקופת העבודה בנתבעות. 26. ראשית נאמר לענין נטל הראיה, כי אין בידנו לקבל את טענתן של הנתבעות. אכן המבקש לתבוע זכות הנובעת היחסי עבודה נושא בנטל הוכחתם ובכלל זה מועד קיומם. אך אין לומר כי במסגרת נטל זה עליו להביא ראיות כי בכל יום ויום לא נותקו יחסי העבודה. משעה שהוכיח התובע כי התקיימו יחסי עבודה, וכן את מועד התחלתם וסיומם, עובר הנטל לנתבע המבקש להוכיח כי בתקופה מסוימת נותק יחסי העבודה. בעניין הוכחת רציפות בעבודה לצורך הוכחת זכאות לפיצויי פיטורים נקבע בפסק הדין בעניין דב"ע נו/269-3 ד"ר איסר מזר - הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-אר 97(3), 80): "בענין נטל ההוכחה, מקובלת מימים ימימה ההבחנה בין נטל השכנוע וחובת הראיה (גם אם המונחים עצמם משמשים לעתים בערבוביה) (ראו ע"פ 49/38זרקא נ' הי"מ, פ"ד ד 504; דב"ע לז/13- 4מועצת פועלי רמת גן וגבעתיים - אלקו בע"מ, פד"ע ט 113, 142; י' קדמי, על הראיות - הפן האזרחי (תש"ן, 321)); ואף כי בית דין זה אינו קשור בדיני הראיות (סעיף 32לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), הרי נוהג בית הדין לקשור עצמו בעקרונות שבדיני הראיות (דב"ע מג/121- 3תכשיטי אבידור בע"מ - גד כספי, פד"ע טו 212). נטל השכנוע מבטא את החובה המוטלת על מי שצריך על-פי הדין להוכיח את טענתו; ואילו חובת הראיה הינה חובה משנית, טפלה, המבטאת את הצורך בהבאת ראיות. .15רציפות בעבודה היא אחד התנאים, הנדרשים על-פי סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, על-מנת שתקום הזכות לפיצויי פיטורים. נטל השכנוע לענין כל התנאים בסעיף זה, ובכלל זה הרציפות, הינו על העובד, שהרי הוא "המוציא מחברו" (דב"ע לג/58- 3האוניברסיטה העברית - בתיה מינטל, פד"ע ה 65; וספציפית לענין הרציפות - דב"ע לה/16- 3זיסו יוזיפוף - יעקב חנוני, פד"ע ז 3). לפיכך, אם בסופו של הדיון מאוזנות כפות המאזניים, הרי טענתו של העובד בענין הרציפות תידחה. .16עם זאת, כאשר מוכיח העובד את מועד תחילת העבודה ומועד סיום העבודה, הרי בכך הוא מרים את חובת הראיה הראשונית, ומראה לכאורה כי עבד בכל התקופה שבין שני מועדים אלה. בשלב זה עוברת חובת הראיה למעביד, אשר עליו להביא ראיות להוכחת הפסקה בעבודה במהלך אותה תקופה, אם כמובן הוא טוען להפסקה כזו (דב"ע נא/7- 3מרים עדאוי - פ.א.ב. שירותים בע"מ, פד"ע כב 325)." כפי שקבענו קודם לכן בפסק הדין, עלה בידי התובע להוכיח כי התקיימו בינו ובין הנתבעות יחסי עובדי ומעביד וכן את מועד התחלתם וסיומם. מכאן שנטל הוכחת הפסקת העבודה רובץ לפתחן של הנתבעות. 27. האם עמדו הנתבעות בנטל זה? על שאלה זו עונים אנו בשלילה. לגבי המשקל שיש לתת לטבלה המופיעה בסעיף 11 לתצהירו של שלמה התייחסנו בסעיף 21 לעיל ואין אנו רואים צורך לחזור על הדברים. באשר לחשבוניות, לכל היותר ניתן ללמוד מהן כי התובע לא קיבל תשלום מידי הנתבעות במשך תקופה של חודש ותשעה ימים. מכך אין ללמוד על הפסקת עבודה. ראשית, הנתבעות טוענות כי התשלומים אינם ניתנים במועד מכירת המכשירים אלא עם קבלת הכספים מהלקוחות ולכן לא ניתן ללמוד מהתאריכים המופיעים בסיכומי העמלות שקיבל התובע על תקופת עבודתו (סעיף 21 לסיכומי הנתבעות). מכאן שלא ניתן לקבוע על סמך החשבוניות מהי התקופה בעבורה, לכאורה, לא קיבל התובע עמלות. יתרה מכך, אף אם נקבל את ההנחה כי התובע לא קיבל עמלות בתקופה זו אין בכך כדי ללמד על ניתוק קשר העבודה. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע ביצע מטלות שונות בנוסף למכירות - בין אלו העברת הכשרות, עזרה בניסוח מודעות לעיתונים והעברת ישיבות בוקר. מפער התאריכים בחשבוניות לא ניתן ללמוד כי התובע הפסיק לבצע אף משימות אלו, בעבורן לא קיבל שכר נפרד. בחקירת ההשלמה לעדותו הראשית נשאל התובע לגבי מועדים בהם, כביכול, לא עבד בנתבעות, וכך ענה: "...כן עבדתי בכל המועדים, היה מועד של שבועיים שלוש שבועות שהייתי במעין ברוגז עם דסי, הוא הכיר את הראש שלי מצויין, הוא היה מכנה אותי פתיל קצר, וחזרתי לעצמי כעבור זמן קצר". (עמוד 30 סיפא). בחקירתו הנגדית השיב התובע בעניין זה: "אמרתי שהיה ניתוק ביחסים למשך שבוע שבועיים של "ברוגז" היה לי עוד מכשיר ברכב ולא היה ניתוק עבודה מוחלט. אני עבדתי ברצף מ 11/92 ועד 8/96" (עמוד 35) בעדות זו אין כדי לבסס את טענות הנתבעות. ראשית לא הובאה כל ראיה לכך כי הפסקות עבודה אלו היו בתאריכים אשר צויינו בתצהיר שלמה. כמו כן, אין בהפסקות עבודה לתקופה לא ארוכה שלאחריהן חוזר העובד לעבודתו בהסכמת מעבידו כדי לבסס בדיעבד ניתוק של יחסי העבודה. דברים אלה יפים ביתר שאת לטענת הנתבעות כי יש לראות את החופשה בת השבוע אותה ניצל התובע למכירת מוצרים בתערוכה כהפסקת יחסי עבודה. התובע מבקש לסמוך טענתו, בדבר רציפות העבודה, אף על נספח ח' לתצהירו של שלמה, שכותרתו "ריכוז דו"ח מכירות כולל של התובע" ובו מצויינים תאריכי מכירה אשר נכללים בתקופה בה לטענת הנתבעות נותקו יחסי העבודה. הנתבעות טוענות כי לא ניתן להסיק מנספח ח' לגבי תקופת העסקתו של התובע שכן התאריכים המצויינים בו מתייחסים למועד התשלום על ידי הלקוחות ולא למועד המכירות. אין לנו צורך להכריע במחלוקת זו שכן הגענו לכלל מסקנה כי הנתבעות לא עמדו בנטל המוטל עליהן ולא הוכיחו כי יחסי העבודה בין הצדדים נותקו כפי שנטען על ידן. נטל ההוכחה הועבר עליהן, כזכור, לאחר שהתובע הוכיח את עצם קיום יחסי העבודה ואת מועד התחלתם וסיומם. 