ביטול תקנות בתקנון אגד

פסק דין א. מהות התביעה זו בקשה למתן פסק דין המצהיר על בטלות תקנות 14א(4)-14א(7) לתקנון המשיבה, ועל בטלות סעיף 3(3.3) לתקנון קרן הרווחה של חברי המשיבה; כמו-כן, לאסור על המשיבה לבטל את תוקפן של תעודות נסיעה חופשית המצויות ומוחזקות בידי המבקשים ובני משפחותיהם, ולאסור על המשיבה לחייב את המבקשים בתשלום תמורה כספית בגין שימוש בתעודות נסיעה חופשית, וזאת ממועד משלוח פניות המשיבה למבקשים ועד למועד בו יוכרע גורלה של תובענה זו. ב. עובדות רלוונטיות המשיבה הינה אגודה שיתופית המספקת מגוון שירותי הסעות לציבור הנוסעים במדינת ישראל. המבקשים היו חברים במשיבה, ולאחר עשרות שנות חברות בה פרשו לגימלאות מוקדמות כפי שיפורט להלן. המבקש 1 היה חבר במשיבה במשך כ-33 שנים. הוא פרש ממנה לגימלאות בשנת 1996. בשנת 1997 החל לעבוד במשיבה כגימלאי שכיר עד אשר פוטר מעבודתו בה בתאריך 31.12.01. המבקש 2 היה חבר במשיבה במשך כ-25 שנים. הוא פרש ממנה לגימלאות בשנת 1996. בשנת 1997 החל לעבוד בגימלאי שכיר עד אשר פוטר מעבודתו בתאריך 31.12.01. המבקש 3 היה חבר במשיבה במשך כ-33 שנים. הוא פרש לגימלאות בשנת 1997. בשנה זו החל לעבוד כגימלאי שכיר באגד עד שפוטר ממנה בתאריך 31.12.01. המבקש 4 היה חבר במשיבה במשך כ-32 שנים. הוא פרש לגימלאות בשנת 1995. בשנת זו הוא עבד כגימלאי שכיר במשיבה עד אשר פוטר ממנה בתאריך 31.12.01. המבקש 5 היה חבר באגודה במשך כ-26 שנים. הוא פרש לגימלאות בשנת 1998. המבקש 6 היה חבר באגודה במשך כ-28 שנים. הוא פרש לגימלאות בשנת 1996. המבקש 7 היה חבר באגודה במשך כ-33 שנים. הוא פרש לגימלאות בתאריך 1.12.01. כיום, מצאו המבקשים מקומות עבודה חלופיים. המבקשים 1-5 מועסקים בחברת נתיב אקספרס בע"מ. המבקש 6 הינו בעליו של אוטובוס יחיד להסעת תיירים ברחבי ישראל (ת/1, תצהיר ברוך רכטמן, פיסקה 2). מבקש 7 מועסק כמשווק בחברת טללים יוזמות חינוכיות בע"מ, העוסקת, בין היתר, בהסעת תלמידי בתי ספר לטיולים ברחבי הארץ. (ת/2, פיסקה 3). לאור תקנות 14א(4), ו-14א(7) לתקנון המשיבה, האוסר על המבקשים להתחרות במשיבה, הודיעה המשיבה לכל עותר כי מכיוון שעבודתו הינה בעיסוק המתחרה במשיבה, הוא נדרש להשיב לה את תעודות הנסיעה החופשית המצויות בידיו ובידי בני-משפחתו, שאחרת היא תאלץ לחייבו בקנס בהתאם לנוהליה. כך לדוגמא נוסח מכתב שנשלח למבקשים 1-3: "מאחר והינך עוסק בעיסוק מתחרה לעסקי האגודה ומפר בכך את תקנות האגודה (חלק ג' סעיף 14 א' 4), הינך נדרש בזאת להשיב לאגודה מיידית את תעודת נסיעה חופשית המצויות בידך ובידי בני משפחתך… אם לא תענה לפנייתנו, נאלץ לחייבך בהתאם לנוהלי האגודה בסכום השווה ל-1 שעת עבודת חבר עבור כל יום ועבור כל תעודה" (ר' נספח א' להמרצת הפתיחה). לאור סעיף 3(3.3) לתקנון קרן רווחה, הודיעה המשיבה למבקשים 1-3 במכתב שנשלח להם כי נפסקת חברותם בקרן הרווחה, ואין הם זכאים להנות מהטבותיה. כך נכתב: "כמו כן נפסקת חברותך בקרן הרווחה ואינך זכאי להנות מהטבותיה ובכלל זה הזכות לאכול במסעדות האגודה ו/או שימוש במכונות למכירת מזון הנמצאות במתקני האגודה. (עפ"י סעיף 3 ס"ק 3.3 לתקנון קרן רווחה)". במכתב למבקש 4 נאמר: "…הנני להזכירך כי אינך חבר בקרן הרווחה ולכן אינך זכאי לאכול במסעדות האגודה או להשתמש במכונות למכירת מזון הנמצאות במתקני האגודה". להשתלשלות העובדתית האמורה נלווה נדבך נוסף הרלוונטי לדיוננו. בתאריך 21.9.1999 ניתן פסק דין בבית-המשפט העליון בע"א "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן (פ"ד נג(5) 25). (להלן: "פסק דין רכטמן"). בפסק דין רכטמן דחה בית-המשפט את תביעת המבקש, שהינו גם המבקש 6 בעניין שלפנינו, לפיה יוכרזו תקנות 14א(4)-14א(7) לתקנון המשיבה כבטלות בהיותן סותרות את תקנת הציבור (ר' פיסקה 23 לפסק דין זה). ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם תקנות 14א(4) - 4א(7) לתקנון המשיבה בטלות בהיותן תנאים מקפחים בחוזה אחיד? - האם תקנות 14א(6) - 14א(7) לתקנון המשיבה בטלות בהיותן נוגדת את תקנת הציבור? - האם תקנות 14א(4) - 14א(7) לתקנון המשיבה בטלות בהיותן נוגדות את חוק יסוד: חופש העיסוק? - האם סעיף 3(3.3) לתקנון קרן רווחה בטל כלפי המבקשים בשל שנוסח ותוקן לאחר פרישתם? - האם התנהגות המשיבה פסולה בהיותה נעדרת תום-הלב והגינות? - האם המבקשים מתחרים במשיבה? - האם המשיבה מושתקת מלאכוף את תקנות 14א(4) -14א(7) לאור שיהוי בהתנהגותה? - האם דין תביעה זו - ככל שהיא נוגעת לתוקף תקנות 14א(4)-14א(7) - להידחות בגין מעשה בית-דין? אדון בפלוגתאות אלה לפי סדרן, וככל שיידרש. ד. האם תקנות 14א(4) - 14א(7) לתקנון המשיבה בטלות בהיותן תנאים מקפחים בחוזה אחיד? תקנה 14א(4) קובעת לעניינו: "כל חבר מתחייב:- בתקופה של 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות (למעט בפרישת חובה בגיל 65 שנה) לא יתעסק החבר בתחומי ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין בעסק של הובלת נוסעים בתחבורה ציבורית ובתיירות, בהיות עיסוק זה מתחרה לעיסקי האגודה". תקנות 14א(5)-14א(7) קובעות סנקציות בגין הפרת תקנה 14א(4) האמורה, כפי שיפורט להלן. תקנה 14א(5) מזכה את המשיבה בהשגת צו אכיפה כנגד החבר. כך קובעת התקנה: "אם יפר החבר את התחייבותו שבסעיף קטן (4) דלעיל, תהיה האגודה רשאית להשיג נגדו בבית המשפט