החלטה פתיח 1. הנהלת שירותי בריאות כללית (להלן: "המשיבה") קיבלה החלטה אסטרטגית, לסגור את קמפוס "השרון" (שהנו חלק מהמרכז הרפואי "רבין" בפתח תקווה) במתכונתו הנוכחית, ולהפכו למרכז לאשפוז יום (אמבולטורי). השאלה העיקרית שבפנינו הנה מידת השיתוף בה מחויבת המשיבה כלפי נציגות הרופאים טרם קבלת החלטה כאמור ו/או לאחריה, בין מכוח ההלכות הכלליות ובין מכוח ההסכמים הספציפיים שבין הצדדים. שאלה נפרדת הנה סמכותו של בית דין זה לדון בשאלת חוקיות ההחלטה מכוח פקודת בריאות העם, 1940. השתלשלות העניינים שקדמה להליך וההליך שבפנינו 2. בשנת 1995 החליטה המשיבה על הקמת המרכז הרפואי "רבין", במסגרתו אוחדו בית החולים "בילינסון" ובית חולים "השרון" (הממוקמים בסמיכות גיאוגרפית זה לזה בעיר פתח תקווה), והפכו ל"קמפוסים" נפרדים במסגרת בית חולים אחד הפועל תחת הנהלה משותפת. סביב תוכנית האיחוד, החל משנת 1995 ועד שנת 2002, נחתמו תשעה הסדרים קיבוציים בין המבקש 2 (ארגון רופאי שירותי בריאות כללית - חטיבת רופאי בתי החולים) לבין המשיבה (נספחים מב/1 - מב/9 לבקשה; להלן: "הסכמי האיחוד"), אשר נועדו להסדיר את עקרונות האיחוד ואת זכויות הרופאים במסגרתו. 3. כפי שנובע מהסכמי האיחוד (אשר יפורטו ביתר הרחבה להלן), הצדדים הסכימו בין היתר על סגירת מחלקות בבית חולים "השרון" והעברתן ל"בילינסון", תוך צמצום מסוים בפעילות קמפוס "השרון". חלק מרכזי נוסף מהסכמי האיחוד הנו הסכמת המשיבה לקיים ועדה פריטטית קבועה מול המבקש 2, אשר "תעקוב אחר ביצוע ההסכם, תפרשו לפי הצורך. כל הוראה העלולה לפגוע במי מהצדדים תעוכב עד להכרעה בועדה הפריטטית" (סעיף י' להסכם העקרונות מיום 25.12.95 - נספח מב/1 לבקשה; הוראות דומות ניתן למצוא גם בשאר ההסכמים). 4. במהלך חודש דצמבר 2003 נודע לנציגי המבקש 2, במהלך פגישה משותפת עם הנהלת המשיבה, כי בכוונת המשיבה "לסגור את בית חולים השרון כבית חולים תוך שלוש עד ארבע שנים, ולהפוך אותו למתקן אשפוז אמבולטורי ברובו" (הציטוט הנו מנספח מב/11 לבקשה, שהנו סיכום פגישה מיום 16.12.03 כפי שנכתב ע"י נציגי המבקש 2). נציגי המבקש 2 הודיעו מיידית כי כל שינוי חייב להיות נדון במסגרת ועדה פריטטית מכוח הסכמי האיחוד, ולהתבצע רק לאחר הסכמתם. עוד הודיעו, כי הם "מוכנים לשקול את הצורך בשינויים...תוך ניהול מו"מ בנושא, בהתאם לעקרונות של שמירת מלוא זכויות הרופאים" (הציטוט הנו ממכתבו של יו"ר המבקש 2 מיום 12.2.04; נספח מב/15 לבקשה). 5. ביום 14.3.04 הודיע ראש חטיבת בתי החולים במשיבה ליו"ר המבקש 2 כי "התוכנית המתגבשת הנה שבית חולים השרון ייסגר, ולא תתבצע כל תוכנית מיזוג... כל השינויים המפורטים לעיל יוצגו לארגון הרופאים וינוהל מו"מ על השלכות הצעדים האמורים על הרופאים. הועדות הפריטטיות... אינן רלוונטיות כלל למו"מ בנושא השלכות סגירת בית חולים השרון על הרופאים" (נספח מב/17 לבקשה); היינו - משלב זה ואילך הביעה המשיבה את דעתה כי החלטתה הנוכחית מנותקת מהסכמי האיחוד ואינה המשך טבעי שלהם ולאור זאת אין היא מחויבת לקיים מול נציגות הרופאים ועדה פריטטית בקשר לכך. 6. לאור ההודעה האמורה, הוגשה ביום 30.3.04 הבקשה שבפנינו, למתן "צווים ארעיים וזמניים במסגרת סכסוך קיבוצי". בו ביום ניתנה החלטה על קיום דיון במעמד הצדדים ביום 18.4.04, תוך הבהרה כי "מועד הדיון נקבע לאחר החג מתוך הנחה שממילא לא תבוצענה פעולות חד צדדיות בנושא מעין זה תוך פרק זמן כה קצר, ועל מנת לאפשר לצדדים לקיים ביניהם דיאלוג עוד טרם הדיון". 7. במועד הדיון הראשון במעמד הצדדים, אשר התקיים (לאחר בקשת דחייה מוסכמת) ביום 16.5.04, הסכימו הצדדים "לקיים פגישה משותפת... לגופו של עניין, על מנת לנסות ולייתר הכרעה שיפוטית... ישיבה זו לא תוגדר כישיבת מו"מ ו/או היוועצות וזאת על מנת לשמור על טענות שני הצדדים לגבי הדרך בה אמורים הדברים להתנהל וכן הזמן לביצועם..."; היינו - הצדדים הסכימו לנסות ולהידבר באופן ישיר על המהות, מבלי לתת כותרת לפגישות ביניהם, וזאת במקום להשקיע זמן ומשאבים בבירור הפרוצדורה (ועדה פריטטית, מו"מ, היוועצות וכיו"ב). 8. ביום 31.5.04 התקיים דיון נוסף בפני בית הדין, במסגרתו הסכימה המשיבה להעביר למבקשים מסמכים שונים הנוגעים לתוכנית המתגבשת. עוד הסכימו הצדדים להמשיך ולקיים ביניהם דיאלוג ישיר ותכוף לצורך "דיון ענייני בתהליך המתוכנן על ידי המשיבה לגבי בית חולים השרון". 9. ביום 13.7.04 התקיים דיון נוסף במעמד הצדדים, במהלכו הודיעו הצדדים כי המגעים והפגישות ביניהם לא עלו יפה, ולאור זאת אין ברירה אלא לנהל את ההליך המשפטי. הצדדים הסכימו כי אין צורך בקיום חקירות נגדיות, כי יצורפו מסמכים שונים ע"י שני הצדדים, וכי בית הדין יתן את הכרעתו על סמך החומר המצוי בתיק לרבות תצהירי הצדדים. במקביל ביקשו המבקשים, בהתאם לבקשה בכתב שהגישו יום קודם לכן, לתקן את בקשתם ולהוסיף לה סעד נוסף, למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לבצע כל פעולה הקשורה לסגירת קמפוס "השרון" טרם קבלת אישור שר הבריאות לכך מכוח פקודת בריאות העם, 1940. המשיבה התנגדה לתיקון המבוקש בטענה של חוסר סמכות עניינית, והצדדים הסכימו להתייחס לסוגייה זו בסיכומים. 10. יצוין כי המבקשים העדיפו שלא לאחד את בקשתם הזמנית עם הבקשה העיקרית, ולאור זאת החלטה זו נוגעת לסעדים הזמניים בלבד. ממילא, כל שנכתב בה הנו לכאורה בלבד, ובהתאם לשלב המוקדם שבו מצוי ההליך. 