פסק דין מהות התביעה 1. תביעה זו היא מערכה נוספת בשלשלת ארוכה של התדיינות בלתי פוסקת בין התובע (להלן גם - אדלר) לבין הנתבעת 1 (להלן גם - אגד) בפני ערכאות השפיטה השונות. ראשיתה של ההתדיינות ביניהם בשנת 1983, לפני למעלה מ-20 שנה, ואחריתה מי ישורנה. בתביעתו הנוכחית מבקש התובע מבית המשפט להושיט לו את הסעדים דלהלן: להצהיר כי ההליכים שאגד נקטה או עומדת לנקוט כנגדו במטרה להפסיק את חברותו באגד, על פי החלטת הנהלת אגד מיום 8.8.93 (להלן גם - החלטת ההנהלה), הינם בטלים או מבוטלים; ליתן צו מניעה קבוע האוסר על אגד להפסיק את חברותו בה, על פי העילות הנזכרות בהחלטת ההנהלה; להצהיר כי התובע הינו חבר מלא באגד ובנתבעת 2, קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ (להלן גם - קרן הגמלאות או הקרן), ובעל זכויות בהן ככל חבר, כאשר זכויותיו בהן מחושבות ברציפות משנת 1972; ליתן לתובע את הסעדים הכספיים המפורטים בכתב התביעה המתוקן, שהוגש לבית המשפט ביום 20.8.00. רקע כללי 2. כדי למפות לקורא את מבואיו ומוצאיו של סכסוך מורכב ועתיר הליכים זה, אצייר תחילה תמונה כללית של עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים עד לתביעה הנוכחית. פסק הדין האחרון בין התובע לאגד ניתן בבית המשפט העליון (מפי כבוד השופט מצא), ביום 18.5.98, בע"א 93/3437 אגד נ. אדלר, פ"ד נד(1) 817 (להלן - פסק הדין הסופי). פסק הדין הסופי ניתן בערעור של אגד וערעור שכנגד של התובע על פסק דינו של בית משפט זה (כבוד השופט ש' ברנר) מיום 23.5.93, בת"א 89/488, שדן במערכה השניה של הסכסוך המתמשך ביניהם (להלן - פסק הדין המחוזי; פסק הדין המחוזי ופסק הדין הסופי, ייקראו ביחד להלן - פסקי הדין האחרונים) לפסקי דין האחרונים קדמו פסקי דין שניתנו בהליכים קודמים שהתנהלו במערכה הראשונה שבין התובע לאגד (להלן - ההליכים הקודמים). לעניינינו, אין צורך למנותם כאן אחד לאחד, ודי בכך שאומר כי הם הסתיימו בשני פסקי דין של בית המשפט העליון (שניהם מפי כבוד השופט דב לוין): האחד - מיום 8.9.88 בע"א 86/55, והשני - מיום 31.7.91 בערעורים אזרחיים מאוחדים 88/372 ו-88/3416 (להלן - פסקי הדין הקודמים) במסגרת "רשימת מוסכמות ופלוגתאות", שהוגשה לבית המשפט לקראת הדיון שהיה קבוע ליום 26.2.02 (להלן - רמ"פ), הוסכם בין התובע לאגד כי כל הקביעות העובדתיות והמשפטיות הגלומות בפסקי הדין הקודמים, כמו גם בפסק הדין המחוזי כפי שתוקן בפסק הדין הסופי, ככל שהן נוגעות ליחסי אדלר ואגד עד יום מתן פסק הדין המחוזי, מהוות מעשה בית דין בין התובע לבין אגד, ובכלל זה "הקביעה כי הליכי הוצאתו מאגד בטלים ולפיכך הוא נותר חבר אגד ללא הפסקה מאז קבלתו" (סעיף 3 לרמ"פ). יצויין כאן, כי קרן הגמלאות (הנתבעת 2 בתביעה הנוכחית) לא הייתה צד להתדיינויות הקודמות - לא להליכים הקודמים ולא להליכים האחרונים - שהתנהלו בין התובע לאגד בלבד. הרקע העובדתי להליכים 3. לפישוט הדברים, אציג תחילה רק את העובדות הנדרשות להבנת התמונה הכללית, ולאחר מכן, במהלך פסק-הדין, אתייחס לעובדות נוספות, ככל שיהיה צורך בהן להכרעה בטענות הצדדים. אפתח במובאה מתוך פסק הדין הסופי (1998), המתארת את הרקע העובדתי לפתיחתם של ההליכים הקודמים להוצאתו של התובע מאגד, כלהלן: "2. בשנת 1972 הצטרף אדלר לאגד כחבר מן המניין ועבד כנהג אוטובוס. בעת שירותו הצבאי, במלחמת יום הכיפורים, ספג פגיעה נפשית, שבעטיה הוכר כנכה צה"ל בשיעור של 10% לצמיתות. אדלר המשיך בעבודתו כנהג אך התלונן על קשיים בתיפקוד. בשנת 1977 הורה רופא של אגד להפסיק את העסקתו כנהג. בעקבות זאת הועסק (במשך כשנתיים) בעבודות שונות אחרות (רשם במוסך, קופאי נהגים ופקיד מודיעין) אך באף אחת מהן לא התמיד. משחדל להופיע לעבודה הועמד אדלר, בשנת 1980, לבדיקתה של ועדה רפואית דיאגנוסטית מטעם אגד. הוועדה (שהרכבה כלל את רופא אגד ושני רופאים פסיכיאטרים) נתבקשה לקבוע אם, ועד כמה, יש במצב בריאותו של אדלר כדי להגביל את יכולתו לתפקד באופן מלא בתפקידים שיוטלו עליו בשירות אגד. הוועדה קבעה, שבשל נכותו של אדלר יש לשבצו ב'עבודה ללא אחריות רבה שיכולה לעורר אצלו מתח או חרדה'. בהתאם לנוהלי אגד, חייבה קביעה זו הן את אגד והן את אדלר. משמעותה הייתה, כי על אגד לשבץ את אדלר בעבודה התואמת את מגבלותיו, ואילו על אדלר למלא תפקידים אלה. הנהלת אגד סברה, כי תפקיד של קופאי או של פקיד מודיעין בתחנה המרכזית, שבכמותם הועסק אדלר מאז 1977, תואמים את מגבלותיו, ולכן עולים בקנה אחד עם קביעותיה של הוועדה הדיאגנוסטית. בהתאם לכך, חזרה אגד, מעת לעת, ושיבצה את אדלר לתפקידים אלה. אך אדלר סירב לעבוד בתפקידים אלה. הוא טען, כי עבודה באיזה מהם עלולה לעורר אצלו מתח וחרדה וכי שיבוצו בהם מנוגד להחלטת הוועדה הדיאגנוסטית. הנהלת אגד סברה, כי סירובו של אדלר להשתבץ באיזה מן התפקידים הללו מקים לה עילה להוצאתו מאגד. בשנת 1982 הישעתה ההנהלה את אדלר מאגד ופתחה בהליכים להוצאתו משורותיה" (פסק הדין הסופי, פיסקה 2). יצויין, כי במהלך השנים הוחמרה נכותו הנפשית של התובע, ובשנת 1991 הועמדה על 30%. המערכה הראשונה - ההליכים הקודמים 4. כידוע, אגד היא אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ. על פי תקנה 12 לתקנונה, הנהלת אגד רשאית להמליץ על הוצאת חבר מן האגודה, אך הסמכות הבלעדית להוציאו משורותיה נתונה לאסיפת המורשים. הוצאת חבר מאגודה נעשית רק לאחר הצבעתם של 4/3 מחברי האסיפה בעד ההוצאה. על פי התקנון, רשאי החבר לדרוש כי הנושא יתברר במרכז הקואופרציה של האגודה. אולם, אפילו יחליט מרכז הקואופרציה שהוצאת החבר אינה מוצדקת, עדיין רשאית אסיפת המורשים להוציא את החבר, אלא שבמקרה כזה יידרש לכך רוב של 5/4 מחברי האסיפה. בשנת 1982 המליצה הנהלת אגד בפני אסיפת המורשים, בהתאם לתקנה 12, לדון בהוצאתו של התובע מאגד. לעניינינו, אין צורך בתיאור פרטני של כל ההליכים שהתנהלו סביב נסיונה הראשון של אגד להוציאו משורותיה. לפיכך, אסתפק בכך שאומר את הדברים הבאים: לאחר שמשפט החברים (שהינו אחד האורגנים של מרכז הקואופרציה) החליט כי התפקידים שהוצאו לתובע ע"י אגד אינם סותרים את החלטת הוועדה הדיאגנוסטית, החליטה אסיפת המורשים, בשנת 1983, על הוצאתו של התובע מאגד. ההחלטה האמורה גררה אחריה התדיינות ממושכת, החל בבית הדין העליון של ההסתדרות, עובר דרך בית משפט המחוזי בתל אביב וכלה בשני ערעורים בבית המשפט העליון, שכבר הוזכרו לעיל. בפסק הדין שניתן בע"א 86/55 (ביום 8.9.88) אישר בית המשפט העליון את פסיקתו של בית הדין העליון של ההסתדרות, שפסק: "לבטל את כל ההליכים שנעשו על ידי 'אגד' בקשר להוצאת המערער מן האגודה ולראות כל החלטה שנתנה בגין הוצאתו של המערער...כבטלה ומבוטלת מעיקרה על כל המשתמע מכך" (שם, פיסקה 14). בפסק דינו הוסיף בית המשפט העליון ואמר, כי פועל יוצא מהחלטת בית הדין העליון של ההסתדרות הוא, "שעל הנהלת האגודה לשקול מחדש את עניין הוצאתו של המשיב מהאגודה, ואם תעמוד ההנהלה על המלצתה להוציא את המשיב מהאגודה, תכריע בדבר אסיפת המורשים ברוב של ארבע חמישיות, כאמור בתקנה 12 הנ"ל". המערכה השנייה - ההליכים האחרונים 5. בעקבות דברים אלה, חזרה הנהלת אגד, באוקטובר 1988, והמליצה בשנית בפני אסיפת המורשים להוציא את התובע מאגד. ביום 23.3.89 התכנסה אסיפת המורשים ושוב החליטה, ברוב העולה על ארבע חמישיות מן המשתתפים, לקבל את הצעת ההנהלה להוציא את התובע מן האגודה. בנקודה זו אעשה אתנחתא קלה, כדי לציין כי מהלך חוזר זה של אגד, להוצאתו של התובע מן האגודה, נעשה עוד בטרם פסק בית המשפט העליון בערעורים המאוחדים 88/372, 416, שפסק הדין בהם ניתן ביום 31.7.91. רק אוסיף, כי גם בפסק דין זה קיבל בית המשפט העליון את עמדת התובע, לפיה ההליכים שננקטו להוצאתו מאגד בטלים וחסרי נפקות, "אם משום שהעבודה שהוצע למערער אינה תואמת מסקנות הוועדה הרפואית הדיאגנוסטית (כדעת בית הדין העליון של ההסתדרות), ואם משום שלא ניתנה הדעת על ידי הנהלת האגודה לחוות דעת רפואית מאוחרת שניתנה בעניינו של המערער ולא שעו לטענותיו ..." (שם, פיסקה 17). ובחזרה להשתלשלות הכרונולוגית: בעקבות החלטתה החוזרת של אגד (מיום 23.3.89) להוציאו משורותיה, הגיש התובע לבית משפט זה את תביעתו האחרונה (ת"א 89/488). בתביעתו טען כי ההליכים שננקטו להוצאתו בטלים ומבוטלים מעיקרם; כי מאחר שמעולם לא הוצא כדין מאגד, עודנו חבר בה וזכאי להחזיק במניותיה; כי מאחר שהיה מוכן לעבוד בכל עבודה שהוועדה הדיאגנוסטית התירה לו, בעוד אגד דוחה אותו ומסרבת לשבצו בעבודה שתתאים למגבלותיו, הריהו זכאי לקבלת מלוא שכרו, ולמלוא יתר ההטבות הכספיות הנלוות, כפי שהיו מגיעים לו אילו עבד בפועל, מאז חודש אוגוסט 1982. כן ביקש לחייב את אגד לשלם לו פיצויים בגין עוגמת הנפש, הצער והבושה שגרמה לו. בפסק דינו (מיום 23.5.93) נעתר בית משפט זה לכל עיקרי תביעתו של התובע. השופט ברנר קבע כי החלטתה של אסיפת המורשים להוציא את התובע מאגד, נתקבלה שלא כדין וכי היא בטלה ומבוטלת. בית המשפט הצהיר אפוא כי התובע היה ועודנו חבר אגד. לאור קביעותיו אלה פסק בית המשפט כי התובע "זכאי לקבל את כל השכר וההטבות הנלוות שהיו משתלמים לו כאילו עבד בפועל מאז אוגוסט 