פסק דין בפני תביעה לתשלום זכויות בגין תקופת עבודה קצובה (שכר עבודה, פדיון חופשה והפרשות לקופת גמל) וכן, לתשלום דמי הודעה מוקדמת על פי הסכם העבודה, פיצויי פיטורים, וכן תביעה לתשלום מענק מכוח הסכם העבודה, להקצאת מניות ולפיצוי בגין פרסום לשון הרע. א. רקע כללי 1. התובע הינו מהנדס מחשבים במקצועו והוא הועסק בנתבעת החל מיום 4.3.97 כמנהל פיתוח. 2. מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים וכן, נסיבות סיום יחסי העבודה שנויים במחלוקת. הנתבעת הינה חברה העוסקת בתחום התקשורת בפיתוח וייצור מערכות מענה קולי ודואר קולי (ר' סעיף 3 לתצהיר מנהל הנתבעת - מר ברוך בוזגלו). 3. הנתבע 2 (להלן: "מר בוזגלו" או "הנתבע") שימש בכל התקופה הרלוונטית לתביעה, כמנכ"ל הנתבעת, והוא שהיה בעל המניות היחיד בנתבעת אשר החזיק ב- 100% מהון המניות שלה (ר' עמ' 28 לפרוטוקול שורה 4). 4. ביום 5.12.96, קרי - כשלושה חודשים לפני תחילת עבודתו, נחתם בין התובע לבין הנתבעת "הסכם עבודה אישי" אשר במסגרתו הוסדרו תנאי העסקתו של התובע לרבות, זכאותו לחופשה שנתית בת 30 יום, לקבלת פיצויים ותגמולים, לקבלת מענק מיוחד ולהקצאת מניות הנתבעת (להלן: "הסכם העבודה") (הסכם העבודה צורף כנספח ב' לתצהיר התובע). 5. אין חולק על כך כי בסמוך למועד סיום עבודתו של התובע, נקלעה הנתבעת לקשיים ואף חדלה לפרוע חובותיה לנושים (ר' עמ' 29 לפרוטוקול שורות 4-5). להלן נדון בתביעות התובע אחת לאחת: ב. מה היו נסיבות סיום עבודתו של התובע והאם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת. 6. התובע טען כי ביום 8.4.99 הוא פוטר מעבודתו בנתבעת וזאת לטענתו תוך הפרה בוטה של הסכם העבודה. שכן, לשיטתו, על פי הסכם העבודה - היתה הנתבעת מחוייבת להעסיקו במהלך תקופה קצובה של 3 שנים לפחות. התובע הוסיף וטען ביחס לנסיבות פיטוריו כי תהליך הפיטורים החל כבר בחודש אוקטובר 1998, מייד לאחר שפנה אל הנתבעים בבקשה לקבל את המענק שהגיע לו על פי הסכם העבודה, כאשר לגירסתו - בתגובה לדרישתו, החל הנתבע 2 נוטל את סמכויותיו, מבודד אותו מהנעשה בחברה, ומנתק אותו מהעובדים שכפופים לו. כמו כן ציין התובע בתצהירו כי במקביל, החל הנתבע להאשים אותו, בנוכחות עובדי הנתבעת, בגניבת נכסים, במעילה באמון ובהכשלה מכוונת של עסקי הנתבעת (ר' סעיפים 28 - 30 וכן סעיף 13.6 לתצהיר התובע). עוד ציין התובע כי ביום 30.9.99 ביטל הנתבע את ההרשאות ששימשו אותו לצורך קבלת דואר אלקטרוני באמצעות מחשב הנתבעת, ואילו ביום 8.4.99, עת שהגיע לעבודתו, מצא את דלת משרדו נעולה, כאשר לידה ניצב הנתבע אשר הכריז על פיטוריו "באופן ברוטלי והפגנתי" תוך שהוא משפיל אותו בפני עובדי הנתבעת. התובע טען, בהקשר זה, כי בקשותיו להמשיך ולעבוד עלו בתוהו (ר' סעיפים 31-32 לתצהיר התובע). 