11. עוד יצוין, כי במהלך הדיון האחרון במעמד הצדדים הודיעו המבקשים כי למדו מהודעות המשיבה לעיתונות כי המהלך נשוא הבקשה אמור להתחיל ולהתבצע כבר ביום 15.8.04, כאשר במועד זה עתיד להיסגר חדר המיון בקמפוס "השרון". במקביל, סירבה המשיבה להתחייב שלא לבצע פעולות חד צדדיות כלשהן עד קבלת הכרעה שיפוטית. לאור זאת, הוגשו סיכומים אחרונים ביום 28.7.04, ובית הדין התבקש ליתן את הכרעתו בהקדם הניתן. השאלות העומדות להכרעה 12. מהאמור לעיל עולה כי השאלות העומדות להכרעה הן השאלות כדלקמן: א. סמכותו של בית דין זה לדון בחוקיות החלטת המשיבה במשקפי פקודת בריאות העם, 1940; ב. האם המהלך המתוכנן על ידי המשיבה, לסגירת קמפוס "השרון" והפיכתו למרכז לאשפוז יום (להלן גם: "המהלך"), הנו המשך טבעי של הסכמי האיחוד ולאור זאת מחייב קיומה של ועדה פריטטית, או שמא מהלך נפרד המנותק מההסכמים הקודמים; ג. בהנחה שהתשובה לשאלה (ב) הנה שלילית - מהי מידת השיתוף בה מחויבת המשיבה כלפי המבקשים מכוח ההלכות הכלליות העוסקות בכך, ועד כמה מדובר בהחלטה שהנה חלק מהפררוגטיבה הניהולית של המשיבה. במסגרת זו יש צורך להתייחס לשאלות המשנה הבאות: ראשית, האם השיתוף אמור להתייחס רק להשלכות המהלך על זכויות הרופאים או שמא גם למהלך עצמו; שנית, מהי מידת השיתוף - האם משא ומתן או היוועצות; שלישית, מה תהא התוצאה במקרה של אי הסכמה בין הצדדים. ד. שאלה נוספת שהעלו המבקשים הנה השלכתו של "הסכם הבוררות", שנחתם בין המבקשת 1 (ההסתדרות הרפואית בישראל) לבין המשיבה וגורמים נוספים ביום 13.7.00 (נספח מב/10 לבקשה), (להלן: "הסכם הבוררות"), ואשר עיקרו הסכמת המבקשת 1 להימנע משביתה למשך תקופה בת עשר שנים, כנגד הסכמת המעסיקים להכריע בחילוקי דעות בין הצדדים באמצעות בוררות. אחד הסעדים המבוקשים ע"י המבקשים הנו "צו זמני האוסר על המשיבה לבצע כל פעולה, ישירה או עקיפה, שעומדת בניגוד להסכם הבוררות" (סעיף 87 לסיכומי המבקשים), הגם שלא ברור מהי המשמעות האופרטיבית שהמבקשים רואים לסעד כזה בהתחשב בבקשותיהם הנוספות. להלן נדון לפיכך בשאלות השונות, לפי סדרן. סמכותו של בית דין זה להכריע בחוקיות המהלך מכוח פקודת בריאות העם, 1940 13. טענות המבקשים בהקשר זה הן כדלקמן: א. פקודת בריאות העם, 1940 (להלן: "הפקודה" או "פקודת בריאות העם"), וכן תקנות בריאות העם (רישום בתי חולים), התשכ"ו - 1966, מחייבות את קבלת הסכמתו של מנכ"ל משרד הבריאות הן לצעד של סגירת בית חולים "השרון" והן לצעד המקביל של שינויים במערך האשפוז בבית החולים "בילינסון" (לרבות הוספת מיטות, תוספת יחידות וכיו"ב). ב. לתדהמתם למדו, רק לאחר הגשת הבקשה, כי הצעדים הדרסטיים המתוכננים ע"י המשיבה כלל לא קיבלו את האישורים הנ"ל. כראיה לכך הנם מפנים לתשובת שר הבריאות לשאילתא שהופנתה אליו בנושא זה ביום 30.6.04 (נספח ג' לבקשה מיום 12.7.04), וכן לדבריו של מנכ"ל משרד הבריאות במהלך דיון בנושא זה בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת ביום 6.7.04 (נספח ד' לבקשה מיום 12.7.04). מדבריו של האחרון עולה כי הנושא עדיין בהתדיינות בין משרד הבריאות לבין המשיבה, כאשר: "על פי הממצאים שיש לנו נכון לרגע זה והחישובים שלנו לגבי התחזיות, העמדה של משרד הבריאות היא לא לאשר את התוכנית ולא לאפשר את סגירת בית החולים, מתוך כך שלא קיבלנו מענה לאותם צרכים שאנחנו מדברים עליהם". ג. בהעדר אישור חוקי כאמור אל למשיבה לבצע כל צעד, ויש הכרח להוציא צו מניעה זמני האוסר עליה לבצע כל פעולה המנוגדת לדין. ממילא, כל עוד לא קיבלה המשיבה את האישורים החוקיים הדרושים אין טעם להמשיך בדיונים מול נציגות הרופאים על מהלך שטרם קיבל אישור. ד. לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בטענה זו מכוח סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה"), המקנה לבית הדין את הסמכות לדון "בעניין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין". לחילופין, לבית הדין סמכות לדון בכך מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), החל על בית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, וקובע סמכות כללית לבית משפט לדון בשאלה המצויה בסמכותו של בית משפט אחר כ"עניין שבגררה". 14. תשובות המשיבה לסוגיות אלו הן כדלקמן: א. למבקשים היה ברור לכל אורך הדרך כי הנושא עדיין בדיונים מול משרד הבריאות (מכאן משתמע כי אישור משרד הבריאות אכן טרם ניתן - ס.ד.מ). ב. הלכה פסוקה היא, כי סמכותו של בית הדין מכוח הסיפא של סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה הנה מצומצמת, וקשורה לא להפרתו של "כל דין" באשר הוא אלא רק לדין שהנו רלוונטי למערכת היחסים האובליגטורית שבין צדדים למערכת יחסים קיבוצית. הוראות פקודת בריאות העם והתקנות מכוחה אינן קשורות למערכת היחסים הזו כי אם למערכת היחסים שבין המשיבה לבין משרד הבריאות הפועל כרגולטור, ולכן כלל אינן מעניינם של המבקשים. זכותה של המשיבה לפעול בשני המישורים במקביל, ללא קשר בין האחד למשנהו. ג. אין מדובר ב"עניין שבגררה" שכן המבקשים עצמם הציבו את שאלת האישור כשאלה מקדמית ועיקרית, שיש לדון בה אף טרם הדיון בסוגיות משפט העבודה, ותוך שדרשו בגין כך סעד אופרטיבי עצמאי. ד. ממילא, אין צורך, מכוח פקודת בריאות העם ו/או כל דין אחר, באישור משרד הבריאות לסגירת קמפוס "השרון", וזאת לאור לשונה הברורה של הפקודה המחייבת קבלת אישור בשורה ארוכה של נושאים - כאשר סגירתו של בית חולים אינה אחד מהם. 15. נעיר במאמר מוסגר, כי איש מהצדדים לא ביקש לצרף כצד לדיון זה את משרד הבריאות, הגם שעמדתו דרושה ככל שאמורה להתברר בפנינו שאלת הסכמתו למהלך. 16. לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו מקבלים את עמדת המשיבה, כי בית דין זה מחוסר סמכות עניינית לדון בתוקפו של המהלך מכוח פקודת בריאות העם, ו/או מכוח מערכת היחסים שבין המשיבה לבין משרד הבריאות, וזאת ככל שטענות אלו עומדות בפני עצמן כבסיס לבקשת סעד עצמאי. להלן יובאו נימוקינו לכך, בתמצית רבה. 17. אין חולק כי סמכותו של בית הדין לעבודה הנה סמכות ייחודית, אשר היקפה נקבע בחקיקה מפורשת. לאור זאת נקבע במספר רב של פסקי דין כי הפרשנות שיש לתת לסעיפי הסמכות העניינית הנה מצמצמת יחסית: "בתי הדין לעבודה, סמכותם מוגדרת ועל כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של בית הדין לעבודה סייגים לה ובתחום המסויג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקני, כי על ידי הענקת סמכות לבית הדין לעבודה מוצא הרי עניין מסמכות בתי המשפט האחרים". (דב"ע ל/8-3 אדית ליבוביץ - עזבון המנוחה יוהנה פולק, פד"ע א' 119,130; וראו גם דב"ע נה/283-3 חנה מרגלית-פז חברת נפט בע"מ, פד"ע כט 264,267). 18. סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה מגדיר את סמכותו העניינית של בית הדין לדון באופן ייחודי בנושאים קיבוציים, בנוסח כדלקמן: "בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק ההסכמים הקיבוציים, התשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים") בעניין קיומו, תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של הסכם קיבוצי או הסדר קיבוצי אחר או בכל עניין אחר הנובע מהם או בעניין תחולתו, פירושו, ביצועו או הפרתו של כל דין". מלשון הסעיף עולה כי נדרשים שני תנאים מצטברים על מנת שבית הדין יקנה סמכות: האחד - הלגיטימציה של הצדדים כ"מי שיכולים להיות צדדים להסכם קיבוצי מיוחד" (ועל כך אין מחלוקת במקרה שלפנינו), והשני - ה"עילה", כפי שהנה מוגדרת, באופן כללי, בסיפת הסעיף. 19. הגם שהגדרת ה"עילה", בסיפת סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה, נחזית לכאורה כרחבה במיוחד, כבר נקבע בפסיקה כי יש לפרשה: "בהקש הנכון... פירוש המתיישב עם השלמות ועם המטרה... משמעות להוראה שבסעיף אפשר לתת אם מייחסים את האמור לסכסוכי עבודה קיבוציים... בעניין פירושו, תחולתו או הפרתו של "דין" מתחום משפט העבודה הקיבוצי, המקנה זכות או מטיל חובה על צד לסכסוך עבודה קיבוצי, ותהליך דרוש ליישוב הסכסוך או מניעתו". (דב"ע שם/11-4 ההסתדרות הכללית - לאוביט שירותי ביטוח, פד"ע יד 169, 180-181). גם בפסיקה מאוחרת יותר, אשר הרחיבה את ההלכה האמורה, נדרשה הוכחתו של קשר ממשי בין הסכסוך הקיבוצי לבין ה"דין" הרלוונטי, וכלשונו של כב' בית הדין הארצי: "... יש לקבוע, כי שעה שצד להסכם קיבוצי טוען שהוראת דין כלשהיא בעניינים שהם בתחום היחסים האובליגטורים עם הצד השני, נוגעת לחילוקי דעות או לסכסוך בין הצדדים, רשאי אותו צד לפנות לבית הדין ולבקש לפרש אותו דין, או לפעול למניעת הפרתו". (דב"ע נד/12-4 ההסתדרות הכללית - מדינת ישראל, עבודה ארצי כרך כ"ז (2) 246). גם בפסיקה מהתקופה האחרונה, אשר הרחיבה במידה מסוימת את גדר סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה (באותו עניין - לצורך דיון בהוראות פרק י"ד לחוק התכנית להבראת ישראל -ס"ק 5/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - התאחדות התעשיינים בישראל ואח', עבודה ארצי כרך ל"ג (59) 38), נקבע על ידי כב' הנשיא אדלר כי המבחן העיקרי לצורך ההכרעה בשאלת הסמכות הנו "נושא הסכסוך האמיתי בין הצדדים". 20. מהפסיקה עולה לפיכך כי בית הדין אינו קונה סמכות לדון בפרשנותו או הפרתו של כל "דין" באשר הוא, אלא אך ורק "דין" שהנו רלוונטי לסכסוך האמיתי שבין הצדדים למערכת יחסי העבודה הקיבוציים. אין משמעות הדבר כי ה"דין" נשוא הבקשה חייב להיות חלק מדיני העבודה במשמעותם הצרה, או חלק מרשימת החוקים אשר הוקנתה במסגרתם סמכות עניינית מפורשת לבית הדין לעבודה, אך עדיין חייב ה"דין" להיות קשור לטבורו של הסכסוך הקיבוצי לפי בדיקה מהותית שלו. 21. לפי מבחן זה, איננו רואים כי הוראותיהן של פקודת בריאות העם ו/או התקנות מכוחה עומדות בפני עצמן כחלק מהסכסוך הקיבוצי בין הצדדים בענייננו. מקובלת עלינו בהקשר זה עמדת המשיבה, כי מדובר בשתי מערכות יחסים נפרדות זו מזו - האחת, מערכת יחסי העבודה שבין המשיבה לבין רופאיה והנציגות של רופאיה, במסגרתה דנים הצדדים בנושאים שונים המשליכים באופן ישיר או עקיף על זכויות הרופאים, מעמדם, תנאי עבודתם וכיו"ב; השנייה, מערכת היחסים שבין המשיבה לבין משרד הבריאות, במסגרתה כפופה המשיבה לפיקוח הרגולטור מטעמים של בריאות הציבור ושיקולי מדיניות הנוגעים למערכת הבריאות הציבורית. לפחות לכאורה, איננו רואים חיבור של ממש בין שתי מערכות היחסים, באופן המאפשר להתייחס להפרת פקודת בריאות העם כאל "הפרת כל דין" במסגרת סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה. 22. באשר לשאלת הסמכות שבגררה - סעיף 76 לחוק בתי המשפט קובע: "הובא עניין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור העניין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו עניין אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". (על שימוש בסעיף לצורך הקניית סמכות לבית הדין לעבודה ראו למשל בג"צ 727/85 נוצר נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מא (2) 589). 