83' ועד היום". בפסק הדין גם חויבה אגד לשלם לתובע 127.5 משכורות יסוד חודשיות, וכן תשלומים שונים כגון: הפרשות לקרן השתלמות ולקרן הגמלאות, פיצוי בסך 5,000 ש"ח בגין שלילת זכות הנסיעה החופשית בקווי אגד מהתובע ומבני משפחתו, ועוד. עם זאת, נדחו תביעותיו לפיצויים בגין: תשלומים שלא קיבל מקרן הרווחה באגודה לביטוח רפואי, עלות רישיון נהיגה והטבות שונות אחרות שהתובע לא הוכיח את שיעורן. אגד ערערה על פסק הדין המחוזי, והתובע הגיש ערעור שכנגד (ע"א 93/3437). בטרם אעבור לפסק הדין שניתן בערעורים אלה (פסק הדין הסופי), אעשה כאן שוב אתנחתא, כדי להציג בקצרה את מהלכיהם העיקריים של הצדדים בפרק הזמן שבין פסק הדין המחוזי לבין התביעה הנוכחית, שהוגשה ביום 26.1.94. המערכה השלישית - התביעה הנוכחית 6. סמוך לאחר שניתן פסק הדין המחוזי פנה ב"כ התובע לב"כ אגד בעניין אופן ביצוע פסק הדין, לרבות דרישתו של התובע כי ישובץ לעבודה באגד וכי יינתנו לו כל זכויותיו כחבר מן המניין, לרבות תעודות נסיעה חופשית ותשלומים נלווים (סעיף 6 לרמ"פ). בתשובתו לעניין שיבוצו של התובע לעבודה הודיע ב"כ אגד כי קיימת כוונה לערוך דיון בהנהלת אגד בנושא השימוש שלא כדין שעשה התובע, לטענת אגד, בתעודות לנסיעה חופשית, לאחר ההחלטה הראשונה על הוצאתו מאגד. (יוער במאמר מוסגר כי בשנת 1986 נפתחו נגד התובע הליכים פליליים בגין השימוש בתעודה, אך הם עוכבו על ידי היועץ המשפטי לממשלה ביום 23.12.86). בתוך כך, התייצב התובע במשרדי אגד, ללא תיאום מוקדם, ביקש להשתבץ בעבודה וסורב. התובע לא הוחזר לעבודה, לא שולמו לו שכר ונלווים, וגם התעודות לנסיעה חופשית לא הוחזרו לו (כל זאת עד אוגוסט 1999), אלא התקיימו לגביו ההליכים המפורטים בזה (סעיפים 7-8 לרמ"פ): ביום 8.8.93, שוב החליטה הנהלת אגד, בשלישית, להציע לאסיפת המורשים להוציא את התובע מהאגודה ולהשעותו עד לגמר ההליכים. מפאת חשיבות ההחלטה, בהיותה העילה לתביעה הנוכחית, אביאה כאן כלשונה, במלואה: "החבר יואל אדלר - 31-21010 לאור פסק הדין שניתן בתיק אזרחי 89/488 ובלי לגרוע מאיזה מטענותיה של האגודה ובעמדתה כפי שבוטאו בערעור שהוגש על פסק הדין זה לבית המשפט העליון (ע"א 93/3437) - הוחלט: לאשר כדלקמן: 1. לקיים את פסק הדין בכפוף להליכי הערעור 2. להודיע לח' יואל אדלר על כוונת ההנהלה להציע את הוצאתו מהאגודה, בהתאם לסעיף 12 א' (4) ו-(6) לתקנות האגודה, בפני אסיפת המורשים הקרובה. 3. כוונת ההנהלה להציע הוצאתו של הח' יואל אדלר מהאגודה מבוססת על עובדות הבאות: א. הח' אדלר הפר מחויבותו כלפי האגודה להתייצב לעבודה, אליה הוצב על פי הנחייתו הרפואית של רופא האגודה ד"ר בז'ה, בשנת 1982, כתוצאה מכך נפתחו הליכים להוצאתו מהאגודה. ב. בתקופת ההשעיה וההליכים הנ"ל, הפקיד הח' אדלר בידי עורך הדין של האגודה תעודות הנסיעה החופשית שלו ושל בני משפחתו, ביודעו כי בתקופה זו הוא לא יהא רשאי להשתמש בתעודות לצורך נסיעה חופשית בקווי האגודה. ג. לאחר הפקדת התעודות, מצא התובע תעודות נסיעה חופשית ישנה, שעליה הצהיר זמן רב קודם לכן כי אבדה לו (ובמקומה הונפקה לו תעודה חדשה אותה הפקיד בידי עוה"ד של האגודה) ומבלי שהודיע על כך לממונים באגודה החל להשתמש בתעודה, לצורך נסיעה חופשית בקווי האגודה, עד שנתפס והתעודה הוחרמה. ד. בגין מעשיו אלה של הח' יואל אדלר הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט השלום בירושלים, המייחס לו ביצוע עבירות של גניבה וקבלת דבר במרמה, ולחלופין - בתחבולה, מאת האגודה (ת"פ 86/738). ה. הליכים הפליליים עוכבו בשעתו בידי היועץ המשפטי לממשלה, אולם בכך אין לדעת ההנהלה כדי להפחית מההיבט המשמעתי - תקנוני של מעשים אלה. 4. על הח' אדלר למסור תשובתו בכתב להנהלה,אם ירצה בכך, תוך 15 ים מיום שקיבל ההודעה כאמור בסעיף 2. 5. להשעות את הח' אדלר יואל על גמר ההליכים בעניינינו". ב"כ התובע כפר בתקפות ההחלטה ובחוקיותה. כמו כן, הוא פנה לאגד כדי שהנושא יוברר בבית הדין שליד מרכז הקואופרציה, על פי סעיף 12 לתקנון אגד. בעת הדיון בבית הדין טען ב"כ התובע, כי ניתנו פסקי דין בעניין וכי בכוונתו לבקש מבית המשפט צו מניעה כנגד המשך ההליכים. בעקבות זאת החליט בית הדין, ביום 9.9.93, כי אם ב"כ התובע יגיש בקשה לצו מניעה, עליו לעשות כן בתוך 14 יום. ביום 13.1.94 הגיש התובע (במסגרת התיק הנוכחי) בקשה לצו מניעה זמני (המ' 94/115), שלא נדונה מעולם לגופה. בעקבות הגשת הבקשה, הוקפאו ההליכים בפני בית הדין של מרכז הקואופרציה. כפועל יוצא מכך, הושעו הפעולות להוצאת התובע מאגד עד להכרעה בתיק העיקרי, והוא נותר במעמד של מושעה מעבודתו באגד. התובע המשיך לטעון כי השעייתו איננה כדין. בתקופת ההשעיה לא שילמה לו אגד תשלומים כלשהם (למעט הנזכר בסעיף 14 לרמ"פ), ובכלל זה לא שולמו בגינו תשלומים כלשהם לקרן הגמלאות (הן חלק החבר והן חלק המפעל), וזאת עד אוגוסט 1999 (למעט התשלומים לקרן הנזכרים בסעיף 20 לרמ"פ). בטרם אפנה לעיקרי טענות הצדדים, אתעכב על עוד שלושה אירועים רלוונטיים שאירעו לאחר הגשת התביעה הנוכחית. פסק הדין הסופי (ע"א 93/3437) 7. ביום 18.5.98 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור ובערעור שכנגד על פסק הדין המחוזי. פסק הדין הסופי אישר את עיקרי פסק הדין המחוזי, בכפוף למספר תיקונים, שעל אחדים מהם עוד אתעכב בהמשך. בפסק הדין ציין בית המשפט העליון כי לפחות בשלושה קיפחה אגד את זכות השימוע של התובע: בכך שבניגוד להוראת התקנון זימנה אותו לדיון בפני אסיפת בהודעה מוקדמת בת שבעה ימים בלבד (במקום שלושים יום); בכך שרק על סף תחילת הדיון מסרה לעיונו את המסמך שהכינה בעניינו ואשר הופץ בקרב חברי האסיפה לפני מועד כינוסה; ובכך שמנעה ממנו לנכוח בישיבה, לפני ואחרי הזמן שהוקדש לשמיעת טענותיו (פיסקה 15 לפסק הדין הסופי). בית המשפט העליון, שראה באלה הפרה של כללי הצדק הטבעי, אמר: "כללי הצדק הטבעי מחייבים, כי אדם הנדרש ליתן את הדין על מעשיו יועמד מבעוד מועד על הטענות הקיימות נגדו, יימסר לו כל החומר המצוי בעניינו ותינתן לו שהות מספקת לעיין בחומר ולהכין את תגובתו ... במתן זכות השימוע לאדלר, אגד לא קיימה חובות אלו" (שם). בית המשפט העליון תיקן את פסק הדין המחוזי בשני היבטים חשובים (בין שאר תיקונים). האחד - הגדלת מספר החודשים אשר בגינם חויבה אגד לשלם את משכורתו של התובע: 140 חודשי עבודה, במקום ה-127.5 שפסק בית המשפט המחוזי; השני - הפחתה כדי מחצית של החיוב הכספי הכולל של אגד כלפי התובע, בשל כך שלא עמד בחובתו להקטין את נזקו. ביטול השעייתו של אדלר והצבתו לעבודה מותאמת באגד 8. ביום 31.5.99, שנה לאחר פסק הדין הסופי, קבעה ועדה דיאגנוסטית של אגד (לאחר בדיקה חוזרת של התובע) את כושר עבודתו. בעקבות זאת, ביום 26.6.99, החליטו מזכירות והנהלת אגד להורות על הפסקת השעייתו של התובע ועל שיבוצו לעבודה, בהתאם להמלצות הוועדה הדיאגנוסטית (מבלי לגרוע מזכויותיה וטענותיה של אגד בבית המשפט). בהתאם להחלטה זו, שובץ אדלר לעבודה באגד החל מאוגוסט 1999 - כשומר בחניון בהיקף של 4 שעות עבודה - כאשר הוא מקבל שכר מלא כאילו עבד יום עבודה מלא, הכל בהתאם לתקנון הסוציאלי של אגד (סעיפים 9-11 לרמ"פ). מאז, התובע מתמיד בעבודה מותאמת זו. תיקון כתב התביעה הנוכחי 9. ביום 20.8.00 הגיש התובע את כתב תביעתו המתוקן, בעקבות ההתפתחויות שחלו מאז הגשת התביעה, שעיקרן מתן פסק הדין הסופי ושיבוצו מחדש של התובע לעבודה באגד. ביום 30.10.01 הגיש התובע הודעת השלמה לתיקון כתב התביעה. הודעת ההשלמה (המשתרעת על פני 9 עמודים), עוסקת בעיקרה בזכויותיו של התובע בקרן הגמלאות ובדרישותיו לפרוש לגמלאות. עיקרי טענותיו של התובע 10. התובע מעלה טענות שונות כנגד החלטת ההנהלה (משנת 1993), ובמרכזן שלוש הטענות הבאות: האחת, כי הנימוק הראשון שבהחלטה - לפיו התובע "הפר מחויבותו כלפי האגודה להתייצב לעבודה" - לא זו בלבד שהוא מנוגד לקביעות הערכאות השונות, שהינן בגדר מעשה בית דין, אלא שתוכנו שגוי ומטעה במתכוון, באשר הוא מתעלם התעלמות מוחלטת מקביעת הוועדה הדיאגנוסטית ומהעובדה שהתובע היה מוכן להתייצב לכל עבודה אשר לא תפגע בבריאותו. טענתו השניה היא, כי הנימוק השני שצוין בהחלטת ההנהלה - דהיינו, השימוש שעשה התובע (בין השנים 1984-1986) "בתקופת ההשעיה ובהליכים הנ"ל" בתעודות הנסיעה החופשית של אגד - הינו נימוק שיש בו לא מעט רשעות, ובכל מקרה, לטענתו, אגד לא יכולה "למחזר" ולהעלות מן האוב טענה הנסמכת על אירועים שאירעו למעלה משבע שנים קודם לכן, עוד בטרם ניתנו פסקי הדין הקודמים והאחרונים. לטענתו, נושא זה - השימוש בתעודות הנסיעה החופשית ( להלן - התעודות) - הועלה בפני הערכאות השונות ומוסדות האגודה החל משנת 1986, ולא עוד, אלא שאגד עצמה העלתה אותו במסגרת ההליך האחרון בפני בית משפט זה (השופט ברנר), בין היתר כאשר הגישה במסגרתו העתק של כתב האישום הפלילי שהוגש נגדו בגין השימוש בתעודות (נ/1 בהליך האחרון). לפיכך, טוען התובע, "אגד מנועה כיום להעלותו בשנית, ואין להעמיד את התובע בפני 'סיכון כפול' בסוגיה זו" (עמ' 15 לסיכומיו), בהוסיפו כי בנסיבות המתוארות, העלאת הנושא "נעשתה בחוסר תום לב מובהק" (שם). טענתו השלישית נוגעת למהות ההחלטה. לטענתו, בפסקי הדין נקבע כי הוא היה חבר באגד בין השנים 1983-1993, ולכן הייתה לו הזכות (אף אם תוקפה הובהרה רק בדיעבד) להשתמש בתעודה לנסיעות החופשיות, כפי שאכן השתמש (שם, בעמ' 16). התובע מוסיף לענין זה, כי השתמש בתעודה בריש גלי ולא ניסה להסתיר זאת מהנהלת אגד (שם, עמו 17). התובע גם מזכיר כי היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שעיין בבקשה לעיכוב ההליכים שהגיש התובע ביום (11.5.86) ובתצהירו של התובע (נ/6 א+ב), החליט לעכב את ההליכים הפליליים נגדו. טענותיה של אגד 11. בתשובותיה לטענותיו של התובע בדבר קיומו של מעשה בית דין, טוענת אגד, כי אף שכתב האישום משנת 1986 אכן הוגש כמוצג מטעמה בהליך האחרון, הרי ש"אין ולא קיים בפסקי דין הקודמים ואף לא בפסק דין הסופי כל ממצא עובדתי או קביעה משפטית הקשורה לשימוש (האסור) שעשה התובע בתעודת הנסיעה החופשית" (סעיף 14.3 לסיכומיה). לדבריה, איזכור כתב האישום על ידה בהליכים הקודמים נעשה שם בתגובה לתביעתו של התובע כי ייפסקו לו פיצויים בגין מניעת האפשרות ממנו ומבני משפחתו ליהנות מנסיעות חופשיות בקווי אגד, בציינה, כי פסק הדין המחוזי "כלל לא דן בשימוש האסור בתעודה" (שם). 