צו אכיפה (לרבות צו מניעה זמני וקבוע), המונעים ממנו לעסוק בעיסוק מתחרה". תקנה 14א(6) מטילה על החבר פיצויים מוסכמים בגובה שלושה חודשי משכורת ברוטו שמשלמת המשיבה לחבריה. כך נקבע בתקנה: "בנוסף לאמור מתחייב החבר לשלם לאגודה, במקרה של עיסוק מתחרה, פיצויים מוסכמים בשיעור שלושת חודשי משכורת ברוטו כפי שמשלמת האגודה לחבריה באותה עת, ולשם כך יפקיד החבר בידי האגודה, בעת פקיעת חברותו, בטחון מתאים כפי שיקבע על ידי ההנהלה". תקנה 14א(7) שוללת מחבר המשיבה את תעודת הנסיעה החופשית שלו, ואת הזכויות הנלוות לה. לפי תקנה זו, שלילת תעודת הנסיעה תיעשה כנגד חבר אשר עובד בעסק מתחרה למשיבה, אף לאחר תום תקופת 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות. זו לשון התקנה: "במקרה של עיסוק מתחרה, לא יהיה החבר זכאי להחזיק בתעודת נסיעה חופשית ולכל הזכויות הנלוות לתעודה זו (לרבות לבני משפחתו) והחבר יהיה חייב למסור לאגודה את התעודה (התעודות) הנ"ל מיד עם קבלת דרישה לכך. האמור בסעיף קטן זה יחול גם לגבי חבר העוסק בעיסוק מתחרה כאמור בס"ק (4) לעיל, לאחר תום 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות ". המסגרת הנורמטיבית: ההלכה קובעת שיש להחיל את חוק החוזים האחידים על תקנון המשיבה (ר' ע"א 1795/93,1 1831 קרן הגימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יעקב ואח', פ"ד נא(5) 433, 451). מכאן, שאם קיים בתקנון המשיבה תנאי מקפח, אזי לפי סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, דינו להתבטל. סעיף 3 לחוק החוזים האחידים קובע שני תתי-מבחנים חלופיים לצורך בחינת השאלה האם תנאי בתקנון המשיבה הוא תנאי מקפח: האחד, האם יש בתנאי משום קיפוח עובדי המשיבה? השני, האם יש בתנאי משום יתרון בלתי הוגן של המשיבה העלול להביא לקיפוח עובדי המשיבה? המונח "קיפוח" הוא מושג שסתום (ו' לוסטהויז וט' שפניץ, חוזים אחידים, ירושלים, 1994, 47). תוכנו נקבע על-פי שיקול דעת בית-המשפט (ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 526-527). שיקול-דעתו מונחה על-ידי התכלית החקיקתית של חוק החוזים האחידים (פסק דין קסטנבאום, 526; א' ברק, פרשנות במשפט (1992, כרך א') 498-499). תכלית חוק זה היא "למנוע חוסר הגינות ביחס החוזי, הנובע מכך שצד אחד לחוזה הוא הקובע את תנאיו בחוזים רבים ואינו מאפשר על-כן משא ומתן ראוי ומתן ביטוי לרצונו של הלקוח" (פסק דין קסטנבאום, 526). כעיקרון, בחינת ה"קיפוח" הקיים לכאורה בתנאי ספציפי בחוזה אחיד תיעשה תוך התבוננות ביתר מכלול תנאי החוזה. במסגרת התבוננות רחבה זו תועמד השאלה האם ישנם תנאים המאזנים את התנאי הספציפי הנבחן או אם לאו. ברוח זו קובע סעיף 3 לחוק החוזים האחידים: "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)"(ההדגשה שלי: ד' פ'). כך קובע גם סעיף 19 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982: "(א) מצא בית משפט, בהליך שבין ספק ולקוח, שתנאי הוא מקפח, יבטל את התנאי בחוזה שביניהם או ישנה אותו במידה הנדרשת כדי לבטל את הקיפוח. (ב) בהשתמשו בסמכותו לפי סעיף קטן (א) יתחשב בית המשפט במכלול תנאי החוזה …" (ההדגשה שלי: ד' פ'). טובים לעניין זה דברי השופט שמגר (כתוארו אז): "בכל מקרה יש לבחון, כאמור בהוראות החוק הנ"ל, את כלל תנאי החוזה וכל הנסיבות האחרות ועל כן יתנו המועצה או בתי-המשפט, למשל, את דעתם לשאלה אם חוזה בתחום יחסי הממון מכיל בהוראותיו האחרות תנאים המאזנים את ההגבלה שבתניה שנמסרה לביקורתם". (ההדגשה במקור: ד' פ') (עח"א 1/79 מפעלים לניקוי יבש קשת בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד(3) 365, 375). (ר' בנוסף חוזים אחידים, ירושלים, 1994, 67; ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ה, 631; א' בן-נון, חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982, פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי, תשמ"ז, 99-100). ומן הכלל אל הפרט המבקשים צירפו לתביעתם צילום של תקנה 14א על תקנות המשנה שלה (נספח ד' להמרצת הפתיחה). אולם, הם נמנעו מצירוף התקנון כולו להמרצת הפתיחה שהגישו, או לסיכומיהם. משלא מצוי בידי ביהמ"ש התקנון בשלמותו, אין בידי לקבוע כי תקנה 14א היא מקפחת. אשר על כן אני דוחה את הטיעון בראש פרק זה. ה. האם תקנות 14א(6) - 14א(7) לתקנון המשיבה בטלות בהיותן נוגדות את תקנת הציבור? לגישת המבקשים, תקנה 14א(7) בטלה בהיותה סותרת את תקנת הציבור (ר' המרצת הפתיחה, פיסקה 49). כמו-כן, טוענים המבקשים, בדרך אגב, כי תקנה 14א(6) סותרת אף היא תקנת הציבור (ר' המרצת הפתיחה, פיסקה 55). לעומת זאת, את חוקיותן של תקנות 14א(4) ו-14א(5) הם תקפו בעיקר במסגרת חוק החוזים האחידים, אך נמנעו, מלבקש את בטלותן מפורשות במסגרת דוקטרינת "תקנת הציבור". ככלל, בחינת הגבלה על עובד שלא להתחרות במעבידו לאחר סיום עבודתו תיעשה בראש ובראשונה לאור דוקטרינת "תקנת הציבור" הקבועה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1970. כך קבע הנשיא ברק: "נקודת המוצא העקרונית לבחינתן של סוגיות אלה אלה [תוקפן של התחייבויות המגבילות את חופש העיסוק-ד' פ'] הינה בהוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973…". (ע"א 6601/96AES System Inc. נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 860). שאלה היא האם