28. מכל האמור עד כה, יש בידינו לקבוע כי בין התובע והנתבעות התקיימו יחסי עובד ומעביד אשר תחילתם ביום 26.3.93 (מועד היווסדה של הנתבעת 1) והמשכם ברציפות עד לניתוקם ב- 8/96. משפסקנו כך, נעבור לדון בזכויות התובע הנובעות מסיום יחסי העבודה בינו ובין הנתבעות, בכלל זה: פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה ודמי הבראה. פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת: 29. התובע טוען כי פוטר על ידי הנתבעות ומכאן שהוא זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. אומנם, לא נאמר לו במפורש שהוא מפוטר אך הנתבעות עשו כן בפועל, בכך שהפרו באופן שיטתי את תנאי העבודה המוסכמים, חדלו לשלם לו את שכרו ובמיוחד בכך שהדיחו אותו מתפקיד מנהל סניף רעננה, העבירו את אנשי צוותו לצוות אחר ובשל כך נאלץ התובע למכור מכשירים לבד, ללא אנשי צוות וללא עמלות הנובעות מכך. התובע סומך טענותיו בין היתר על עדי התביעה אשר העידו כי הנתבעות נהגו כך בתובע על מנת "להוריד למקס את הכנפיים" (סעיף 3 לתצהירו של מר עוזי שליבו) וכן על אמירתו של ב"כ הנתבעות אשר נרשמה בפרוטוקול, לאחר הגשת בקשת התובע לתיקון פרוטוקול, "ובשל כך זרקו אותו (את התובע ו.ל.) מהעבודה". 30. הנתבעות טוענות כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא עזב על דעת עצמו וזאת בשל צו עיקול שהגיע לנתבעות בגין כספים העומדים לזכותו אצלן. לטענתן אמר התובע כי באם אין הן יכולות לשלם לו, אין לו טעם להשאר. עוד טוענות הנתבעות כי העובדה שהתובע לא הלין מעולם על הרעה, לכאורה, בתנאי עבודתו יש בה כדי לשלול את טענתו כי בכך פוטר למעשה על ידיהן. 31. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעות לא הודיעו לתובע כי הוא מפוטר, בכתב או בעל פה. כמו כן אין מחלוקת כי במועד כלשהו במחצית שנת 96' הובא מר אורן עדני, סוכן של הנתבעות, לנהל את סניף רעננה ובמהלך אותה התקופה הועברו אנשי צוותו של התובע לצוותים אחרים, דבר שהביא לירידה בהכנסותיו. 32. משפיטורים הינם תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, עלינו להכריע, האם מינויו של מר אורן עדני כמנהל סניף רעננה, לכאורה במקומו של התובע, והעברת הסוכנים מצוותו לצוותים אחרים הינם הרעת תנאים המהווה פיטורים למעשה. ראשית נאמר, כי מכלל העדויות שהובאו בפנינו לא השתכנענו כי התובע שימש כמנהל סניף רעננה. פרט לעדותו, תמך התובע טענתו זו בעדותם של מספר עובדים לשעבר של הנתבעות אשר עבדו בתקופות שונות כסוכני מכירות בצוות שבראשו עמד התובע. עד התביעה טבק שלמה ישראל נשאל בעניין זה בחקירתו וענה: "שלמה לא אמר לי ישירות שמקס מנהל הסניף (סניף רעננה - ו.ל.) כמו שאמרתי לעיל - אני מוסיף לכך - מקס הוא מנהל שלנו כך נאמר לי על ידי שלמה. אני הגעתי לסניף וראיתי שזה אני ועוד 12 מוכרים שהיינו באותו קורס... לא ראיתי עוד צוותים ולא ראיתי עוד מנהלים. (עמוד 29, שורות 4). עד התביעה מר עוזי שליבו העיד בעניין זה כך: "אני ואלה שעבדו איתי, היינו צוות של התובע בסניף. הוא גייס אותנו לעבודה כמנהל. כך אני מבין את הדברים. אני וחברי היינו בין היתר בצוות של מקס. "הסניף היה כזה שגם מנהל הסניף וגם ראש הצוות היה אותו אדם... מבחינתי הוא ניהל גם את הפקידות. הוא ניהל את הכל גם כשהיו לי דברים כלפי בעל החברה, אז התובע הלך וטיפל בזה" (עמוד 15, שורות 15-25). הנתבעות סמכו את טענתן כי התובע לא היה מעולם מנהל סניף רעננה, אלא ראש צוות בו, בתצהירו של שלמה שהצהיר כי התובע לא ישמש כמנהל סניף רעננה (סעיף 40 לתצהירו). שלמה הצהיר עוד, כי הוא עצמו היה מנהל הסניף ומר אורן עדני החליף אותו בשל ניתוח מעקפים שהיה עליו לעבור. דסי,ממנהלי הנתבעת ומר אורן עדני הצהירו אף הם כי התובע לא שימש כמנהל סניף רעננה (סעיף 17 לתצהירו של דסי, סעיף 14 לתצהירו של מר אורן עדני). הגב' שרה שביט הצהירה כי התובע לא ניהל את סניף רעננה (סעיף 5 לתצהירה) ובחקירתה העידה על נסיבות מינויו של מר אורן עדני למנהל הסניף כך: "ת. שלמה נכנס לניתוח לב פתוח ואז הגיע אורן להחליפו.... תפקידו של שלמה עד שחלה, הוא היה מנהל הסניף והחברה.... ולפעמים גם מקס ניהל את ישיבות הבוקר" (עמוד 104). העדים אשר העידו מטעמו של התובע הינם סוכני מכירות זוטרים, אשר מעדותם עולה כי אכן ראו בתובע מנהלם בשל כך שדאג לכל צורכיהם. אולם, תיאורם תואם אף את תפקיד התובע כראש צוות אשר בעיני סוכניו הינו מנהלם לכל דבר ועניין. נראה כי אין ביכולתם, מנקודת מבטם בחברה, לעשות את ההבחנה בין מנהל אישי, קרי ראש צוות, ובין מנהל סניף. העדים שהעידו מטעם הנתבעות הינם במעמד בכיר או בתפקיד הדורש היכרות עם החברה בכללותה, ואלו תיארו נאמנה את ההבחנה שבין מנהל צוות ומנהל הסניף. לאור עדויות אלו השתכנענו כי התובע לא ניהל את סניף רעננה. מכאן, שהתובע לא הודח מתפקידו עם מינויו של מר אורן עדני כמנהל סניף רעננה. 