23. בהקשר שלפנינו, אין המבקשים מעלים את שאלת אישורו של משרד הבריאות כשאלת לוואי שההכרעה בה דרושה לצורך הכרעה בסוגיות הקיבוציות שעל הפרק, אלא כנושא מקדמי שבלעדיו אין (ראו למשל סעיף 2.1 לסיכומיהם), אשר עומד בנפרד מהשאלות האחרות נשוא ההליך. עיקר החיצים שמפנים המבקשים בנושא האישור עומדים בפני עצמם, כמקנים סעד עצמאי המנותק מהסכסוך הקיבוצי. כדברי המבקשים עצמם: "... אם לא קיים אישור כזה - הרי שהחלטת המשיבה לסגור את בית חולים השרון נעשתה בחוסר סמכות ומשוללת כל תוקף. במצב דברים זה, מתייתר קיומו של הליך זה שכן המשיבה אינה רשאית להחליט לסגור את בית החולים או לשנות את ייעודו וממילא אין היא רשאית להוציא לפועל את תוכניתה זו" (סעיף 68 לסיכומי המבקשים); היינו - על פניו הסוגיה - כפי שהוצגה ע"י המבקשים עצמם - אינה ניתנת להגדרה כ"נגררת". רק לחילופין קושרים המבקשים בין שני הנושאים באמצעות הטענה כי ללא קבלת אישור ממשרד הבריאות "חלה על המשיבה חובה מוגברת להיוועץ עם המבקשים בדבר עצם הצורך בסגירת בית החולים" (סעיף 69 לסיכומיהם). שאלה מסוג זה ייתכן ויש מקום לדון בה כדרך אגב במסגרת הנושאים האחרים המועלים ע"י המבקשים, אך לא כנושא העומד בפני עצמו ומקים עילה לסעד נפרד. 24. לסיכום נקודה זו - איננו רואים הצדקה כי בית דין זה יבחן את המהלך המתוכנן לגבי קמפוס "השרון" במשקפי פקודת בריאות העם ו/או תוך בחינת מערכת היחסים שבין המשיבה לבין משרד הבריאות כרגולטור של מערכת הרפואה הציבורית. נושאים אלו, כאשר הנם עומדים בפני עצמם, אינם חלק מסמכותו של בית דין זה כפי שפורט לעיל. אין בכך כדי לפגוע בזכות המבקשים להעלות נושא זה כשאלת אגב תוך כדי דיון בסעדים האחרים המתבקשים על ידם, אך לא כנושא עצמאי העומד בפני עצמו ומקים עילה לסעד נפרד. ככל שיחפצו לעשות כן עליהם לבקש לצרף את משרד הבריאות כצד לתיק העיקרי, שכן אין אפשרות לדון בו, גם לא באופן אגבי, ללא שמיעת עמדתו של משרד הבריאות עצמו. האם המהלך המתוכנן על ידי המשיבה הנו המשך טבעי של הסכמי האיחוד 25. ביום 25.12.95 נחתם בין המשיבה לבין המבקש 2 "הסכם בדבר עקרונות איחוד בתי החולים בילינסון והשרון" (נספח מב/1 לבקשה; להלן: "הסכם העקרונות"). תחת הכותרת "עקרונות כלליים" מנויות בהסכם זה, בין היתר, ההוראות הבאות: "מוסכם בין הצדדים שהתנאים הסביבתיים המשתנים בהם פועל מערך האשפוז של הקופה באזור פתח תקווה מחייבים עדכון ההסכמים משנת 1993 שהושגו עם העברת מחלקת הילדים מבי"ח השרון למרכז שניידר, בטרם יפוג תוקפם. ההנהלה תעשה כמיטב יכולתה להמשיך את שיפוץ המחלקות בקמפוס "השרון" ואת הצטיידותן בשים לב לאמור בהסכם משנת 1993 ולשינויים בו הנובעים מהסכם זה, בצמוד לתקציבים שיעמדו לרשותה למטרה זו, ובשים לב להקצאת תקציבי הפתוח בצורה צודקת בין שני הקמפוסים. אילוצי המועצה המדעית מחד גיסא, ומדיניות הנהלת הקופה להמשיך ולפתח מוקדי מצוינות קליניים במתקן בו ממוקם כיום ביה"ח "השרון" תוך חסכון ומניעת כפילויות מאידך גיסא, מחייבים לדעת הצדדים לאחד באורח מלא את שני בתי החולים "בילינסון" ו"השרון", אשר כל אחד מהם יהווה קמפוס של ביה"ח המאוחד ובכפוף למפורט בהסכם זה. אחוד מלא פרושו, בין השאר, מנהל אחד העומד בראש שני בתי החולים והנהלה משותפת אחת האחראית לכל הנעשה במרכז הרפואי המאוחד... מוסכם כי השינויים המפורטים במסמך זה יבוצעו בהדרגה לפי לוח זמנים שיסוכם בנפרד בין הצדדים להסכם זה. בית החולים המאוחד על שני הקמפוסים יופעל מבלי לשנות את היעוד הבסיסי של כל אחד מהם, תוך כדי יעול המערך הקליני המופעל בהם והשרותים הצמודים אליו, על פי העקרונות המפורטים בהסכם זה". (ההדגשה במקור) 26. בהמשך הסכם העקרונות מגובשות ההסכמות שכותרתן "שינויים במערך הקליני ב"השרון" וב"בילינסון". הסכמות אלו כוללות את איחוד מחלקות א.א.ג ועיניים וכן נשים ויולדות בשני הקמפוסים, הקמת מרכז כירורגיה אמבולטורית אזורי בהיקף של 30 מיטות אשפוז יום ב"השרון", ביטול אשפוז יום ילדים ב"השרון", ופריסה מחודשת של מרפאות החוץ. מעבר לכך מציין ההסכם במפורש (סעיף 2(ו)) כי: "זולת השינויים המפורטים במסמך זה או שינויים בשרותים שלגביהם תושג הסכמה בין ההנהלה לבין ועד הרופאים בעתיד, לא יחול שינוי בפעילות הקלינית הקיימת עתה ב"בילינסון" וב"השרון". למניעת ספק מובהר בזה כדלקמן: 1. במרכז הרפואי המאוחד תפעלנה 10 מחלקות פנימיות: 6 ב"בילינסון" ו- 4 ב"השרון"..." - וכן הלאה תוך פירוט כל המחלקות והפעילויות הקיימות בכל אחד מהקמפוסים. (ההדגשה אינה במקור) עוד קובע הסכם העקרונות (סעיפים 2(י) ו - 3(ט) - (י)) כי: "הרופאים בשני הקמפוסים לא יפגעו במעמדם ושכרם הכולל, לרבות נילוות, כתוצאה מהאיחוד. לאחר חתימת הסכם העקרונות יחלו מיידית דיונים בצוותים על ההסכם הפרטני שיבטיח את זכויות הרופאים לפי עקרונות הסכם זה. ההסכם הפרטני יהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מהסכם האיחוד והפרתו תחשב כהפרה יסודית של ההסכם כולו... תוקם ועדה פריטטית קבועה אשר תעקוב אחר ביצוע ההסכם, תפרשו לפי הצורך. כל הוראה העלולה לפגוע במי מהצדדים תעוכב עד להכרעה בועדה הפריטטית". (ההדגשה אינה במקור) 27. בהמשך להסכם העקרונות נחתמו בין המשיבה לבין המבקש 2 שבעה הסכמים פרטניים לאיחוד מחלקות ספציפיות (נספחים מב/3 - מב/9 לבקשה), (להלן: "הסכמי האיחוד הפרטניים"), במהלך השנים 1996 - 1998. בכל הסכמי האיחוד הפרטניים קיים סעיף זהה, שלשונו כדלקמן: "ביצוע ההסכם ילווה ע"י ועדה פריטטית משותפת קבועה שבין הצדדים אשר מסמכותה לפרש את ההסכם. כל הוראה של ההנהלה אשר לדעת חטיבת רופאי בתי חולים אינה עולה בקנה אחד עם ההסכם ו/או עלולה לפגוע ברופא או ברופאים, הכל לפי העניין, יעוכב ביצועה עד אשר תכריע בסוגיה הועדה הפריטטית המשותפת. כמו כן תכריע הועדה במחלוקות שבין רופאים המאוזכרים בהסכם באשר לסמכויות המוקנות להם בהסכם זה". (ההדגשה אינה במקור) 28. בהמשך נחתם בין המשיבה לבין המבקש 2, ביום 3.2.02, הסכם שכותרתו "הסכם עדכון האיחוד - 2002" (להלן: "הסכם העדכון"), במסגרתו הוסכם על איחוד מחלקות נוספות בין שני הקמפוסים. גם