12. אשר לטענת המניעות, אגד טוענת כי הזכות בידיה להוציא את התובע משורותיה, בגין השימוש שעשה בתעודות שלא כדין (לטענתה), מכוח שני סעיפי משנה בתקנון האגודה - סעיפי משנה 12א(5) ו-(7) (לשעבר סעיפי משנה 12א(4) ו-(6)) - שזו לשונם: "12. הוצאת חבר (א) מותר להוציא חבר מהאגודה… (5) אם אינו ממלא את התחייבויותיו כלפי האגודה, או מסרב, או מתרשל להישמע לתקנות אלה, או להוראות אסיפת המורשים, או להחלטות ולהוראות ההנהלה או המזכירות, המוסדות האחרים, או הפקידים המורשים של האגודה. … (7) אם יחויב על ידי ההנהלה באיזה מעשה בלתי הוגן, או במעשה הגורם רעה לעסקי האגודה או למטרותיה, או לענייני הקואופרציה או בעבירה שביסודו אי-יושר" לטענתה, אין למנוע מראש הליכים תקנוניים חוקים וכשרים אלה, באומרה כי אין בפסקי הדין הקודמים והאחרונים כדי לבסס טענת התובע לפיה אגד מנועה מלקיים כנגדו את ההליכים בהתאם להחלטת ההנהלה (סעיף 5 לסיכומיה). אגד מוסיפה וטוענת כי "התובע עשה מעשה מרמה" כלפיה (סעיף 10.1 לתצהירה של אגד מיום 19.9.96), כי יש במעשה זה "חוסר יושר ומעילה באמון" (עמ' 11 לסיכומיה), כי אף הוגש כתב אישום פלילי נגדו בגין מעשה זה. בהקשר זה מוסיפה אגד וטוענת, כי יש במעשיו של התובע כדי ללמד כי "איננו ראוי לבוא בקהלם של חברי האגודה" (שם, בעמ' 11). לאור כל אלה, כך אגד, טענותיו של התובע צריכות להתברר במרכז הקואופרציה של אגד, כלומר במוסדות הפנימיים של האגודה, ולא בבתי המשפט של המדינה (שם, סעיף 15.1). אגד מפנה לפסיקת בית המשפט העליון בדבר הצורך לשמר את הוראות התקנון של האגודה השיתופית, המהוות חוזה מחייב בין חברי האגודה לאגודה עצמה, וכי על בית המשפט להימנע מלשים עצמו במקום הטריבונל שנועד לכך על פי התקנות (שם). 13. באשר למהות החלטתה, אגד טוענת, כי אין בפסקי הדין שניתנו בין התובע לאגד - ואשר קבעו כי ההליכים להוצאתו מאגד בטלים - כדי להכשיר בדיעבד את מעשיו של התובע. זאת, משום שיש לבחון אותם "בעת שנעשו", ולא במבט לאחור (סעיף 15.2 לסיכומיה). בהקשר זה עושה אגד השוואה בין מעשיו של התובע לבין האפשרות שחבר "אשר הושעה מעבודתו ייכנס לקופת אגד וייטול ממנה בלא רשות ואף בעורמה, כספים כדי סכום משכורתו" (שם). אגד אף טוענת, כי אין בעיכוב ההליך הפלילי על-ידי היועץ המשפטי כדי ללמד על יכולתה להמשיך בהליך משמעתי פנימי נגד התובע, משום "שאין דין ההליך הפלילי כדין ההליך המשמעתי, באשר כל אחד מהם נועד לשרת מטרה שונה בתכלית" (שם סעיף 15.3). 14. בטרם אעבור לדיון בטענות הצדדים, אציין כי מוסכם על שני הצדדים כי תעודות הנסיעה שהיו בידי התובע ובני משפחתו הוחזרו לאגד "מתוך הסכמה כי אם יוחלט על-ידי בית המשפט כי הוצאתו אינה תקפה יוחזרו לאדלר התעודות" (סעיף 17.3 לרמ"פ(. כן מוסכם ביניהם, כי התובע "ידע כי השימוש בתעודה נעשה על ידו ביודעו כי מבחינת עמדתה של אגד אסור לו להשתמש בתעודה, וקיימת הוראה לנהגים האוסרת עליו שימוש כזה" (שם, סעיף 17.4). עוד מוסכם עליהם כי "בעת שעשה שימוש בתעודה כאמור, עדיין לא הסתיימו ההליכים המשפטיים שלפיהם בוטלו הליכי הוצאתו" (שם). עם זאת, התובע טוען כי הסכמתו לא להשתמש בתעודות היתה על סמך ההנחה שמדובר בהתחייבות לפרק זמן קצר וסביר, ומשהתמשכו ההליכים הודיע התובע כי הוא מחדש את השימוש בתעודה, וכך עשה בריש גלי. הסעדים הלא כספיים - דיון והכרעה 15. פתח דבר אומר, כי הגעתי למסקנה שיש לקבל את עיקרי תביעותיו של התובע לסעדים הלא כספיים, וביניהם, הוצאת צו מניעה קבוע האוסר על אגד להפסיק חבורתו בה על פי החלטת ההנהלה. 16. מקובלת עלי טענת התובע, כי הנימוק הראשון עליו התבססה החלטת ההנהלה (סעיף 3א להחלטה) - דהיינו, כי התובע הפר את מחויבותו כלפי האגודה להתייצב לעבודה, בשנת 1982, וכי כתוצאה מכך נפתחו הליכי להוצאתו מהאגודה - הוא לא רק מטעה אלא גם מנוגד למעשה בית דין שנקבע בהליכים הקודמים, לרבות בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 88/372, 416 (משנת 1991). כל כך, משום שהוא מתעלם מהקביעה החלוטה לפיה העבודה שהוצעה לתובע לא תאמה את מסקנות הוועדה הרפואית הדיאגנוסטית, ולפיכך, אי נכונותו לעבוד בעבודות שהוצב אליהן בשנת 1982לא יכולה להוות עילה להוצאתו מהאגודה (שם, פיסקה 17). מכאן, שהיתה זו הצגה לא נכונה של הדברים מצד הנהלת אגד, כשציינה בהחלטתה (משנת 1993) כי התובע הפר מחויבותו להתייצב לעבודה. נהפוך הוא: אגד היא זו שלא קיימה את חובתה להציע לו עבודה שתהא תואמת את מצבו הנפשי, כפי שהתחייב ממסקנותיה של הוועדה הרפואית הדיאגנוסטית מטעמה. עשויה לכאורה להישמע הטענה, כי דברים אלה שבהחלטת ההנהלה נועדו אך לשמש כרקע לטקסט המופיע בהמשכה (עניין השימוש בתעודה), כאשר כל מטרתם היא אך להציג בפני אסיפת המורשים את ההשתלשלות העובדתית. היה מקום לשעות לטענה כזו, אילו היתה ההחלטה מציגה את עובדות הרקע כהווייתן, בצורה נכונה והוגנת. דא עקא, שלא כך הוצגו הדברים. כידוע, הרקע צובע לעיתים את התמונה כולה, ואם הרקע מוצג באור אפל - התמונה כולה עלולה להצטייר כשחורה בעיני המתבונן. מאחר שעובדות הרקע הוצגו בהחלטה בצורה מעוותת ומטעה, שיש בה כדי להציג את התובע באור שלילי, ובהיעדר התייחסות לכך בסיכומיה של אגד, מקבל אני את טענת התובע כי הדברים הוצגו כך על ידי אגד במטרה ליצור נגדו דעה קדומה בקרב חברי אסיפת המורשים. 17. טענת המניעות של התובע אף היא מקובלת עלי. השימוש של התובע בתעודת הנסיעה נעשה בין השנים 1984-1986, וההליכים הפליליים נגדו בגין שימוש זה נפתחו ועוכבו בשנת 1986, כאשר בשנת 1988 הובא בשנית עניינו של התובע בפני אסיפת המורשים, אשר שוב החליטה (בשנת 1989) על הוצאתו מאגד. לאור נתונים אלה, צפה ועולה השאלה, מדוע לא העלתה אגד בפני אסיפת המורשים, כבר בשנת 1988, את עניין השימוש בתעודה כעילה נוספת להוצאת התובע מאגד, ומדוע ראתה להוציאו מן הגניזה ולהאשים התובע בעילה זו לראשונה רק בשנת 1993 - לאחר מתן פסק הדין המחוזי שביטל את הוצאתו השניה מאגד. שאלה זו מקבלת משנה תוקף, לנוכח העובדה שבהליך שהתקיים בשנת 1988 העלתה אגד כלפיו גם טענות שבהן "יוחסה לו התנהגות בעלת אופי פלילי" (פסק הדין הסופי, פיסקה 10). מהי התוצאה המשפטית המתחייבת מהתנהלותה האמורה של אגד כלפי התובע? תשובתי היא, כי בנסיבות המיוחדות והחריגות של פרשה עגומה ורבת שנים זו, יש לקבוע כי אגד היתה מנועה, בשנת 1993, מלעורר מתרדמתו את עניין השימוש בתעודה כעילה לפתיחתה של מערכה שלישית להוצאתו משורותיה. כל תוצאה אחרת תהא בגדר הטרדה בלתי סבירה ובלתי הוגנת, שהתובע אינו חייב לסבול אותה. מסקנה זו נובעת מעקרונות דיוניים כלליים - אזרחיים ופליליים כאחד- כמו גם מכח חובתה של אגד לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסיה החוזיים עם חבריה, ובמיוחד בהפעילה כלפיהם את הסמכויות המוקנות לה בתקנון (שהינו חוזה אחיד), וכן מכח חובתה להתהלך עמם בסבירות ובהגינות, לרבות בהליכי הוצאה בפני אסיפת המורשים (ראו ע"א 93/1795, 1831 קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקב ואח', פ"ד נא(5) 433). 