33. הגם שהכרענו כאמור כי מר אורן עדני לא החליף את התובע כמנהל סניף רעננה, אין ספק כי העברת אנשי הצוות בראשו עמד התובע היוותה הרעה בתנאי עבודתו, הן בהיבט מהות התפקיד והן בהיבט גובה השכר. אולם, בכך אין לבסס את המסקנה כי התובע פוטר על יד הנתבעות. ראשית נאמר כי הקביעה באם וכיצד נסתיימו יחסי עובד ומעביד תיעשה על פי מכלול העובדות ומהתנהגות הצדדים (דב"ע נו/240-3, אגודת קרית נוער - גלאל מזאתם, עבודה ארצי, כרך כט (2), 230; דב"ע נה/122-3 טאה זבון - נפטלי מוצניק, פד"ע כט 228). על פי ההלכה הפסוקה, התפטרות או פיטורים צריכים לבוא לידי ביטוי בדרך חד משמעית שאינה משתמעת לשתי פנים : "הן הפיטורים והן ההתפטרות הם סיום חד צדדי של יחסי עובד ומעביד. השניים הם פעולה סובייקטיבית שתנאי לה הוא מתן ביטוי שלא במשתמע לשתי פנים לכוונה להביא את יחסי העובד ומעביד לידי גמר" (דב,ע ל/18-3 נח בנצילוביץ - "אתא", חברה לטקסטיל בע"מ, עבודה ארצי, כרך ג(1), 350; דב"ע נה/122-3 טאה זבון - נפטלי מוצניק, פד"ע כט 228). 34. ממכלול העדויות שהובאו בפנינו עולה כי הנתבעות לא ביקשו לפטר את התובע. לאור חוסר שביעות רצונן מתפקודו, החליטו מנהלי הנתבעות להעביר את אנשי הצוות של התובע מאחריותו לאחריות ראשי צוותים אחרים. מעבר לכך, לא נקטו בכל פעולה שיש בה בכדי למנוע או להגביל את יכולתו של התובע להמשיך ולמכור מכשירים בעצמו. בענין זה העיד התובע: "אני קיבלתי את זה ברוח טובה, אכלתי את הלב ונחנקתי קצת אמרתי בסדר.... לא הייתה לי ברירה, ישבתי בצד, למרות שכל הצוות פנה אלי בשאלות ושיחות טלפון. נאלצתי ללכת למכור מכשירים לבד ומזה התפרנסתי" (עמוד 65, שורות 5-2) קידום עובדים במסגרת מקום העבודה הינו חלק בלתי נפרד מניהולו השוטף של העסק. אכן, יש והחלטות אלו פוגעות בעובד אשר קידומו מעוכב, ובוודאי כאשר הוא מוחזר לתפקיד בכיר פחות, אך אין בכך כדי להוכיח כי המעביד ביקש לפטר את העובד. במצבים מעין אלו הכיר המחוקק כמזכים את העובד להתפטר בדין מפוטר. כלומר, להתפטר מבלי לוותר על זכותו לפיצויי פיטורים. 35. משקבענו כי התובע לא פוטר על ידי הנתבעת, אלא עזב את העבודה על דעת עצמו ובכך למעשה התפטר, מצאנו לנכון לבחון האם התפטרותו הנה בדין מפוטר במסגרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן - "חוק פיצויי פיטורים"). התובע לא טען במפורש כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, אלא כי הרעת התנאים שנגרמה לו בשל ההחלטות החד-צדדיות של הנתבעת מהווה למעשה פיטורים. על אף השוני בניסוח המשפטי בין שתי הטענות אין הבחנה מהותית ביניהן. אף זאת, ההלכה על פיה אין עובד רשאי לטעון לחילופין טענת פיטורים והתפטרות מחמת הרעה בתנאי עבודה, בשל היותן טענות עובדתיות סותרות (דב"ע לה/41-3 יעקב היגר - דינה שוויץ, פד"ע ז, 24) אינה חלה במקרה זה, שכן התובע אינו טוען כי קבל הודעת פיטורים מפורשת מהנתבעות. התשתית העובדתית של שתי הטענות הנה למעשה זהה. עלינו אם כן לבחון האם התפטרות התובע נכללת במסגרת התנאים הקבועים בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. על מנת שהתפטרות עובד תזכה אותו בפיצויי פיטורים בדין מפוטר עליה לעמוד בשני תנאים. האחד, כי ההתפטרות הנה בשל הרעה מוחשית בתנאי העבודה. השני, כי העובד העמיד את מעבידו על כוונתו להתפטר בשל ההרעה בתנאים ואפשר לו לתקן את מצב ולהשיב את ההרעה (עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - גל מילר, עבודה ארצי, כרך לג(92(, 44). באשר לתנאי הראשון עדיפה עלינו גרסת התובע על פיה עזב את העבודה לאור החלפתו כראש צוות והעברת סוכניו, דבר שהביא לפגיעה בשכרו, על פני גרסת הנתבעת על פיה עזב התובע את העבודה בשל צו עיקול על כספי התובע שהתקבל אצלה, בעתיו לא יכלה להעביר לו כספים. גרסת הנתבעת נתמכה בתצהירו של פולקמן (סעיף 37 לתצהירו). הנתבעת אף מבקשת לבססת את גרסתה בעדותה של הגב' שרה שביט שהעידה מטעם הנתבעת. בתשובה לשאלה האם ידועה לה מדוע עזב התובע את העבודה השיבה, כי בשלב מסוים עזב התובע ולא ניתן היה למצוא אותו, לאחר מכן הסתבר כי הגיעו מעקלים משטרה לחברה לחפש אותו, העדה אינה קושרת בין שני האירועים (עמוד 105) . הנתבעת טוענת כי ההגיון מחייב כי סיבת עזיבת התובע היא צו העיקול, טענה זו אין בידנו לקבל. צו העיקול (נ/7) התקבל ביום 25.6.96, התובע עזב את עבודתו ב- 8/96 ואף קיבל מהנתבעת כספים בתקופה זו, באם סיבת העזיבה הייתה קבלת הצו לא היה היגיון בהמשך עבודת התובע. אין חולק כי הנתבעות הרעו למעשה את תנאי עבודתו ושכרו של התובע וכן כי תקופה קצרה לאחר מכן עזב את עבודתו. הדחתו מתפקידו כראש צוות והעברת אנשי הצוות מהווה פגיעה במעמד התובע וכן בשכרו, בשל מניעת עמלות אנשי הצוות. באשר לתנאי השני, מתן הודעה למעביד, הגענו לכלל מסקנה כי לא התקיים התנאי והתוצאה היא שהתובע אינו זכאי לפיצויי הפיטורים. על פי ההלכה הפסוקה עובד המבקש להתפטר מעבודתו, מחמת הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, חייב להעמיד את מעבידו על כוונתו לעשות כן על מנת לתת בידו הזדמנות לתקן את ההרעה ולמנוע את הסיבה להתפטרות. חובה זו נובעת לא רק מכוונת