בסיומו של הסכם זה נרשם במפורש: "ביום חתימת ההסכם תוקם ועדה פריטטית שחבריה יהיו ראש חטיבת בתי החולים בהנהלת שירותי בריאות כללית, ויו"ר חטיבת בתי החולים בארגון רופאי קופ"ח כללית. הועדה הפריטטית תלווה את ביצועו של הסכם זה, והיא תכריע בכל שאלה שתתעורר כתוצאה מהסכם העקרונות והסכם העדכון. כל הוראה של ההנהלה אשר לדעת חטיבת רופאי בתי החולים אינה עולה בקנה אחד עם ההסכם, ו/או עלולה לפגוע ברופא או ברופאים, יעוכב ביצועה עד אשר תכריע בסוגייה הועדה הפריטטית". (ההדגשה אינה במקור) 29. המבקשים טוענים, בקשר להסכמי האיחוד, את הטענות הבאות: א. כי מדובר לפי הפסיקה בהסדרים קיבוציים אכיפים (עס"ק 400017/98 בנק לפיתוח התעשייה בישראל בע"מ - חווה קוזלובסקי ואח', פד"ע לה 536 (להלן: "הלכת קוזלובסקי"; עס"ק 400016/96 הסתדרות המהנדסים בישראל - טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ, עבודה ארצי כרך לג(42)25; עתירה לבג"צ נדחתה - בג"צ 9410/00 טלרד נטוורקס נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח', עבודה עליון כרך סא 22). ב. כי הסכמי האיחוד לא בוטלו מעולם והם מהווים מסמכים חוזיים מחייבים ביחסים שבין הצדדים לבין עצמם וכן כחוזה לטובת צד שלישי (הרופאים עצמם). ג. כי מנגנון הועדה הפריטטית הנו מנגנון מוכר ומקובל במערכת יחסי העבודה ואין סיבה שלא לתת לו תוקף. ד. כי התוכנית לאיחודם של קמפוס "בילינסון" וקמפוס "השרון" מבוצעת מזה עשור בשיתוף פעולה בין הצדדים במסגרת תוכנית ארוכת טווח, כאשר ה"רפורמה" הנוכחית אינה אלא שלב נוסף של האיחוד, הנובעת מאותן מטרות, ומכונה "סגירה" רק על מנת להתחמק מהסכמי האיחוד. ה. לחילופין - כי כל שינוי בתוכנית, ככל שאכן מדובר בתוכנית חדשה, חייב להיעשות בשיתוף פעולה עם המבקשים שהיו השותפים לתוכנית האיחוד מלכתחילה, ותוך מתן הסבר מספק להחלטה לשנות את התוכנית הקיימת. ו. כי לאור כל זאת יש לאכוף את הוראות הסכמי האיחוד ולחייב את המשיבה לקיים ועדה פריטטית על כל שינוי נוסף שברצונה לבצע. 30. תשובות המשיבה, בתמצית, הן כדלקמן: א. יש שוני מהותי בין ה"רפורמה" הנוכחית לבין תוכנית האיחוד משנת 1995. ב. המהלך הנוכחי חיוני נוכח מצבה הכלכלי הקשה של המשיבה, כאשר החסכון כתוצאה מסגירתו של קמפוס "השרון" אמור להגיע בתוך שלוש שנים לכ- 40,000,000 ₪ לשנה. בפועל קיימות כפילויות רבות בשירותים הרפואיים הניתנים בשני הקמפוסים, כפילויות שאינן מוצדקות וכרוכות בעלויות כספיות מיותרות. נוכח האמור, קיבלה הנהלת המשיבה החלטה לסגירת קמפוס "השרון", תוך העברת מחלקות האשפוז ל"בילינסון" ול"בית רבקה" (בית חולים גריאטרי סמוך), ותוך שהנה "שוקלת" להקים במקומו של קמפוס "השרון" מרכז לאשפוז יום ולניתוחים אמבולטוריים. ג. בכוונת המשיבה למצוא "פתרון תעסוקתי חלופי" לכל אחד מהרופאים הקבועים בקמפוס "השרון". הצפי הוא כי כ- 70% מהעובדים יעברו לקמפוס "בילינסון" או יישארו במרכז לאשפוז יום שייפתח ב"השרון", ואילו לגבי יתרת ה - 30% "אנחנו נעשה מאה אחוז מאמץ לתת להם תשובות" (הכוונה הנה לשיבוץ בבתי חולים סמוכים יחסית של המשיבה בכפר סבא ("מאיר") ברחובות ("קפלן") ואף בפתח תקווה עצמה ("בית רבקה"), או במסגרת העסקה ב"מחוזות" היינו במסגרת המרפאות הקהילתיות של המשיבה; הציטוט הנו מדברי מנכ"ל המשיבה בפני ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת מיום 6.7.04 כפי המצוטטים בסעיף 76 לסיכומי המשיבה). ד. דווקא המבקשים הם שמגלים חוסר תום לב בסירובם התקיף לקיים היוועצות עניינית בקשר להשלכות הרפורמה על תנאי עבודתם של הרופאים. ה. תכליתם של הסכמי האיחוד היתה המשך הפעלתו של קמפוס השרון כבית חולים כללי ועצמאי, לצידו של קמפוס בילינסון, בעוד שהתוכנית הנוכחית הנה חדשה לחלוטין ושונה במהותה ובתכליתה. משעה שנתקבלה ההחלטה לסגור את קמפוס "השרון" עברה מן העולם הכוונה להמשיך ולהפעיל את שני הקמפוסים כשני בתי חולים כלליים פעילים, ועימה בטלה ההיזקקות להסכמי האיחוד ולועדה הפריטטית הנובעת מהם. ו. לחילופין - המבקשים כבר הביעו את התנגדותם המפורשת לסגירת קמפוס "השרון", כך שתוצאותיה של הועדה הפריטטית ככל שתכונס כזו ידועות מראש וסופן בהכשלת הרפורמה - כל זאת בחוסר תום לב ובניגוד לאינטרס הציבורי ולתקנת הציבור. 31. לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו סבורים כי יש ממש בטענות המבקשים, כי קיימת להם זכות לכאורה לקיים ועדה פריטטית על השינויים המתוכננים בקמפוס "השרון" ובקמפוס "בילינסון", וזאת מכוח הסכמי האיחוד. זאת, שכן לפחות לכאורה - ההחלטה הנוכחית אינה מהווה שינוי איכותי של התוכנית הקודמת, אלא שינוי כמותי בעיקרו, שינוי שאין בו כדי לפגוע בתוקפם של הסכמי האיחוד ושל ההסכמות החד משמעיות שניתנו במסגרתם. 32. כפי שעולה מהסעיפים שצוטטו לעיל מתוך הסכמי האיחוד, התכלית שעמדה מאחורי תוכנית האיחוד בשנת 1995 היתה חסכון במשאבים ובעלויות נוכח הכפילויות הרבות בין שני הקמפוסים ובהתחשב בקרבה הגיאוגרפית ביניהם ובקשיים התקציביים; אותה תכלית היא שעומדת לכאורה גם מאחורי התוכנית הנוכחית. למעשה, כשם שהוחלט בזמנו על סגירת מחלקות מסוימות בקמפוס "השרון" ואיחודן עם קמפוס "בילינסון" - כך מוחלט גם כיום, למעט השוני הכמותי. גם התוצאה הסופית של התוכנית הנוכחית כפי המוגדרת ע"י המשיבה - "סגירת" קמפוס "השרון" להבדיל מהמשך הפעלתו כבית חולים כללי - נובעת יותר מדרך ההצגה של הדברים ע"י המשיבה ואינה מחויבת המציאות; היינו - באותה מידה ניתן היה להציג את הדברים לא כסגירת בית חולים, אלא כשינוי פנימי בתוך "סניפים" שונים של בית חולים אחד (המרכז הרפואי "רבין"), שעניינו