פסק דין הנשיא סטיב אדלר פתח דבר הערעור שלפנינו עוסק בשאלה האם פיטוריהם של המערערים 3 ו- 4; מר טל תמיר, יו"ר ועד העובדים במתנ"ס קרית מלאכי (להלן: מר תמיר), והגב' שמחה חייק, חברת הוועד (להלן: גב' חייק), היו שלא כדין ונעשו בשל פעילותם הארגונית בוועד העובדים. בית הדין האזורי בבאר-שבע דחה את עתירתם של המערערים למתן צווי מניעה כנגד פיטוריהם וקבע כי הפיטורים נעשו במסגרת צמצומים והבראת המתנ"ס ולא בשל חברותם בוועד העובדים והפעילות שנקטו במסגרתו. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המערערים לבית דין זה גם בקשה למתן סעדים זמניים כנגד פיטוריהם . לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת טענות באי כוח הצדדים, נחה דעתנו כי לכאורה היו פיטוריהם של מר תמיר ושל הגב' חייק בשל תפקידם ופעילותם בוועד העובדים. משכך, בתום הדיון שהתקיים בפנינו ביום 16.1.2003, ניתן סעד זמני במסגרתו הורינו על החזרתם המיידית לעבודה, החל מיום 19.1.2003. בשל דחיפות העניין, ההחלטה למתן סעד זמני ניתנה ללא נימוקים, ואלה ימסרו במסגרת פסק דין זה. עובדות המקרה [2] נעמוד תחילה על עיקרי העובדות העומדות בבסיס ערעור זה ועל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים על- פי חומר הראיות שהונח בפני בית הדין: המשיב 1, מתנ"ס קרית מלאכי (להלן: המתנ"ס), מעסיק כ- 180 עובדים, מתוכם כ- 27 עובדים "קבועים" וכ- 25 עובדים מאורגנים. חלק ניכר מן העובדים שאינם מאורגנים מועסקים במשרות חלקיות. כפי שקבע בית הדין קמא, אין הצדדים חלוקים על כי המתנ"ס נמצא בגירעון תקציבי גדול וכי יש צורך בייעול שבמסגרתו נדרש גם פיטורם של חלק מעובדיו. על רקע שמועות שנפוצו בין עובדי המתנ"ס באשר להליך פיטורים צפוי, התאגדו חלק מעובדי המתנ"ס (כאמור, מדובר בכ - 25 עובדים), וביום 15.4.2002 ערכו בחירות והקימו וועד העובדים. מר תמיר נבחר כיו"ר וועד העובדים, הגב' חייק והגב' סילביה ססלר כחברות וועד. הודעה על התאגדותם של העובדים ועל בחירת חברי הוועד נמסרה להנהלת המתנ"ס. ביום 8.5.2002, יום קודם המועד החוקי האחרון לתשלום שכר חודש אפריל, כינסה הנהלת המתנ"ס ישיבה עם חלק מעובדיה, בה הציגה את הגירעון הקשה אליו נקלע המתנ"ס והבהירה לעובדים את הצורך בעריכת תכנית התייעלות קשה וכואבת, אשר תכלול גם פיטורים וקיצוצי שכר. בשל קשייו התקציביים של המתנ"ס, לא שולמה לעובדים משכורת חודש אפריל 2002. משראו כך, נקטו עובדי המתנ"ס צעדים ארגוניים והכריזו על סכסוך עבודה. ביום 14.5.2002 שלחה המערערת 1 (להלן: ההסתדרות) לממונה הראשי על יחסי עבודה הודעה על סכסוך עבודה, בעניין אי-תשלום שכר חודש אפריל 2002 לעובדי המתנ"ס. ביום 22.5.2002 שלח מר מאיר בן-חמו (להלן: מר בן-חמו), מנהל המתנ"ס, מכתב למר תמיר, בו הביע את אי שביעות רצונו מסגירת המתנ"ס באותו היום, שנעשתה במסגרת צעדי המחאה שנקט ועד העובדים בגין אי תשלום המשכורות. בעקבות הבטחה של הנהלת המתנ"ס, כי שכר העובדים ישולם תוך זמן קצר, שבו עובדי המתנ"ס לעבודתם. ביום 24.5.2002 הגישה הנהלת המתנ"ס לראש העיר, מר ליאור קצב, תכנית התייעלות והבראה, הכוללת פיטורי מספר עובדים וקיצוץ משרתם של עובדים נוספים. תכנית ההבראה קיבלה את אישורו של ראש העיר. בישיבה שהתקיימה בין הנהלת המתנ"ס לבין נציגי העובדים ביום 2.6.2002, הונחה בפני העובדים תכנית ההבראה, ללא פירוט שמותיהם של העובדים המיועדים לפיטורים או אלה שמשכורתם תקוצץ. חרף בקשת נציגות העובדים, סירבה ההנהלה למסור לידיהם רשימה שמית של העובדים העתידים להיפגע מתוכנית ההבראה. משכך, החליט ועד העובדים שלא לשתף פעולה עם ההנהלה בכל הנוגע לתוכנית זו. ביום 6.6.2002, זימנה ההנהלה לשימוע את העובדים שנכללו ברשימת הפיטורים, ללא שיתוף נציגות העובדים, אשר כאמור, התנגדה לביצוע תכנית ההבראה. נציגות העובדים, שחששה כי הליך השימוע יפגע בעובדים שאינם מיוצגים, הורתה לעובדים שלא להתייצב לשימוע. כך עולה מן המכתב ששלח הוועד למר בן-חמו ביום 17.6.2002. במכתב נוסף ששלח ועד העובדים למר בן-חמו, ביום 19.6.2002, נכתב כך: "ברגע שיש ועד עובדים במתנ"ס, ועד העובדים וההסתדרות הם המוסמכים לנהל משא ומתן בשם העובדים". בסופו של דבר, הוציאה ההנהלה מכתבי פיטורים ואלו נשלחו לעובדים במהלך חודש אוגוסט 2002, בלא שנערך להם הליך שימוע, בלא שניתנה הסכמת ועד העובדים לפיטורים או שקוימה עימו התייעצות כלשהי. ביום 19.8.2002 נשלחו מכתבי פיטורים למספר עובדים, ביניהם למר תמיר ולגב' חייק, חברי ועד העובדים. במכתבים שקיבלו נכתב כי הפיטורים הם לאור "... המצב הכספי הקשה אליו נקלע המתנ"ס על תוכנית קיצוצים...". ביום 20.8.2002 נשלחו מכתבים למספר עובדים, ביניהם הגב' ססלר - חברת ועד העובדים, על קיצוץ בשכרם בשל מצבו הפיננסי הקשה של המתנ"ס. "הבקשה הראשונה" בבית הדין האזורי [3] ביום 9.9.2002 הגיש ועד העובדים בקשת צד בסכסוך קיבוצי לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע אשר הסתיימה בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין מיום 17.9.2002. בהסכם הפשרה באו הצדדים לידי הסכמה באשר להשעיית הליכי הפיטורים ולניהול משא ומתן בנוגע לתוכנית ההבראה ופיטורי הצמצום. תאריך היעד לסיום המשא ומתן נקבע ליום 1.10.2002. בעקבות פסק הדין, ניהלו הצדדים שלוש ישיבות משא ומתן בתאריכים 19.9.2002, 30.9.2002, 1.10.2002, שהסתיימו ללא תוצאות. בתום הישיבה השלישית אישרה ועדת ההבראה של המתנ"ס, באופן חד-צדדי, את קיום תוכנית ההבראה בכפוף לשינויים שפורטו בהחלטתה מיום 1.10.2002. בסיומה של ההחלטה צוין, כי יש לערוך שימוע לעובדים העומדים בפני פיטורים. יצוין, כי במהלך תקופת "המשא ומתן", לא התנהלו ענייני המתנ"ס על מי מנוחות. העובדים פתחו בשביתה, ובין היתר לא אפשרו את הפעלת המתנ"ס כסדרה והבעירו צמיגים בפתח המתנ"ס. ממכתב ששלח ראש העיר למנהל המתנ"ס ביום 22.9.2002 ניכר, כי מר קצב ראה בהבערת הצמיגים על ידי העובדים נסיון הצתה של המתנ"ס ולפיכך ביקש למצות את הדין עם מארגני "ההצתה", ובכללם מר תמיר. אולם, למעשה נראה כי הבערת הצמיגים לא היתה נסיון הצתה של המתנ"ס, אלא פעולת מחאה של העובדים מחוץ למתנ"ס שלא הסבה כל נזק. אוסיף, כי הערותיו של חברי השופט פליטמן בעניין זה אינן עולות בקנה אחד עם המציאות הישראלית, בה הבערת צמיגים כפעולת מחאה במסגרת שביתה או הפגנה במקום עבודה עקב אי תשלום שכר, אינה בגדר חזון נפרץ. ביום 23.10.2002 שלח מר בן-חמו, מנהל המתנ"ס מכתב לשובתים, בו הזהירם כי במידה ולא ישובו לעבודתם באופן מיידי, הדבר עלול להוביל לפיטוריהם. בתום הדיון הראשון בבית הדין האזורי נקצב כאמור זמן ליישוב הסכסוך בדרך של משא