החוק אלא אף מחובת תום לב המוטלת על הצדדים ליחסי עבודה (עד"מ 21/03 חברת השמירה בע"מ - גל מילר, עבודה ארצי, כרך לג(92(, 44). התובע לא הודיע לנתבעת על כוונתו להתפטר בעקבות השינויים בתנאי עבודתו. התובע עזב את ההעבודה בלא להודיע על כך כלל לנתבעת, ולא מצאנו בעדותו ולו מילה אחת על כך שהתריע על הפגיעה המעמדו וכי בכוונתו להתפטר מן העבודה היה והפגיעה לא תתוקן, אם בעקיפין ואם במישרין. במספר מקרים צומצמה הדרישה במסגרת תנאי זה ובית הדין הסתפק בפניית העובד בתלונה כנגד ההרעה בתנאי עבודתו (דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - מיכאל רוגל, פד"ע כ, 421). פנייה שכזו לא נעשתה במקרה זה, על פי עדות התובע הוא שמר לעצמו את מורת רוחו מהשינויים ( עמוד 65, שורות 2-5). לסיום חלק זה נאמר, כי לנתבעת הייתה אפשרות לשנות ולתקן את ההרעה בתנאי העבודה ולכן אין מקרה זה בה בגדר המקרים בהם ויתר בית הדין לחלוטין על דרישת הודעה למעביד (דב"ע נו/288-3 רשת מעונות מרגלית - כהן עליזה, עבודה ארצי, כרך כט(3), 375). לאור כל האמור לעיל עולה כי התובע לא הודיע לנתבעת על כוונתו להתפטר מחמת ההרעה בתנאי עבודה ולא נתן בידה הזדמנות לתקן את המצב ומכאן שלא עמד בתנאים המזכים אותו בפיצויי פיטורים כמי שפוטר. 35. בהחלטה מיום 30.5.02, בה נתקבלה בקשת התובע לתיקון הפרוטוקול, באופן שיירשמו דברי ב"כ הנתבעות: "ולכן זרקו אותו מהעבודה", החלטנו כי יש להיעתר לבקשה משום שהפרוטוקול צריך לשקף נאמנה את שנאמר בדיון והוספנו כי משקל האמירה ילקח בחשבון במסגרת פסק הדין. התובע מבקש לראות באמירת ב"כ בנתבעות חיזוק לטענתו כי פוטר מעבודתו. משהגענו למסקנה, כי גם על בסיס תיאור האירועים לפי גרסת התובע, אין לראות בהפסקת עבודתו פיטורים, אין אמירת ב"כ הנתבעות, אשר נאמרה בעידנא דריתחא במהלך דיון, כדי לשנות מסקנה זו. 37. אין אנו מוצאים לנכון לדון בטענת התובע על פיה הועבר מהנתבעת 1 לנתבעת 2 וזאת ללא תשלום פיצויי פיטורים (סעיף ג' 11 לסיכומיו). הטענה הועלתה לראשונה בסיכומי התובע ומהווה לכן שינוי חזית אסור. בכתב התביעה ובמהלך הדיון התייחס התובע אך לפיצויי הפיטורים והזכויות הנובעות מסיום יחסי העבודה בתום תקופת העסקתו. מכאן, שתביעת התובע לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נדחית. פדיון דמי חופשה: 38. משך תקופת עבודת התובע אצל הנתבעות הוא, כפי שקבענו בסעיף 27 לעיל, שלוש שנים ושלושה חודשים. לטענת התובע, בה לא כפרה הנתבעת, הוא זכאי ל- 12 ימי חופשה לשנה. מכאן שהתובע זכאי לפדיון דמי חופשה בגין 39 ימי חופשה. 39. לטענת הנתבעות, לאור הוראות חוק חופשה שנתית, תביעת התובע לדמי חופשה התיישנה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שלפני שנת 95'. הזכות לפדיון ימי חופשה נוצרת ביום ניתוק יחסי העובד ומעביד ומיום זה יש למנות את תקופת ההתיישנות (ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ - גדות ים בעם. עבודה ארצי, כרך לג (12) 35; דב"ע מב 17-3 שמריהו גולן - יעקב ממן, פד"ע יג 321). מקריאת סעיפים 6 ו- 31 לחוק חופשה שנתית יחדיו מתקבלת התמונה הבאה: עילת פדיון ימי חופשה מתגבשת ביום ניתוק יחסי עובד ומעביד. זכות זו כוללת, לפי סעיף 6 לחוק חופשה שנתית, את כל ימי החופשה שלא נוצלו על ידי העובד ב- 5 השנים האחרונות לעבודתו. זכות זו יכול העובד לתבוע, לפי סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, עד 3 שנים מיום סיום יחסי העובד ומעביד. בענייננו, יחסי העבודה נותקו ב- 8/96 התביעה הוגשה ב- 98' מכאן, שלא חלפה תקופת ההתיישנות וזכות התובע לפדיון ימי חופשה בעינה עומדת . למעלה מן הדרוש נאמר, כי אף אם היה ממש בטענת ההתיישנות, לא היו הנתבעות יכולות להיבנות ממנה שכן הטענה לא הועלתה בכתב ההגנה, אלא הועלתה לראשונה בסיכומים (ע"ע 1041/00 יצחק קידר - מוריס בן שיטרית, תק-אר 2002(3), 179). מכאן שהתובע זכאי לתשלום עבור פדיון 39 ימי חופשה. 40. באשר לחישוב שכרו הרגיל של התובע לצורך פדיון ימי החופשה, נקבע בע"ע 300352/98 נקאש אורן - קי.בי.מערכות מתקדמות לנקוי בע"מ, תק-אר 2000(2), 313) כי יש להחיל את סעיף 10(ב)(2) לחוק חופשה שנתית התשמ"א - 1951, המתייחס לעובד ששכרו מחושב לפי שעות, אף על עובד שעמלתו היא שכרו. השכר מתקבל מחילוק השכר שהתקבל ברבע השנה האחרונה לעבודתו למספר תשעים. עבודתו של התובע הסתיימה ב- 8/96, מכאן שהשכר אותו יש לחלק ב- 90 הוא זה שהתקבל מ- 5/96 ועד לסיום העבודה. על פי נספח ב' לתצהירו של מר שלמה מיום 8.1.02 בעבור מכירות אישיות בתקופה זו קיבל התובע 14,603 ₪, ועבור עמלות צוות קיבל בתקופה זו 2,500 ₪ (נספח ד' לתצהיר מר שלמה מיום 8.1.02). לסכום זה יש להוסיף את התשלומים שקיבל כבונוס C.D. (נספח ד' לתצהיר מר שלמה מיום 8.1.02) בסך 1,100 ₪. כמו כן יש להוסיף את יתרת העמלות על פי מסמך הפקידה (ראה סעיף 49 להלן) בסך - 7,496 ₪ ובסה"כ 25,699 ₪. מכאן, שערכו של יום חופשה הינו 286 ₪. 