18. אשר לעקרונות הדיוניים: על פי כללי הדיון האזרחי, יש שבית המשפט מונע מתובע לחזור ולהגיש תביעה נגד אותו נתבע בגין עילה שיכול היה לצרפה לתביעתו הראשונה, על אף שמדובר בשתי עילות נפרדות. הנה כך קיבלו הדברים ביטוי בספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1995), עמ' 168: "בדונו בתביעה שניה כזאת משקיף בית המשפט 'אחורנית', לאמור, אומר לתובע, מלכתחילה יכולת אמנם לתבוע נזקך בזה אחר זה, אך כשתבעת, יכולת לכלול בתביעה את כל המגיע לך עד הגשת תביעתך, ואם לא עשית כן יש בכך משום הטרדה שהנתבע אינו חייב לסבול אותה; העילות שהיו מלכתחילה נפרדות מתמזגות בדיעבד" (ההדגשה שלי - ד' ח'). דברים אלה יפים בהתאמה גם לעניינינו. עקרון דיוני דומה נוהג גם במשפט הפלילי, שם הוא חוסה תחת כנפי ה"הגנה מן הצדק". ראו: ספרו המקיף של י' נקדימון, הגנה מן הצדק (נבו, תשס"ד), בעמ' 275-295; מאמרם של ז' סגל וא' זמיר "הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום - על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט מז (תשס"ד) 42, בעמ' 67-76; וראו במיוחד הערת שוליים 152 למאמרם, המפנה להחלטתו המעניינת של כבוד השופט אבי זמיר בת"פ (ק"ג) 00/1261 מדינת ישראל נ' סאסי, שבה בוטל כתב האישום השני בשל הפגיעה בנאשם כתוצאה מפיצול האישומים. השופט אבי זמיר קבע, בנסיבות אותו מקרה, כי "מצב דברים כזה פוגע בעקרון ההגינות הבסיסית" (פיסקה 6 להחלטה). המסקנה כי אגד מנועה הייתה (בשנת 1993) לנקוט בהליכים להוצאתו של התובע בגין השימוש בתעודה (מאפריל 1984 עד ינואר 1986), מתחייבת גם מהוראות הדין המהותי, המחייב צדדים לחוזה (תקנון אגד, במקרה זה) לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, בהגינות ובסבירות. ואכן, מסקנה ברוח זו ניתן ללמוד גם מהדברים שנאמרו בפרשה דידן בפסק הדין הסופי: "טענת אגד, כי אין לכוף עליה את חברותו של אדלר, מקובלת עליי. אך כדי להשיג את מבוקשה, ולהוציא את אדלר משורותיה, מוטל על אגד לפעול בדרך מקובלת וראויה ובהתאם להוראות התקנון. עד כה לא השכילה אגד לעשות כן, אך אינני סבור כי היא מנועה מלשוב ולפעול נגד אדלר בעתיד, אם תימצא לה עילה ראויה לשוב ולהציע לאסיפת המורשים להוציאו מאגד" (שם, עמ' הדגשות שלי - ד' ח'). העלאתו המאוחרת של נושא השימוש בתעודה כעילה לפתיחת מערכה שלישית להוצאתו של התובע מאגד, כאשר היה ביכולתה להעלותו כבר במערכה השניה, איננה יכולה להיחשב כ"עילה ראויה", באשר היא איננה מתיישבת עם חובותיה הדיוניות והמהותיות של אגד כלפיו כחבר אגד. בהדבק דברים זה אוסיף שמקובלת עלי טענת התובע, לפיה ברי הוא שבדבריו על עילה ראויה כיוון פסק הדין הסופי למעשה שיתרחש בעתיד (להבדיל מהשימוש בתעודה שאירע בעבר) וכי יש לקרוא אותם בכפיפה אחת עם המשך הדברים שנאמרו שם: "לפיכך, אין דבר שימנע מאגד לחזור ולשבץ את אדלר בתפקיד ההולם את מגבלותיו, ואם ימאן לקבל את התפקיד, או יחדל מלשוב לעבודה, תוכל אגד לשוב ולהעמיד את המשך חברותו - על יסודה של תשתית עובדתית חדשה - להכרעתה של אסיפת המורשים" (שם; ההדגשה שלי - ד' ח'). לאור כל האמור, מקבל אני גם את טענת המניעות של התובע. 19. אשר למהות ההחלטה ותקפותה, הרי משקיבלתי את טענת המניעות, אינני רואה צורך של ממש להכריע בשאלה זו. עם זאת, אדון גם בה. כזכור, המחלוקת העיקרית בעניין זה נעוצה בעובדה שכל פסקי הדין שניתנו בהתדיינות הקודמות בין הצדדים קבעו כי הלכי הוצאתו של התובע מאגד בטלים ולפיכך הוא נותר חבר באגד ברציפות מאז קבלתו. לטענת התובע, משמעותה של קביעה חלוטה זו היא כי תמיד היתה לו הזכות - אף אם תוקפה הובהרה רק בדיעבד - להשתמש בתעודה, כפי שאכן השתמש בה. אגד, לעומתו, טוענת כי אין בפסיקה המאוחרת כדי להכשיר בדיעבד את מעשיו של התובע, או להקהות מחומרתם. זאת, משום שיש לבחון אותם "בעת שנעשו", ולא במבט לאחור. הצדדים לא הפנו לאסמכתאות גבי שאלה זו, שיש לה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, ניתן לטעון, כי משנפסק כאמור שהליכי הוצאתו מאגד בטלים, בבחינת היו כלא היו, וכי הוא היה ועודנו חבר באגד מאז קבלתו ועד היום, הרי שתמיד היה זכאי להשתמש בתעודה, כך שלא היתה כל עילה לנקוט נגדו, בשל השימוש בתעודה, בהליכים פליליים (שאכן עוכבו) או בהליכים משמעתיים. תניא דמסייע לגישה זו ניתן אולי למצוא בפסק דין של בית משפט זה, בע"א 92/290 גזית נ' קוקיה, פ"מ נג(3) 319, שהעובדות בו, בתמצית יתירה, היו כלהלן: המערער, דייר מוגן, לא שילם לבעל הבית את דמי השכירות שנקבעו על ידי בית הדין לשכירות, באשר גרס כי דמי השכירות שעליו לשלם נקבעו בהסכם וכי לבית הדין אין סמכות לקבעם במקרה כזה. הוא ערער על פסק הדין של בית הדין, אך נמנע מלבקש את עיכוב ביצועו. בסופו של יום, קבע בית המשפט העליון כי הדין עם המערער. דא עקא, שבינתיים הוצא נגדו צו פינוי בשל אי תשלום דמי שכירות שפסק בית הדין. בית משפט זה - שדן בערעורו של הדייר לאחר שבית המשפט העליון ביטל את חיובו בדמי השכירות - קיבל את ערעורו וביטל את צו הפינוי: "שכן הדעת אינה סובלת, שהמשיב יזכה בפינויו של המערער מהחנות (או בפיצוי כספי ...) עקב הימנעותו של המערער מלשלם לו את דמי השכירות שנקבעו בשעתו על ידי בית הדין לשכירות, כאשר בית המשפט העליון בא לאחר מכן בערעור וביטל את פסק השכירות. פינוי (או פיצוי) שכזה הוא בבחינת התעשרות 'יש מאין' של המשיב על חשבון המערער, שלא כדין" (שם, בעמ' 329). מצד שני, אפשר לטעון, כי אין הנדון דומה לראייה. זאת, משום שאין ענייננו במחלוקת כספית בין בעל הבית לדייד, כי אם בסכסוך פנימי בין הנהלתה של האגודה השיתופית לאחד מחבריה, סכסוך שאינו מצטמצם להיבט הכספי בלבד, אלא נוגע לעצם יכולתה של האגודה להטיל את מרותה הניהולית והמשמעתית על חבריה מכח התקנון. כך שהמבחן צריך להיות מבחן "שעת המעשה", בדומה למקרה של מי שנהג ברכב בתקופת הביניים שבין פסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה, בשל עבירה תעבורה שהורשע בה, לבין זיכויו בערעור מעבירה זו וביטול עונש הפסילה. הדעת נותנת, כי נהג כזה לא יוכל להישמע בטענה כי לא התחייב בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה בר תוקף בתקופת הפסילה, רק משום שבדיעבד זוכה ועונש הפסילה בוטל. 20. לאור דברים אחרונים אלה, מוכן אני להניח (מבלי לפסוק בדבר) כי ככלל, הדין עם אגד בטענתה, ששימוש של חבר בתעודת נסיעה לאחר שהוצא משורותיה, עשוי להוות עילה לנקיטת הליכים משמעתיים כנגדו, גם אם בסופו של יום נפסק כי הליכי הוצאתו בטלים וכי מעולם לא חדל מלהיות חבר בה. כן מקובל עלי, כי בית המשפט לא ימהר להתערב מראש למניעתם של הליכים פנימיים אלה. ברם, אפילו כך, עדיין ייתכנו מקרים, חריגים אמנם, שבהם בית המשפט ימנע מראש את נקיטת ההליך המשמעתי. כך, כדוגמא, בבג"ץ 99/8242 אילן אורן, עו"ד נ' ועד מחוזי תל-אביב - לשכת עוה"ד בישראל ואח', פ"ד נג(5) 602, הורה כבוד השופט זמיר כי הכלל האמור "כפוף לחריגים: בית המשפט מוכן לבטל החלטה על העמדה לדין שנתקבלה בחוסר תום לב, על יסוד שיקולים פסולים או בחוסר סבירות קיצוני". ואכן, מקובלת עלי טענת התובע, כי החלטת ההנהלה, אשר שוב שמה לה למטרה את הוצאת התובע מאגד, התקבלה מתוך התנכלות לתובע וכי היא נגועה בשיקולים פסולים, בחוסר סבירות קיצונית ובחוסר תום לב. דעתי היא כי הנסיבות החריגות שבפניי מצדיקות - אף דורשות - התערבותו מראש של בית המשפט כדי למנוע מאגד לממש החלטתה. צאו וראו: פעמיים נכשלה אגד בניסיונה להוציא את התובע משורותיה בעילה שהוא כביכול מסרב להתייצב לעבודה. בשתי הפעמים לא השכילה אגד לפעול בדרך מקובלת וראויה ובהתאם להוראות תקנונה. גם לאחר שמערכות אלו שככו, לא פעלה אגד לשבץ את התובע בעבודה. נהפוך הוא: אגד סירבה להיענות לבקשותיו החוזרות ונשנות של התובע לחזור לעבודתו (מוסכמות מס' 6-8). על חוסר תום ליבה ועל השיקול הפסול שביסוד סירובה של אגד לשבץ את התובע לעבודה (לאחר פסק הדין המחוזי), ניתן ללמוד גם מהמכתב שנשלח מטעמה ובו נרמז התובע כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין המחוזי, אגד תעשה שימוש בפרשת תעודת הנסיעה (שהסתיימה בינואר 1986) כדי למנוע את שובו לעבודה (סעיף 10 למכתב מיום 8.6.93, מס' 5 לרמ"פ). ואכן, משסירב התובע לעיכוב ביצוע פסק דין המחוזי ועמד על זכותו לשוב לעבודה באגד, החליטה הנהלתה להעלות מן הגניזה את העניין הישן נושן של השימוש בתעודה כעילה להשעותו מחדש ולהוצאתו מהאגודה, תוך השחרת פניו בהחלטת ההנהלה, כאילו הפר מחוייבותו כלפי האגודה להתייצב לעבודה, שעה שהאמת היא בדיוק ההיפך. בנסיבות המקרה, גם אינני מקבל את טענת אגד לפיה "טבעם הפסול של המעשים שעשה התובע (לאחר שהסכים כי אינו רשאי להשתמש בתעודות ולכן החזירן לאגד) מלמד על העושה אותם כי אינו ראוי לבוא בקהלם של חברי האגודה" (סעיף 15.2 לסיכומיה). בפסיקה נקבע כי בתי המשפט יתערבו בהליכים של טריבונאלים פנימיים כאשר נראה בעליל כי הסנקציה שננקטה נגד החבר היא בלתי סבירה או בלתי פרופורציונאלית (רע"א 92/2835 איגנט נ' אגד, פ"ד מט(2) 793 (דעת הרוב); ע"א 00/8398 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602). כן נקבע בפסיקה, כי המבחן להתערבות הוא מהות הזכות הנפגעת, לאמור: "כשהפסק איננו פוגע בזכות חיונית וראויה להגנה של הנילון, תצטמצם הביקורת השיפוטית לשאלות הכרוכות בתקינותו הדיונית של ההליך המשמעתי. ואולם כשהפסק פוגע בזכות חיונית של הנילון, והפגיעה אינה קלת ערך, ייטה בית המשפט להתערב גם בשל היותו של הפסק מוטעה" (עניין איגנט, לעיל, בעמ' 814; ההדגשה שלי - ד' ח'). 