ומתן. לאחר תקופת המשא ומתן, שנסתיימה ביום 1.10.2002, שבה הנהלת המתנ"ס ושלחה מכתבי פיטורים למספר עובדים, ביניהם למר תמיר ולגב' חייק, הם המערערים שלפנינו. הבקשה השניה בבית הדין האזורי [4] הבקשה השניה (סק 1074/02) הוגשה לבית הדין האזורי ביום 28.10.02, לאחר שהנהלת המתנ"ס פיטרה את המערערים בשנית. בבקשתם בפני בית הדין טענו המערערים, כי המשא ומתן שנוהל עימם בנוגע להליך ההבראה נעשה רק למראית עין. לדידם, בעוד העובדים קיימו את ההסכמות שביסוד פסק הדין והציעו הצעות לגיבוש תכנית התייעלות כוללת במתנ"ס, הרי שהנהלת המתנ"ס דבקה בתוכניתה המקורית שבאה על מנת לפגוע בהתארגנות העובדים, ולא היתה מוכנה לשאת ולתת עימם בלב פתוח ובנפש חפצה. לטענת המערערים, הנהלת המתנ"ס הבהירה לנציגי העובדים, כי "מה שהיה הוא שיהיה במתנ"ס". בסיום תקופת המשא ומתן פוטרו חברי הוועד באופן שרירותי בשנית, זאת מבלי להציג טענה כלשהי כנגד עבודתם במתנ"ס. לטענת המערערים, הנהלת המתנ"ס מנסה לנצל את מצבו הכספי הקשה של המתנ"ס, אשר נגרם לטענתם עקב ניהול כושל ואי סדרים כספיים, על מנת לפגוע בהתארגנות העובדים, ולהביא לפיטורי חברי הוועד. מנגד טוענים המשיבים, כי הפיטורים נעשו ממניעים ענייניים בלבד, והשיקול העיקרי שנלקח בחשבון היה עלות העובדים ואופי עבודתם. שיקולי ההתייעלות ותכנית ההבראה הם שעמדו בבסיס הליך הפיטורים, ומשכך ההליך נעשה בתום לב ובהגינות. בנוסף, טוענים המשיבים, כי אם היה כשלון במשא ומתן הרי שהוא נגרם כתוצאה מהתנהלות ועד העובדים, אשר סיכל את הצלחת המשא ומתן. כאמור, בית הדין האזורי דחה את עתירתם של המערערים וקבע כי פיטוריהם נעשו במסגרת הליך צמצומים ולא בשל פעילותם הארגונית. ההליך שבפנינו [5] בפנינו, שבו הצדדים וחזרו על טענותיהם בבית הדין קמא. המערערים טוענים כי בית הדין האזורי לא הביא בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות שהיוו בסיס לפיטורים ולכישלון המשא ומתן, עובדות המובילות, לטענתם, למסקנה כי הפיטורים נעשו משיקולים פסולים של פגיעה בהתארגנות העובדים. המשיבים סומכים ידיהם על פסק הדין, מסקנתו ונימוקיו, ושבים על טענתם כי הפיטורים נעשו כדין במסגרת הליך ההבראה של המתנ"ס. דיון והכרעה ההגנה על חופש ההתאגדות [6] השאלה העיקרית העומדת בפנינו בערעור זה היא האם פיטוריהם של מר תמיר והגב' חייק נעשו בשל תפקידם ופעילותם בוועד העובדים ובשל הצעדים הארגוניים שנקטו עובדי המתנ"ס? סעיף 33י לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, שכותרתו: איסור פגיעה בעובד לענין חברות או פעילות בועד עובדים או בארגון עובדים, קובע כדלקמן: "33י. [א] מעביד לא יפטר עובד, לא ירע תנאי עבודה של עובד, ולא יימנע מקבלה של אדם לעבודה, בשל אחד מאלה: [1] חברותו או פעילותו בארגון עובדים; [2] פעילותו לצורך הקמה של ארגון עובדים; [3] הימנעותו מהיותו חבר בארגון עובדים או הפסקת חברותו בארגון עובדים; [4] חברותו בועד עובדים או פעילותו בועד עובדים הפועל במסגרת ארגון עובדים; לענין זה, יראו ועד עובדים כפועל במסגרת ארגון עובדים אם יושב ראש ארגון העובדים או מי מטעמו נתן הודעה בכתב המאשרת זאת; [5] פעילותו לצורך הקמה של ועד עובדים. [ב] בסעיף זה, 'תנאי עבודה' - לרבות קידום בעבודה, הכשרה או השתלמות מקצועית, פיצויי פיטורים, הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מעבודה". יצוין, כי נוסף על הסעד האזרחי של החזרת העובד/ת לעבודה ותשלום פיצויים, נקבעה בחוק גם סנקציה פלילית. כך, בסעיף 33יד לחוק הסכמים קיבוצים: "33יד. הנמנע מקבלתו של אדם לעבודה, המרע את תנאי עבודתו של עובד או המפטר עובד בשל אחד מאלה, דינו - קנס ... [1] חברותו בארגון עובדים או בועד עובדים; [2] הימנעותו מהיותו חבר בארגון עובדים; [3] הפסקת חברותו בארגון עובדים". סעיפים אלה הוספו לחוק בתיקון מס' 6 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957, בעקבות מספר פסקי דין בהם נקבעו עקרונות אלה. בפסק דין דלק הוכרזו שלא כדין פיטורי צמצום וניתן סעד של החזרה לעבודה, באשר חלק הארי של העובדים המפוטרים שם היו עובדים מאורגנים. בין הנימוקים אשר עמדו בבסיס פסק הדין היו: איסור אפליה על בסיס חברות בארגון עובדים אשר יש בה משום הפרה של עקרון השוויון והפרת חופש ההתאגדות של העובדים. מאוחר יותר, בפסק דין הורן את לייבוביץ', הרחבנו את מסגרת ההגנה על התארגנות העובדים עת הוכרזו פיטורים שנבעו מחברותם של העובדים בארגון העובדים ובוועד העובדים ומהשתתפותם בצעדים ארגוניים, כפיטורים שלא כדין. בפסק הדין אי. סי. איי. טלקום נקבע, כי די בחשד שנימוקי הפיטורים אינם ענייניים על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל המעביד להראות כי הליך הפיטורים נעשה כדין ומשיקולים ענייניים. וכך נאמר שם: "הלכה פסוקה היא, כי מעסיק אינו רשאי לפטר עובדים אך בשל השתייכותם לארגון עובדים. לאחרונה אימץ אף המחוקק את עיקרון ההגנה על זכות העובד להצטרף לארגון עובדים וזאת במסגרת סעיף 33י(א) לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז -1957. עקרון חופש ההתאגדות מונע, בנסיבות מסוימות, פיטורים של שיעור גבוה של עובדים מאורגנים, בהשוואה לשיעור נמוך של עובדים בלתי מאורגנים. הכלל הוא, שעל המעסיק רובץ נטל ההוכחה, כי בחירת המועמדים לפיטורים נעשתה מנימוקים ענייניים ולא מטעמי השתייכות לארגון העובדים [ההדגשה הוספה]". [7] כאמור לעיל, דחה בית הדין האזורי את תביעתם של המערערים על סמך הקביעה כי פיטוריהם נעשו במסגרת תכנית צמצומים. אולם, כפי שנאמר לעיל, פיטורים בשל חברות או פעילות בארגון עובדים או בשל צעדים ארגוניים, הם פיטורים פסולים ובטלים, אפילו נעשו במסגרת פיטורי צמצום. נאמר כבר בשלב זה, כי על פי חומר הראיות שהונח בפנינו, הליך הפיטורים של מר תמיר ושל הגב' חייק לא נעשה משיקולים ענייניים, כפי שיפורט להלן. התייחסות הנהלת המתנ"ס וראש העיר לפעילות הארגונית [8] כפי שנפרט להלן, ניתן לעמוד בעניננו על תשתית עובדתית מוצקה המלמדת על התייחסות שאינה ראויה מצד הנהלת המתנ"ס ומצד ראש העיר באשר לזכותם של העובדים להתארגן ולנקוט צעדים ארגוניים בכלל ולזכות השביתה הקיימת להם, בפרט. נדגיש, כי אף שאין דרכו של בית דין זה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, במקרה זה נאלצים אנו לחרוג ממנהגנו בשל שני טעמים: ראשון, קיומן של טענות עובדתיות שהועלו על ידי הצדדים ובית הדין האזורי נמנע מלהכריע בהן. שני וראשון במעלה, סבורים אנו כי בית הדין האזורי לא העניק משקל ראוי לעובדות מסוימות, אשר לדידנו יש בהן כדי לשפוך אור אחר על המניע לפיטוריהם של המערערים ולהטות את הכף למסקנה כי