41. מכאן, שרכיב זה בתביעתו של התובע מתקבל והוא זכאי לפדיון 39 ימי חופשה, בסך של 11,154 ₪. דמי הבראה: 42. לטענת התובע, על פי צו ההרחבה בענף היבוא הוא זכאי בעד שלוש שנות עבודתו הראשונות ל-5 ימי הבראה בשנה, בעד השנה הרביעית ל-7 ימים ובסה"כ ל-22 ימים. ערך יום הבראה הינו 301 ₪ . הנתבעות טוענות כי על פי צו ההרחבה בדבר השתתפות מעביד בהוצאות הבראה ונופש אין התובע יכול לתבוע עבור תקופה של יותר מהשנתיים שלפני תום תקופת העבודה. לפיכך זכאי התובע לכל היותר ל- 10 ימי הבראה, בערך של 285 ₪ לכל יום. מוסיפות הנתבעות, כי על פי תצהירו של מר שלמה שיעור משרתו של התובע הינו מחצית המשרה, ובשל כך יש להפחית את הסכום לו זכאי התובע במחצית. בתשובה לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעות, טוען התובע כי הנאמר בתצהירים מטעם הנתבעות, לפיו הן לא שילמו לו דמי הבראה באשר לא היה "עובד" שלהן, מהווה הודאה במשמע סעיף 9 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות"), הדוחה "טענת התיישנות". 43. ראשית נאמר, כי אנו מקבלים את טענות ההתיישנות שהועלו על ידי הנתבעות ודוחים את טענת ה"הודאה" שהעלה התובע. על פי סעיף 9 לחוק ההתישנות: "9. הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." הנתבעות לא הודו בזכות התובע לדמי הבראה. הן טענו במפורש שהתובע אינו זכאי לדמי ההבראה וזאת בשל כך שלא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. קבלת הטענה, כי מכך ניתן ללמוד שהנתבעות מודות שהתובע לא קיבל למעשה דמי הבראה, וכי הודאה זו מהווה "הודאה" במסגרת סעיף 9 לחוק ההתיישנות אינה מתקבלת על הדעת. סעיף 9 דורש הודאה בזכות ולא הודאה בעובדה המקימה זכות. פרשנות המבטלת אבחנה זו תביא למצב אבסורדי לפיו כל מחלוקת משפטית הנוגעת לזכאות עובד לזכות כלשהי, כאשר אין מחלוקת כי העובד לא קיבל את אותה הזכות, תהווה "הודאה" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ותביא לדחיית מועד תקופת ההתישנות ליום הגשת טענות ההגנה. יתרה מכך, אף אם היינו רואים בעמדת הנתבעות "הודאה", לא היה בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות לאור הסיפא של סעיף 9 לחוק ההתיישנות שכן כבר בכתב ההגנה המתוקן הועלתה טענת התיישנות יחד עם ההודאה לכאורה. מכאן, שתביעתו של התובע לדמי הבראה התיישנה ככל שהיא נוגעת לתקופה שלפני שתי שנות עבודתו האחרונות. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעות לפיה שיעור משרתו של התובע הינו מחצית משרה. הנתבעות לא הציגו כל ראיה או הסבר התומך בטענתם. 44. על פי חישוב יחסי של שנות עבודתו, זכאי התובע ל- 10.5 ימי הבראה. על פי צו ההרחבה, שפורסם בי"פ 4451 התשנ"ז, עמ' 306, ערך יום הבראה בתום תקופת יחסי העבודה היה 225 ₪. מכאן, שברכיב זה זכאי התובע ל- 2,363 ₪. 45. לא נסיים מלאכתנו לפני שנחזור ונזכיר לנתבעות כי זו הפעם השניה בה נדרש בית הדין לקבוע כי סוכן מכירות שהועסק על ידן הינו "עובד" שלהן. על הנתבעות לקחת את קביעת בית הדין לתשומת ליבן אף ביחסיהן עם יתר הסוכנים, וככל שאופי ותנאי העסקתם דומים - להעניק להם את כל הזכויות הקבועות בחוק. משסיימנו את הדיון בזכויות התובע הנובעות מסיום יחסי העבודה, נעבור לדון בטענות התובע לגבי יתר העמלות והתשלומים שלא שולמו לו במהלך עבודתו. עמלת "קול אאוט" (C.O.) 46. התובע טוען כי היה זכאי, בגין תקופה בה שימש כראש צוות בנתבעות, לעמלה בגין ביצוע "קול אאוט", מענה לשיחות אנשי צוותו שנסתיימו במכירה, בסך 100 ₪. לפי תצהיר התובע הגיעו לו עמלות אלו עבור 40 מכירות סוכנים בחודש, במשך 10 חודשים ובסה"כ - 40,000 ₪. לחלופין מבסס התובע את חישוביו במסגרת רכיב זה על עדותה של גב' דורית אלימלך, שהעידה מטעם הנתבעות, ולפיה היה זכאי התובע לעמלה בסך 50 ₪, וכן על נספח ד' לתצהירו של שלמה פולקמן ממנו הוא מבקש ללמוד כי סוכני התובע ביצעו 251 מכירות. ומכאן, שזכאי הוא לתשלום בגובה - 12,250 ₪. 47. לטענת הנתבעות התובע אינו זכאי לעמלה נפרדת בגין C.O., ובמיוחד כראש צוות. לטענתן לא הובטחה לתובע עמלה נפרדת בגין ביצוע C.O. בסניף רעננה, והמדובר בחלק מתפקידו כראש צוות. ומוסיפות, כי פעמים רבות לא ביצע התובע את תפקידו כראש צוות ולא היה זמין לאנשי צוותו לביצוע שיחות ה- C.O., ומנהלי החברה נאלצו לבצעם במקומו. 48. אין אנו מוצאים לנכון לדון בשאלת זכות התובע לעמלת C.O., שכן הגענו לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה. מנספח ח' שצורף לתצהיר התובע עולה כי התובע קיבל תשלום עבור שיחות C.O. שביצע. כמו כן, עולה מהעדויות שהושמעו בפנינו כי התובע לא ביצע את כל שיחות ה- C.O. של אנשי צוותו וחלקן נעשו על ידי מנהלי הנתבעות (חקירתו של מר שלמה טבק, עמוד 25; חקירתו של מר ישראל ויזנפלד, עמ' 48). רכיב זה בתביעה הינו כספי ונטל הוכחתו רובץ על כתפי התובע. התובע אינו יכול לעמוד בנטל זה על ידי ביסוס תביעתו על חישובים כלליים וממוצעים. מבין 251 המכירות שביצעו הסוכנים בצוותו של התובע, על פי נספח ד' לתצהיר מר שלמה עליו מסתמך התובע, לא הוכח בפנינו באילו מהן ביצע התובע שיחות C.O. ועל אילו מהן קיבל תשלום. מכאן, שרכיב התשלום בגין עמלות C.O. נדחה. יתרת עמלות ממכירות אישיות ובונוסים 49. התובע טוען כי הנתבעות מחזיקות אצלן סכומים המגיעים לו עבור עמלות ממכירות אישיות