יכול בית-המשפט מיוזמתו לבחון את תקנות 14א(4)-14א(5) במסגרת תקנת הציבור, אף שהמבקשים נמנעו מלבקש זאת? התשובה לשאלה זו היא בחיוב. ככלל, בית-המשפט רשאי ליזום טענה מיוזמתו הוא, אף שהצדדים לא העלוה, וזאת ככל שהיא נוגעת לסוגיה נכבדה הנוגעת לתקנת הציבור (או לאי-חוקיות). קובעת השופטת שטרסברג-כהן: "אכן, קיימות טענות, אותן יעלה בית-משפט מיוזמתו, אף אם הצדדים לא העלון אף-על-פי שחובה הייתה עליהם להעלותן, כגון טענת אי-חוקיות". (ע"א 744/81 שר לסלו (שר ובניו השוזר) נ' "ציון" חברה, פ"ד לט(2), 472 ,עמ' 475). (ר' בנוסף דברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 174/65 בדש נ' שדה, פ"ד כ(1) 617, 629). העלאת טענה ביוזמת בית-המשפט תיעשה בשים לב להתקיימות שני תנאים עיקריים: האחד, כי לבעלי הדין לא נגרם עקב כך עיוות דין. השני, כי הונחו לפני בית-המשפט כל העובדות הנדרשות לצורך הכרעתו בטענה שהועלתה ביוזמתו. בענייננו, הובאו בפני ביהמ"ש מלוא העובדות הרלוונטיות הנוגעות לבחינתן של תקנות 14א(4)-14א(5) במסגרת דוקטרינת "תקנת הציבור". אף לא ניתן לומר כי למשיבה ייגרם עיוות דין. מסקנה זו נובעת מכך שהמשיבה טענה כנגד פסילת תקנה 14א כולה, תוך התייחסות (בלתי-מפורשת) לדוקטרינת "תקנת הציבור". במה דברים אמורים? היא טענה בהרחבה לקיומו של "אינטרס לגיטימי" כלפיה שבגינו היא יכולה להגביל את חופש העיסוק של המבקשים לפי תקנה 14א (ר' פיסקאות 17-19, ובעיקר פיסקה 20 לתגובה המתוקנת מטעם המשיבה). כפי שיתברר בהמשך, דיון ב"אינטרסים הלגיטימיים" של המשיבה, מהווה בפועל קו-הגנה עיקרי כנגד פסילת תקנה לאור דוקטרינת "תקנת הציבור". מכאן לגוף השאלה האם תקנות 14א(4)-14א(7) נוגדות את תקנת הציבור. הגבלה על חופש העיסוק ותקנת הציבור - כללי סעיף 30 לחוק החוזים קובע, בין השאר, כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו סותרים את תקנת הציבור - בטל. "תקנת הציבור" היא מושג שסתום. תוכנה נקבע על-פי תפיסות היסוד של החברה. תפיסות אלה נגזרות, בין היתר, מהחקיקה ומההלכה הפסוקה (ר' ע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2) 464, 532). בחינת תוקפה של תניית אי-תחרות מצריכה איזון בין שיקולים מתנגשים. מחד גיסא, קיימים שני שיקולים מרכזיים להכרה בתוקפה של תניית אי-תחרות שנקבעה במסגרת יחסי עבודה. שיקול עיקרי להכרה בתוקפה של תניית אי-תחרות נגזר מעקרון מרכזי בשיטתנו המשפטית לפיו חוזים יש לקיים. "קיום הבטחות עומד ביסוד חיינו, כחברה וכעם" (ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד גונ'ס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1), 221, 278) שיקול נוסף למתן תוקף לתנית אי-תחרות נובע מהצורך להגן על המעביד מפני תחרות העובד בו. הצורך בהגנה זו נובע, בין היתר, מהשקעת המעביד בהכשרת עובדו, ביצירת לקוחות, ובגיבוש סודות מסחריים. מאידך גיסא, קיימים שלושה שיקולים עיקריים לפסילת תניית אי-תחרות, ואלה עיקרם: ראשית, עקרון חוקתי מרכזי המתנגש בתניית אי-תחרות הוא חופש העיסוק. עקרון זה זכה להכרה בחוק יסוד: חופש העיסוק. אינטרס ציבורי נוסף ומרכזי החותר תחת תניית אי-תחרות הוא חופש התחרות. חשיבות התחרות החופשית זכתה להכרה רבתי בשיטתנו המשפטית והחברתית (ר' בג"צ 125/57 אניות מיכל ומשא בע"מ נ' שר האוצר ואח', פ"ד יא 1490, 1501; בג"צ 311/60 י. מילר מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה ואח', פ"ד טו 1989, 1999; רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ ואח', פ"ד מד(2) 309, 327; בג"צ 344/89 ח.ס.ה. - סחר בינלאומי בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר ואח', פ"ד מד(1) 456). היא מבטיחה הקצאה יעילה של משאבים. היא מגבירה את היעילות. יש בה כדי להביא להורדת מחירים. היא עשויה לגרום לשיפור איכויות המוצר, ולשיפור השירות (ר' פסק דין ליבוביץ לעיל, עמ' 37). לבסוף, היא מונעת ריכוז כוח מופרז בידי מעטים (ר' ע"א 2247/95 הממונה על הגבלים עסקיים נ' תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאות בישראל בע"מ, פ"ד נב(5) 213, 229). שיקול מרכזי נוסף לפסילת תניית אי-תחרות הוא הצורך במתן הגנה לעובד. עבודתו של אדם היא נכס ממוני כבד משקל. "עבודתו היא רכושו, החומרי והרוחני. היא בסיס לסיפוקו ולהגשמת עצמו" (פסק הדין AES, עמ' 863). הגנה זו על העובד, נדרשת לאור היתרון הקיים לרוב למעביד בניסוח תניות החוזה שביניהם. (לשיקולים השונים העומדים בשאלת תוקפה של תניית אי-תחרות ר' פסק דין AES לעיל, עמ' 861-864; ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ ואח' נ' תבורי - ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח', פ"ד מ(4) 337, 348-349; ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בעמ נ' יעקב סרנגה, פ"ד מט(5) 796; 808-809; ע"א 157/88 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יהודה מירון, פ"ד מד(1) 522, 526). לאורם של מגוון השיקולים המתחרים האמורים, נשאלת השאלה מהי הנוסחה לצורך הכרעה בדבר תוקפה של תניה המגבילה את חופש העיסוק במסגרת דוקטרינת "תקנת הציבור"? מבחן העבר - סבירות והגינות כלפי הצדדים לאור מכלול הנסיבות בעבר, ההלכה קבעה כי ככלל, תניית אי-תחרות תקפה במידה והיא סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם בנסיבות