פיטוריהם לא היו רק תוצאה של בעיות תקציביות. כך למשל, בית הדין קמא לא העניק משקל משביע רצון לטענות המערערים בדבר התבטאויותיו של המשיב 3, מר ליאור קצב, לפיהן הפיטורים הם סנקציה על התנהגות העובדים ומר תמיר, יו"ר הוועד, בראשם. בית הדין קמא אף לא ייחס משקל ראוי לעדותו של מר אזולאי בתצהירו, לפיה אמר לו מר אבוטבול, כי הוא אינו מעוניין בהמשך עבודתו של מר תמיר בשל היותו יו"ר הועד. ואלה הן הראיות המלמדות על כי מר תמיר והגב' חייק פוטרו בשל חברותם בארגון העובדים ופעילותם במסגרתו, לרבות השביתה שנערכה כנגד אי תשלום השכר והכוונה לפטר עובדים; [א] במסגרת שביתתם של עובדי המתנ"ס ביום 22.5.2002, מנע מר תמיר ממנהל המתנ"ס להיכנס למשרדו. בתגובה, שיגר מר בן חמו למר תמיר מכתב בו נאמר, בין היתר: "היום הבהרתי את הדברים בע"פ ולמניעת ספק, מכתב זה אליך - באם יסגר המתנ"ס שוב, איאלץ לנקוט בצעדים ובכללם, פניה למשטרה ופתיחה בכח של המבנה. כל ההוצאות בגין פעילות אלו יחולו עליך". יש לציין, כי שביתתם של העובדים באה למחות כנגד אי-תשלום שכר חודש אפריל 2002. תגובת הנהלת המתנ"ס שבאה לידי ביטוי, בין היתר, באיומי פיטורים לא כללה התייחסות כלשהי לאי-תשלום השכר. [ב ] יו"ר הנהלת המתנ"ס, מר מישל אבוטבול, הבהיר למר תמיר כי ידאג אישית לפיטוריו בשל היותו יו"ר הוועד. מר אזולאי העיד בפני בית הדין האזורי (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 12.11.02), כדלקמן: "מישל [אבוטבול - ס.א.] כל הזמן אמר שהוא את טל תמיר לא רוצה כי הוא אירגן את ועד העובדים. אמרתי לו בוא נשב ונדבר הוא אמר לי חבל לך על הזמן, טל תמיר לא יהיה במתנ"ס בגלל שהוא בועד העובדים". [ג] שלא כטענת המתנ"ס לפיה הוצע למר תמיר להפחית מהיקף משרתו, עולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי כי לא הונחה בפניו אפשרות סבירה כזו (עמ' 23 לפרוטוקול הדיון, מיום 12.11.02). [ד] ביום 6.6.2002 נשלחו למספר עובדים מכתבים, ביניהם לחברי הוועד מר תמיר והגב' חייק, באשר לכוונת המתנ"ס לפטרם במסגרת הליך צמצומים והם אף הוזמנו לשימוע. ביום 11.6.2002 כתב מזכיר האיגוד המקצועי אל מר בן חמו, כי ככל שעובד מבקש זאת, יש לאפשר לו להסתייע בנציג עובדים בהליך השימוע. הוועד כתב למנהל המתנ"ס ביום 17.6.2002, כי הוא דוחה את תאריך השימוע עד להשגת חוות דעת משפטית. [ה] ביום 23.10.2002 נמסר לעובדים שלקחו חלק בשביתה המכתב הבא מאת מר בן חמו, מנהל המתנ"ס: "מאחר ואתמול פתחת בשביתה פראית ללא התראה, החליטה הנהלת המתנ"ס להעמידך על חומרת המעשים וההתנהגות כמו גם המשמעות שעלולה להיות על המשך העסקתך במתנ"ס [ההדגשה אינה במקור - ס.א.]. אי לכך, קורא אני לך לשוב מיד לעבודה ללא דיחוי וללא תנאי, אחרת 'תאומץ' השביתה ע'י הנהלת המתנ"ס אשר הסמיכה אותי לסגור את המתנ"ס לאלתר. המשמעות היא השעיית יחסי העבודה במתנ"ס עד להודעה חדשה. מיותר לציין כי בתקופה זו, כמו גם בימי השביתה הפראית לא תהיה זכאי לשכר. במידה ותרצה לחזור לעבודה - מתבקש אתה להסדיר את הנושא אצל ההנהלה". איום מעין זה המגולם במכתבו של מר בן חמו, לפיו השתתפות בשביתה עלולה להביא לפיטורים אישיים או לפיטורים במסגרת סגירת המתנ"ס, הוא איום המנוגד להוראות החוק. בשים לב למכלול התייחסותה של ההנהלה, אין ספק שיש במכתב זה משום הפעלת לחץ ואיום על העובדים שלא לנקוט בפעילות ארגונית. [ו] במהלך השביתה, איימו חברי הנהלה על השובתים, כי מעשיהם בלתי חוקיים והדבר עלול להוביל לפיטוריהם. [ז ] דבריו של ראש העיר - עם פרוץ השביתה, הוזמנו חברי ועד העובדים ללשכתו של ראש העיר מר קצב, אשר הודיע למר תמיר, כי בשל תפקידו כמנהל מחלקה במתנ"ס, הוא אינו רשאי לכהן כחבר וועד. בדברים אלה של ראש העיר, יש משום הפעלת לחץ על בעל תפקיד בארגון העובדים להימנע מהשתתפות בפעולות ארגוניות. אין בתפקידו של מר תמיר כמנהל מחלקה במתנ"ס כדי למנוע ממנו לשמש כיושב ראש הוועד או לקחת חלק בשביתת העובדים. במכתבו של ראש העיר קצב, מיום 22.9.2002, אשר תוכנו הועבר לנציגות העובדים, ניתנה להנהלת המתנ"ס הוראה למצות את הדין עם מר תמיר בשל השתתפותו בשביתה. מר קצב התנגד לפעולות המחאה של העובדים ואף הביע תרעומת על הבערת הצמיגים. עם זאת, לא מצויה במכתבו כל התייחסות לאי תשלום השכר לעובדי המתנ"ס, שעמד בבסיס פעולות המחאה. בין היתר, נאמר במכתב כדלקמן: "10. אני רואה בחומרה את התנהגותם של עובדי המתנ"ס: טל תמיר, סמי חכמון, שמעון אביטן, סילבי ססלר ומשה דבח שבפעילותם ובהתרשלותם גרמו נזק למתנ"ס ולפעילותו. 11. אבקשך להביא את הענין לדיון דחוף בהנהלת המתנ"ס ולמצות עם עובדים אלה את מלוא חומרת הדין". בדברים אלה ישנה משום פגיעה בהתארגנות העובדים ובזכותם ליטול חלק בשביתה חוקית. נוסף על כך, שלח ראש העיר אנשי משטרה על מנת לסיים את פעולות המחאה בהם נקטו העובדים בשל אי תשלום השכר, דבר שפגע אף הוא בזכותו של ארגון העובדים להשבית את המתנ"ס ולנקוט בפעולות אירגוניות. לא פיטורי צימצום אלא פיטורים על רקע התארגנות [9] אנו סבורים, כי מחומר הראיות עולה המסקנה, שחלק ניכר מן הפיטורים במתנ"ס נעשה על רקע הצטרפות לארגון עובדים או פעילות במסגרתו ואין המדובר בפיטורי צמצום לגיטימיים. שהרי, במסגרת ה"צמצומים" נפגעו רק, או בעיקר, העובדים המאורגנים. תנאי עבודתם של מנהלי המתנ"ס לא נפגעו. כמותם, גם תנאי עבודתם של יתר עובדי המתנ"ס שאינם מאורגנים. לטענת המערערים, הליכי הפיטורים כוונו בעיקר כנגד העובדים המאורגנים, כ- 25 במספר, וזאת מתוך כ- 180 עובדי המתנ"ס. לכך נוסיף כי לטענת המערערים התקבלו במתנ"ס במהלך השנה האחרונה מספר עובדים חדשים. מר משה מרדכי החל את תפקידו כאב-בית באולם ספורט בבית הספר "עציון", שהוא מבנה סגור שלא נפתח עד להגשת הליך זה. יצויין, כי מר מרדכי מקורב פוליטית למר אבוטבול, יו"ר הנהלת המתנ"ס ולמר קצב, ראש העירייה. מר עמיחי מנדל ומר צביקה רחמים, שניהם מקורביו של מר קצב, החלו עבודתם במסגרת המתנ"ס. מר מנדל כמנהל הספריה העירונית ומר רחמים כרכז פעילות נוער בשכונות. עם זאת, אין באמור בפסק דין זה כדי למנוע מהמתנ"ס לגבש תוכנית הבראה אמיתית שמטרתה לא תהא פגיעה בהתארגנות העובדים. סוף דבר [10] לאור כל האמור, נחה דעתנו כי פיטוריהם של מר תמיר ושל הגב' חייק נעשו על רקע חברותם בוועד העובדים והפעילות שנקטו במסגרתו, ולפיכך הם בטלים בהיותם מנוגדים לסעיף 33י לחוק הסכמים קיבוצים. השופט יגאל פליטמן 1. פתח דבר בדיון בצו המניעה הזמני נעלמה מעיננו, כאמור בהחלטה למתן אותו צו, התשתית העובדתית עליה נסמכה החלטת חברי הנשיא. לאחר עיון בדעת חברי וטעמיו לקבלת הערעור, נתחזקנו בדעתנו להעדר מוחלט של ביסוס עובדתי