ובונוסים. התובע מבסס את תביעתו על נספח י"ב שצורף לתצהירו, הוא דף סיכום עמלות המגיעות לו, שנערך על ידי מזכירתו של מר שלמה, הגב' שרה שביט. בכתב ההגנה המתוקן טענו הנתבעות כי אין התובע זכאי לסכום זה שכן בעבור חלק מהעסקאות שולם לו, וחלקן התבטל ולפיכך אין התובע זכאי לעמלה בגינן. בתצהיריהם של מר שלמה ומר דסי נכתב כי הסכום הנקוב בנספח י"ב, על פי חישובי המזכירה, נפרע על ידיהן בדרך של קיזוז סכומים שהתובע היה חייב להן. בנוגע לסכומים המופיעים בחלקו השמאלי של המסמך טוענות הנתבעות כי אלו הוספו על ידי התובע, לא אושרו או הוכרו על ידיהן והן מכחישות את חיובן בו. בסיכומיהן חזרו הנתבעות על טענת הקיזוז. ראשית, על פי נספח י"ב חייבות הנתבעות לתובע סך של 9,922 ₪. בכך אנו מקבלים את טענת הנתבעות כי אין הן חייבות בסכומים הנוספים המופיעים בו. בחקירתו העיד התובע כי אכן התוספות בצידו השמאלי של המסמך נכתבו על ידו, אך זאת בטרם נחתם על ידי המזכירה שערכה אותו (עמוד 31). בהמשך חקירתו העיד התובע כי למעשה המכתב נשלך לאישור דסי ללא הסכומים שהוסיף ורק לאחר שחזר המסמך מדסי הוסיף את העמלות שנשכחו על ידי המזכירה והמסמך נשלח שוב לאישור (עמוד 32). (המסמכים הוגשו וסומנו כ- ת/1 ו- נ/1). לא השתכנענו כי התוספות שהוסיף התובע בכתב ידו אושרו על ידי דסי, ממנהלי הנתבעות, או שהוכרו על ידי הנתבעות בדרך אחרת. התובע לא הוכיח את העמלות הנוספות והבונוסים אותם הוסיף. 50. בסעיף 68 לסיכומיהן מפנות הנתבעות לסעיף 49 לתצהירו של שלמה, בו מפורטים הסכומים שקוזזו כנגד יתרת העמלות להן זכאי התובע. באשר לסכומים אלו הננו מכריעים כך: א. 2,250 ₪ כהלוואה - שלמה הצהיר (סעיף 41 לתצהירו) כי לאחר שאישר לתובע הלוואה בסך 23,000 ₪, הוא מסר לתובע צ'ק על סך 2,250 ₪ (העתק הצ'ק צורף לתצהיר כנספח י"ד 1). לאחר מכן פנה התובע לדסי, אשר לא ידע על מתן הצ'ק, ובלא ליידע אותו על קבלת הצ'ק קיבל ממנו את מלוא סכום ההלוואה, בסך 23,000 ₪ (העתק הצ'ק צורף לתצהיר כנספח יד' 2). דסי הצהיר דברים דומים בעניין זה (סעיף 20 לתצהירו). דברים אלו אינם תואמים את שנכתב בסעיף 32 לכתב ההגנה המתוקן. על פיו, ביקש התובע הלוואה בסך 20,000 ₪, התובע קיבל משלמה 3,000 ₪ ולאחר מכן פנה לדסי וקיבל ממנו 20,000 ₪ נוספים ובסך הכל קיבל 23,000 ₪. התובע הצהיר (סעיף 33 לתצהירו) כי קיבל כהלוואה 20,000 ₪ בלבד. במסגרת חקירתו לא נשאל התובע לגבי סכום זה. מכל האמור לא השתכנענו כי התובע קיבל מידי הנתבעות את הסכום בסך 2,250 ₪ כהלוואה. הנתבעות לא הוכיחו כי התובע נותר חייב להן סכום זה ומשום כך אין הן זכאיות לקזזו. ב. 2,000 ₪ כמקדמה על חשבון עמלות - דסי הצהיר (סעיף 26 לתצהירו) כי לאחר תום יחסי המסחר ביניהם, נתן לתובע, לבקשתו, צ'ק בסך 2,000 ₪ על חשבון מכירות עתידיות. לאחר מכן מכר התובע מכשיר אחד בלבד ואת התשלום הראשון בעבורו, בסך 750 ₪, הותיר אצלו. מכאן שהתובע חייב לנתבעות סכום זה (תצלום הצ'ק צורף כנספח טז' לתצהירו של דסי). בחקירתו של דסי לא נסתרה עובדת מסירת הסכום לתובע, וב"כ התובע אף הציג את קבלת הכסף כביסוס לטענתו כי באותה התקופה התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים. משהתובע לא סתר את קבלת הסכום על ידו ולא טען כי השיב אותו, זכאיות הנתבעות לקזזו. ג. 4,381 ₪ עבור ביטוח רכב - שלמה הצהיר (סעיף 43 לתצהירו) כי הנתבעות שילמו עבור התובע את ביטוח הרכב שלו, מאחר והרכב היה רשום על שם הנתבעות ומאחר שהביטוח יצא על שמן. הנתבעות לא הוכיחו את תשלום הסכומים על ידן, וכן לא הוכיחו כי התובע היה חייב בהשבת הסכום. הסכום הנטען הינו בחלקו עבור שנת 95', והנתבעות לא הוכיחו כי עשו דבר לגביית הסכום מהתובע ולא קיזזו אותו מהסכומים שהעבירו לו. מכאן, שאין הן זכאיות לקזז סכום זה. ד. 2,990 ₪ ששולמו לתובע ביתר - שלמה הצהיר כי בצ'ק, שצורף וסומן כנספח יח' לתצהירו, שולם לתובע סכום זה ביתר. הנתבעות לא הסבירו, ומכאן שלא הוכיחו, מדוע סכום זה הינו ביתר. מכאן, שאין הן זכאיות לקזז סכום זה. ה. 1,219 ₪ עמלות מכירה להן לא היה זכאי בתובע - שלמה הצהיר (סעיף 53 לתצהירו) כי התובע השיג סכום זה במרמה במסגרת מכירה שביצע ביום 5.6.96. התובע לא העביר סך של 719 ₪ עבור התשלום הראשון ו- 500 ₪ הוחזרו ללקוח, על פי דרישת התובע, בתמורה לטיפול שיניים שיקבל התובע ממנו. שלמה צירף לתצהירו את נספח כ"א שהינו מכתב ממזכירתו, הגב' שרה שביט, המתאר בפירוט את השתלשלות האירועים. הגב' שרה שביט הצהירה בעניין זה בתמצות (סעיף 19 לתצהירה) ודבריה אינם תואמים את שנאמר על די מר שלמה בתצהירו ובנספח כ"א. התובע טוען כי מכירה זו, על כל תנאיה, נעשתה בתיאום עם שלמה. לאור העובדה כי התובע לא נחקר בעניין זה, יש בידינו לקבוע כי הנתבעות לא הוכיח את טענתן ואין הן זכאיות לקזז סכומים אלו. ו. 426 ₪ עקב אי כיבוד צ'ק שמסר התובע לנתבעות בגין רכישת חומרי ניקוי למכשיר קירבי - העתק הצ'ק שהוחזר וכן חשבונית המס שהוצאה לתובע צורפו לתצהירו של מר שלמה כנספחים ח'1 ו- ח'2. טענתן זו של הנתבעות לא הוכחשה על ידי התובע, והן זכאיות לקזז סכום זה. 51. מכל האמור עולה כי הנתבעות נותרו חייבות לתובע בעבור יתרת עמלות מכירותיו האישיות סך של 9,922 ₪, ומסכום זה רשאיות הן לקזז 2,426 ₪, כך שבסה"כ נותרו הנתבעות חייבות לתובע סך של 7,496 ₪. 