21. בענייננו, אין התנהגותו של התובע חמורה עד כדי הצדקת הוצאתו מהאגודה, אף אם נעמיד אותה במבחן שעת המעשה. בפרשת אינגט נחלקו השופטים בדבר חומרתה של העבירה שבוצעה שם על ידי חבר אגד (אי-מסירת ארנקים ש"נמצאו" באוטובוס שנהג בו למחלקת האבידות של אגד), כמו גם בשאלת כוחה של האגודה להוציאו בגין עבירה זו. כל זאת, בהתייחס לעבירה אשר היה בה כדי להשליך על יושרו והגינותו של נהג האוטובוס כלפי הציבור הרחב, כמו גם על עמידתו בדרישות התקנון. שונה הדבר כאן. בסופו של יום, הרי לא נגרם כל נזק כספי לאגד כתוצאה מהשימוש של התובע בתעודה, וגם לא היה במעשה זה כדי להשליך על יחסו של ציבור הנוסעים כלפי אגד, או להיפך. לכל היותר ניתן לטעון כי היה בה כדי להשליך על המשמעת הפנימית בתוך אגד ועל יכולתה של ההנהלה להטיל את מרותה על חבריה. אכן, כאן עלי לומר, כי יש להסתייג מהתנהגותו של התובע, שראה היתר לעצמו לעשות שימוש בתעודת הנסיעה הישנה, לאחר שהסכים כי אינו רשאי להשתמש בתעודה החדשה שאותה החזיר לאגד. פשוט הוא, כי התנהגות זו אינה עולה עם הסדר הפנימי והמשמעת הארגונית, המצופים מחבר האגודה ביחסיו עם הנהלתה, כמו גם עם החובה לקיים הסכמים, כל עוד לא בוטלו בהסכמה או על ידי בית המשפט המוסמך. ברם, בנסיבות הכוללות של המקרה, הסנקציה המוצעת להוצאתו מן האגודה היא בבחינת תוצאה בלתי צודקת ובלתי מאוזנת. כל כך, משום שאיננה עומדת בשום יחס למהות המעשה של התובע וחומרתו, בשים לב גם לאשמה המוסרית והמשפטית הרובצת לפתחה של אגד, בשל כישלונותיה החוזרים לכבד את זכותו המהותית של התובע לעבודה התואמת את מצבו הנפשי ולקיים בעניינו הליכים פנימיים תקינים והוגנים. 22. לסיכום: על יסוד הטעמים המובאים לעיל, מוצהר בזה כי ההליכים שאגד נקטה כנגד התובע במטרה להפסיק את חברותו באגד, על פי החלטת ההנהלה, לרבות הליך השעייתו, הינם בטלים ומבוטלים; מוצא בזה צו מניעה קבוע האוסר על אגד להפסיק את חברותו בה, על פי ההצעה שבהחלטת ההנהלה; מוצהר בזה כי התובע הינו חבר מלא באגד ובעל זכיות בה ככל חבר, כאשר זכויותיו בה יהיו מחושבות כחבר ברציפות משנת 1972 , ובכפוף לאמור בפרק הסעדים הכספיים דלהלן. אפנה אפוא לסעדים הכספיים שהתובע ביקש. הסעדים הכספיים א. טענות התובע 23. ראשית, התובע מבקש לפסוק לו את מלוא שכרו, כחבר באגד, וזאת מיום מתן פסק-הדין המחוזי (23.5.93) ועד לשיבוצו בעבודה מותאמת (31.5.99) (להלן - תקופת הפיצוי). שנית, טוען התובע, כי אגד חייבת הייתה, במשך כל תקופת השעייתו, לשלם לו מחצית שכרו כחבר באגודה. לעניין זה מצביע התובע על סעיף 89ד' ל"תקנון משפט חברים" של אגד, הקובע כי חבר שהושעה מסיבות משמעתיות יהיה זכאי לקבל מחצית שכרו למשך כל תקופת השעייתו. בנוסף הוא תובע תשלומים שונים בגין הטבות נלוות שהיה מקבל כחבר אגד, אילו עבד כל השנים, ובכללן ההטבות דלהלן: (1) פדיון דמי הבראה - 17 יום לשנה; (2) פדיון ימי חופשה - 45 יום לשנה; (3) הפרשות של אגד לקרן השתלמות כנרת - בשיעור של 7.5% ממשכורתו של התובע והפרשים של התובע בשיעור של 2.5%. (4) משכורת "יג" - חצי משכורת נוספת כל ששה חודשים; (5) גמול חסכון - 19.80 ₪ ליום עבודה, על-פי רמ"פ 7; (6) דמי ביגוד - 125 ₪ לחודש (שווי לחודש יולי 1999); (7) תשלום עבור עובד מותאם - 0.5 שעה ליום עבודה; (8) מענק חד פעמי בגין שנת 1999 - 4,200 ₪; (9) שי לחג - 125 לחודש (שווי לחודש יולי 1999); (10) הפרשות של האגודה ושל החבר לקרן רווחה של אגד - 1.5% ממשכורתו של החבר והפרשות האגודה על-פי תקנון הקרן; (11) תשלום נוסף מקרן הרווחה של אגד עבור עובד מותאם - 12.79 ₪ ליום; (12) סט אוכל שחולק לחברים בחודש יוני 93 - בשווי של 272.60 ₪; (13) הפרשות מל"ל כחוק; (14) נסיעות חופשיות לתובע ולבני משפחתו - 85,000 ₪; (15) ארוחות מוזלות; (16) רשיון נהיגה - 100 ₪ לשנה; (17) קייטנות לילדיו; (18) תשלומים בגין ילדיו המתגייסים - 300 לכל ילד, וסה"כ 600 לשתי בנותיו; (19) מתנות בר מצווה לילדיו; (20) תשלומים בגין הוצאות "שבעה" עבור מתת קרוביו; (21) מימון משקפיים; (22) מענק השכלה גבוהה מקרן רווחה בגין שכר לימוד לילדי התובע ; (23) סך של 10,000 ₪ עבור "הטבות אחרות שלא נכללו" ברשימה הנ"ל; (24) תשלום חלקה של הנתבעת לקופת חולים כללית - 400 ₪ לחודש; מוסכם על הצדדים כי אגד מעבירה את ההטבות מס' 1-16 לחבר רגיל באגד "העובד עבודה מותאמת מהסוג שאדלר עובד בה כיום" (מוסכמה 13). ב. טענותיה של אגד 24. ככלל, הנתבעת מתנגדת לכל הדרישות הכספיות של התובע. היא טוענת כי התובע אינו זכאי לסעדים הכספיים אותם הוא תובע בגין תקופת השעייתו. לטענתה, התובע הושעה מהאגודה כדין, ולכן אין היא חייבת לשלם שכרו, או תשלומים אחרים, אלה לפי ההוראות שנקבעו בסעיף 12ג, הקובע לאמור: "עם משלוח ההודעה בדבר האשמה…רשאית ההנהלה להפסיק את עבודתו של החבר הנאשם, והחבר שהוצא מהאגודה על פי סעיף זה לא יהיה רשאי לתבוע או לקבל מהאגודה שכר או כל תשלום אחר עבור התקופה מיום שעבודתו הופסקה עד יום הוצאתו מהאגודה, בתנאי שאם אסיפת המורשים תחליט על אי הוצאתו של החבר מהאגודה, כי אז היא תחליט, ברוב רגיל של חברים הנוכחים בישיבה, אם ובאיזה שיעור, רשאי החבר הנאשם לקבל שכר ו/או תשלומים אחרים עבור התקופה מיום שעבודתו הופסקה עד יום חזרו לעבודה". בהסתמך על הוראות סעיף זה, טוענת אגד כי שאלת זכאותו של התובע לסעדים הכספיים תוכרע בתום ההליך שהנהלתה פתחה בו. באשר לטענה אחרונה זו, אומר כבר כאן, כי מאחר שכבר קבעתי לעיל כי הליך השעייתו של התובע מאגד (כחלק מההליכים להוצאתו על פי החלטת ההנהלה) הינו בטל ומבוטל, ממילא סעיף 12ג לתקנון לא חל על המקרה שלפנינו ואין אפוא מקום להידרש אליו (השוו לדברי השופט ברנר בפסק הדין המחוזי, בעמ' 25, ד"ה "ברם"). לחלופין, טוענת אגד, כי התובע אינו זכאי לפיצויים בשל פדיון דמי ההבראה וימי החופשה בגין שנות השעייתו. לטענתה, בפסק הדין הסופי נקבע כי התובע איננו זכאי להטבות אלו, אשר נועדו "רק לחבר האגודה שבשל עבודתו אינו מצליח לנצל את חופשתו השנתית" (שם, עמ' 835). אשר לתביעתו בשל אי-יכולתו לממש זכאותו לארוחות מוזלות, משיבה אגד כי זכות זו שמורה לאנשים העובדים באגד בפועל, וכי בכל מקרה, התובע יכול היה לעשות שימוש בזכותו כחבר אגד ולרכוש תלושים לארוחות מוזלות. באשר לתביעתו למימון רשיון נהיגה, טוענת אגד כי זכות זו מתייחסת לרשיון נהיגה באוטובוס וכי היא שמורה לנהגים באגד, ואילו התובע אינו כשיר לנהיגה באוטובוס. בנוגע לתביעתו לפיצויים בגין אי-יכולתו לעשות שימוש בקייטנות של אגד לבנותיו, טוענת אגד כי לתובע לא היו ילדים בגיל המתאים לקייטנות בתקופה הרלוונטית. הוא הדין ביחס לתביעתו למתנות בת-מצוה ותשלומים מאגד או מקרן הרווחה עבור בנותיו המתגייסות לצבא. באשר לתביעתו של התובע להוצאות עבור פטירת קרוב ומימון משקפיים, אגד טוענת כי לא הוכח כי הנושא היה רלוונטי עבור התובע. זכותו של אדלר לשכר והטבות נלוות - דיון והכרעה 25. לאור הקביעה דלעיל, כי התובע הושעה מאגד שלא כדין, אני קובע כי הוא זכאי לקבל מאגד את כל המשכורות וההטבות הנלוות, שאגד הייתה חייבת לשלם לו במהלך תקופת הפיצוי, הכל כמפורט להלן: א. משכורתו של התובע - אגד חייבת לשלם לתובע את מלוא המשכורות שהיה זכאי לקבלן בתקופת הפיצוי. על פי נספח 7 לרמ"פ (מוסכמה 13.1), שהעתק שלו בחתימת ידי מצורף לפסק דין זה כחלק בלתי נפרד ממנו, סכום המשכורות המגיעות לתובע נע בין 4,050 ₪ לבין 7,100 ₪. אני מורה כי אגד תשלם לתובע גם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כשיעורה מעת לעת, בגין כל משכורת ומשכורת, כמפורט בנספח 7 לרמ"פ, החל מהמועד שבו חלה החובה לשלמה ועד התשלום בפועל. לאור פיצוי זה, אשר מעניק לתובע את משכורתו המלאה, אינני רואה צורך להיזקק לתביעתו בעניין אי-תשלום מחצית משכורתו בתקופת השעייתו. ב. פדיון דמי הבראה וימי חופשה (הטבות מס' 1-2) - אין התובע זכאי לסכומים אלה. בעניין זה, אין אני רואה מקום לקבל את טענות התובע, שביקש למעשה לסטות מפסק דינו הסופי של בית המשפט העליון, אשר שלל את זכאותו להטבות אלו. ג. הפרשות לקרן השתלמות כנרת (הטבה מס' 3) - הפרשות על ידי אגד בשיעור 7.5% מהמשכורת של התובע, והפרשות של התובע בשיעור של 2.5% ממשכורתו (מוסכמה 13.4): על אגד לבצע הפרשות אלה לקרן - הן את החלק של התובע והן את החלק שלה, לרבות כל סכום נוסף (מכל סוג) שיידרש עד שהתובע ייחשב כחבר מלא בקרן. ד. משכורת י"ג, גמול חסכון, דמי ביגוד, תשלום עבור עובד מותאם, מענק חד פעמי בשנת 1999, שי לחג, תשלום מקרן הרווחה לעבד מותאם, סט אוכל, הפרשות מל"ל (הטבות מס' 4-9, 11-13): התובע זכאי לקבל סכומים אלה, בהתאם למוסכמה 13. אגד תוסיף עליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק, כשיעורה מעל לעת, החל מהמועד שבו חלה החובה לשלמם ועד התשלום בפועל. ה. הפרשות חבר בשיעור 1.5% ממשכורתו והפרשות האגודה לקרן הרווחה על פי תקנון הקרן (הטבה מס' 10) - מוסכמה 13: על אגד לבצע הפרשות אלה לקרן - הן את החלק של התובע והן את החלק שלה, לרבות כל סכום נוסף (מכל סוג) שיידרש עד שהתובע ייחשב כחבר מלא בקרן. ו. נסיעות חופשיות (הטבה מס' 14) - השופט ברנר פסק בהליך האחרון סכום גלובלי של 5,000 ₪ על דרך האומדנא, משום שהתובע לא הוכיח את שיעור הנזק וההפסד שנגרמו לו. הפעם, השכיל התובע להצביע על קנה מידה אפשרי לחישוב הפיצוי בגין פריט זה - כרטיס "חופשי חודשי". על כן, ולאחר שהתגרש מאשתו בשנת 1995, ראיתי לפסוק לו פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪ כערכם היום (לעומת הסכום של 85,000 ₪ שביקש). ז. ארוחות מוזלות (הטבה מס' 15) - אני