לקביעתו הלכאורית, כי "לאחר עיון בחומר הראיות ושמיעת טענות באי כוח הצדדים נחה דעתנו כי לכאורה היו פיטוריהם של מר תמיר ושל הגב' חייק בשל תפקידם ופעילותם בוועד העובדים". למען יהיה דברנו דבור על אופניו, יבחנו בקצרה טעמי הנשיא לקביעה העובדתית האמורה, לרבות טעמה החסר. 2. המבחן המשפטי א. אין חולק על האמור בדעת חברי הנשיא, המצטט מפסק דין אי. סי. איי טלקום, כי: "המעסיק אינו רשאי לפטר עובדים אך בשל השתייכותם לארגון עובדים". אולם יש לחלוק על אמירתו, שבאותו פסק דין "נקבע, כי די בחשד שנימוקי הפיטורים אינם עניינים על מנת להעביר את נטל ההוכחה אל המעביד להראות כי הליך הפיטורים נעשה כדין ומשיקולים עניינים". ב. למיטב הבנתנו את הנקרא, נקבע באותו פסק דין באותה מובאה המצוטטת על ידי חברי הנשיא בהדגשה, ש"הכלל הוא, שעל המעסיק רובץ נטל ההוכחה, כי בחירת המועמדים לפיטורים נעשתה מנימוקים ענייניים ולא מטעמי השתייכות לארגון העובדים". העברת נטל ההוכחה כאמור על שכם המעביד, ללא כל קשר לשאלה של חשד במקרה של פיטורי חברי ועד, מובנת מאליה, לאור ההנחה שראוי להניח, באשר לעניין שיש למעביד בניטרול הגורם הראשי העשוי להפריע לו בניהול מקום העבודה על פי רצונו וללא כל סייג. ג. לאור האמור, נניח אנו, אף מעבר לדעת חברי הנשיא, כי בנסיבות המקרה שלפנינו על המתנ"ס רובץ הנטל להוכיח, כי ההחלטה בדבר פיטורי מר תמיר והגב' חייק "נעשתה מנימוקים ענייניים ולא מטעמי השתייכות לארגון העובדים" (בדיוק כפי שנקבע בפסק דין אי. סי. איי. טלקום). 3. חוסר הטעם א. בנסיבות המקרה כפי שמציין חברי הנשיא "לא קיימת בין הצדדים מחלוקת על כי המתנ"ס נמצא בגירעון תקציבי גדול וכי יש צורך בייעול, שבמסגרתו נדרש גם פיטורם של חלק מעובדיו". בנסיבות אלה, עת הצורך מחייב כאמור פיטורי עובדים, אפשר שגם חברי הוועד ימנו על המפוטרים, שהרי החברות בוועד כשלעצמה אינה מקנה חסינות מכך; אלא, שיש לבדוק ואפילו בקפידת יתר - האם ההחלטה על פיטוריהם היתה עניינית. ב. לאור האמור, נשאלת השאלה - האם היה טעם ענייני לפיטורי מר תמיר והגב' חייק במקרה שלפנינו; ואם כן - מהו אותו טעם לכך. על זאת משיב בית הדין האזורי בפסק דינו כדלקמן: "כל שהוכח, כי על פי תוכנית ההבראה יש לקצץ בשכר מנהלי התחומים ולהשוותו ביניהם. בקבוצה זו נכלל גם מר תמיר אשר שכרו השנתי הוא כ-240,000 ש"ח", לעומת עלות השכר השנתית של מנהלי התחומים המקבילים לו, שעמדה אך ורק על סך של כ-140,000 ש"ח. לאור נתונים אלה הגיע בית הדין האזורי למסקנה המתבקשת מאליה, כי "הנימוק העינייני לפיטורי יו"ר הוועד, טל תמיר, אשר נבחן בקפידת יתר על ידינו, הינו נימוק שעניינו שעור השכר שקיבל מר תמיר, לרבות היקף משרתו בשיעור של 125% ובהשוואה לדרגות אחרות של עובדים במעמדו. הוחלט לכן על ביטול משרתו...". לא מצאנו אצל חברי הנשיא התייחסות נאותה לעובדות אלה חרף משמעותן הברורה לקיום טעם ענייני לפיטורי מר תמיר. ג. קביעה עובדתית אחרת ביחס למר תמיר, הנוגעת לשאלת עניניות הפיטורים, אוזכרה בחוות דעת חברי הנשיא, אלא שלדעתנו דווקא היפוכה נכון. בחוות דעתו קובע חברי הנשיא כעובדה, כי "שלא כטענת המתנ"ס לפיה הוצע למר תמיר להפחית משרתו, עולה מפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, כי לא הונחה בפניו אפשרות סבירה כזו". על אותה קביעה עובדתית כותב בית הדין האזורי בפסק דינו כי: "הוכח בפנינו, כי נוהל מו"מ עם תמיר וכן עם נציגות העובדים על מנת להעסיקו באותו תפקיד או בתפקיד חילופי במסגרת מצומצמת ובשכר מופחת", כפי שסוכם עם חברת ועד אחרת הגב' ססלר, עימה הגיעו לסיכום על הפחתת שכר. על קביעה עובדתית זו הטיבה להשיב, קודם כל, באת כוח מר תמיר עצמו, שטענה בפנינו כי: "טל תמיר הוא מנהל מחלקה, הם הציעו שינוי דרסטי מ-125% ל-50% משרה, וזה כלל לא דומה למה שקרה עם יתר עובדי המתנ"ס" (עמוד 2 לפרוטוקול). לגבי קביעה עובדתית זו - החרה החזיק אחריה מר תמיר עצמו, שטען גם הוא בניגוד לקביעת חברי, כי: "אני לכל הדרך הצעתי להוריד את הרבע משרה כדי לעזור למערכת לעולם לא הציעו לי הצעה כזו. הציעו לי פעם אחת להוריד משרה לרכז בי"ס לכדורסל וניהול, זה תחום של 4,000 ש"ח ברוטו ואני לא מוכן להמשיך כך" (עמוד 4 לפרוטוקול). ד. לסיכום האמור, יש לקבוע כי היה צידוק עניני ברור ונעלה מכל ספק לפיטורי מר תמיר. ה. לגבי פיטורי הספרנית הגב' חייק, אמר בית הדין האזורי בפסק דינו, כי: "באשר למשרתה של גב' חייק חברת הועד, מתן משקל לעובדה כי לעובד משרה נוספת, הינה שיקול לגיטימי לקיצוץ בכוח אדם, על פי העקרונות שפורטו בתוכנית ההבראה ושהועלו על ידי הנהלת המתנ"ס במהלך המו"מ. לא הוכח כי המבקשים הנ"ל הופלו לרעה בפיטוריהם. באשר לגב' חייק נלקחה בחשבון גם העובדה, כי היא זכאית לשוב לעבודה בעיריה אם תגיש בקשה שכזו. אמנם כפי שיצוין להלן, אין לחייב את המשיב מס 2 (העירייה), במסגרת הבקשה הנוכחית, להשיב מי מעובדי הספריה או עובדים אחרים לעבודה בעירייה. אולם, אין ספק, כי באשר לזכאות שובם של עובדי הספריה, אין מחלוקת בין הצדדים, כי נחתם הסכם להעברתם וסוגיה זו, כפי שהצהירה ב"כ המשיב 2 תידון עם הגשת בקשת העובדים לשוב לעירייה". על פי האמור, פוטרה הגב' חייק משני טעמים עניניים - עבודתה במשרה נוספת, והסיכום בינה לבין העירייה על אפשרות העברתה לעירייה אם תפוטר מעבודתה בספרית המתנ"ס. לטעמים העניניים הללו לפיטורי הגב' חייק, על פי התשתית העובדתית האמורה, שלא נמצא חולק עליה - אין התייחסות בחוות דעת חברי הנשיא, ולכן גם לגביה, כמו לגבי מר תמיר, יש לקבוע, כי היה צידוק ענייני להחלטת הפיטורים. 4. הקשר בין הפיטורים לחברות המערערים באירגון העובדים משיש לקבוע על פי התשתית העובדתית שהוכחה, כי היה צידוק ענייני לפיטורי מר תמיר וגב' חייק, בניגוד לאמירתו של חברי הנשיא, "כי על פי חומר הראיות שהונח בפנינו, הליך הפיטורים של מר תמיר והגב' חייק לא נעשה משיקולים עניינים"; עדיין מתעוררת השאלה - האם הטעם הענייני לפיטוריהם ראוי להידחות מחמת הנסיבות הקושרות בין פיטוריהם לחברותם בוועד. לדידנו יש להשיב לשאלה זו, שראוי שידו של הצידוק הענייני לפיטורים תגבר בנסיבות המקרה; אולם גם אם נעמיד את שאלת תקפות הפיטורים, אך ורק על חודה של שאלת הקשר בין הפיטורים לחברות בוועד, כפי שעשה חברי הנשיא בחוות דעתו - עדיין, אין ביסוס הולם לקביעתו, כי "פיטוריהם של מר תמיר ושל הגב' חייק היו בשל תפקידיהם ופעילותם בוועד העובדים". לשם הוכחת האמור נבחן את כל אלה, שלדבריו, "הן הראיות המלמדות על כי מר תמיד והגב' חייק פוטרו בשל חברותם באירגון העובדים ופעילותם במסגרתו". 