7. הנתבעים טענו מאידך, כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת ולא פוטר ממנה, כאשר לגירסתם, התובע התפטר לאחר שהפר את חובת האמון ותום הלב שהוא חב כלפי הנתבעים. טענות הנתבעים בתמציתן, בהקשר זה, היו כדלהן: הנתבעים טענו כי התובע הציג מצגי שווא בעת קבלתו לעבודה, כאשר טען כי הוא התפטר מעבודתו הקודמת בחב' תדיראן בע"מ (להלן: "חברת תדיראן")בעוד שבפועל התברר כי הוא לא סיים את עבודתו במקום עבודתו הקודם והמשיך לעבוד בחב' תדיראן במקביל לעבודתו בנתבעת. הנתבעים טענו עוד, כי התובע עבד במקביל לעבודתו בנתבעת גם במקומות עבודה נוספים, מלבד חב' תדיראן, וביצע עבורם פרוייקטים שונים, תוך ניצול משאבי הנתבעת. זאת בניגוד לסעיף 5.4 להסכם העבודה בו נכתב כי התובע מנוע מלעשות כן, אלא באישור הנהלת הנתבעת בכתב ומראש. כן טענו הנתבעים, כי התובע השתמש בחומר סודי הנמצא בבעלות הנתבעת לרבות, חומר הקשור לפיתוח "פרוייקט המרכזיה", שהינו פרוייקט חשוב של הנתבעת וכן, כי התובע ניסה להכשיל פיתוח מוצרים חדשים אשר על פיתוחם הופקד. זאת, בין היתר, באמצעות "ניתוק מגע" עם מספר עובדים במחלקת הפיתוח - דבר שהביא לעיכוב בפיתוח, אי דיווח לממונים עליו, אי שיתוף עובדים במידע הטכני הקשור לפיתוח מוצרים, הכשלת התקנת מערכות של הנתבעת אצל לקוח ותיק בגרמניה וכן, התקשרויות עם חב' כ"א אשר שלחו עובדים לא מיומנים לביצוע עבודות עבור הנתבעת. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובע העביר תוכניות סודיות של הנתבעת לחברה בארה"ב בלא ליידע את מנהל הנתבעת, הסתיר מהנתבעת את קשריו עם גורמים עימם נפגש בתערוכות אליהן נשלח מטעם הנתבעת בחו"ל, הכשיל שיתוף פעולה בין הנתבעת לבין חב' גרמנית עימה עמדה הנתבעת לפתח קשרים עסקיים ובנוסף, כי התובע נעדר מעבודתו במשך ימים רבים, הגיע לעבודה באיחור ו- "שיחק במשחקי מחשב כאשר דלת משרדו פתוחה, באופן שפגע פגיעה חמורה בנורמות ובמוסר עבודה של עובדי החברה." (ר' סעיף 13 לתצהיר הנתבע). עוד טענו הנתבעים כי לאור התנהגות זו של התובע, זומן האחרון ביום 30.3.99 לשיחה עם מנהל הנתבעת, אשר במסגרתה הוצע לו "שהצדדים יגיעו להסדר מכובד לסיום עבודת התובע אצל הנתבעת בצורה שלא תגרום לתובע נזקים." (ר' סעיף 14.ב לתצהיר הנתבע). ביחס להתרחשויות הנוספות שארעו לאחר אותה שיחה, ציין הנתבע בתצהירו כי לאחר השיחה מיום 30.3.99 שב התובע למשרדו בנתבעת ויצא ממנו, כשהוא נוטל עימו שני קלסרים ובהם חומר סודי של הנתבעת הקשור לפיתוח "פרוייקט המרכזיה". עוד ציין הנתבע בתצהירו כי משנודע לו (לנתבע) על כך, באמצעות מזכירת הנתבעת, הוא דרש מהתובע להשיב את הקלסרים, אולם התובע סירב לעשות כן. לגירסתו ביום 12.4.99, כאשר שב התובע למשרדי הנתבעת, הוא נדרש לשחרר חסימה שביצע במחשבו האישי (הנייד), ביחס לקבצים המתייחסים לפרוייקט של הנתבעת, וכי פעולה זו בוצעה תחת עינם הפקוחה של מנהל הרשת בנתבעת, של חשב החברה ובנוכחות מזכירת החברה. הנתבע ציין עוד, כי לאחר שהתובע ביצע את שחרור הקבצים של "פרוייקט המרכזיה", ופיענח את שמות הקוד של קבצי "המרכזיה", הוא (הנתבע) הודיע לו "שעקב מעשיו הנפשעים [של התובע], אין לו יותר מה לעשות בשטח הנתבעת, [וכן כי] התובע יצא משטח הנתבעת ומאז לא שב אליה" (ר' סעיפים 14.