דוחה את תביעתו להטבה זו, שלא נשללה ממנו בתקופת השעייתו, והוא יכול היה לרכוש תלושים לארוחות מוזלות, כטענת אגד. השופט ברנר דחה את תביעתו בגין פריט זה, משום שלא הוכיח את שיעור נזקו (עמ' 30). כך גם בתביעה הנוכחית, ולפיכך, גם מטעם זה אני דוחה אותה. ח. הטבות מס' 16-21 - אני פוסק כי אין התובע זכאי לפיצוי בגינן. באשר לדמי רשיון נהיגה (הטבה מס' 16), לא הופרכה טענתה של אגד כי היא מממנת רשיונות נהיגה רק עבור נהגי האוטובוסים שלה. מכיוון שמצבו הבריאותי של התובע שלל את כשירותו להיות נהג אוטובוסים - כפי שהוא עצמו טען מספר פעמים - אין הטבה זו רלוונטי לגביו. באשר לתביעותיו בגין קייטנות ומתנות בת מצוה (הטבות מס' 17 ומס' 19), התובע לא הוכיח כי היו לו ילדים בגיל המתאים לקבל הטבות אלו (אין חולק כי בתו הקטנה הינה ילידת 1976). לעניין תביעתו לתשלומים עבור גיוס ילדיו (הטבה מס' 18), מהעדויות בתיק עולה כי קרן הרווחה של אגד התחילה לשלם הטבה זו רק לפני שלוש שנים, כך שנושא זה לא היה רלוונטי עבור ילדי התובע. באשר לתביעותיו של התובע בגין הוצאות "שבעה" ומימון משקפיים (הטבות מס' 20-21), הרי שהן לא נטענו בכתב התביעה ולא הוכח כי פנה בעניינן לאגד. ט. הטבות מס' 22-24 - אני דוחה את תביעותיו של התובע להטבות אלו, בין משום שאינן מופיעות בכתב התביעה או ברשימת הפלוגתאות, ובין משום שלא הוכחו. החזרי מס הכנסה 26. לאחר מתן פסק הדין המחוזי, עמד התובע על כך שמלוא הסכום שנפסק לזכותו ישולם מיידית, מבלי להמתין לתוצאות הערעור שאגד הגישה. כיוון שכך, שילמה אגד את הסכומים שנפסקו לתובע וגם ניכתה כדין את מס ההכנסה שחל עליהם. בסופו של יום, בית המשפט העליון פסק כי יש להקטין כדי מחצית את הפיצויים המגיעים לתובע, בשל אי-עמידתו בנטל הקטנת הנזק. כתוצאה מכך, התברר בדיעבד כי אגד העבירה למס הכנסה סכומי יתר. על רקע עובדות אלו טוען התובע, כי מוטלת עתה על אגד החובה להחזיר לו את תשלומי היתר שהעבירה למס הכנסה. אגד משיבה כי טענה זו כבר הועלתה בהליכים שניהלו הצדדים בלשכת ההוצאה לפועל, שם צויין והוחלט כי: "לעניין הניכוי למס"ה - הצדדים הצהירו על המחלוקת בעניין שיעור המס שנוכה, אך הצהירו גם על הסכמה כי המשיב [התובע כאן] יתחשבן בענין זה ישירות עם שלטונות מס"ה. לכן אין להתייחס לטענות בעניין זה" (נספח 12 לרמ"פ, בעמ' 8). טענה זו הועלתה גם בפני בית משפט השלום בירושלים, אשר דחה את טענות התובע, בקובעו כי: "ברגע ששילמה שכר למבקש חייבת הייתה [אגד] לנכות משכרו מס כחוק. משעמד המבקש על מימוש פסק דין חייב היה לקחת בחשבון את כל התוצאות החוקיות המשתמעת מכך שמימש פס"ד שאינו חלוט … חובה לדאוג להחזרת הכספים חלה על המבקש. הדבר גם עולה בקנה עם ההסכמה אליה הגיעו הצדדים". (ה"פ (י-ם) 851/98 אדלר נ. אגד, מוצג נ/3, בעמ' 17) מקובלת עלי טענת אגד, כי פסק דין זה מהווה מעשה בית-דין, החוסם את דרכו של התובע לחזור ולתבוע את ניכויי היתר מאגד. לפיכך, דוחה אני טענה זו של התובע. התשלומים שקיבל התובע מאגף השיקום של משרד הבטחון א. טענות הצדדים 27. במהלך תקופת הפיצוי קיבל התובע תשלומים שונים ממשרד הביטחון. לפחות חלק מתשלומים אלה - וייתכן אף כולם - שולמו לתובע לאחר שהוגדר כמי "שאינו כשיר לעבודה כלשהי" (ראו סעיף 1 למכתבה מיום 7.11.2002 של גב' כרמלה מלצר, המצורף כנספח ח' לסיכומי התובע). כך, לדוגמא, בחודש יוני 1993 (בו עמדה משכורתו על סך 4,050 ₪ ברוטו) קיבל התובע ממשרד הביטחון סכום של 2,674.61 ₪ ברוטו (בתוספת סכום חד פעמי של 1,260 ₪), ובחודש ינואר 1999 (בו עמדה משכורתו על סך 7,100 ₪ ברוטו) קיבל התובע ממשרד הביטחון סכום של 3,685.94 ₪ ברוטו (כאשר בהמשך אותה שנה קיבל שתי תוספות חד פעמיות - בסכום כולל של 6,283 ₪). אין חולק, כפי שהתובע עצמו מציין, "כי תשלומים אלה שולמו לתובע דווקא משום שלא עבד" (סעיף 28ו לסיכומיו). פירוט מלא של כל התשלומים החודשיים והחד פעמיים שקיבל התובע מופיע בתדפיס התשלומים של משרד הביטחון, שצורף כנספח ב' ל"שאלות הבהרה" של התובע מיום 27.8.02 (להלן - תדפיס משרד הביטחון). 28. אגד טוענת כי התובע היה אמור להעביר אליה את כל התשלומים שקיבל ממשרד הביטחון, וזאת מכח סעיף 10א שבחלק ג' לתקנון הסוציאלי של אגד, המורה לאמור: "נפגע החבר פגיעה גופנית אשר בעקבותיה זכאי החבר, כתוצאה מהפגיעה הגופנית, לתשלומים בהתאם לחוקים או בהתאם לכל חוק אחר ו/או מאת קרן הפנסיה אליה הוא משתייך, לא תהיה האגודה חייבת לשלם לחבר אלא את ההפרש בין התשלומים הקבועים בתקנון זה לבין התשלומים המגיעים לו בהתאם לחוקים ו/או מאת קרן הפנסיה האמורה." עוד קובע הסעיף כי: "זכותו של החבר לתשלומים, בהתאם לתקנון זה, מותנית בכך שמיד לאחר קרות פגיעה גופנית יעניק לאגודה, או מי שימונה על ידה ייפוי כוח בנוסח שייקבע על-ידי האגודה לשם הסדרת זכויותיו של החבר בהתאם לחוקים ו/או מאת קרן הפנסיה בהתאם לתקנות קרן הפנסיה אליה הוא משתייך." בהסתמך על הוראות אלו, טוענת אגד כי יש לנכות את כל התשלומים, שקיבל התובע ממשרד הביטחון, מכל תשלום שיהיה עליה לשלם לפי פסק דין זה. בתגובה לטענה זו משיב התובע, בין היתר, ראשית, כי אין לראות את התשלומים ממשרד הביטחון כ"הכנסה"; ושנית, כי בכל מקרה אין לקזזם מהתשלומים שהיה על אגד לשלם לתובע בתקופת הפיצוי, משום שמדובר בתשלום ה"מוגדר כטיפול רפואי, תשלום טיפול רפואי", ולא כהשתכרות (כעדות התובע בעמ' 130 לפרוטוקול; ראו גם סעיף 27ה לסיכומיו). ב. דיון והכרעה 29. אין חולק, כאמור, כי בתקופת הפיצוי קיבל התובע ממשרד הביטחון תשלומים שונים, ששולמו לו "דווקא משום שלא עבד" (סעיף 28ו לסיכומיו). ואולם, מתוך החומר שבפניי לא נתחוור לי אם בתקופה האמורה קיבל התובע גם תשלומים אחרים, ששולמו לו בלא קשר לעובדה שלא עבד באותה עת. מכל מקום, אגד לא הצטמצמה בטענותיה רק לתשלומים שקיבל משום שהוא לא עבד, אלא טענה, בהסתמך על הוראות תקנונה, כי יש לנכות את כל הסכומים שהתובע קיבל בהתאם "לחוקים" (סעיף 19.3 לסיכומיה). עמדת אגד מקובלת עלי. כעולה בבירור מלשון הוראות התקנון שצוטטו לעיל, התובע חייב להעביר לאגד את כל התשלומים שהוא קיבל ממשרד הביטחון - ולא רק את אלה המותנים באי עבודתו - אם ברצונו ליהנות מהזכויות הסוציאליות שהתקנון מקנה לחברי אגד. מתביעותיו הכספיות כלפי אגד עולה בבירור, כי התובע אכן מבקש ליהנות מזכויות אלו, כגון: קבלת שכר מלא עבור ארבע שעות עבודה, כאילו עבד יום עבודה מלא (מוסכמה 11). על כן, מקבל אני טענת אגד ומורה כי היא רשאית לנכות מהפיצויים שעליה לשלם לתובע את כל התשלומים שקיבל ממשרד הביטחון בתקופת הפיצוי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומו לתובע, כל תשלום ותשלום כערכו נטו, בהתאם לסכומי התשלומים והמועדים המפורטים בתדפיס משרד הביטחון, שהעתק שלו בחתימת ידי מצורף לפסק דין זה כחלק בלתי נפרד ממנו. 30. בשולי הדברים אעיר, כי התובע טוען שאגד קיבלה ממשרד הביטחון - לאחר החזרתו לעבודה באוגוסט 1999 - סכומים גבוהים מאלה שהייתה זכאית להם. אגד, מצדה, טוענת כי היא זכאית אף לתשלומים שהתובע קיבל ממשרד הביטחון כבר משנת 1991. מכיוון שאלה ואלה - הן התשלומים שלפני יוני 1993 והן התשלומים שלאחר אוגוסט 1999 - חורגים מגדר התביעה הנוכחית, שעניינה אך ורק בתקופת הפיצוי, לא אדון בהן. כן אעיר, כי ניטשה מחלוקת בין התובע ובין אגד בנוגע לחובתו של התובע לחתום לאגד על ייפוי כוח, בהתאם להוראות סעיף 10 לתקנון שצוטט לעיל, ואם מילא חובתו זו אם לאו. מאחר שאין חולק כי בסופו של יום חתם התובע על ייפוי כוח כפי שנתבקש, אינני רואה צורך להידרש למחלוקת זו, שאין לה השלכות לענייננו. זכויות התובע בקרן הגמלאות של אגד א. רקע עובדתי 31. לכל חבר אגד יש קופה בקרן הגמלאות של האגודה, אשר ממנה תשולם הפנסיה העתידית שלו. חלק מהכספים המופקדים לקופה זו משולמים על ידי אגד (להלן - תשלומי האגודה) וחלק מהם משולמים על ידי החבר עצמו, בהפרשות חודשיות ממשכורתו (להלן - תשלומי החבר). אקדים ואומר, לשם ביאור הסוגיה, כי קרנות הפנסיה הוותיקות (וקרן הגמלאות של אגד ביניהם), מחויבות על-פי דין להשקיע 93% מהונן באגרות חוב של מדינת ישראל. לפיכך, יכולתה של קרן הגמלאות לספק את הפנסיה המצופה תלויה בכך שהכספים המופקדים ימשיכו להניב פירות. מאז הוצאתו הראשונה של התובע מהאגודה, בשנת 1983, ועד לאחר מתן פסק הדין המחוזי, בשנת 1993 (תקופת שתי המערכות הראשונות), לא נעשתה כל הפרשה לקופת קרן הגמלאות של התובע. לכך יש להוסיף, כי ביום 20.9.83, עקב הוצאתו של התובע משורותיה, החזירה אגד לתובע - באופן חד צדדי - את הכספים שהוא צבר בקופתו בקרן הגמלאות. כספים אלו נכנסו ישירות לחשבון הבנק של התובע בבנק לאומי (להלן - החזר הזכויות; ראו נספח D להודעה השלמה לתיקון כתב התביעה של התובע, להלן - הודעת ההשלמה). בנוסף לחסר זה של הפרשות האגודה והפרשות התובע בקופתו בקרן הגמלאות, ובנוסף לחסר של כספי החזר הזכויות, הכספים החסרים גם לא הניבו, כמובן, את התשואה עליהן. לכן, בחלוף השנים, הגרעון המצטבר בקופתו של התובע, בהשוואה לכמות הכספים הנדרשת לספק את הפנסיה שלו, המשיך לגדול. בפסק הדין המחוזי חוייבה אגד לשלם את הפרשות האגודה