5. "התשתית העובדתית המוצקה" א. את הראיות שמונה חברי הנשיא, לביסוס "התשתית העובדתית המוצקה" לקביעה, כי מר תמיר וגב' חייק פוטרו בשל חברותם בארגון העובדים, ניתן לחלק לשתי קבוצות. בקבוצה אחת נכללות הראיות העקיפות, מהן ניתן להסיק על הלך רוחם ויחסם של המשיבים כלפי המערערים; ובקבוצה שניה מצויות אותן ראיות קונקרטיות המצביעות בעליל, לדעת חברי הנשיא, כי הדברים היו כדעתו. לאור זאת נעיר מספר הערות באשר לראיות הקבוצה הראשונה ונתייחס ביתר פירוט, אחת לאחת, לראיות הקבוצה השניה. ב. 1. בקבוצה הראשונה מונה חברי את שני מכתביו של מר בן - חמו, מנהל המתנ"ס, מיום 22.5.02 ומיום 23.10.02 ואת הזימון של ועד העובדים ללשכת ראש העיר. לגבי המכתב מיום 22.5.02, הרי שהוא נכתב עוד לפני הגשת "הבקשה הראשונה" לבית הדין האזורי ועוד לפני המשא ומתן שקוים בין הצדדים בעקבות פסק הדין שניתן באותה הבקשה. באותו מכתב מתריע בן חמו על כך שמר תמיר מנע ממנו מלהיכנס למשרדו. לגבי אותה התרעה יאמר, כי בדין ניתנה, באשר אין ספק שאותו מעשה של מניעה מלהיכנס למשרד הינו בגדר הפרת משמעת (בג"ץ 2899/91 מדינת ישראל - אליהו ימיני ואח' פ"ד מה (5) 335), משכך הם הדברים, לא ניתן לקשור בין התרעה כדין לבין פיטורי מר תמיר. 2. אשר למכתב השני של מר בן - חמו, שנשלח לעובדים ביום 23.10.02, לאחר השרפה במתנ"ס והשביתה שפרצה שם ללא הודעה כנדרש - חברי הנשיא מוצא בו, ואפילו ללא ספק "הפעלת לחץ ואיום על העובדים שלא לנקוט בפעילות ארגונית". לצערנו ולמרות שיגענו, לא מצאנו באותו מכתב את אשר מצא בו חברי הנשיא ועוד ללא ספק. התרעות על פעילות לא חוקית של העובדים אין בהן לדידנו "משום הפעלת לחץ ואיום על העובדים שלא לנקוט בפעילות אירגונית" ולבטח לא ניתן לבסס עליהן תשתית עובדתית המצדיקה את ביטול פיטורי המערערים. 3. אשר לזימון לראש העיר - איננו מוצאים טעם רב להעיר לחברי הנשיא על כי באורח שיטתי הוא נושה במתנ"ס את עוון ראש העיר, חרף העובדה שאותו עוון כופר לכאורה בהסדר הפשרה מיום 17.09.02, שקיבל תוקף של פסק דין. ולכאורה, לאורו של אותו פסק דין והנחיותיו, צריך היה להיבחן הערעור שבפנינו. איננו מוצאים גם טעם להעיר, כי בית דין זה הינו בכל זאת ערכאת ערעור, שאל לה לאמץ את הנטען בסעיף 16 לבקשת הצד בסכסוך קיבוצי הראשונה, שהגישה ההסתדרות, לעניין הזימון אל ראש העיר, בייחוד כשאותה טענה עובדתית לא נתקבלה על ידי הערכאה הדיונית. אולם יש בכל זאת מקום להעיר, כאשר ערכאת הערעור מחליטה לאמץ טענת צד ולהופכה לעובדה, והיא עושה זאת תוך ערוב פרשיות. בסעיף 15 לבקשה שהגישה ההסתדרות נאמר, כי: "בחודש מאי המשיכו יחסי העבודה במתנ"ס להדרדר ועובדי המתנ"ס נאלצו להכריז על סכסוך עבודה ולהשבית את המתנ"ס...", ובסעיף 16 נאמר, כי "תגובת המשיבים לא אחרה לבוא... ועם פרוץ השביתה חברי הוועד הוזמנו ללשכת ראש העיר...". לאור האמור, על פי הגרסה ההסתדרותית עליה נסמך חברי הנשיא, ובניגוד לדעתו - אין לקשור את הפגישה אצל ראש העיר, ככל שהתרחשה, למכתב ראש העיר מיום 22.09.02, אלא לשביתת חודש מאי, שפרצה עקב אי תשלום שכר חודש אפריל. ג. ראיות הקבוצה השניה, עליהן משתית למעשה חברי הנשיא את דעתו, שתיים המה: מכתבו של מר קצב מיום 22.9.02 ועדותו של מר אזולאי. בשל חשיבותן של ראיות אלה הן זכו להתייחסות כפולה בחוות דעתו. קודם כל הן נזכרו כראיות "אשר יש בהן כדי לשפוך אור אחר על סיבת פיטוריהם של המערערים" מבלי שניתן להן "משקל משביע רצון"; ושנית הן אוזכרו כראיות המכריעות במניין ארבע הראיות המלמדות, כי מר תמיר וגב' חייק פוטרו בשל חברותם בוועד. משום האמור נתייחס לאותן ראיות אחת לאחת. 6. "על השריפה" בעקבות השריפה במתנ"ס, כתב ראש העיר ביום 22.9.02 למנהל המתנ"ס מר בן - חמו, כי הוא רואה בחומרה את התנהגות העובדים שנטלו חלק בכך, וגרמו נזק למתנ"ס ולפעילותו, וביקש מהנהלת המתנ"ס למצות עימם את מלוא חומרת הדין. חברי הנשיא ממצה את הדין עם ראש העיר על אותו מכתב, על אשר לא אזכר בו את עניין "אי תשלום שכר לעובדי המתנ"ס שעמד בבסיס פעולת המחאה". עובדה זו היא אכן נכונה, אולם בכל זאת ניתן למצוא צידוק לאותו מכתב, כפי שנכתב, אם נתחשב בפרט קטן, שהשכר שעמד בבסיס פעולות המחאה לדעת חברי, שולם למשל בעת כתיבת המכתב. כך יוצא, שפעולות המחאה ננקטו, לאחר דיון בסכסוך קיבוצי שהסתיים בפשרה "שקיבלה תוקף של פסק דין מיום 17.09.02. ובהסכם הפשרה באו הצדדים לידי הסכמה באשר להשעיית הליכי הפיטורים וניהול משא ומתן בנוגע לתוכנית ההבראה ופיטורי הצמצום" (כפי שכותב חברי הנשיא). משפעולות המחאה ננקטו לאחר פסק הדין המוסכם, אפשר שבמקום לבוא בטרוניה אל ראש העיר על אי אזכור עניין תשלום השכר, יש אולי מקום לשאול - כיצד הבערת אש במתנ"ס מתיישבת עם חובת תום הלב והחיוב לנהל משא ומתן, על פי הסכם הפשרה שאושר כאמור כפסק דין. כאמור, באותו מכתב רואה חברי הנשיא פגיעה בהתארגנות העובדים ובזכותם ליטול חלק בשביתה חוקית, ביחוד משהמשטרה נקראה לסיים את "פעולת המחאה בה נקטו העובדים". דא עקא שמסקנת חברי, כי ב"פעולת מחאה" מדובר ועוד מחוץ למתנ"ס "שלא הסבה כל נזק" - הינה לשון המעטה לאשר דומה שהתרחש. מותב בית הדין לא חזה בשריפה ולא יכול להעיד עליה בבית הדין. הראיה בכתובים על כך הינה מכתבו של ראש העיר מר קצב מיום 22.9.02, שחברי הנשיא מביאו רק בחלקו. לפיכך, למען שלמות התמונה נביאו במלואו, באשר באותו המכתב מספר ראש העיר על אשר ראה במו עיניו: "1. היום בסביבות השעה 2.20 בצהריים הוזעקתי על ידי אחד מעובדי המתנ"ס להגיע למתנ"ס מאחר ומספר עובדים מנסים להצית את המתנ"ס בעוד עובדים אחרים מסלקים החוצה את כל מי שנכח במתנ"ס. 2. כשהגעתי למקום יחד עם סגן ראש העיר מר בוריס בורוכוב נדהמנו לגלות שריפה בכניסה למתנ"ס ועשן מיתמר למרחקים. 3. נדהמנו לגלות במו עינינו שמר סמי חכמון הצית את האש ודאג להבעיר צמיגים תוך שהוא מנסה להבעיר את האש ממקום למקום. 4. נדהמנו לגלות במו עינינו שמר טל תמיר ניצח על כל המלאכה תוך שהוא בעצמו מחלק הוראות והתעסק במו ידיו בהבערת הצמיגים. 5. כשביקשתי ממר שמעון אביטן לכבות את השריפה הוא סרב מאחר וטל תמיר אסר עליו לכבות ואף ניסה בכח לדחוף אותי מדלת הכניסה. 6. כשביקשתי ממר משה דבח והגב' סילבי ססלר להיכנס למתנ"ס לשיחה אישית איתי, הם סרבו להיענות לבקשתי ובנוכחות עובדים רבים ותושבים רבים שהיו במקום הם סרבו להוראותי. 7. השריפה בכניסה למתנ"ס גרמה להפעלת האזעקה מגלאי העשן ובדרך נס נמנע נזק כבד לחדר שלך לאחר שעובדי המוקד העירוני שהוזעקו למקום דאגו להרחיק את מקור השריפה מחלון החדר שלך. 8. אין לי ספק שלולא פעילותם הנמרצת של יו"ר הנהלת המתנ"ס במקום ועובדי המוקד העירוני היה נגרם למתנ"ס נזק רב כתוצאה מהשריפה. 