ג. - 14.ה לתצהיר הנתבע). כן מסר הנתבע בתצהירו כי זמן קצר לאחר הסתלקות התובע ממשרדי הנתבעת התקשר אליו התובע "והצהיר" כי הוא נמצא בביתו והוא זמין לרשות הנתבעת, אלא שהנתבע השיב לו כי "נוכח מעשיו ומחדליו החמורים ... המתוארים לעיל, אין מי מעובדי הנתבעת שיסכים לעבוד עימו." (ר' סעיף 14.ו - 14.ז לתצהיר הנתבע). 8. אטעים כבר עתה כי במסגרת סיכומיהם זנחו הנתבעים חלק נכבד מטענותיהם כפי שפורטו לעיל. כמו כן אציין כי, במחלוקת שבין הצדדים ביחס לשאלה האם התובע פוטר מעבודתו או התפטר ממנה, הריני מאמצת את עמדת התובע לפיה הוא פוטר מעבודתו ביום 30.3.99: נראה לי, כי אפילו אאמץ את גירסת הנתבע כלשונה, ביחס להשתלשלות האירועים שהובילה לניתוק יחסי העבודה, כפי שפורטה לעיל, הרי שהמסקנה המתבקשת ממנה היא כי מי שהביא לסיום ההתקשרות ויזם את ניתוק קשרי העבודה בין הצדדים היתה הנתבעת ולא התובע, כאשר לגירסת הנתבעת היו לה סיבות מוצדקות לעשות כן. יתירה מזו, בעדותו של הנתבע, במהלך חקירתו הנגדית, הודה למעשה הנתבע בפה מלא כי הוא גמר אומר, לפטר את התובע, וכי הוא עשה כן לגירסתו רק לאחר "כלות כל הקיצין" ובלשונו: "כאשר אתה שואל אותי מתי החלטתי סופית שאני רוצה לפטר את התובע - אני משיב כי זה היה בתחילת ינואר 99'. לפני ינואר 99' אני רציתי לפטר את התובע, אבל היו לי שיקולים נוספים שהוא לא יעביר את הידע שלי לגורמים אחרים במקומות העבודה שלו האחרים. אני החזקתי בו עד כלות כל הקיצין." (ר' עמ' 35 לפרוטוקול שורות 10-14, ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). זאת ועוד, בבוחני את אמינות גירסתו של הנתבע לעומת זו של התובע, לאור מכלול עדותם בתיק זה ולאור מכלול הראיות כפי שעוד יפורט בהמשך, מסקנתי היא כי יש להעדיף את עדות התובע. זאת שעה שעדותו של הנתבע ביחס לנסיבות סיום עבודתו של התובע, נשמעה בלתי מסתברת, ובלתי משכנעת. 9. לאור כל האמור, הריני מאמצת את גירסת התובע, הטוען כי הוא פוטר מעבודתו, וקובעת כי הוא פוטר לאלתר ביום 8.4.99, כשם שנטען בסעיף 13.6 לתצהירו. 10. לאור קביעתי דלעיל, הרי שהשאלה הנוספת שעלי להכריע בה היא: מה היו נסיבות פיטוריו של התובע, האם פיטורים אלה היו בנסיבות של הפרת אמונים והפרות משמעת כנטען על ידי הנתבעים אם לאו. אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והטענות בתיק זה, לא שוכנעתי בטענות הנתבעים ביחס לנסיבות הפיטורים ולהפרת האמונים המיוחסת לתובע, כפי שאפרט להלן: 10.1. לא שוכנעתי בגירסת הנתבעים הטוענים כי התובע הציג בפניהם מצג שווא, בעת קבלתו לעבודה - לפיו הוא סיים את עבודתו בחב' תדיראן, בעוד שבפועל הוא המשיך לעבוד בתדיראן במקביל לעבודתו בנתבעת, ועד ליום 15.3.98: הנתבעים מסתמכים בעניין זה, על מסמך מיום 15.3.98 שנכתב על ידי התובע - המופנה אל חב' הביטוח, במסגרתו הוא ביקש לפדות את יתרת פיצויי הפיטורים הפטורים ממס שקיבל מתדיראן ולהפקידם בחשבון הבנק שלו. עם כל הכבוד, אינני סבורה כי במסמך זה יש לתמוך בטענת הנתבעים כאמור לעיל, בדבר הפרת אמונים או עבודה בפועל של התובע בחברת תדיראן במקביל לעבודתו בנתבעת. מה גם שהנתבע בתצהירו, אף אינו מציין מהו מקור המידע שהביא אותו להסיק מסקנה זו - וכן את המועד המדוייק שבו נודע לו לטענתו כי התובע הציג בפניו מצג שווא כביכול (ר' סעיף 13.