העניין. כך קבע השופט ברנזון: "וכבר נאמר, שרק לעיתים רחוקות תוכל להיחשב הגבלה על חופש העיסוק כנוגדת את האינטרס הציבור, אם היא סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם". (ע"א 4/74 חנוך ברמן נ' משרד להובלת משאות פרדס חנה-כרכור "עמל" בע"מ, פ"ד כט(2) 718, 723); ר' בנוסף פסק הדין של השופט בייסקי בע"א 1371/90 דמתי ואח' נ' גנור ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מד(4) 847, 853; ר' פסק הדין של הנשיא (בדימוס) שמגר בע"א 901/90 נחמיאס ואח' נ' קולומביה סחר ותעשיה בע"מ, פ"ד מז(1) 252, 263; ר' פסק הדין של השופטת בן-פורת בע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ ואח' נ' תבורי - ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח', פ"ד מ(4) 337, 349; פסק דין רכטמן לעיל, עמ' 36) סבירות והגינות תניית אי-התחרות נבחנה לאור מכלול שיקולים, וביניהם: היקף המקום והזמן של תנייה זו, הזכויות עליהן היא באה להגן, והאם היא נועדה להגן על סודות מסחריים של המעביד. כך קבע השופט בייסקי: "המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי-הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת - שאז ייפסל התנאי" (ההדגשה שלי: ד' פ'). (ע"א 369/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' יוסף זכאי, ואח', פ"ד ל(1) 793, 797). (ר' בנוסף ע"א 4/74 חנוך ברמן נ' משרד להובלת משאות פרדס חנה-כרכור "עמל" בע"מ, פ"ד כט(2) 718, 723); ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בעמ נ' יעקב סרנגה, פ"ד מט(5) 796, 809; פסק דין מעיינות הגליל המערבי בע"מ לעיל, עמ' 349; פסק דין נחמיאס לעיל, עמ' 263-264). כפועל יוצא מכך שתוקפה של תניית אי-תחרות נבחנה לאור שקילת מכלול הגורמים האמורים הרי שתניה, אשר לא נועדה להגן על סודות מסחריים או אינטרסים קנייניים אחרים של המעביד, עשויה היתה בנסיבות מסוימות להיחשב ככזו שאינה סותרת את תקנת הציבור. כך למדים אנו מדברי בית-המשפט בע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' ברוך רכטמן (פ"ד נג(5) 25, 37 (שם נדון התקנון נשוא דיוננו): "אף בכך שההגבלה מוטלת גם על מי שבמשך כל תקופת חברותם באגודה הועסקו בתפקידים שאינם מצריכים יותר ממיומנות רגילה (לדוגמא, הנוגעת לענייננו, כנהגי אוטובוס), ושמעולם לא נחשפו לידע מקצועי ייחודי או לסודות מסחריים של האגודה, אין בהכרח כדי להוביל למסקנה שההגבלה אינה תקפה. … ואולם השאלה, אם תניה חוזית המגבילה את חופש העיסוק עומדת במבחנה של תקנת הציבור, עשויה להתעורר (וחזקה שתתעורר) בעיקר ודווקא במקרים שבהם מטרת ההגבלה אינה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים. כך, למשל, התחייבות להימנע מתחרות עשויה להיות מוכרת כתקפה, חרף פגיעתה בחופש העיסוק (ע"א 2600/90 עלית חברה ישראלית לתעשית שוקולד וסוכריות בע"מ נ' סרנגה [12], בעמ' 808)". על רקע האקלים המשפטי האמור לעיל, וההלכות האמורות לעיל, קבע בית המשפט בעניין רכטמן, בו נדון תקנון המשיבה נשוא דיוננו, כי תקנות 14א(4)-14א(7) אינן סותרות את תקנת הציבור. בית-המשפט פסק בפרשה האמורה כי אמנם כל מטרתה של הגבלת העיסוק בתקנון היא למנוע מהעובדים הפורשים מלהתחרות בעסקי המשיבה, וכי היא לא נועדה להגן על סודותיה המסחריים של האחרונה, אך במישור היחסים של הצדדים אין בהטלת ההגבלות משום פגיעה במידות הסבירות וההגינות (ר' פסק דין רכטמן, עמ' 36, ו-40). מבחן ההווה - "האינטרסים הלגיטימיים": "תקנת הציבור" היא מושג גמיש ודינאמי. תוכנה משתנה עם הזמן. תוכן המושג ישתנה בהתאם להתפתחות בתפיסות היסוד של החברה. כפועל יוצא מכך, חוזה שנתפס בעבר ככזה שאינו סותר את תקנת הציבור עשוי בהווה להיתפס כחוזה הנוגד את תקנת הציבור. יפים לעניין זה דברי השופט ברק (כתוארו אז): "כשם שעקרונות היסוד של שיטת משפט וזכויות האדם נמצאו בתנועה מתמדת, כן מצויה תקנת הציבור - המשקפת אותם - בתנועה מתמדת". (פסק דין קסטנבאום לעיל, בעמ' 532). ברוח זו קבע השופט שמגר (כתוארו אז) בהתייחסו לתקנת הציבור: "אך מובן שהתפיסות בכגון דא משתנות עם חלוף העתים ומבטאות תמיד את אמונותיה ודעותיה של אותה התקופה. בתי המשפט מוסיפים למגוון הקיים של מקרים בהם מופעל העקרון או אף גורעים ממה שהיה מקובל בעבר וכל זאת במסגרת היישום של העקרון הכללי הרחב…". (ע"א 614/76, 625, פלמונית ואח' נ' אלמונית; אלמוני נ' פלמונית ואח', פ"ד לא(3) 85, 94). יפים אף דברי פרופ' וינפילד (אשר הובאו בפסק הדין קסטנבאום לעיל): “Public policy is necessarily variable. It may be variable not only from once century to another, not only from one generation to another, but even in the same generation”. (P.H. Winfield, “Public Policy in the English Common Law” 42 Harv. L. Rev. (1928-29 76, 93-94). באופן דומה קבע ה-Lord Haldane: “What the Law recognizes as contrary to public policy turns out to vary greatly from time to time”. (Rodrigues v. Spyer Bros. [1919] A.C. 59, 79) ואכן, ההלכה כיום לעניין פירוש תוכן הדיבור "תקנת הציבור", ככל שהדבר נוגע לתניות אי-תחרות, שונה מזו שנקבעה בעבר הקרוב לפניה, דבר המעיד על השתנות הנורמות. התשובה הקונקרטית לכאורה היא לגבי המבקשים 1-6 (כולל) ויונקת מהגיון ההלכה של פס"ד רייכמן. שם