9. למקום הוזעקו מכבי האש ושוטרים מתחנת המשטרה שעיכבו לחקירה את טל תמיר, סמי חכמון ושמעון אביטן. 10. אני רואה בחומרה את התנהגותם של עובדי המתנ"ס: טל תמיר, סמי חכמון, שמעון אביטן, סילבי ססלר ומשה דבח שבפעילותם ובהתרשלותם גרמו נזק למתנ"ס ולפעילותו. 11. אבקשך להביא את העניין לדיון דחוף בהנהלת המתנ"ס ולמצות עם עובדים אלה את מלוא חומרת הדין". שריפה בכניסה למתנ"ס, בסמוך לחדר מנהל המתנ"ס שהפעילה את גלאי העשן, ושניסו להעתיקה ממקום למקום ואלמלא כובתה היתה גורמת למתנ"ס לנזק רב, וביחוד משמציתיה מלבים אותה ומרחיקים החוצה את כל מי שנכח במתנ"ס, דבר שחייב הזמנת המשטרה - שריפה שכזאת, אינה דבר של מה בכך, ורק מאחורי מסך עשן היא יכולה להיות מוגדרת כ"זכותו של ארגון העובדים להשבית את המתנ"ס ולנקוט בפעילות ארגונית". זאת, גם אם נתעלם מהיותה עוולת נזיקין של הסגת גבול במקרקעין בקשר לסכסוך עבודה על פי סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969. באמור לא סגי, שכן השריפה שבעקבותיה נכתב מכתב ראש העיר, התרחשה לאחר שהנהלת המתנ"ס, שהיא גוף משפטי נפרד מן העירייה, קיבלה כבר בעבר החלטה על פיטורי המערערים וזאת עוד לפני מכתב ראש העירייה. על פי האמור, לא נתן לבסס על אותו מכתב את הקביעה העובדתית של פיטורי המערערים בשל חברותם בארגון עובדים. 7. "הראיה המכרעת" לאור סקירת הראיות האמורה, הראייה היחידה שנותרה לבחינת הקשר בין פיטורי המערערים לחברותם בוועד, הינה עדותו של מר אזולאי. ואכן מר אזולאי העיד, כי "מישל כל הזמן אמר שהוא את טל תמיר לא רוצה כי הוא אירגן את ועד העובדים". ברם, לשם יחוס המשקל הראוי לאותה עדות, שלדעת חברי הנשיא, בית הדין קמא לא יחס לה "משקל משביע רצון", יצוין אך זאת: ראשית: לגבי הנפשות הפועלות - מישל המוזכר באותה עדות הינו מישל אבוטבול יו"ר המתנ"ס ומר אזולאי, המעיד על אשר נאמר לו כביכול על ידי מישל, איננו עד נייטרלי אלא הוא נושא בתפקיד של מזכיר האיגוד המקצועי בקרית מלאכי. שנית: מדובר בעדות שמיעה של בעל עניין במהלך משפט שהוא למעשה אחד מצדדיו. לאור האמור מתעוררת השאלה: כלום ניתן לבסס על סמך עדות שמיעה שכזאת, של צד אחד למשפט כלפי משנהו, קביעה עובדתית מכרעת, כי פיטורי המערערים היו משום היותם חברי ארגון העובדים. חברי הנשיא משיב על כך ובחיוב דווקא !! 8. "טרם חתימה" די היה באמור כדי לחתום את הדברים, אלמלא הוסיף חברי הנשיא בשולי חוות דעתו, את טענת המערערים בשלב הערעור, בנוגע לעובדים חדשים שנתקבלו לעבודה במתנ"ס במהלך השנה האחרונה לרבות נטיותיהם הפוליטיות. אותה הוספה, שנועדה לחזק את מסקנת חוות הדעת מחייבת תגובה קצרה, כי הנטען בשלב הערעור לא הוכח, וכי למשיבים היתה תשובה עניינית ומנומקת לכאורה לגבי כל עובד ועובד שאוזכר בטיעוני המערערים, אלא שתשובתם נשמטה מחוות דעת חברי הנשיא. 9. הערות לחוות דעת השופט צור לאחר כתיבת חוות דעתנו הגיעה לידינו חוות דעתו של חברנו השופט צור. לאחר עיון בה סבורים אנו, כי אין מקום להתייחסות בפרוטרוט אליה, משאת עיקר דברנו אמרנו בהתייחסותנו לחוות דעת הנשיא, שבדעתו תומך השופט צור. אולם מאידך, פטור בלא כלום אי אפשר, לפיכך נסתפק בהערות קצרות לאותה חוות דעת: א. נטל ההוכחה ראשית - את חוות דעתנו ביססנו על ההנחה ש"על המתנ"ס רובץ הנטל להוכיח, כי ההחלטה בדבר פיטורי מר תמיר והגב' חייק נעשתה מנימוקים עניינים ולא מטעמי השתייכות לארגון העובדים". שנית - מן הבחינה העובדתית, לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים הן לגבי שכרו והיקף משרתו החריגים של מר תמיר, כפי שמוכיחה טבלת שכר העובדים שהגישה המשיבה, והן לגבי תנאי עבודתה המיוחדים של הגב' חייק שעבדה במשרה נוספת והובטחה לה העסקה על-ידי העירייה. שלישית - בנסיבות אלה, הצידוק הענייני של פיטורי השניים במסגרת פיטורי צימצום, שעיקרם קיצוץ בעלויות השכר הגבוהות ופיטורי אלה שעם הפסקת עבודתם לא יכרת מקור פרנסתם - לא רק שהוכח אלא שהוא ברור מאליו. ב. הקיצוץ בשכר של מר תמיר על מנת להוכיח את היחס המפלה למר תמיר, מציין חברי השופט צור, את דברי תמיר בעדותו, כי "הציעו לו להפחית את היקף משרתו, מ-125% ל-50%.. ולא יכול להיות ספק שהצעה להפחתת שכר מ-125% משרה ל-50% משרה בשעה שהקיצוץ המוצע לאחרים היה נמוך בהרבה אינה סבירה על פניה וכמוה כהעדר הצעה בכלל". דא עקא, שאת הקיצוץ האחוזי בשכר תמיר בהשוואה לחבריו, אין לבחון מבלי לציין את שכרו של תמיר לפני הקיצוץ בהשוואה לשכר חבריו. ובאשר לכך, אין להתעלם מן העובדה, ששעה שעלות שכרו השנתית של מר תמיר הגיעה לכדי 240,000 ש"ח, הרי שעלות שכר חבריו מנהלי התחומים, עמדה על סך של כ-140,000 ש"ח לשנה. בנסיבות אלה, קיצוץ מוצע להיקף של חצי משרה, של עלות שכר חודשי כמעט כפול, כלומר עלות שכר חודשי העולה בכ-100% על שכר מנהלי התחומים האחרים, על מנת להשוות דווקא ולא להפלות לטובה את מר תמיר לעומת חבריו - הצעה שכזאת נראית, בעינינו על כל פנים, לא רק כסבירה אלא אפילו כהצעה של ממש. ג. הגב' חייק ומר מנדל להעדר צידוק לפיטוריה של הגב' חייק, מציין חברי השופט צור את עובדת קבלתו לעבודה בספריה של מר מנדל, בעלות שכר של כ-120,000 ש"ח בהשוואה לעלות שכרה של הגב' חייק שעמדה על כ-48,000 ש"ח. התמונה של קבלת עובד נוסף לעבודה במתנ"ס, שאותה מצייר חברי, תהא חסרה, אם לא יצוין שבעת קבלת מר מנדל לעבודה, טרם הוחלט על תוכנית ההבראה; ושעה שהמתנ"ס נשא במלוא עלות שכרה של הגב' חייק, הוא לא נשא כלל, ולו בפרוטה, בעלות שכרו של מר מנדל; באשר מר מנדל התקבל לעבודה על פי חוזה עם משרד המדע, שהיה נכון לשאת במלוא עלות שכרו למשך שנה, ובלבד שתמצא תעסוקה וירכש מקצוע על ידי אותו עולה חדש. לאחר שנת העסקתו הראשונה קוצץ שכרו האמור של מר מנדל במסגרת תוכנית ההבראה. ד. עודף משקל ה"ראיה המכרעת" החשיבות שמיחסים חברי לדברי אזולאי, מזכיר האיגוד המקצועי, אשר שמע כביכול את יו"ר המתנ"ס אבוטבול אומר "שהוא את טל תמיר לא רוצה כי הוא אירגן את הועד", וכובד המשקל הראייתי שהם נותנים לאותה אמירה, שעדיין נשארת בגדר עדות שמיעה לגבי פועלו של אבוטבול - מובנת מבחינתם. מבחינתנו, עדיין משמעה היפוך היוצרות והפיכת ערכאת הערעור - שלא שמעה את העדויות, ל"ערכאה דיונית" העדיפה על הערכאה הדיונית, שלא נתנה כל משקל לאותה אמירה בעלמא של צד כלפי משנהו. 