א.1 לנספח א' לתצהיר הנתבע). זאת ועוד, טענות הנתבעים ככל שמשתמע מהן כי התובע עבד (בפועל) במקביל וללא ידיעתם בחב' תדיראן, נסתרה בעדות התובע, בחקירתו הנגדית אשר העיד כי הוא התפטר מעבודתו בתדיראן בדצמבר 96' וסיים את עבודתו בפועל בחברה זו ולאחר מכן, ניצל את החופשה הצבורה של חצי שנה שעמדה לרשותו. התובע אף העיד כי הדבר היה ידוע לנתבעת (ר' עמ' 16 לפרוטוקול שורות 8-15). גירסה זו של התובע אמינה בעיני ואינני רואה מקום לפקפק בה. 10.2. לא שוכנעתי בטענת הנתבעים כי התובע ביצע עבודות עבור גורמים נוספים בעת עבודתו בנתבעת וזאת ללא ידיעת הנתבעת ובלא לקבל את הסכמתה: יצויין כי התובע אינו חולק על כך שבמהלך תקופת עבודתו בנתבעת הוא אכן ביצע עבודות שונות עבור גורמים נוספים. אולם לגירסתו הדבר היה ידוע היטב לנתבעים אשר הסכימו לכך. התובע העיד, כי במהלך תקופת עבודתו הוא ביצע עבודות עבור חב' גילדור בע"מ (להלן: "חברת גילדור") אשר עוסקת בגדרות ביטחון של סיבים אופטיים, אלא שלגירסתו - הוא קיבל אישור לעשות כן מהנתבע ובלשונו: "אני שאלתי את הנתבע ביחס לכך, והוא אמר שאם זה לא יפריע לעבודה התקינה אז הוא לא יתנגד, הוא לא הביע שימחה לכך אבל הוא לא התנגד" (ר' עמ' 20 לפרוטוקול שורות 17-23). התובע הוסיף והעיד בהקשר זה כי את העבודה שביצע עבור חברת גילדור - הוא ביצע בביתו, או בחב' גילדור בשעות הלילה, בימי שישי או בחגים, וכן ציין כי עבודה זו בוצעה מסוף שנת 97' ובמהלך שנת 98' וכי היא לא בוצעה ברצף אחד (ר' עמ' 21-22 לפרוטוקול). הנתבע טען מאידך, כי עבודתו של התובע עבור גילדור, נעשתה במקביל לעבודתו בנתבעת, ושלא על פי הסכמתו (ר' סעיף 13 לתצהיר הנתבע). דא עקא, שמהראיות עולה כי הנתבע היה מודע היטב ומלכתחילה לכך שהתובע מבצע עבודות עבור חב' גילדור וזאת עוד במהלך שנת 98', קרי - במהלך התקופה בה ביצע התובע עבודות אלה, ויותר משנה לפני פיטוריו. על כך אנו למדים מדבריו של הנתבע במסמך ת/א, שהינו, תמליל שערך הנתבע, המתעד שיחה בינו לבין התובע מיום 12.4.99. בשיחה זו ציין הנתבע כי הוא ידע על עבודותיו הפרטיות של התובע עוד משנת 98' (ר' ת/א וכן עמ' 30 לפרוטוקול שורות 8-13). נוסיף ונציין בהקשר זה כי דבריו אלה של הנתבע עומדים בסתירה לדברים אחרים שאמר במהלך חקירתו הנגדית לאמור: "אילו הייתי יודע על עבודתו של התובע עבור גילדור לפני מרץ 99' אני הייתי מפטר אותו לאלתר. זה שקר וכזב לומר שאני ידעתי על כך שהתובע עובד עבור חב' גילדור הרבה לפני מרץ 99'" (ר' עמ' 30 לפרוטוקול שורות 6-7). לעומת זאת לאחר שעומת