העברת מחלקות מ"סניף" אחד למשנהו ושימת דגש שונה בכל אחד מהסניפים. לפחות לכאורה, איננו סבורים כי מדובר בהחלטה חדשה המנותקת מהסכמי האיחוד, אלא דווקא כהמשך טבעי - גם אם לא הכרחי - שלהם. 33. כפי שפורט בהרחבה לעיל, המשיבה לקחה על עצמה (לכאורה) במסגרת הסכם העקרונות, באופן מפורש וחד משמעי, שלא לבצע כל שינוי במערך הקליני של קמפוס "השרון" וקמפוס "בילינסון" ללא הסכמתה של נציגות הרופאים, וללא קיום ועדה פריטטית משותפת. בהסכמי האיחוד הנוספים (היינו הסכם העדכון והסכמי האיחוד הפרטניים), שהאחרון בהם נחתם לפני כשנתיים, חזרה המשיבה על התחייבות זו, ואף לקחה על עצמה לעכב כל פעולה - אשר יש בה משום פגיעה לכאורה בהסכמים או ברופאים - עד הכרעתה של הועדה הפריטטית. גם עצם ההחלטה אם מדובר בפעולה הפוגעת לכאורה בהסכמים או ברופאים ניתנה, בהסכמה, למבקש 2 בלבד. אלו מחויבויות ברורות ומפורשות שאין סיבה נראית לעין להתעלם מהן כיום; לאורן, כשם שהמשיבה פעלה יחד עם המבקש 2 ליישום תוכנית האיחוד משך שנים רבות כשותף מלא לדרך, כך עליה לעשות גם כיום, מכוח המחויבות המפורשת שנטלה על עצמה במסגרת הסכמי האיחוד. 34. במאמר מוסגר נציין כי אף אם החלטתנו עשויה להתפרש כפוגעת במידה מסוימת בפררוגטיבת הניהול של המשיבה (ועוד נתייחס לכך להלן), הרי שהמשיבה היא שנטלה על עצמה את המגבלה האמורה ביודעין, מן הסתם כנגד הסכמות שהשיגה בזמנו מהמבקש 2. לפחות לכאורה, אין זה סביר כי לאחר שהמבקש 2 ביצע את חלקו בהסכמים בעצם מתן ההסכמה לאיחוד ולתוצאותיו, "תתנער" המשיבה ממחויבויותיה שלה ותקבע חד צדדית כי הסכמי האיחוד אינם חלים עוד. תוצאה זו אינה סבירה בעינינו, ואינה רצויה למערכת היחסים הקיבוצית שבין הצדדים. 35. עוד נציין, כי המשיבה לא חלקה על תוקפם המחייב של הסכמי האיחוד על אף היותם במעמד "הסדרים קיבוציים", ועל כן לא נכנסנו לבחינה נפרדת של שאלה זו (הגם שלכאורה מתקיימים התנאים לאכיפת הוראה בהסדר קיבוצי הנוגעת למנגנון יישוב הסכסוך, לפי הלכת קוזלובסקי). עוד לא חלקה המשיבה על כך שמכוח הסכמי האיחוד עליה לקיים ועדה פריטטית מול המבקש 2 לא רק בשאלת ההשלכות של המהלך על זכויות הרופאים, אלא גם בשאלת עצם ביצועו של המהלך. 36. לסיכום נקודה זו - אנו קובעים כי לכאורה יש תחולה להוראות הסכמי האיחוד גם בנוגע למהלך המתוכנן כיום על ידי המשיבה. לאור זאת, ומכוח הוראותיהם המפורשות של הסכמי האיחוד, על המשיבה לקיים ועדה פריטטית מול המבקש 2 לגבי ביצועו של המהלך כהגדרתו לעיל והשלכותיו על הרופאים וזכויותיהם. איננו רואים בשלב זה מקום לחשש אותו ציינה המשיבה, לפגיעה באינטרס הציבורי ו/או בתקנת הציבור כתוצאה מסירוב עיקש של המבקש 2 לבצע כל מהלך; כפי שצוין בפסיקה לא אחת, הצדדים למערכת יחסי העבודה הקיבוציים מחויבים לנהוג בתום לב האחד כלפי משנהו, ואין סיבה לקבוע מראש כי המבקש 2 יפר את מחויבותו זו. יש לכנס לפיכך את הועדה הפריטטית בהקדם הניתן, ולקיים במסגרתה ישיבות בשיתוף פעולה ובלוח זמנים מהיר, כאשר מובן כי ככל שצד כלשהו יפר את מחויבותו לנהוג בתום לב - פתוחה הדרך לצד שכנגד לפנות לבית דין זה בבקשה לסעד מתאים. במאמר מוסגר נוסיף, כי גם אם דרך זו תעכב במקצת את המהלך בו חפצה המשיבה להתחיל - אין זו סיבה שלא לתת תוקף להסדרים הקיבוציים עליהם הסכימו הצדדים, כאשר הבלמים והאיזונים הטבעיים שבין הצדדים אמורים לעשות את שלהם ולהוביל להסכם שיבטא את הרצונות והאינטרסים של שני הצדדים (ראו בהקשר זה את סעיפים 40 ואילך לחוות דעתו של כב' המשנה לנשיא (בדימ') השופט אור במסגרת בג"צ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ. התעשיה האוירית לישראל בע"מ ואח', טרם פורסם, מיום 2.6.04 (להלן: "בג"צ רמת"א"). מידת השיתוף הנדרשת מכוח ההלכות הכלליות של משפט העבודה הקיבוצי 37. הגם שיכולים היינו לסיים את החלטתנו עם המסקנה לעיל, החלטנו להקדיש מספר סעיפים גם לניתוח מידת השיתוף הנדרשת מכוח ההלכות הכלליות של משפט העבודה הקיבוצי, וזאת למקרה בו היינו מגיעים למסקנה כי הסכמי האיחוד אינם חלים. כפי שנראה להלן, השורה התחתונה של הניתוח הכללי אינה שונה משמעותית מהמסקנה אליה הגענו מכוח הסכמי האיחוד, הגם שקיימים הבדלים בין שתי התוצאות. 38. המשיבה טענה, כי ההחלטה לסגור את קמפוס "השרון", בדומה להחלטה לסגור מפעל, הנה החלטה "הנופלת לתחום הפררוגטיבה המוחלטת של בעלי המפעל, והיא נתונה לשיקול דעתו העצמאי והבלעדי", כאשר אינה נושא למשא ומתן מול נציגות העובדים (סעיף 146 לסיכומי המשיבה; המשיבה הפנתה בהקשר זה לפסיקתו של כב' בית הדין הארצי בעס"ק 400005/98 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' - מדינת ישראל, פד"ע לה 103 (להלן: "עניין מינהל ומשק"). לטענת המשיבה, ענייננו נכנס לגדר הנושאים ה"מעורבים" כפי שהוגדרו בפסק הדין האמור, באופן שאינו מטיל עליה חובה לנהל משא ומתן מול נציגות הרופאים על עצם סגירתו של קמפוס "השרון", אלא אך ורק היוועצות על ההשלכות וההשפעות של הסגירה על הרופאים. היוועצות כזו, טוענת המשיבה, קויימה עם המבקשים מתחילת התהליך, כאשר המבקשים הם שבחרו לסכלה. נציין כבר כעת כי המשיבה משתמשת במינוח "היוועצות" הגם שפסק הדין קובע דווקא חובת "משא ומתן" בנוגע להשלכות כאמור. 39. המבקשים מצידם טוענים כי גם לאחר פסיקתו של עניין מינהל ומשק ניתנו החלטות המחייבות בקיום הידברות עם נציגות העובדים במקרים המתאימים, כאשר מטרתה של המשיבה אינה באמת לקיים "היוועצות" אלא "למשוך זמן" עד לביצוע. לאור זאת, עומדים המבקשים על קיום הידברות מולם לא רק בשאלת ההשלכות של הסגירה על זכויות הרופאים, אלא גם בנוגע לעצם קבלת ההחלטה על הסגירה. 