10. סוף דבר מן הראוי, כי המסקנה המשפטית תגזר מן המסכת העובדתית כפי שהוכחה ולא להיפך. לאחר בחינת נסיבות המקרה המוכחות, לא מצאנו מקום לחרוג מן הכלל, לפיו רק במקרים נדירים מתערבת ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, וביחוד משאותן קביעות עובדתיות מעוגנות היטב בחומר הראיות. לאור זאת ראוי לדעתנו הערעור להידחות, ללא צו להוצאות, באשר הוכח, כי פיטוריהם של המערערים לא נעשו על רקע חברותם בוועד. השופט שמואל צור 1. במחלוקת שנפלה בין חברי הנשיא סטיב אדלר לבין חברי השופט יגאל פליטמן, מצטרף אני לדעתו של חברי הנשיא כי דין הערעור להתקבל וכי פיטוריהם של מר תמיר וגב' חייק נעשו על רקע חברותם בועד העובדים ופעילותם במסגרת זו. למסקנה זו אני מגיע מנימוקים השונים במקצת מאלה שבחוות דעתו של חברי הנשיא. אפרט להלן את עקרי עמדתי. 2. במתנ"ס בקריית מלאכי (להלן - המתנ"ס) מועסקים עובדים מאורגנים ועובדים בלתי מאורגנים. כפי שקבע בית הדין האזורי בפסק דינו, מבין 180 עובדי המתנ"ס, 24 עובדים הם במעמד קבוע ו-18 עובדים מביניהם (10% מכלל העובדים) הם עובדים מאורגנים (עמ' 13 לפסק הדין). מר תמיר, גב' חייק ועובדת נוספת (גב' ססלר) נבחרו כועד מטעם העובדים המאורגנים. כפי שעולה מפסק הדין, התארגנות העובדים ובחירת הועד נעשו בראשית שנת 2002, על רקע מצבו הכלכלי הקשה של המתנ"ס והכוונה לבצע בו תכנית הבראה. 3. סעיף 33י לחוק הסכמים קיבוציים תשי"ז - 1957, אשר הוסף בשנת תשס"א, אוסר על מעביד לפטר עובד או להרע את תנאי עבודתו בשל חברותו או פעילותו בארגון עובדים או בועד עובדים החבר בארגון עובדים. הוראת חוק זו משקפת נורמה ברורה המעוגנת היטב בפסיקת בית הדין לעבודה, לפיה הפליה מטעמי חברות בארגון עובדים נוגדת את תקנת הציבור ולפיה "מעסיק אינו רשאי לפטר עובד בגלל היותו מאורגן או חבר ועד או חבר ועדה המנסה לארגן את עובדי המפעל" (דב"ע 10/98-4, 11-4 "דלק, חברת הדלק הישראלית - הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פד"ע לג' 337, 359 והאסמכתאות שם). עקרון זה חל על פיטורים מכל סוג שהוא, לרבות על פיטורים הנובעים מן הצורך להבריא את המפעל, לאמור - פיטורי צמצום. הצורך לפטר עובדים במסגרת פיטורי צמצום מחייב את המעסיק לפעול כלפי עובדיו בדרך שוויונית ועניינית ולא להעמיס את נטל הצמצומים על כתפיהם של העובדים המאורגנים דווקא: "פיטורי כל העובדים המאורגנים מונע לחלוטין את אפשרות ההתארגנות של העובדים במפעל וכתוצאה מכך ההסכם הקיבוצי אינו חל עוד על איש. כמו כן, פיטורי חלק מהעובדים המאורגנים במסגרת פיטורי צמצום, מבלי לפטר עובדים שאינם מאורגנים, או תוך פיטורי מספר זעום של עובדים לא מאורגנים מהווה איום על עובדי המפעל ומעביר להם המסר, שלא יעזו להיות חברים בארגון העובדים...". (פסק דין "דלק" הנ"ל, בעמוד 361). דברים אלה כוחם יפה, מקל וחומר, לגבי חברי ועד שהם נושאי הדגל של העובדים המאורגנים. 4. עם זאת יש לזכור כי האיסור הקבוע בחוק וההלכה הפסוקה לא נועדו להעניק לחברי ארגון העובדים או לחברי ועד חסינות או יתרון לא מוצדק על פני חבריהם העובדים האחרים. עובדים מאורגנים או חברי ועד, גם הם עובדים מן השורה וחרב הקיצוצים יכולה להיות מונפת גם לעברם. פגיעה בחברי ועד - עד כדי פיטורים - אפשרית אלא שבמקרה שכזה על בית הדין להשתכנע ביתר שאת כי הפגיעה אמנם נחוצה, השיקולים הם ענייניים ומידת הפגיעה מינימלית. במתח הקיים בין זכות ההתארגנות של העובדים לבין זכות הקניין של המעסיק וקשייו הכלכליים, יש צורך למצוא את נקודת האיזון הנכונה. נקודת האיזון יכולה להיות מושגת בדרך של היוועצות, משא ומתן והסכמה (עסק 1003/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - אי. סי. איי. טלקום בע"מ, פד"ע לו 289, 304) אך אפשר - כמו בענייננו - שדרך זו לא מביאה לפתרון. במקרה שכזה מובא העניין לפתחו של בית הדין אשר עליו להגיע לנקודת האיזון הנכונה, תוך בחינת נסיבות כל עניין. 5. בבוא בית הדין להתחקות אחר נקודת האיזון הנכונה, עליו להניח לנגד עיניו את ההלכה לפיה - "... כאשר בית הדין מאזן את עקרון השוויון וחופש ההתארגנות של העובדים מול זכות הקניין של המעסיק גוברות זכויות השוויון וההתאגדות. הנהלת החברה אינה רשאית לממש את זכויותיה הקנייניות כאשר התוצאה תהיה פגיעה חמורה בהתארגנות עובדי המפעל או חיסולה ". (פסק דין "דלק" בעמוד 362). אין צורך לאמר כי היתרון הניתן לזכות השוויון וההתאגדות של העובדים על פני זכות הקניין של המעביד הינו יחסי ולא מוחלט ובמסגרת ההליך השיפוטי הוא בא לידי ביטוי בהיפוכו של נטל ההוכחה: "הכלל הוא שעל המעסיק רובץ נטל ההוכחה כי בחירת המועמדים לפיטורים נעשתה מנימוקים ענייניים, ולא מטעמי השתייכות לארגון עובדים...". (פסק דין אי.סי. איי. הנ"ל, בעמוד 299 ה'). 6. בית הדין האזורי התעלם מעקרונות אלה ובכך טעה. לכל אורך הפסק, מניח בית הדין האזורי כי נטל ההוכחה רובץ על כתפי המערערים וכי נטל זה לא הורם (ראו, למשל, עמודים 12, 13, 18 - 19 של הפסק). כך, בעמוד 14 לפסק הדין אומר בית הדין: "אין די בטענה, כי פוטרו שני חברי ועד עובדים מאורגנים מבלי להביא בפני בית הדין ראיה, כי פיטוריהם או כי הפגיעה בתנאי עבודתם נעשתה מכח מעמדם זה...". נהפוך הוא: כפי שראינו במקרה של התנגשות בין זכות הקניין של המערער המוצאת ביטויה בתכנית הבראה שהוא יזם לבין חופש ההתאגדות של העובדים, הלכה היא כי נטל ההוכחה עובר אל כתפי המעסיק להראות שההחלטות שהתקבלו במסגרת ההבראה הן ענייניות וחפות מכל נימוק הנעוץ בחברותם של העובדים המפוטרים בארגון העובדים או בועד העובדים. על רקע זה, בחינת הראיות שהיו בפני בית הדין האזורי בנוגע לפיטוריהם של מר תמיר וגב' חייק מביאות אותי למסקנה שנטל זה לא הורם. אפרט את עמדתי. 7. במתנ"ס מועסקים עובדים מאורגנים ועובדים אחרים, בלתי מאורגנים. כפי שראינו, 10% מן העובדים - ובהם חברי הועד המערערים 3 - 4 בפנינו - מאורגנים ושאר העובדים אינם מאורגנים. תכנית ההבראה מתייחסת, בין השאר, לפיטורי עובדים ולקיצוץ בשכרם של העובדים (נספחים יב', כד' לתצהירו של מר בן-חמו). מכח נטל ההוכחה הרובץ על כתפי המתנ"ס, היה עליו להראות שתכנית ההבראה, בעיקרה, מתייחסת בשוויון לשני סוגי העובדים. אין כל ראיות בעניין זה. לא הובאו בפני בית הדין האזורי ראיות המצביעות כי עול הפיטורים והקיצוץ בשכר מונח באופן שווה על העובדים המאורגנים והעובדים הבלתי מאורגנים כאחד. 8. מר תמיר וגב' חייק הם חברים בועד העובדים ושניהם מצאו עצמם ברשימת המפוטרים. אף שמעמדם זה של מר תמיר וגב' חייק אינו מקנה להם חסינות מפני פיטורים או קיצוץ בשכר, על המתנ"ס להראות שפיטוריהם הכרחיים לצורך ההבראה, חרף היותם חברי ועד. במסגרת זו אין די להצביע על הצורך לפטר עובדים אלה, אלא יש להראות גם כי נשקלו דרכים חילופיות וחמורות פחות להשגת מטרות תכנית הבראה, כגון - העברה לתפקיד אחר או קיצוץ בשכר. דבר זה לא נעשה. אשר למר תמיר, בית הדין האזורי קבע כי הוכח בפניו כי במסגרת המו"מ שלאחר החלטת בית הדין הראשונה, ביקש