בגין התקופה האמורה (1983-1993): "הנתבעת מפרישה לקרן גמלאות עבור כל חבר סכום השווה ל-19.8% משכרו. מתוך סכום זה הנתבעת משלמת ישירות לקרן 14.3% ואילו את היתרה משלם החבר ישירות משכרו … התובע זכאי איפוא לקבל את חלקה של הנתבעת … עבור התקופה שבין אוגוסט 1983 להיום" (שם, עמ' 30). בהתאם לכך, ביום 15.9.93, העבירה אגד לקרן הגמלאות, בגין התקופה האמורה, סך של 115,481 ₪ (סעיף 20 לרמ"פ). אגד ביססה את חישוב הסכום הזה ישירות על לשון פסק הדין. היא שילמה בדיוק 14.3% ממשכורתו של התובע בגין הפרשות האגודה - סך של 69,697 ₪. בנוסף לכך, ותוך התבססות על אותה שיטת חישוב, הפרישה אגד 5.5% ממשכורתו של התובע בגין הפרשות החבר - סך של 26,807 ₪ (סעיף 2 לנספח G להודעת ההשלמה). לפי הוראות התובע, הפרשות החבר קוזזו מתוך הכספים אשר אגד הייתה חייבת לשלם לתובע (סעיף 20 לרמ"פ). בנוסף, פסק הדין המחוזי גם התייחס להחזר הזכויות החד-צדדי שאגד ביצעה לתובע בעקבות הוצאתו מהאגודה בשנת 1983 (שם, עמ' 30-31). אין חולק כי מהפיצויים שנפסקו לתובע בפסק הדין המחוזי ניכתה אגד סכום של 18,977 ₪ בגין החזר הזכויות (בקרן הגמלאות) ושילמה סכום זה לקרן הגמלאות. חיבורו של סכום זה לשני הסכומים הקודמים (69,697 ₪ ועוד 26,807 ₪) מסתכם בסך 115,481 ₪, שאגד הפקידה כאמור לאחר פסק הדין המחוזי, בגין התקופה שנכללה בפסק הדין (1983-1993). 32. לפי עדותו של רו"ח ש' עמר, רואה החשבון של קרן הגמלאות, הסכומים שאגד העבירה לקרן הגמלאות - הפרשות האגודה, הפשרות החבר והחזר הזכויות - לא הצליחו למלא את החסר בקופת התובע. על פי תצהירו, במקום סך של 115,481 ₪, אגד הייתה אמורה להעביר סך של 193,388.54 ₪, כמפורט בזה: תחת ההפרשה של 69,697 ₪ (בגין הפרשות האגודה), אגד הייתה אמורה להעביר סך של 119,231 ₪; תחת ההפרשה של 29,807 ₪ (בגין הפרשות החבר), אגד הייתה אמורה להעביר סך של 45,176.36 ₪; ותחת "החזר זכויות" של 18,977 ₪, אגד הייתה אמורה להעביר סך של 28,981.74 ₪ (סעיף 11 לתצהירו הראשונה של רו"ח עמר מיום 28.8.96). יש לציין, כי תצהירו הראשון של רו"ח עמר נעשה בשנת 1996. כפי שצוין לעיל, בשנת 1998 ניתן פסק הדין הסופי, שתיקן את פסק הדין המחוזי והגדיל את התקופה אשר בגינה אגד חוייבה לפצות את התובע. תיקון זה השליך על גובה ההפרשות שאגד הייתה חייבת להעביר לקרן הגמלאות. אין חולק כי אגד אכן ביצעה תיקונים אלו (ראו נספח H להודעת ההשלמה), וגם אין חולק כי לא היה בתיקונים אלה כדי למלא את החסר בקרן הגמלאות. כזכור, לאחר מתן פסק הדין המחוזי, פתחה אגד במערכה השלישית (הנוכחית) להוצאת התובע מהאגודה. במשך התקופה השלישית, שבה היה התובע מושעה מאגד, לא שולם לקרן הגמלאות - בין עבור חלקה של אגד ובין עבור חלקה של התובע - כל סכום נוסף. לפי תצהירו השני של רו"ח עמר (מיום 14.2.02) חסרים בקופת התובע (בקרן הגמלאות) 182,761.43 ₪ בגין תקופת המערכה השלישית. תחשיב זה נכון ליום בו הוגש התצהיר, ואין חולק על נכונותו. ואחרון, החל מאוגוסט 1999, אגד העסיקה את התובע מחדש, והתחילה להפריש בעבורו את הסכומים הנדרשים לקרן הגמלאות. ב. טענות הצדדים 33. בהתייחס לעובדות אלו, מבקש התובע הצהרה לפיה יש לו זכויות מלאות בקרן הגמלאות, ולחלופין כי חובה על אגד למלא את חסר בקופתו כדי להקנות לו זכויות אלו. התובע מתבסס על פסק הדין המחוזי וטוען כי אין ספק שכוונתו היתה כי "התובע יהיה חבר מלא בקרן הגמלאות ככל חבר אגד וכי זכויותיו שם יישמרו במלואן" (סעיף 38 לסיכומיו). כזכור, החסר המצטבר בקופת התובע נובע בעיקרו מכך שבמשך שלוש תקופות לא הופרשו כספים לקרן הגמלאות. על כן, בהתייחס לשלוש תקופות אלו (שהשתרעו על פני השנים 1983-1999), טענתו הכללית של התובע, לפיה הוא זכאי להיחשב כחבר מלא בקרן, מתבטאת בשלוש דרישות נפרדות. ראשית, התובע טוען כי אין לחייבו למלא את החסר בשתי התקופות הראשונות (1983-1993). דרישה זו מבוססת על הטענה כי החסר בקופתו נובע "אך ורק מכך שאגד מסרה אז לכב' בית המשפט מידע מוטעה" (שם, סעיף 38), כאשר אגד ידעה שהסכום ששילמה לקרן הגמלאות היה נמוך מהסכום הנדרש כדי להעניק לתובע זכויות מלאות בקרן. שנית, התובע טוען כי הוא זכאי לקבל את הפרשות האגודה בגין תקופת הפיצוי נשוא פסק דין זה. שלישית, הוא טוען כי אין לחייבו בריבית והצמדה על תשלומי החבר בגין תקופה אחרונה זו, בשים לב למאמציו לשלם כספים אלה בזמנם. התובע מוסיף כי החובה למלא אחר דרישות אלו מוטלת גם על קרן הגמלאות עצמה, על אף שלא הייתה צד להליכים הקודמים. טיעון זה מבוסס על ההנחה כי קיימת "יחסים סימביוטיים" בין אגד ובין קרן הגמלאות, וכי יש לראותם כגוף אחד. לחלופין, טוען התובע שחובה על קרן הגמלאות להעניק לו זכויות מלאות על אף שלא קיבלה את ההפרשות במועדן ועל אף שלא היתה צד להליכים הקודמים. 34. אגד חולקת על כל דרישותיו של התובע. בנוגע לדרישתו הראשונה, שעניינה בכספים החסרים מקופתו בגין שתי התקופות הקודמות, טוענת אגד כי היא איננה צד כלל למחלוקת זו, שהצדדים לה הם אך התובע והקרן. לפי טענה זו - אשר אינה מקובלת על קרן הגמלאות - המחלוקת העיקרית כאן היא, אם הקרן חייבת להעניק זכויות מלאות לתובע, ולא אם מוטל על אגד להוסיף ולשלם סכום כלשהו על התשלומים שהיא העבירה לקרן לפי פסק הדין המחוזי ובהתאם לדרך החישוב שנקבעה בו. אגד מוסיפה וטוענת כי פסק הדין המחוזי מהווה מעשה בית דין בין הצדדים וכי בית משפט זה נעדר סמכות "לתקן כעת את פסק-דינו הקודם של בית המשפט המחוזי" (סעיף 28 לסיכומיה), מה עוד, שפסק דין המחוזי כבר עבר ביקורת ערעורית במסגרת פסק הדין הסופי (שם). כן טוענת אגד, כי יש לדחות את טענת התובע לפיה יש לראות את אגד ואת קרן הגמלאות כישות משפטית אחת. אגד איננה מתייחסת ישירות לשתי הדרישות האחרות של התובע, וזאת, לאור טענתה כי השעייתו של התובע מן האגודה במסגרת המערכה השלישית נעשתה כדין, כך שאין לחייבה בכל סכום שהוא בגין התקופה הזאת. 35. קרן הגמלאות השיבה אף היא לטענות התובע. בנוגע לדרישתו הראשונה, טוענת הקרן כי היא איננה חייבת להעניק לתובע זכויות מלאות בקרן הגמלאות בטרם ישולם לה הסכום החסר בקופתו. בנוסף, כשם שאגד מנסה לטעון שהמחלוקת העיקרית היא בין התובע לקרן הגמלאות, כך טוענת קרן הגמלאות שהמחלוקת העיקרית היא בין התובע לאגד. לפי טענה זו, קיימת חובה לשלם את הכספים החסרים בקופתו של התובע, אך אין זה מעניינה של קרן הגמלאות מי הוא זה ואיזהו שישליש כספים אלה. מטעם זה, הקרן גם איננה מתייחסת לדרישה השנייה של התובע. לעומת זאת, הקרן מכחישה את הדרישה השלישית של התובע, לפיה אין לחייבו בריבית בגין תקופת הפיצוי. לטענתה, התובע פנה אליה לראשונה רק ביום 14.4.01, ואיש לא מנע מהתובע לשלם חובותיו לקרן במועד קודם לכך. ג. החסר בגין תקופות הקודמות - דיון והכרעה 36. כאמור, עיקר החסר בקופתו של התובע בקרן הגמלאות נובע מכך שההפרשות שהיו אמורות להשתלם לקרן עבור שתי התקופות הקודמות לא שולמו במועדן, וכתוצאה מכך לא הניבו את התשואה שהיו מניבים אילו שולמו במועד. אליבא דרו"ח עמר, כדי לכסות חסר זה, הרי שבגין כל הפרשה והפרשה לקרן יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית דריבית בשיעור 5.58%, וזהו הסעד שהתובע מבקש בעניין זה (סעיף 26 לסיכומיו). חוששני, כי מבחינת שורת הדין, הדין עם אגד בטענתה לפיה אין בכוחו של בית משפט זה לתקן את פסק הדין המחוזי, המהווה מעשה בית דין בין הצדדים, ולפיכך נאלץ אני לדחות את בקשתו האמורה של התובע. עיון בהוראות פסק הדין המחוזי בנוגע לקרן הגמלאות מראה כי קיימת אי-התאמה בין הקביעה הכללית שבו, לבין החיוב האופרטיבי שבו. במסגרת הקביעה הכללית נפסק כי התובע "זכאי לקבל את כל השכר וההטבות הנלוות שהיו משתלמים לו כאילו עבד בפועל מאז אוגוסט 1983 ועד היום" (שם, עמ' 24). לעומת זאת, בחיוב האופרטיבי נפסק כי על אגד להפריש לקרן הגמלאות את השיעורים המדויקים שצוינו בסעיף קטן (יב) שבעמ' 30 לפסק הדין- כפי שאגד אכן הפרישה בעקבותיו - מבלי שפסק הדין הורה כי יש להוסיף על סכומים אלה הפרשי הצמדה וריבית. דומה, כי בכך נפלה טעות בפסק הדין המחוזי - שכוונתו הברורה היתה כי התובע יהיה חבר מלא בקרן הגמלאות וכי זכויותיו בה יישמרו במלואן, כטענת התובע - אך בחלקו האופרטיבי לא נכללה הוראה לפיה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית על סכומי הקרן שהופרשו לפיו. דא עקא, שקצרה ידו של בית משפט זה מלהושיע את התובע בעניין זה, באשר מדובר בטעות שהסמכות לתקנה נתונה אך ורק לערכאת הערעור, כטענת אגד. אוסיף, כי גם לא הוכח שאגד הטעתה את בית המשפט בדיון הקודם, ונדמה כי שני הצדדים כאחד טעו כאן, כאשר לא עמדו על הצורך להוסיף הפרשי הצמדה וריבית להשלמת כל החסר בקופתו של התובע בקרן הגמלאות. העולה מן האמור, כי לפי שורת הדין אין מנוס מדחיית בקשתו של התובע בעניין זה. לא בחמדה מגיע אני לתוצאה זו, שהרי מבחינת כוונתו של בית המשפט בפסק הדין המחוזי, הצדק - להבדיל מן הדין - תומך דווקא בקבלת טענתו של התובע. באשר לחסר בגין החזר הזכויות, אין טענה מצד התובע כי אגד היא שצריכה לשאת בסכום הריבית בגין החזר הזכויות. אף אין טענה כי על אגד לפצות את התובע בגין