קבע השופט מצא בקצירת האומר כי ההגבלה על חופש העיסוק המוטלת על חברי אגד לפי תקנה 14(א)(4) כשלעצמה אינה חורגת מגבולות המותר והסביר. דין זה חל גם לגבי תק' משנה (5) עד (7). במילים אחרות - ההגבלה על חופש העיסוק של חבר אגד שפורש, הינה ל-3 שנים בלבד מיום הפרישה לגמלאות. מכאן, שלגבי המבקשים 1-6 (כולל) שפרישתם חלה אחרי 3 שנים, הגבלה זו אינה רלבנטית. הם יכולים לעסוק בעיסוק מתחרה ואין לשלול מהם זכויות בצורה של סנקציות ברמה זו או אחרת. הכל כמפורט להלן. לגבי המשיב מס' 7 - החל להתחרות באגד, לטענתה, בתוך תקופת 3 השנים, ולכן לגביו ההתייחסות צריכה להיות שונה. התשובה השניה הינה ברמה הנורמטיבית, חלה גם לגבי המשיב מס' 7, והינה פועל יוצא משינוי הזמנים. כידוע אם שינוי הזמנים משתנות ומתעדכנות הנורמות המקובלות בחברה. לעיתים מה שהיה אסור (למשל החזקת מטבע חוץ) מותר, ומה שנחשב נוגד את תקנת הציבור (כמו: הכרה דה-פקטו בזכויות בני זוג מאותו מין) שינה את טעמו ברמה זו או אחרת. בעניננו, פס"ד רכטמן ניתן ב-21.9.99; לאחר מכן ניתן פס"ד AES (28.8.2000). בית המשפט העליון בהיותו ער להילכת רכטמן, ובהתיחסו שם קונקרטית לנושא של רשימת תקנות, קבע קביעה כללית לפיה אין להכיר בהגבלה השוללת מהעובד את יכולת העבודה בתחום מיומנותו, והשוללת את יכולת השתכרותו. ועל כן להלן שלילת תחרות כשלעצמה, כך נקבע שם, לא מגינה על אינטרס קנייני או מעין קנייני, נוגדת את אינטרס הציבור, ובטלה. מכאן כאמור פסה"ד בענין AES התאים את תקנת הציבור הנוהגת למציאות המתחדשת והמתעדכנת, וברמה הנורמטיבית קביעתי היא, שכל הגבלת תחרות לשמה, בטלה מחמת תקנת הציבור. מה שעומד מאחורי קביעה זו הוא ששלילת פרנסה כשלעצמה הינה פגיעה בחופש העיסוק שהינה נורמת על, ולכן יסוג החוזה - התקנות, בפני ערכי היסוד שבחברה. למסקנה זו מגיע בית המשפט העליון לאחר שהוא בוחן את תוקפה של תניית אי-התחרות בשני שלבים: בשלב הראשון, ייבדק האם היא מגנה על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד. כך קובע הנשיא ברק, בעמ' 874 לפסק הדין AES לעיל: "הנה-כי-כן, הגבלת חופש העיסוק פועלת, ככלל, במסגרת "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד". בשלב השני, ולאחר שהוברר שהתניה מגנה על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד, ייבדק האם היקף ההגנה הניתנת בתניה זו לאינטרסים הללו הוא סביר ומידתי. כך פסק הנשיא ברק בפרשת AES לעיל, בעמ' 874: "לאחר שנקבע כי התניה החוזית המגבילה את חופש העיסוק מתייחסת לאינטרסים לגיטימיים של המעביד, קמה ועומדת השאלה, אם היקפה של ההגבלה הוא כדין". ובהמשך: "המבחן הוא זה של סבירות או מידתיות" (שם, עמ' 875). כפועל יוצא מהבחינה הדו-שלבית האמורה, בנסיבות בהן תניית אי-תחרות אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של המעביד, קרי אינה מקיימת את תנאי השלב הראשון, היא תבוטל בהיותה נוגדת את תקנת הציבור. במקרה זה אין כל חשיבות לבחינת סבירותה (או מידתיותה) של תניית אי-התחרות (קרי בחינת השלב השני מתייתרת). קובע הנשיא ברק בעניין AES, בעמ' 880: "…היא [התחייבות העובד לא להתחרות במעבידו: ד' פ'] אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של המערערת. היא נוגדת את "תקנת הציבור", ועל-כן יש להכריז על בטלותה….לעניין זה אין כל חשיבות לסבירותה או למידתיותה של ההתחייבות שנטל על עצמו המשיב. אין מקום לבחון אם הגבלה לשמונה-עשר חודש היא סבירה או מידתית. ההתחייבות כולה בטלה היא ומבוטלת" (ההדגשה שלי: ד' פ'). אעמוד אפוא בקצרה על מהותם של שני השלבים האמורים: בחינת האינטרסים הלגיטימיים, ובחינת היקף ההגנה על האינטרסים הללו. השלב הראשון - "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד ככלל, "אינטרס לגיטימי" של המעביד ייקבע ככזה לאור יחסי האמון שבין עובד למעבידו, וכן לאור הנוהג המסחרי הראוי. כפועל יוצא מכך, "אינטרס לגיטימי" של המעביד הוא, בין השאר, להביא לשמירה על סודותיו המסחריים, ורשימת לקוחותיו. קובע הנשיא ברק בפרשת AES, בעמ' 878: ""האינטרס הלגיטימי" של המעביד - הנותן תוקף תניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד - הוא האינטרס ה"קנייני" או "מעין קנייני" של המעביד בסודותיו המסחריים וברשימת לקוחותיו (עד כמה שהיא סודית). רשימה זו אינה סגורה, ובקביעתה של רשימת ה"אינטרסים הלגיטימיים" יש להתחשב ביחסי האמון שבין עובד למעביד, בהילכות המסחר הראויות ובחובת תום-הלב וההגינות שבין עובד למעביד". לעומת זאת, תניית אי-תחרות שתכליתה היחידה היא למנוע מהעובד להתחרות במעבידו אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של המעביד, והיא נוגדת את תקנת הציבור. כך קובע הנשיא ברק בפרשת AES ותוך הסתייגות מפסק הדין בעניין רכטמן לעיל אשר דן כאמור בתקנון המשיבה נשוא דיוננו , בעמ' 870: "נמצא, כי ככלל, התחייבות "ערומה" לאי-תחרות, שאינה מגנה על אינטרסים של המעביד מעבר לאינטרס אי-התחרות "כשלעצמו" (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות ), אינה מעצבת "אינטרס לגיטימי" של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את "תקנת הציבור" (אך ראו ע"א 672/96 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן [25], בעמ' 36-37) (ההדגשה שלי: ד' פ')". ברוח זו קבע גם נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, השופט ס' אדלר: "…בהיעדר 'סודות מסחריים', גובר עקרון חופש העיסוק על עקרון חופש ההתקשרות". (ע"א 164/99 פרומר וצ'ק פוינט - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 264, 312). השלב השני - היקף ההגנה הניתנת לאינטרסים המוגנים: כאמור, בשלב השני, ולאחר שנקבע שתנית אי-התחרות מגנה על "אינטרס לגיטימי" של המעביד, ייבדק האם היקף ההגנה הניתנת לאינטרסים המוגנים הוא סביר ומידתי. לצורך בחינת סבירות תניית אי-התחרות, ייבדק, בין השאר, היקפה מבחינת הזמן, המקום וסוג הפעילות שהיא מגבילה (ר' פסק הדין AES, עמ' 875). כמו-כן, תיבחן התמורה שניתנה לעובד בעבור הסכמתו להתקשר בתניית אי-התחרות (למשל, האם הוא מקבל משכורת מלאה או חלקית בתקופת אי-התחרות, ר' שם, עמ' 876). משהוצגה המסגרת הנורמטיבית, אבחן את נסיבות המקרה שבעניינו. תקנה 14א(4) - האם היא מגנה על "אינטרסים לגיטימיים" של המשיבה? שאלה ראשונה אשר יש לבחון היא מהם האינטרסים עליהם באה להגן תקנה 14א(4)? ככלל, האינטרסים עליהם מגנה תניית אי-תחרות ייקבעו לאור תכלית התניה. תכלית זו תיקבע לפי לשונה, ולאור הנסיבות הנלוות לה. אולם, במקום בו קובע מעביד בחוזה בינו לבין עובדו את האינטרסים שעליהם מגנה התניה בלשון מפורשת, לא יתאפשר לו בנקל להתכחש ללשון זו ולהציג אינטרסים אחרים עליהם מגנה לכאורה התנייה. יפים לעניין זה דברי המלומד J D Heydon: “However, if the employer chooses specifically to state in the contract the interest of the employer which the covenant is intended to protect, the employer is not entitled thereafter to seek to justify the covenant by reference to some separate and additional interest which has not be specified”. (JD Heydon, The Restraint of Trade Doctrine, 2nd ed. 1999, p. 102). באופן דומה נקבע בספר Chitty on Contracts: “It has been held in an employment contract that, where the employer specially states the interest to be protected, he is not entitled to “seek to justify the contract by reference to some separate and additional interest that has not been specified”. (Chitty on Contracts, 28th ed., vol. 1, London, 1999, 882-883). בענייננו, תניית אי-התחרות נועדה אך ורק כדי למנוע תחרות במשיבה. היא לא נועדה להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המשיבה כגון סודות מסחריים, רשימת לקוחות או מוניטין. מסקנה זו נובעת מלשון תקנה 14א(4) הקובעת: "כל חבר מתחייב:- בתקופה של 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות (למעט בפרישת חובה בגיל 65 שנה) לא יתעסק החבר בתחומי ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין בעסק של הובלת נוסעים בתחבורה ציבורית ובתיירות, בהיות עיסוק זה מתחרה לעיסקי האגודה" (ההדגשה שלי: ד' פ'). המסקנה לפיה כל תכליתה של הגבלת העיסוק הקבועה בתקנה 14א(4) היא למנוע תחרות בה מתחזקת לאור קביעת בית-המשפט בפסק הדין רכטמן שם כאמור נדון התקנון נשוא דיוננו: "ענייננו בהגבלת עיסוק, המוטלת בתקנון של אגודה שיתופית על כל חברי האגודה המבקשים לפרוש לפני מלאות להם 65 - ללא קשר למהות התפקיד שמילאו בתקופת חברותם באגודה … ומטרתה היחידה של הגבלת העיסוק היא למנוע מהם להתחרות בעסקי האגודה" (ההגדשה שלי: ד' פ'). יתירה מכל האמור, נסיבות העניין אינן מלמדות כי למבקשים ידע אודות סודות מסחריים, או רשימת לקוחות של המשיבה. כמו-כן, נסיבות העניין אינן מצביעות על חובות אמון מיוחדות של המבקשים כלפי המשיבה. מכאן, לא קם למשיבה "אינטרס לגיטימי" ראוי להגנה. הנה כי כן, תקנה 14א(4) אינה מגנה על "אינטרס לגיטימי" של המשיבה. היא נוגדת את תקנת הציבור שהתפתחה, על-כן היא בטלה. כפועל יוצא מכך, אין עוד צורך בבחינת סבירותה ומידתיותה של תקנה זו. תקנות 14א(5)-14א(7) - האם הן מגנות על אינטרסים לגיטימיים של המשיבה? שאלה מקדמית - האם תקנות 14א(5)-14א(7) מהוות הגבלה על חופש העיסוק? שאלה מקדמית, בטרם יבחן תוקפן של תקנות 14א(5)-14א(7) בגדרי תקנת הציבור היא האם הן מהוות כשלעצמן, ובמנותק מתקנה 14א(4), התחייבות המגבילה את חופש העיסוק של המבקשים. שהרי תקנות 14א(5)-14א(7) אינן מגבילות באופן ישיר את חופש העיסוק של החברים במשיבה. לא נקבע בהן כי לחבר הפורש מהמשיבה אסור להתחרות בה. הן קובעות, בין היתר, סנקציות אשר יוטלו על חבר אשר יעבוד בעיסוק המתחרה במשיבה במשך שלוש שנים מיום פרישתו. כך, כפי שציינתי לעיל, תקנה 14א(5) מזכה את המשיבה בהשגת צו אכיפה כנגד החבר; תקנה 14א(6) מטילה על החבר פיצויים מוסכמים בגובה שלושה חודשי משכורת ברוטו שמשלמת המשיבה לחבריה. תקנה 14א(7) שוללת מחבר המשיבה את תעודת הנסיעה החופשית שלו ואת הזכויות הנלוות לה. תקנה זו אף שוללת תעודת נסיעה מחבר שעובד בעסק מתחרה למשיבה, אף לאחר תום תקופת 3 שנים מיום פרישתו לגימלאות. ככלל, בסיטואציה בה מעביד מטיל על עובד סנקציה אשר יש בה כדי להרתיע את העובד מלהתחרות בו, ייחשב הדבר להטלת הגבלה על חופש העיסוק של העובד. ברוח זו קבע השופט ד' לוין בע"א 239/92 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יצחק משיח ו-31 אח' (פ"ד מח(2) 66, 73) (שם נדונה, בין היתר, שלילת תעודות הנסיעה מהפורשים מהמשיבה וממשפחותיהם): "ברם, הסכם