40. ראשית, ראוי לציין כי השתכנענו לכאורה כי ההחלטה בדבר סגירת קמפוס "השרון" תשליך באופן משמעותי על הרופאים המועסקים בו, ובאופן עקיף גם על הרופאים המועסקים בקמפוס "בילינסון". מדובר לכאורה בעשרות רופאים אשר הקדישו את שמם הטוב ואת המוניטין המקצועי שלהם, משך שנים, לקידומו של קמפוס "השרון", על כל המשתמע מכך לגבי הזדהותם עם המוסד בו הם מועסקים ולגבי זיהויו של המוסד עמם בציבור. להחלטה על סגירת המוסד תהא לפיכך השפעה הכרחית על הקריירה המקצועית שלהם. לכך יש להוסיף את הצורך בהעברת הרופאים למקומות עבודה חלופיים, על כל המשתמע מכך, החל משמירה על מעמדם (לפי ההיררכיה המקצועית האישית של כל אחד מהם כמו גם שאלות של מעמד בית החולים החלופי מבחינה אקדמית), דרך הקפדה על תנאי השכר (לרבות עומס עבודה, כוננויות וכיו"ב), וכלה בקרבה גיאוגרפית למקום מגוריהם. באשר לרופאים אשר יתבקשו לעבור מבית חולים למרפאה קהילתית קיימת שאלה נוספת של פגיעה לכאורית בסוג העבודה. גם בנוגע לרופאי קמפוס "בילינסון" תתעוררנה בוודאי שאלות רבות כתוצאה מאיחוד מחלקות, שינוי עומס העבודה, הצורך בקליטת רופאים ומתמחים חדשים וכיו"ב. 41. לכאורה, ענייננו דומה למקרה שנדון על ידי כב' בית הדין הארצי במסגרת עניין מינהל ומשק. באותו מקרה, הגדיר כב' הנשיא אדלר רצף של נקודות איזון בהתייחס לחובת השיתוף, כאשר בקצהו האחד של הרצף ניצבים "נושאים שלגביהם חל איסור לנהל משא ומתן קיבוצי", ובקצהו האחר - "נושאים שלגביהם חלה חובה על המעסיק לנהל משא ומתן קיבוצי". על גבי הקשת המפרידה בין הקצוות מוקמו גם "נושאים שלגביהם אין המעביד חייב לנהל משא ומתן קיבוצי" (שמוגדרים ככל אותם נושאים המהווים חלק מה"פררוגטיבה הניהולית") וכן "נושאים מעורבים", שמוגדרים כ"נושאים ניהוליים, שהם גם בעלי השפעה או השלכה משמעותיות על העובדים". לגבי הנושאים ה"מעורבים", שלגישת המשיבה ענייננו נופל בהם, נקבע כי קיימת לגביהם זכות החלטה בלעדית של המעסיק, בלא שהנו מחוייב להיוועץ עם העובדים או לקיים מולם משא-ומתן בקשר לכך, ועם זאת מוטלת עליו חובה נלווית לנהל משא ומתן על ההשלכות וההשפעות שיש להחלטות, כפי שתתקבלנה, על העובדים. 42. השאלה שיש לדון בה הנה האם אכן ענייננו נופל לגדר הנושאים ה"מעורבים" המצוינים בפסק הדין. ככל שחלים הסכמי האיחוד - התשובה שלילית, שכן במקרה כזה ענייננו נופל לגדר הנושאים בהם חלה "חובה" על המעסיק לנהל משא ומתן, מכוח ההסכמים עצמם. מאידך ככל שהסכמי האיחוד אינם חלים - לכאורה אכן עסקינן בנושא "מעורב". המשמעות הנה כי המשיבה רשאית לקבל החלטה עצמאית בדבר עצם סגירתו של קמפוס "השרון", אך כפופה במקביל לניהול משא ומתן אמיתי בתום לב מול נציגות הרופאים על כל ההשלכות וההשפעות, הישירות והעקיפות, שעשויות לנבוע מההחלטה בנוגע לרופאים - הן ברמה הפרטנית והן ברמה הקיבוצית. נציין עם זאת כי ההפרדה בין עצם קבלת ההחלטה ה"אסטרטגית" לבין השלכותיה - על אף חשיבותה - אינה נעשית באופן חד או מלאכותי; לפחות לכאורה, קשה לקיים משא ומתן על ה"השלכות" בלא להתייחס באופן עקיף גם לשאלת ההחלטה עצמה, וגם בעניין "מינהל ומשק" מובאת שאלת ה"ויתורים החלופיים" כדוגמא לנושא שרשאית נציגות העובדים להעלות תוך כדי הדיונים (סעיף 16 (2) לפסק הדין). כל זאת, מבלי לפגוע בזכות המשיבה לקבל את ההחלטה גופה, בסופו של דבר, באופן עצמאי. 43. חיזוק לתוצאה זו אנו מוצאים בפסיקת בית המשפט העליון במסגרת בג"צ רמת"א, המתייחס לתפיסת הפררוגטיבה הניהולית ביחסי העבודה הקיבוציים והאישיים גם יחד. במסגרת פסיקתו של כב' המשנה לנשיא (בדימ') השופט אור (שהוכרה כדעת הרוב) הוצאו מקרבה של ה"פררוגטיבה הניהולית" כל אותם שינויים "אורגניים, הפוגעים בזכויות מהותיות של העובדים המוקנות להם על פי חוזה העבודה והמשנים את בסיס ההסכמה בין הצדדים לו, עד שלא ניתן עוד לראות בהם הגמשה של החוזה המקורי, אלא חוזה חדש" (סעיף 34 לפסק דינו של כב' השופט אור). עוד הוצאו מקרבה כל השינויים המהווים פגיעה בזכויות יסוד חוקתיות, דוגמת חופש העיסוק והאוטונומיה החוזית (סעיף 37 לפסק דינו). כב' השופט אור משאיר במתכוון מבחן גמיש, כאשר הדוגמאות שהנו נותן (העברה למעביד חדש אינה חלק מהפררוגטיבה הניהולית, ומאידך הצבת ממונה חדש כן), משאירות עדיין מתחם גדול מאד של מקרי ביניים. 44. אם ננסה ליישם מבחן זה במקרה שלפנינו, נראה כי אינו שולל מהמשיבה את האפשרות להחליט על דעת עצמה על סגירת קמפוס "השרון", ועם זאת חלק מההשלכות של החלטה זו על הרופאים עשויות ליפול בגדרם של שינויים "אורגניים", הנופלים מחוץ ל"פררוגטיבה הניהולית" שלה. שינויים אלה ייחייבו לפיכך את המשיבה, לכאורה, לקבל את הסכמת הרופאים להם, ולחילופין להביא את העסקתם לידי סיום בתלות בהסכמים הקיבוציים שבין הצדדים. התוצאה הסופית, בהקשר שלנו, היא לפיכך אותה תוצאה אליה הגענו בהסתמך על ענין "מינהל ומשק". 45. חיזוק נוסף לתוצאה זו ניתן לקבל באמצעות דיון בגישות השונות למושג הקניין, אשר ממנו צומחת לפי הפסיקה הזכות ל"פררוגטיבה הניהולית". נראה לנו כי הקדשת מספר מילים לגישות אלו עשויה להועיל לדיון על היקף ה"פררוגטיבה" האמורה ועל משמעותה במקרה שלפנינו. באופן כללי, מקובל בספרות המשפטית, כי קיימות שתי גישות שונות למושג ה"קניין" אשר מתחרות זו בזו: האחת הנה גישת ה"קניין כשליטה", השמה דגש על אפשרותו של בעל הקניין לעשות במשאביו כרצונו ללא התערבות אחרים בענייניו; השנייה הנה גישת ה"קניין כשיתוף", היוצאת מראייה רחבה יותר של הזכות לקניין ורואה בו "מקור לאחריות מיוחדת של הבעלים כלפי פרטים אחרים וכלפי החברה בכללותה" (ח' דגן, "קניין, אחריות חברתית וצדק חלוקתי", צדק חלוקתי בישראל (מ' מאוטנר - עורך, 2000) 97, 100). ההפרדה בין שתי הגישות אינה דיכוטומית, וניתן לבחור נקודת איזון זו או אחרת על גבי הרצף המפריד ביניהן, בהתאם להקשר החברתי ולאופי המשאב בו מדובר (ח' דגן, "פרשנות בדיני קניין, הבית המשותף ובעיית הפעולה המשותפת", עיוני משפט כ' (1) 45, 51 ואילך; על הגישות השונות למושג הקניין ראו גם ג' מונדלק, "איפיון ההסדרה המשפטית לגבי פיטורי עובד - מברירת מחדל חוזית להסדרה קוגנטית, ומה שביניהם", עיוני משפט כ"ב (תש"ס) 819, 830). 