להחזירו לעבודה בעירייה (עמוד 15). לא מצאנו תימוכין לכך בחומר הראיות או בפרוטוקול של שלושת ישיבות המו"מ מחודש ספטמבר 2002. זאת ועוד. בית הדין האזורי קובע כי הוכח בפניו כי במסגרת אותו מו"מ הוצע למר תמיר להעסיקו בתפקידו או בתפקיד אחר בשכר מופחת. לא מצאתי כל תימוכין לקביעה זו של בית הדין האזורי. למסמך התשובה מטעם המתנ"ס שהוגש בבית הדין האזורי - מסמך הנתמך בתצהירו של מר בן-חמו - צורף מסמך "טבלת עלות שכר" ובו רשימה של עובדים - ובהם מר תמיר - הכוללת נתונים על הפחתה בשכר. לא זו בלבד שבתצהירו של מר בן חמו אין כל התייחסות למסמך זה, אלא שבעדותו של מר בן-חמו עצמו בבית הדין, הוא אישר, בזיקה לאותו מסמך, כי לא הוצעה למר תמיר הצעה להפחית בשכרו (עמוד 23 לפרוטוקול מיום 12.11.02). במסגרת הדיון בפנינו הצהיר מר תמיר כי מוכן היה להסכים להפחתה מסויימת בשכרו (עמוד 4 לפרוטוקול מיום 9.1.03), אלא שלדבריו הציעו לו להפחית את היקף משרתו מ-125% ל-50% (עמוד 2 ו-4 לפרוטוקול) ולכך לא הסכים. לא יכול להיות ספק שהצעה להפחתה בשכר מ-125% משרה ל-50% משרה בשעה שהקיצוץ המוצע לאחרים הוא נמוך בהרבה, אינה סבירה, על פניה, וכמוה כהעדר הצעה בכלל. 9. אשר לגב' חייק - אף היא חברת ועד - עובדת זו היתה עובדת הספריה של המתנ"ס במשרה חלקית ובנוסף עבדה בעירייה כגננת. כפי שצויין מטעם המתנ"ס, פיטוריה של גב' חייק נעשו מן הטעם שלמתנ"ס אין יכולת וצורך להמשיך ולשאת בעלות שכרה והוחלט על צמצומים של כח האדם בספריה לשני עובדים (סעיף 64 לתשובת המתנ"ס בבית הדין האזורי הנתמכת בתצהירו של מר בן-חמו). עוד צויין באותה תשובה כי "... הכוונה היא - לנוכח המצב הקשה בו מצוי המתנ"ס - להעזר אף בשרותיהם של בנות השרות הלאומי ושל מתנדבים נוספים הפועלים בקהילה" (סעיף 66 לתשובה). לעומת זאת, מסעיף 24 לבקשה הראשונה בבית הדין האזורי - הנתמכת בתצהירו של מר תמיר - עולה כי המתנ"ס קלט עובדים חדשים ובהם את מר עמיחי מנדל, מקורב ראש העיר, לעבודה כמנהל הספריה (השווה סעיפים 31 - 33 לבקשה השניה). לא זו בלבד שבניגוד לאמור בתגובת המתנ"ס, התקבל עובד אחר במקביל לפיטוריה של גב' חייק (השווה עמ' 1 לנספח טו' לתשובת המתנ"ס בבית הדין האזורי), אלא שמנספח כו' לתשובת המתנ"ס עולה כי עלות שכרו של מר מנדל היא 121,000 ₪ לשנה, בעוד שעלות העסקתה של גב' חייק היתה כ-48,000 ₪ לשנה (עמוד 26 לפרוטוקול מיום 12.11.02). אכן, תכנית הבראה... 10. אין חולק על מצבו הכלכלי העגום של המתנ"ס ועל הצורך בתכנית הבראה לשם המשך פעילותו. עם זאת תכנית ההבראה צריכה לענות לא רק על צרכיו של המעסיק אלא גם להביא בחשבון את זכויותיהם של העובדים (ראו עע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות - רחל כהן; טרם פורסם). קל וחומר כאשר העובדים הנפגעים הם עובדים מאורגנים במקום בו קיימת קבוצה גדולה ביותר של עובדים לא מאורגנים ובן בנו של קל וחומר כשמדובר בעובדים שהם חברים בועד העובדים. אכן, לא עלה בידי המתנ"ס להוכיח שפיטוריהם של מר תמיר לגב' חייק לא היו קשורים לחברותם בועד. 11. אם לא היה די בדברים שנאמרו עד כה, נוספה לנו התבטאותו של מר אבוטבול, יו"ר המתנ"ס, כי אין הוא רוצה את מר תמיר שכן הוא ארגן את ועד העובדים (עדות מר אזולאי בבית הדין האזורי עמ' 11 לפרוטוקול מיום 12.11.02). חברי הנשיא מתייחס לעדות זו בחוות דעתו ואף אני סבור כי יש מקום לכך. חברי השופט פליטמן מציין כי עדות זו היא עדות שמיעה (סעיף 7 לחוות דעתו), אלא שלדעתי אין הדבר כך שכן עדותו של מר אזולאי מתייחסת לגוף תוכנם של דברים שנאמרו על ידי מר אבוטבול וככזו היא עדות מכלי ראשון. יתירה מזאת, עדותו של מר אזולאי בנקודה זו לא הופרכה ואף לכך יש משקל. הוסף לכך את האמור בסעיף 43 לבקשה (השניה) - הנתמכת בתצהירו של מר תמיר - כי בכוונת ראש העיר לסגור את המתנ"ס ולפתוח אותו שוב בעתיד תוך העסקת עובדים לא מאורגנים בלבד והתמונה המתקבלת היא של כוונת מכוון לפגוע בהתארגנות העובדים ובנציגיהם. 12. אשר לאירוע הבערת הצמיגים בשערי המתנ"ס - אני מצטרף לדבריו של חברי הנשיא. לדעתי, כדעתו, המדובר בפעולת מחאה של עובדים שאינה מגעת כדי נסיון הצתה מכוון כפי שסבור חברי השופט פליטמן. מדובר אמנם בארוע חריג שאין להקל בו ראש, אך אין הוא - כשלעצמו - יכול להצדיק פגיעה לא עניינית ולא מידתית בחדרי הועד. 13. נדמה שדי בדברים שלעיל כדי להגיע למסקנה שיש בתשתית העובדתית שהונחה בבית הדין האזורי כדי להצביע על כך שפיטוריהם של מר תמיר ושל גב' חייק לא היו ענייניים ונבעו מן הרצון לפגוע בועד העובדים ולנטרל את התארגנות העובדים במתנ"ס. בכל מקרה, אין בתשתית העובדתית, כפי שנפרשה בבית הדין האזורי, כדי להרים את נטל ההוכחה הרובץ על המתנ"ס להראות שתכנית ההבראה היא שוויונית ועניינית, כנדרש. 14. קראתי את דברי תשובתו של חברי השופט פליטמן לחוות דעתי, ומוצא אני להאיר שני עניינים ולהעמיד דברים על מכונם: (1) עלות שכרו של מר תמיר בסך 230,000 ₪ לשנה היא פועל יוצא מהיקף משרה של 125% ומנתוניו האישיים כבעל ותק בהוראה של 33 שנים. בעוד שלגבי בעלי תפקידים אחרים החליט המתנ"ס להפחית את היקף המשרה בפחות מ-10% (עדות מר בן-חמו בבית הדין האזורי בעמוד 23 שורות 18-24), ומר תמיר הסכים להפחתת שכרו בשיעור של 25%, הוצע למר תמיר להמשיך לעבוד בהיקף משרה של 50%, שמשמעותו הפחתת שכר של כ-75%. על יסוד תשתית עובדתית זו ציינתי בסעיף 8 לחוות דעתי כי הצעת המתנ"ס למר תמיר אינה סבירה, על פניה וכמוה כהעדר הצעה בכלל. (2) אין זה מדויק כי המתנ"ס לא נשא בעלות שכרו של מר מנדל. לפי הנתונים שבפנינו, מר מנדל, מהנדס במקצועו, התקבל לעבודה כספרן ב-1.5.01 וקיימת עדות לכך שהחל מחודש דצמבר 2001, נושא המתנ"ס בעלות שכרו (דברי מר מישל אבוטבול בפרוטוקול ועדת השימוע מיום 16.6.02 ; נספח יט' לתיק המוצגים של המתנ"ס וכן ראו טבלת עלות שכר - נספח כו' לאותו תיק מוצגים ומסמך נתוני שכר מיום 15.12.02 שהוגש לנו). מכאן עולה שלמצער בתקופה הרלבנטית לענייננו (שנת 2002) עלות שכרו של מר מנדל שולמה על ידי המתנ"ס ולא על ידי גורם חיצוני כלשהו. 15. לפיכך אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנשיא כי דין הערעור להתקבל וכי יש צידוק להכריז על בטלות פיטוריהם של מר תמיר וגב' חייק. נציג עובדים מר דב פרנקל - אני מצטרף לעמדתם של הנשיא אדלר ושל השופט שמואל צור. נציג מעבידים מר חיים קמיניץ - אני מצטרף לעמדתם של הנשיא אדלר ושל השופט שמואל צור. סוף דבר - הערעור מתקבל, כאמור בחוות דעתו של הנשיא, על דעתו החולקת של השופט פליטמן. המשיב מספר 1 ישלם לכל אחד מן המערערים 3 ו-4 הוצאות ערעור זה, בסך 2,500 ש"ח. ועד עובדיםפיטורים