52. בגין סכום זה אין הנתבעות חייבות בפיצויי הלנת שכר, שכן אי התשלום נבע מחילוקי דעות שיש בהם ממש. בשל כך שאין ללמוד ממסמך הפקידה (נספח י"ב לתצהיר התובע) מהם תאריכי המכירות המצויינים בו, ישא הסכום במסגרת רכיב זה הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום יחסי העבודה ועד התשלום בפועל. הפרשי עמלות אישיות 53. במסגרת רכיב זה טוען התובע כי הובטח לו על ידי הנתבעות תשלום עמלה בסך 100 ₪ בשל היותו "עצמאי" בעבור כל מכירה אישית. עמלה זו משולמת בנוסף לעמלה בגין מכירת המכשיר עצמו. לטענת התובע עמלה זו אושרה ושולמה לו במשך תקופה ארוכה, כפי שעולה מדפי סיכום המכירה שצירף לתצהירו (נספח יג' 1-19). מסיכומי מכירה אחרים נמחקה התוספת על ידי מנהלי הנתבעות ולא שולמה לו. לאחר תקופה מסוימת חדל התובע לדרוש את התוספת וזאת לאור איום הנתבעות כי יפטרו אותו. לטענת הנתבעות, לתובע מעולם לא הובטחה תוספת זו. הרישום בדפי המכירה אינו מוכיח כי התשלום ניתן בשל היותו "עצמאי". 54. הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את תביעת התובע במסגרת רכיב זה, הן בשל העובדה שלא עלה בידו להוכיח כי התוספת ניתנה לו בשל היותו עצמאי, והן בשל חוסר תום הלב שבטענה עצמה. אין התובע יכול להחזיק את המקל משני קצוותיו: מן הצד האחד לטעון כי הוא "עובד", ולדרוש את הזכויות המגיעות לו בשל כך, ומן הצד השני לתבוע את מה שהובטח לו, לכאורה, כ"עצמאי". 55. על פי ההלכה הפסוקה, מי שהועסק כ"עצמאי" והוכר על ידי בית הדין כ"עובד" לאחר סיום יחסי העבודה, אינו צריך להשיב, אלא במקרים חריגים, את שניתן לו כעצמאי (ע"ע 300256/98 אורי אייזיק - תה"ל תכנון המים לישראל, תק-אר2002(2), 343). זאת במטרה להרתיע מעבידים מלהעסיק את עובדיהם בצורות העסקה פקטיביות. אולם, אין הדבר דומה למצב שלפנינו בו לאחר סיום יחסי העבודה תובע התובע זכויות המגיעות לו כ"עובד" וכ"עצמאי" . מכאן, שהתביעה להפרשי עמלות אישיות נדחית. "קירבי ביד" בגין עמלות אישיות 56. לטענת התובע הובטח לו בתחילת שנת 93' על ידי מהנהל הנתבעת 1 כי על כל 4 מכירות אישיות בחודש יקבל מכשיר קירבי חינם. משעמד התובע ביעד, הועלה מספר המכשירים המזכים במכשיר חינם ל-6, ולאחר מכן ל-10 מכשירים. בחלוף מספר חודשים הבין התובע כי הנתבעת 1 אינה מתכוונת למסור לידיו את המכשירים והחליט שלא להתקומם על מנת שלא לאבד את מקום עבודתו. במסגרת רכיב זה תובע התובע 6 מכשירי קירבי או את שווים. לביסוס טענתו מביא התובע מפסק הדין שניתן בעניינו של אורן נקאש, שאף הוא הועסק כסוכן של הנתבעת 1, תב"ע נד/ 2024-3 נקאש אורן - קי.בי. מערכות מתקדמות לניקוי בע"מ,עבודה אזורי, כרך ז, 440, בו נקבע כי מר אורן נקאש אינו זכאי למכשיר קירבי ביד בשל כך שהוא סומך את תביעתו על שהוסכם בין הנתבעת והסוכן מקס אינון ביחס לתנאי עבודתו, ואין בכך כדי להשליך על תנאי עבודתו שלו. התובע צירף לתצהירו, כנספח ט', מכתב שנשלח אליו על ידי דסי ובו נכתב כי יימסרו לו שתי מכונות קירבי בעבור מכירות, לפי סיכום עם שלמה. 57. לטענת הנתבעות לא הובטח לתובע כי יקבל מכשיר קירבי ביד בשל מכירות אישיות, וכי אין נוהל כזה בחברה. על פי נוהלי החברה, סוכן העומד ביעד שנקבע, נזקף לזכותו מכשיר קירבי אותו הוא מקבל, כמלאי ראשוני, במידה והוא מקבל לידיו סניף של הנתבעות. התובע לא עמד ביעדי המכירות ולא קיבל לידיו סניף, כך שאין הוא זכאי למכשיר קירבי ובוודאי לא לתשלום בשוויו. 58. החלטנו לדחות רכיב זה בתביעת התובע מהטעמים הבאים: ראשית, מכלל העדויות שהובאו בפנינו עולה כי הנוהל שהיה נהוג בנתבעות באשר למתן קירבי הוא כי סוכן העומד ביעד שנקבע נזקף לזכותו מכשיר אותו הוא מקבל אם וכאשר הוא מקבל לידיו סניף של הנתבעות. בעניין זה הצהירו מנהלי הנתבעות מר שלמה ומר דסי ואף מרבית יתר עדי התביעה. מר גיל קריטי, שהועסק בעבר כסוכן בנתבעות וכיום הוא יבואן של מכשרי קירבי, העיד בעניין זה כך: "ש. האם ידוע לך ההבדל של בונוס קירבי "אין דה בנק" או, "פרי קירבי" שאתה מקבל ביד, לא בבנק? ת. שמעתי רק על המושג שאפשר לקבל קרבי רק אם אתה פותח סניף..., ש. אתה קיבלת שוברים כאלה? ת. כן קיבלתי ומימשתי כאשר התמנתי למנהל סניף.." (עמוד 106). שנית, התובע טוען כי הוא זכאי ל- 6 מכשירים או לשוויים. כאמור, אף לטענת התובע זכאות זו מותנית בעמידה ביעדי מכירה. התובע לא הביא כל הוכחה, פרט לעדותו, באשר למכירות אותן ביצע ואשר בגינן הוא זכאי למכשירים. ומכאן שלא עמד בנטל הוכחת רכיב זה. שלישית, התובע אינו יכול להיבנות מקביעת בית הדין בתב"ע נד/2024-3, שם נקבע כי התובע באותו הליך אינו יכול לבסס את תביעתו על תנאים שהוסכמו עם סוכן אחר - הוא התובע בתביעה שלפנינו - בלא שבית הדין דן או קבע ממצא עובדתי כלשהו באשר לזכאותו למעשה. יתרה מכך, בפסק הדין נקבע כי "את המכשירים עצמם (ולא את עלותם) מקבל מי שפותח סניף עצמאי של חברת קירבי העולמית ואלה משמשים לו כמלאי התחלתי" (שם). רביעית, מנספח ט' לתצהיר התובע לא ניתן ללמוד