המגביל את חופש העיסוק אינו רק הסכם המטיל חובה או איסור על העובד להימנע מלעסוק באותם עיסוקים שהוגבלו, אלא גם הסכם השולל מהעובד טובת הנאה אם יעשה כן, שכן כל פיתוי או עידוד המהווים שיקול או תמריץ לאדם להימנע מעבודתו דינם כדין הגבלה על חופש העיסוק…". באופן דומה נקבע בפרשת Sadler v. Imperial Life Assurance Co of Canada Ltd v. Queen's Bench Division, [1988] IRLR 388: “…a financial incentive to limit a former employee's activities amounts to a restraint of trade”. (באותה פרשה קבע מעביד תניה בחוזה לפיה במידה ויתחרה בו העובד לאחר תום העבודה, ישללו ממנו מענקי סיום עבודה אשר היו מגיעים לו בתום עבודתו. בית-המשפט פסל תניה זו). ולעניין זה נכתב בספר Chitty on Contracts לעיל, בעמ' 888-889: “Whether a particular provision operates in restraint of trade “to be determined not by the form the stipulation takes but by its effect in practice”. Thus a provision which provides that an employee will be deprived of a pension if, on the cessation of his employment, he competed with his ex-employer will not be viewed as merely setting out the terms of his entitlement to the pension but will be treated as a provision designed to restrict competition and therefore subject ot the restrain of trade doctrine”. באופן זה קבע המלומד JD Heydon בספרו The Restraint of Trade Doctrine לעיל, בעמ' 45: “A restraint may be found in a condition having the practical effect of stopping competition as much as in a promise not to compete”. בענייננו, זכות המשיבה, לפי תקנה 14א(5) להטיל צו אכיפה (לרבות צו מניעה זמני וקבוע) על עובד העוסק במוסד המתחרה בה, מהווה בפועל הגבלה על חופש העיסוק. שהרי, היא יוצרת תמריץ ממשי להימנעות מתעסוקה אצל גורם המתחרה במשיבה. באופן דומה, הטלת פיצויים מוסכמים לפי תקנה 14א(6), שגובהם משמעותי, מהווים, הלכה למעשה, הגבלה על חופש העיסוק בהיותם גורם הרתעה כלפי חברי המשיבה מלעבוד בעסק המתחרה בה. לגבי תקנה 14א(7) השוללת את זכות הנסיעה החופשית מן החברים במשיבה היוצאים לגמלאות מוקדמות ועוסקים במוסד מתחרה, ושוללת את זכות הנסיעה החופשית של בני-משפחותיהם, קבע השופט ד' לוין כי זכות היא "בעלת ערך כלכלי משמעותי" (פסק דין משיח לעיל, עמ' 75). במאמר מוסגר אציין כי כשלעצמי ספק בעיני אם הרוצה להתחרות באגד עשוי לוותר על כך רק בגלל שלילת זכות כזו; במילים אחרות, שלילת הטבה מעין זו אם לא נאמר שהיא פסולה מעיקרא, עשויה שלא להיות גורם מרתיע לתחרות, אבל פס"ד משיח הינו פס"ד מחייב ולפיו שלילת הטבה מעין זו הינה הגבלת חופש העיסוק. לאור הנ"ל נשאלת השאלה האם התקנות לעיל מגינות על "אינטרסים לגיטימיים" של המשיבה? תקנות 14א(5)-14א(7) מעמידות למשיבה סנקציות "מוסכמות" נגד חבריה שלאחר פרישתם המוקדמת הפרו את החיוב הקבוע בתקנה 14א(4), והאינטרסים עליהם מבקשות סנקציות אלה להגן נגזרים מאלה המוגנים על-פי תקנה 14א(4). תכליתה של תקנה 14א(4) היא כאמור למנוע תחרות במשיבה. היא לא נועדה להגן על "אינטרסים לגיטימיים" של המשיבה הנוגעים לסודותיה המסחריים או לרשימות לקוחותיה. היא אף אינה מבקשת להגן על אינטרסים קנייניים או מעין קנייניים הנובעים מיחסי האמון בין חברי המשיבה ובין המשיבה. לאור זאת, גם תקנות 14א(5)-14א(7) אינן מגנות על "אינטרסים לגיטימיים" של המשיבה, ולכן דין תקנות 14א(5)-14א(7) להתבטל בהיותן סותרות את תקנת הציבור. למעלה מן הצורך, אבקש להתייחס בקצרה לשתי טענות עיקריות שהעלתה המשיבה לעניין תקנה 14א: לעניין תקנה 14א(7), טוענת המשיבה כי תשלום עלויות הנסיעה החופשית "לגיטימי" מפני שהוא מהווה "סיבסוד" הפעילות של עסקים המתחרים בה, שהרי האחרונים לא יידרשו מעתה לשלם עלויות אלה למבקשים (ר' תגובה מתוקנת מטעם המשיבה, פיסקאות 9-10). דין טענה זו להידחות. ראשית, כאמור לעיל, המסקנה היא שהאינטרס עליו מבקשת תקנה 14א(7) להגן נגזר מתקנה 14א(4), והוא למנוע תחרות במשיבה. שנית, אף אילו היתה מתקבלת הטענה כי האינטרס העומד מאחורי תקנה 14א(7) הוא מניעת "סיבסוד" המתחרים, הרי אינטרס זה אינו בגדר "אינטרס לגיטימי" הנוגע לסודות מסחריים, רשימת לקוחות, או מוניטין שעליו מבקשת המשיבה להגן. הוא אף אינו מגן על "אינטרס לגיטימי" הנובע מיחסי האמון בין החברים במשיבה ובין המשיבה. טענה נוספת שהעלתה המשיבה, היא שהתשלום החד-פעמי אשר היא משלמת כדי לאפשר פרישה מוקדמת של חבריה מהווה תמורה הולמת להגבלת התחרות הגלומה בתקנה 14א (עמ' 11-13 לתגובה המתוקנת מטעם המשיבה). דין טענה זו כיום להידחות. השאלה האם כנגד הגבלת העיסוק ניתנה תמורה הולמת תיעשה, כאמור, רק במקום בו האינטרס עליו מבקשת התניה להגן הוא "לגיטימי". בענייננו, כאמור, תקנה 14א אינה מגנה על אינטרס שכזה, ומכאן שאין משמעות לטענת המשיבה בדבר תמורה הולמת לה זכה העובד. אחרי ככלות הכל, תקנות 14א(4)-14א(7) בטלות בהיותן נוגדות את תקנת הציבור. ו. האם סעיף 3(3.3) בטל כלפי המבקשים בשל שנוסח ותוקן לאחר פרישתם? ביום 30.12.01, ולאחר פרישת המבקשים, החליטה הנהלת המשיבה על שינוי סעיף 3 בתקנון קרן הרווחה. לאור שינוי זה נקבע בסעיף 3(3.3.) לתקנון זה כי תישלל חברות בקרן הרווחה למי שהתחרה בעסקי