העובדה שהיא לא קיזזה הסכום המלא שנדרש בשנת 1993 (היא ניכתה 18,977 ₪, בעוד שהיה עליה לנכות סכום של 29,981 ₪, כאשר ההפרש, כ-10,000 ₪, נותר אצל התובע). לכן, על התובע למלא את החסר שנוצר בקופתו בקרן הגמלאות בגין החזר הזכויות (וליתר דיוק: השבת החזר הזכויות). תוצאת הדברים היא, שאני דוחה דרישותיו של התובע בעניין זה כלפי שתי הנתבעות. ד. תשלומי האגודה והחבר בגין תקופת הפיצוי - דיון והכרעה 37. כפי שקבעתי לעיל, השעייתו של התובע מהאגודה לא נעשתה כדין, ולכן על אגד לשלם לתובע כל ההטבות של חבר כאילו הוא היה חבר באגד בתקופת השעייתו. לפיכך, מקבל אני את דרישתו השנייה של התובע, לפיה על אגד לשלם הפרשות האגודה עבור תקופת הפיצוי. בנוסף להפשרות האגודה, על אגד לקזז מהפיצויים שפסקתי לתובע את הפרשות החבר בגין תקופת הפיצוי, ולהעביר הפרשות אלו לקרן הגמלאות. כמו כן, במקום לשלם לו ריבית והצמדה בגין סכומי ההפרשות, על אגד לשלם לקרן הגמלאות כל סכום נוסף (מכל סוג) שיידרש כדי למלא את החסר (בקופתו של התובע בקרן הגמלאות) הנובע מכך שסכומים אלה - הפרשות האגודה והחבר בגין תקופת הפיצוי - לא הופרשו במועדם. זכותו של התובע לפרוש לגמלאות 38. התובע, יליד 1944 (והשנה ימלאו לו 60), פנה לאגד בשתי בקשות לפרוש לגמלאות מוקדמת: האחת בשנת 1998 והשנייה בשנת 2001 (סעיפים 15, 16 לרמ"פ). הנתבעות סירבו להיעתר לו (ראו נספחים 9, 10 לרמ"פ). כדי שלא להאריך אומר, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי גם בעניין זה דין תביעת התובע להידחות. שני נימוקים לכך. האחד, לפי סעיף 55 לתקנון קרן הגמלאות, אין לחבר כל זכות לצאת לגמלאות אלא אם שולמו לקרן כל התשלומים המגיעים עבורו. לכן, אין לתובע זכות לצאת לגמלא מוקדמת אלא אם ישולמו קודם לכן הסכומים החסרים בקופתו. הנימוק השני הוא, שיציאתו של חבר לגמלא מוקדמת, בטרם מלאו לו 60, "כרוכה בתשלום סכום חד-פעמי נכבד מאוד לקרן הגמלאות" (ע"א 96/672 "אגד" נ' רכטמן, פ"ד נג(5) 25, 39; להלן - רכטמן). החובה לשלם סכום זה (כולו או רובו) מוטלת על אגד, אך חובה זו קמה רק אם הסכימה אגד לפרישה המוקדמת של חבר ואישרה את בקשתו לכך (שם, שם). בענייננו, כפי שכבר ראינו, אגד דחתה את בקשותיו. עוד נקבע בעניין רכטמן, כי "אגד אינה חייבת להסכים לכל בקשה לפרישה מוקדמת וליטול על עצמה התחייבות כספית כה נכבדה ... וההחלטה בשאלה אם נסיבות העניין אכן מצדיקות היענות לבקשה זו או אחרת, נתונה בידה" (שם, שם). דברים אלה אמורים בהתאמה גם ביחס לקרן (והשוו לאמור בפיסקה 2 להחלטתו של כבוד סגן הנשיא צבי כהן, בת"א (י-ם) 98/1371 מזרחי נ' אגד וקרן הגמלאות, שהעתקו צורף כנספח ג' לקרן הגמלאות). עגמת נפש 39. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בסך 150,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו עקב החלטת ההנהלה לפתוח במערכה השלישית להוצאתו מהאגודה. הוא טוען כי אגד שללה ממנו, שלא כדין, את זכותו הבסיסית להתפרנס וכי הדבר פגע קשות במהלך חייו הרגיל ולהתדרדרות חמורה של חיי המשפחה שלו. בהקשר זה טוען התובע כי חוסר היכולת שלו לפרנס את משפחתו הוא שגרם לגירושין שלו (סעיף 32ד), וגם לניסיון ההתאבדות של בתו. אגד חולקת על טענות אלו. היא טוענת כי לא הונחה תשתית עובדתית להוכחת טענתו של התובע כי החלטת ההנהלה גרמה לו נזק לא ממני. בהקשר זה טוענת אגד, כי המשבר בחיי הנישואין של התובע החל לפני החלטת ההנהלה, ולפיכך אין קשר סיבתי בין החלטתה לבין גירושיו של התובע. בתגובה לטענה אחרונה זו, מודה התובע כי הליכי הגירושין והפרידה בפועל מאשתו החלו בטרם החלטת ההנהלה, אך הוא טוען כי התגרש סופית רק בשנת 1995, שנתיים לאחר שהחלטת ההנהלה נתקבלה. לדבריו, החלטת ההנהלה העמיקה את המשבר בחיי משפחה שלו וכי טרם קבלתה - ושלילת זכותו להתפרנס בעטייה - נשארו סיכויים "לסגור" את הליכי הגירושין (עמ' 105). במערכה הקודמת, השנייה, טען התובע כי אגד הכפישה את שמו בקרב חברי האגודה. בגין טענה זו, פסק לו השופט ברנר פיצויים בסך של 18,000 ₪ עבור עגמת נפש. ואולם, בפסק הדין הסופי ביטל בית המשפט העליון פיצויים אלה, בקובעו כי טענת התובע לפיצויים בגין עגמת נפש "כלל לא הוכחה", ובהוסיפו, כי בטרם יחליט בית משפט אם המקרה שלפניו מצדיק פיצויים בשל עגמת נפש "מוטל על הנפגע מהפרת החוזה להוכיח בראיות הן את עצם הנזק הלא-ממוני והן את הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה לבין נזק זה" (שם, פיסקה 19). דעתי היא, כי במערכה הנוכחית הצליח התובע להוכיח כי החלטת ההנהלה גרמה לו נזק לא-ממני. הגם שהליכי הגירושין שלו נפתחו בטרם נתקבלה החלטת ההנהלה, לא נסתרה עדותו לפיה המשבר בחיי המשפחה שלו רק העמיק עקב החלטת ההנהלה, בשל פגיעתה המצטברת ביכולתו לפרנס את אשתו, וכי קודם לקבלתה - ולאחר זכייתו בפסק דין המחוזי - עוד לא אבדו לגמרי הסיכויים למנוע את הגירושין: "לא היתה לי פרנסה, לא כלום, מה היה לאשתי איתי?" (עמ' 105 לפרוטוקול); וכן: "אשתי סבלנית יותר, תאמין לי, אבל אם אין פרנסה, אין פרנסה" (שם, עמ' 108). בנוסף, קיבלתי את טענת התובע כי החלטת ההנהלה נתקבלה שלא כדין ומתוך התנכלות לו. מנגד, מקובלת עלי טענת אגד, שחלק משמעותי מעגמת הנפש שנגרמה לתובע מקורו בהחלטות הקודמות של האגודה, במסגרת ניסיונותיה החוזרים להוציאו את התובע משורותיה, ולאו דווקא בהחלטת ההנהלה משנת 1993, כך שהתובע אינו יכול לקבל פיצויים בגין חלק זה בגדר תביעתו הנוכחית. לפיכך, בשוקלי את האמור, אני מחייב את אגד לשלם לתובע פיצויים בסך 50,000 ₪ (כערכם היום) בשל עגמת הנפש שגרמה לו. חובת צמצום הנזק 40. בפסק הדין הסופי קבע בית המשפט העליון, כי חובה הייתה על התובע להקטין את נזקו, וכי התובע לא עמד בחובה הזו. בית המשפט הסביר כי התובע יכול היה "להציע לאגד לשלבו בעבודה פשוטה כלשהי עד לבירור מצבו, או אף לנסות להשתלב בעבודה זמנית במקום אחר, תוך מסירת הודעה לאגד שהוא עושה כן להקטנת הנזק בלבד וכי הוא עומד לרשות אגד לכל עבודה התואמת את מגבלותיו" (שם, עמ' 839). לאור קביעות אלו, הקטין בית המשפט העליון במחצית את הפיצויים המגיעים לתובע. אגד גוזרת גזירה שווה מפסק דין הסופי למערכה הנוכחית. היא טוענת, כי בנסיבות הנוכחיות על התובע רבצה החובה המשפטית לנסות למצוא עיסוק לפרנסתו וכי הוא לא עשה זאת. היא אף מצביעה על עדויות לביסוס טענה זו (סעיף 20 לסיכומיה). התובע, מצדו, טוען כי הוא ניסה לצמצם את נזקו כמיטב יכולתו, וכי הוא אף "פנה אין סיפור פעמים לאגד על מנת שתעסיקו" (סעיף 30ז לסיכומיו). בסיכומי תשובתו, חוזר התובע וטוען כי לא חלה עליו חובה משפטית לצמצם את נזקו, בהפנותו הפעם לפסק-דינו מהזמן האחרון של בית המשפט העליון ברע"א 01/2371 אינשטיין ואח' נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ (להלן - אינשטיין) שניתן ביום 31.7.03, לאחר הגשת סיכומי הנתבעות. עיינתי בפסק דין אינשטיין ולא מצאתי מקום לסטות מהקביעה המשפטית של פסק דין הסופי, לפיה חלה על התובע החובה לצמצם את נזקו. שלא כטענת התובע, כל שנקבע בפרשת אינשטיין הוא ש"העקרון בדבר הקטנת הנזק, אינו חל על שיעור הנזק הנקבע על פי הוראת סעיף 11 לחוק התרופות …" (שם, פיסקה 14). אלא שאין בקביעה זו כדי להשליך על המקרה שלפנינו (ולו רק מפני שעסקינן בהפרת חוזה עבודה, ולא בביטול חוזה לקבל נכס או שירות). לפיכך, דוחה אני את טענת התובע שלא חלה עליו הנטל להקטין את נזקו. מנגד, מצאתי כי הפעם אין לקבל את טענת אגד שיש להקטין לו את הפיצוי בשל אי-עמידתו בנטל זה. שני טעמים עיקריים לכך. ראשית, בשונה מהמערכה הקודמת, הפעם פנה התובע מספר פעמים לאגד בדרישה לחזור לעבודה ונענה בסירוב מצדה. פניות חוזרות אלו של התובע, המעידות על רצונו לחזור לעבודה ואגב כך להקטין את הנזק, שונות לחלוטין מהתנהלותו במערכה הקודמת, שבה, כדברי בית המשפט העליון, הוא לא ניסה להשתלב "בעבודה פשוטה כלשהי". שנית, כזכור, התובע קיבל תשלומים ממשרד הביטחון דווקא משום שהוא לא עבד, ועל פי קביעתי לעיל ינוכו תשלומים אלה מסכום הפיצויים שעל אגד לשלם. לפיכך, מקובלת עלי טענת התובע לפיה "אין אגד יכולה לסמוך גם על תשלומים אלה, וגם לטעון כי התובע יכול היה לצמצם את נזקיו ולעבוד במקום אחר. שכן במקרה כזה באופן אוטומטי היו מופסקים תשלומים אלה" (סעיף 30ה לסיכומיו). סוף דבר 41. סיכומו של משפט: התביעה כנגד נתבעת 1 (אגד) נתקבלה בעיקרה. אני חוזר ופוסק לתובע את הסעדים ההצהרתיים, את הסעד של צו מניעה קבוע ואת הסעדים הכספיים, חלקם בתוספת הצמדה וריבית וחלקם בתוספת תשלומים אחרים, הכל כמפורט לעיל. כן אני חוזר ומורה כי אגד רשאית לנכות את כל התשלומים שקיבל התובע ממשרד הביטחון בתקופת הפיצוי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כמפורט לעיל. התביעה כנגד הנבעת 2 (קרן הגמלאות) נדחית בזה. לאור התוצאות שאליהן הגעתי, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את כל הוצאות המשפט, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאה של כל הוצאה, וכן שכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ואילך. מנגד, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ואילך. אגד