על זכאותו לשני מכשירי קירבי. באותו מסמך נכתב במפורש כי המכשירים יינתנו לפי סיכום שייעשה עם שלמה. סיכום שכזה לא נעשה ומכאן שלא התגבשה זכאות התובע. מכאן שתביעת התובע למכשירי "קירבי ביד" נדחית. הבטחה לקבלת סניף: 59. לטענת התובע הובטח לו על ידי מנהלי הנתבעות כי הוא יקבל סניף של קירבי. ומוסיף, כי ההבטחה אף נרשמה על ידי מר שלמה אך נגרסה על ידו. התובע אינו מציג כל מסמך שיש בו כדי להעיד על ההבטחה שניתנה לו, והוא מבסס טענתו במסגרת רכיב זה על תצהירים שהוגשו על ידי עדים מטעמו. לטענת הנתבעות לא הובטח לתובע מעולם כי יקבל לידיו סניף של קירבי. קבלת סניף מותנית בעמידה ביעדי מכירה גבוהים ביותר, בהם לא עמד התובע. מוסיפות הנתבעות כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עמד ביעדים אלו או כי הובטח לו כי יקבל סניף, וכי אף בעדויות העדים מטעמו אין כדי לבסס זאת. 60. לאחר שמיעת העדויות הגענו לכלל מסקנה כי דינה של תביעת התובע במסגרת רכיב זה להידחות. לא עלה בידי התובע להוכיח שניתנה לו הבטחה על פיה יקבל לידיו סניף של קירבי או כי עמד ביעדים המקנים זכות זו. מרבית העדים מטעם התובע העידו כי לתובע הובטח סניף, על סמך התרשמותם או אמונתם. העיד מר אורן נקאש כך בחקירתו: "נכון שמר פולקמן ואחיו לא באו ואמרו לי באופן אישי שמקס עומד לפתוח סניף, אבל מהשיחות שהתנהלו ביננו זה השתמע והיה ברור וגם חלק מהאנשים אמרו לי את זה" (עמוד 8, שורת 16-14). חלק מהעדים העידו על שנאמר להם לגבי הכוונה לתת סניף לתובע. מר עוזי שליבו השיב כך בחקירתו: "עצם העמדה של סניף רעננה, היה נותן לו את הסניף וזה היה גם בשיחה עם התובע וגם משלמה..... אני יודע שבעקבות הצלחת הסניף הוא (התובע ו.ל. ) היה אמור לקבל את הסניף" (עמוד 18, שורות 8-4) אף לא אחד מעדי התובע העיד עדות ישירה להבטחה שניתנה לתובע על פיה יקבל לידיו סניף, או כי התובע עמד ביעדים שהוצבו לו על ידי מנהלי הנתבעות. 61. מתן סניף לסוכן הינה החלטה כבדת משקל הנתונה לשיקול דעתם של מנהלי הנתבעות. הוכח בפנינו כי לאורך זמן אכן קודמו סוכנים וקיבלו לידיהם סניפים. כאמור לא הובאה לפנינו עדות על הבטחה שניתנה לתובע בעניין זה או כי עמד ביעדים המקנים אפשרות זו. מכל האמור עולה כי תביעת התובע להפסד רווחים בגין אי מימוש ההבטחה להעביר לידיו סניף של הנתבעות נדחית. קבלת קירבי ביד בשל הבאת אנשי צוות למעמד של ראשי צוותים 62. התובע לא הביא ראיה כלשהי שיש בה כדי לתמוך בטענתו כי הובטח לו מכשיר קירבי ביד בשל הבאת אנשי צוות למעמד של ראשי צוותים. כמו כן לא הובאה כל ראיה מטעמו כי 14 הסוכנים שאת שמותיהם פירט בחקירתו אכן הובאו על ידי למעמד זה. לפיכך יש לדחות רכיב זה בתביעתו. מכונית פז'ו 63. גם במסגרת רכיב זה בתביעתו לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לבסס את טענת התובע כי הובטחה לו מכונית פז'ו באם יצליח למכור 30 מכשירים בחודש אחד, לפיכך רכיב זה בתביעתו נדחה. כתב הוויתור של התובע מיום 1.1.95 64. אין אנו נדרשים לדון בנפקותו של כתב הוויתור (נספח ט' לתצהיר התובע) על טענות התובע המתייחסות למועד שלפני 1.1.95, וזאת לאור העובדה כי רכיבי התביעה שהתקבלו בחלקם אינם ניתנים לוויתור וחלקם מאוחרים לתאריך זה. קיזוז 65. הנתבעות ביקשו לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע סכומים שהוא חייב להן בגין הלוואה שנתנו לו ושכנגדה נרשם משכון לזכותן. אין הנתבעות יכולות לקזז סכומים אלו במסגרת תביעה זו שכן הליכי מימוש המשכון מבוצעים כיום בלשכת ההוצאה לפועל וכן הוגשה תביעה לתשלום ההלוואה בבית המשפט השלום בת"א (ת/9). 66. התובע לא הכחיש את טענת הנתבעות כי לא שילם להן את סכום ההוצאות שנפסקו לחובתו (2,500 ₪ בצרוף מע"מ) במסגרת ההחלטה בה נתקבלה בקשתו לתיקון כתב התביעה. מכאן, שיש לקזז מסכום התביעה סך - 2,925 ₪. 67. על פי סעיף 25 לכתב ההגנה המתוקן יש לקזז מהסכום שנפסק לתובע סך - 1,000 ₪ שהוא נותר חייב לנתבעות. מכאן, שמהסכומים שנפסקו לתובע יש להפחית 3,925 ₪. סיכומם של דברים: 68. מכל האמור לעיל הגענו לכלל ההכרעות הבאות: א. בין התובע והנתבעות התקיימות יחסי עובד ומעביד מ- 26.3.93 ועד 8/96 ברציפות. ב. התובע לא פוטר מעבודתו אלא עזב ביוזמתו ולכן אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. ג. התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בסך - 11,154 ₪. ד. התובע זכאי לדמי הבראה בסך - 2,363 ₪. ה. התובע זכאי ליתרת עמלות אישיות בסך - 7,496 ₪. ו. התובע אינו זכאי לתשלומים עבור "קול אאוט", הפרשי עמלות אישיות, "קירבי ביד" בגין מכירות אישיות ובגין הבאת סוכן למעמד של ראש צוות, פיצוי בגין הפסד רווח ומכונית פז'ו. ז. מסכום התביעה יש לקזז 3,925 ₪. מכל האמור נמצא כי לאחר הקיזוז חייבות הנתבעות, במאוחד ובנפרד, לתובע סך - 17,088 ₪. לסכום זה יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה בחודש אוגוסט 1996 ועד למועד התשלום בפועל. בשל כך שהתביעה התקבלה בחלק קטן מסך 550,000 ₪, בהם העמיד התובע את תביעתו אין צו להוצאות. היה וחלק מן האגרה לא שולמה - היא תשלום במועד קבלת פסק הדין. חוזהסוכן מכירות