האגודה (כהגדרת סעיף 14א(4) לתקנות המשיבה) וזאת גם אם העיסוק המתחרה התבצע בתקופה שלאחר חלוף שלוש שנים מיום הפרישה לגימלאות. בלשון זו נקבע בתקנון: "3. חברות בקרן … 3.3. חברי אגודה לשעבר שפרשו לגימלה ומקבלים גימלה מקרן הגימלאות, למעט חברים שפרשו לגימלה ועוסקים בעיסוק מתחרה לעסקי האגודה כהגדרתו בסעיף 14(א)(4) לתקנות האגודה, גם אם העיסוק המתחרה מתבצע בתקופה שלאחר חלוף שלוש שנים מיום הפרישה לגימלאות". השינוי האמור בתקנון קרן הרווחה אינו תקף כלפי המבקשים, משלוש סיבות מצטברות עיקריות: - ראשית, יש בשינוי האמור משום פגיעה בחופש העיסוק של החברים במשיבה, שהרי מטרתו להרתיע את החברים מלעבוד בעסקים המתחרים בה, תוך פגיעה בתנאי הפרישה שלהם. - שנית, השינוי נעשה לאחר שהמבקשים פרשו לגימלאות מוקדמות. - שלישית, הוא נעשה ללא הסכמתם המפורשת של המבקשים. קביעתי האמורה, מתבססת בעיקרה על דברי השופט ד' לוין, (שבדבריו התייחס לתקנון הסוציאלי של המשיבה בענייננו): "כאשר השינוי בתקנון אגודה שיתופית מתייחס להגבלת חופש העיסוק של החברים בשעה שהם פורשים מן האגודה, אין לו לשינוי האמור כל תחולה על אותם חברים שפרשו מהאגודה טרם קבלתו, אם השינוי נעשה ללא הסכמתם המפורשת לכך". (פסק דין משיח לעיל, עמ' 75). ז. האם דין תביעה זו - ככל שהיא נוגעת לתוקף תקנות 14א(4)-14א(7) - להידחות בגין מעשה בית-דין? בפסק הדין רכטמן נדחתה תביעת המבקש, שהינו גם המבקש 6 בעניין שלפנינו, לפיה יוכרזו תקנות 14א(4)-14א(7) לתקנון המשיבה כבטלות בהיותן סותרות את תקנת הציבור. טוענת המשיבה, כי פסק-הדין רכטמן מהווה מעשה בית-דין כלפי המבקש 6, בשל היותו בעל-דין בפרשה האמורה. כמו-כן, לגישתה, פסק דין האמור מהווה מעשה בית-דין גם כלפי שאר המבקשים בענייננו בהיותם "לצורך העניין צדדים קרובים" (ר' טענתם זו בפיסקה 16.4 לתגובה המתוקנת מטעם המשיבה). דין טענות אלה להידחות. אכן ככלל, במקום בו תביעה בין בעלי דין נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, בית-המשפט לא ידון בתביעה נוספת, המבוססת על אותה עילה, בין אותם בעלי הדין, חליפיהם, או בעלי זיקת עניין לתביעתם המוקדמת (ר' ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583-584; ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 23-24). מכאן, שבעניין שלפנינו מתעוררות שתי שאלות עיקריות: האם התביעה נשוא דיוננו מבוססת על אותה עילה שבפסק הדין רכטמן? האם המבקשים 1-5, ו-7 הם בגדר בעלי עניין בתביעה שהוגשה בעניין רכטמן? מתן מענה על שאלות אלה אינו נדרש בענייננו. מסקנתי זו נובעת מכך שאף אילו היתה מתקבלת הטענה שחלים בענייננו התנאים להתקיימותו של מעשה בית-דין כלפי המבקשים, הרי שקיימים לפנינו שיקולים כבדי משקל לדחיית טענת מעשה בית-דין. במה דברים אמורים? לאחר שניתן פסק הדין רכטמן חל שינוי באקלים המשפטי הנוגע לתוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק (ר' בפרט הלכת AES האמורה). אכן כעקרון, אין הלכה חדשה מביאה להסרת טענת מעשה בית-דין (ר' נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך האזרחי, עמ' 634; אך ר' ע"א 475/84 הממונה על רכוש האויב נ' פרג'יון, פ"ד מג(2) 326 הנוגע לתיקון חקיקתי שנעשה לאחר פסק דין). אולם, טענת מעשה בית-דין תידחה, בין היתר, במקרים חריגים בהם קיימים שיקולים ציבוריים חשובים הגוברים על האינטרס במניעת דיון נוסף באותה העילה בין אותם הצדדים (או בין בעלי עניין). ברוח זו קבע השופט א' וינוגרד: "במילים אחרות, ברגע שאחד הצדדים יערער על סופיות ההחלטה שניתנה בפסק-דין בהסכמה בענייני פטנטים, בית-המשפט ישתיק אותו, אלא אם כן טובת הציבור והצדק שעל בית-המשפט לעשות ולהראות הם בעלי משקל כה מכריע, עד כי דוקטרינת מעשה בית-דין נדחית מפניהם. ניכר מדיבור כזה, כי הנסיבות חייבות להיות מיוחדות במינן ובלתי רגילות כדי שבית-המשפט יפתח בדיון מחודש ב"ענין שנדון"". (ת"א (ת"א) 2853/84 Monsanto Co. נ' חברת תעשיות ומעבדות גשורי בע"מ , פ"מ תשמ"ו (1) 441, 458). באופן דומה נכתב בספרה של נ' זלצמן לעיל, בעמ' 618: "גם בהיעדר הוראת חוק מפורשת השוללת או מגבילה את חלותו של כלל מעשה-בית-דין, עשוי בית-משפט לדחות את טענת המניעות במקרה קונקרטי משיקולים המעוגנים בתקנת הציבור, שחשיבותם או תרומתם לחברה גוברת על השיקול של סופיות הדיון". בענייננו, תקנון המשיבה סותר את תקנת הציבור, המתפתחת האחרונה, ומכאן, שקיים אינטרס ציבורי משמעותי לדחות את הכלל בדבר מעשה בית-הדין. סיכומו של דבר, תקנות 14א(4)-14א(7) בטלות בהיותן סותרות את תקנת הציבור. השינוי האמור בסעיף 3.3 לתקנון קרן רווחה, השולל את חברות המבקשים בקרן בגין עיסוקם המתחרה, אינו תקף כלפי המבקשים. כפועל יוצא מכל האמור לעיל, המשיבה מנועה מלבטל את תוקפן של תעודות הנסיעה החופשית המצויות ומוחזקות בידי המבקשים ובני משפחותיהם. כמו-כן, המשיבה מנועה מלחייב את המבקשים בתשלום תמורה כספית בגין שימושם של אלה בתעודות נסיעה חופשית, וזאת ממועד משלוח פניות המשיבה למבקשים ועד למועד פרסום פסק דין זה. לאור זאת, אין עוד צורך לדון בשאר הפלוגתאות שהעלו הצדדים. המשיבה תשלם לכ"א מהמבקשים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ + מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית מיום מתן פסה"ד ועד התשלום בפועל. מסמכיםתקנון אגדאגד