46. בהקשר בו אנו עוסקים - ה"פררוגטיבה הניהולית" - שמשמעה למעשה הנו היקף הנושאים לגביהם ייחשב עובד כמסכים מראש לכל שינוי שיבוצע על ידי מעסיקו לפי שיקול דעתו של האחרון - נראה כי קיימת הצדקה מיוחדת לבחור בנקודת איזון קרובה ככל האפשר לתפיסת ה"קניין כשיתוף". החלטה זו אינה המקום המתאים להיכנס לעובי הקורה בקשר לכך, ונסתפק לפיכך באמירה כי שני ההיבטים במסגרתם מבוצעת הבדיקה לכך לפי הספרות - הן ההקשר החברתי (מערכת יחסים שאינה זרה בין מעביד לעובדיו, הכרוכה בנקודות מגע רבות ואינטרסים משותפים בחלקם), והן אופי המשאב (אופי מכשירי/ חומרי בעיקרו לבעל הקניין, בפרט בחברות גדולות ו/או ציבוריות) - מובילים לעמדה זו. המשמעות המעשית שאנו רואים לכך הנה כי מעצם זכות הקניין של המעביד במפעלו מוטלת עליו החובה לנהוג באחריות קהילתית כלפי העובדים ונציגותם בכל החלטה ניהולית שהנו מקבל. כתוצאה מכך עליו לקחת את עובדיו בחשבון (גם אם לא כשיקול מרכזי או מכריע) טרם קבלת החלטה שיש בה השלכה על גורלם; במקביל הנו מחויב לשתף את נציגותם בדרך יישום ההחלטה ככל שהיא משליכה עליהם (בדומה לענין מינהל ומשק). יצוין כי גישת ה"קניין כשיתוף" אומצה לאחרונה, ולו באופן חלקי, על ידי שלושה (מתוך שבעה) משופטי בית המשפט העליון (דנ"א 1333/02 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה נ. הורוויץ, טרם פורסם, מיום 12.5.04), וזאת בנושא "קנייני" טהור של מתן פיצוי לבעל מקרקעין על פגיעה במקרקעיו; קל וחומר, כי היא עשויה להועיל גם בהקשר של יחסי עבודה, בהם השימוש במונחים של "שיתוף" ו"קהילתיות" הינו, לכאורה, טבעי יותר. 47. כסיכום נקודה זו - בהתאם לפסיקתו של כב' בית הדין הארצי בעניין "מינהל ומשק", כאשר לתוצאה דומה בהקשר זה הגענו גם באמצעות ניתוח של בג"צ רמת"א וגם בעזרת תפיסת ה"קניין כשיתוף" - אנו סבורים כי החלטת המשיבה על סגירת קמפוס "השרון" - בהנחה שהסכמי האיחוד אינם חלים - הנה החלטת מדיניות שאין חובה לשתף בה את נציגות הרופאים, ועם זאת ובמקביל לכך מוטלות על המשיבה החובות הבאות: א. לקיחה בחשבון (גם אם לא כשיקול מרכזי או מכריע) של הרופאים וזכויותיהם (ומובן גם שאר העובדים וגורמים רלוונטיים נוספים) בעת קבלת ההחלטה. ב. ניהול משא ומתן מול נציגות הרופאים על ההשלכות וההשפעות, לרבות העקיפות, שעשויות להיות להחלטה על זכויות הרופאים ברמה הקיבוצית והאישית. כיוון שההבחנה בין עצם קבלת ההחלטה לבין השלכותיה אינה חדה או מלאכותית, במסגרת מו"מ זה רשאית נציגות הרופאים להעלות לדיון גם תהיות לגבי עצם ההחלטה עצמה, וגם הצעות חלופיות לצעדים דרסטיים פחות. ג. היה והצדדים לא יגיעו להסכמה - קיימת לכאורה האפשרות לפנות לבוררות כתחליף לשביתה, וזאת מכוח הוראות הסכם הבוררות. כל זאת - כאמור - נאמר על ידינו אגב אורחא בלבד, נוכח קביעתנו בדבר תחולת הסכמי האיחוד כמפורט לעיל. השפעתו של הסכם הבוררות 48. המבקשים טוענים, בנוסף ו/או לחילופין, לחובת המשיבה בקיום בוררות מולם מכוח הסכם הבוררות (כהגדרתו לעיל), כאשר לא ברור מבקשתם ו/או מסיכומיהם מהו הנושא אותו הם מעונינים להעמיד לבוררות, מתי, וכיצד בקשה זו עומדת בקנה אחד עם שאר הסעדים המבוקשים על ידם. המשיבה מצידה טוענת, כי עצם ההחלטה על סגירת קמפוס "השרון" אינה נושא לבוררות נוכח היותה חלק מהפררוגטיבה הניהולית שלה, כאשר השלכות ההחלטה על זכויות הרופאים עשויות להוות נושא לבוררות כאמור, אך זאת רק לאחר מיצוי שלב המשא ומתן בהתאם להסכם הבוררות עצמו. 49. לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו קובעים כי הסכם הבוררות אינו סותר את קביעותינו לעיל לעניין החובה בקיום ועדה פריטטית מכוח הסכמי האיחוד, ולחילופין לעניין החובה לקיים משא ומתן בתום לב על השלכות המהלך על הרופאים וזכויותיהם. זאת, שכן לפחות לכאורה - ועדיין מוקדם מלהכריע בכך - שלב הבוררות יהא פתוח בפני הצדדים ככל שלא יצליחו להגיע להסכמה במגעים הישירים בינם לבין עצמם. עם זאת, הכרעה בנושא זה אינה דרושה לצורך החלטתנו והצדדים אף לא התייחסו אליה באופן ממצה. השיקולים למתן צו מניעה זמני 50. משהגענו למסקנה, לכאורה, כי למבקשים זכות מכוח הסכמי האיחוד, שלא יבוצע מהלך לשינוי המערך הקליני הנוכחי בקמפוס "השרון" טרם קיום ועדה פריטטית מולם - בהכרח קצרה הדרך להוציא צו מניעה זמני, אשר ימנע מהמשיבה ביצוע פעולות חד צדדיות ללא קיום ועדה כאמור. נראה כי אין צורך להרחיב בקשר לכך, והמשיבה אף לא כפרה בכך (הגם שכפרה, כמובן, בזכות הנטענת גופה). סיכום 51. סוף דבר: א. ניתן בזאת צו מניעה זמני, שיהא בתוקף עד סיום ההליך העיקרי, האוסר על המשיבה לבצע כל פעולה שיש בה משום שינוי של הסכמי האיחוד, לרבות סגירת קמפוס "השרון" או כל חלק ממנו, טרם קיומה של ועדה פריטטית מול המבקש 2. הועדה הפריטטית תכונס בהקדם הניתן והצדדים יקיימו את חלקם במסגרתה בתום לב, הגינות, אחריות, ובהתחשב בלוחות הזמנים המתוכננים לביצוע המהלך. ב. אין צו להוצאות. רפואהסמכות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודהפקודותבריאות העם