הנתבע עם דבריו בת/א, הוא שינה טעמו והעיד כך: "זה נכון שאני ידעתי לפני מרץ 99' שהתובע מבצע עבודות פרטיות עבור גילדור, אבל היו לנו משקיעים ואני העדפתי לא 'לנענע את הסירה'" (ר' עמ' 30 לפרוטוקול שורות 15-16). יצויין כי הסתירה הבולטת בעדותו של הנתבע ביחס לעניין כה מהותי, מעוררת מחשבות נוגות ביחס לאמינות גירסתו בכללותה. מאידך הריני מעדיפה את גירסתו של התובע - אשר העיד כי הנתבע ידע מלכתחילה על עבודתו עבור חב' גילדור וכי הוא נתן לכך את הסכמתו, על אף "שלא היה מאושר מכך". אציין, כי העובדה שהתובע תיאר בפני את התמונה בשלמותה, לרבות העובדה שהנתבע לא היה מאושר מהסדר זה, מלמדת על על כך שהוא לא ביקש להסתיר מבית הדין עובדות שלא היו נוחות לו ומכאן - על אמינות גירסתו. לאור כל האמור, הריני קובעת כי הנתבע ידע מלכתחילה על כך שהתובע מבצע עבודות עבור גורמים נוספים קרי - עבור חב' גילדור במקביל לעבודתו בנתבעת וכי הנתבע הסכים להסדר זה. משכך, הריני דוחה את טענות הנתבעים, לפיהן התובע הפר אמונים, עת שביצע עבודות כאמור. 10.3. לא שוכנעתי גם בטענת הנתבעים, הטוענים כי התובע נטל והשתמש, שלא כדין, בחומר סודי שהיה בבעלות הנתבעת לרבות, חומר הקשור "לפרוייקט המרכזיה": טענות הנתבעים בהקשר זה נטענו באופן סתמי ולא מפורט, ולא נתמכו במסמכים או בעדויות נוספות, מעבר לטענתו הסתמית של הנתבע. אינני סבורה כי בנספח ו' לתצהיר הנתבע שהינו מכתב ששלח התובע ביום 10.1.99, במסגרתו ביקש התובע מהנמען לשלוח את תגובתו לכתובת הדואר האלקטרוני שבביתו, יש כדי לתמוך בטענה חמורה מעין זו, הגובלת אף בתחום הפלילי וטעונה משום כך רמת הוכחה מוגברת ( ר' דב"ע נה/60-3 חמיד-הילמן עבודה ארצי כרך כ"ח (2), 197). 10.4. לא שוכנעתי בטענות הנתבעים לפיהן במהלך תקופת עבודתו של התובע, הוא ניסה להכשיל בדרכים שונות פיתוח מוצרים חדשים אשר על פיתוחם הופקד. טענה זו אף היא נטענה באופן סתמי, לא נתמכה במסמכים, בראיות אובייקטיביות ובעדויות עדים נוספים מעבר לגירסתו הסתמית של הנתבע. מעבר לכך, טענה זו, אף איננה מתיישבת עם שורת ההגיון וזאת בשים לב לכך שלתובע היה אינטרס רב בהצלחתה העיסקית של הנתבעת. שכן, על פי הסכם העבודה, הוא היה צפוי לקבל חלק ממניותיה. זאת ועוד, הנתבעים טענו - בתמיכה לגירסתם לפיה התובע הכשיל (כביכול) פיתוח מוצרים חדשים - כי התובע התקשר עם חברות כוח אדם אותן הכיר עוד בתקופת העבודה אצל מעבידו הקודם - וכי אלה שלחו לנתבעת עובדים לא מיומנים וכן, כי כתוצאה מכך, נתבעה הנתבעת בתביעות משפטיות שהוגשו נגדה ושילמה מאות אלפי שקלים בגין שכר עבודה של עובדי קבלן בלתי מיומנים. כן טענו הנתבעים כי עקב כך, התעכבו פרוייקטים של הנתבעת. טענות הנתבעים, כאמור לעיל, נטענו אף הן באופן סתמי. הנתבעים לא השכילו לשכנעני בקיומו של בסיס ראייתו ולו מינימלי המלמד על נזק שהסב התובע לנתבעת בהקשר זה. מעבר לכך אציין כי טענות הנתבעים בנושא זה אף נזנחו במסגרת סיכומיהם. אוסיף, כי טענות הנתבעים - לפיהן התובע ניתק מגע ולא יצר קשר עם עובדים במחלקת הפיתוח וכן כי הוא שמר לעצמו את כל המידע ביחס לפיתוח מוצרים, הכשיל התקנת מערכות של הנתבעת אצל לקוח ותיק ואף העביר תוכניות סודיות של הנתבעת לחב' בארה"ב - אף הן נטענו באופן סתמי ואין להן כל ביסוס בחומר הראיות, מה גם שהנתבעת לא טרחה לזמן לעדות איש מעובדיה, או עובדיה לשעבר או לקוחותיה ע"מ לתמוך בטענות אלה. 11. לאור כל האמור, הריני דוחה את כל טענות הנתבעת בכל הנוגע להפרת האמונים המיוחסת לתובע, או הפרות המשמעת המיוחסות לו. עם זאת, לא שוכנעתי בטענת התובע הטוען כי הנתבעת פיטרה אותו שלא כדין, בניגוד להסכם העבודה על מנת להתחמק מתשלום הזכויות הנטענות המגיעות לו על פי הסכם זה. נראה לי, כי המסקנה ההגיונית המתבקשת מחומר הראיות הינה: כי הציפיות העיסקיות, כפי שהיו במועד תחילת עבודתו של התובע, לא התממשו, כי הנתבעת אף נקלעה לקשיים כספיים וכי בנסיבות אלה, החליטה לשים קץ לעבודתו של התובע. אינני שוללת אף את האפשרות שהנתבע אשר חש, מן הסתם, אכזבה רבה מכשלונה העיסקי של הנתבעת, זקף חלק נכבד מהגורמים לכשלון זה, בין בצדק ובין שלא בצדק, לחובת התובע. עם זאת, מכאן ועד לביצוע מעשים מכוונים הכרוכים בהפרת אמונים או בהפרת משמעת מצד התובע - רחוקה הדרך. 12. לאור כל האמור, הריני קובעת כי התובע פוטר מעבודתו ביום 8.4.99 בלא שניתנה לו הודעה מוקדמת. כמו כן, הריני קובעת כי הנתבעת לא השכילה לשכנעני כי התקיימנו נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתה של פיצויי פיטורים להם זכאי התובע כמי שפוטר מעבודתו וכן, נסיבות המצדיקות את שלילת הזכאות לחלף הודעה מוקדמת. מכאן, שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין התקופה שמיום 4.3.97 ועד 8.4.99 וזאת על בסיס שכרו האחרון, אשר עמד על סך של 21,019 ₪ ובסך של 44,017 ₪. (25.13 (חודשים) X 21,019 ₪). 12 13. אשר לתביעה לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים יאמר - כי משדחינו את טענות הנתבעים במלואן ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה של התובע הרי שיש לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור מרתיע ומידתי כאחד בהתאם לשיקול הדעת הרחב המסור לבית הדין בעניין זה ובהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה. משכך אנו פוסקים לזכות התובע פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בסך של 20,000 ₪ וזאת, בנוסף על הפרשי ההצמדה והריבית ממועד הפיטורים ועד למועד התשלום בפועל (ר' לעניין הכללים לקביעת שיעור פיצויי ההלנה ולעניין שיקול הדעת הרחב ביחס להפחתתם, ר' ע"ע 30029/98 מכון בית יעקב למורות בירושלים נ' ג'וליה מימון, עבודה ארצי 6992/00 כרך ל"ג (36),25 וכן עב' 6992/00 (ת"א) ביטש יצחק נ' אדרוקי דליה ואח' (לא פורסם)). 14. בנוסף, על פי סעיף 4.2 להסכם העבודה - התובע היה זכאי במקרה של פיטורים לקבלת הודעה מוקדמת של 3 חודשים אותה כאמור לא קיבל ומשכך זכאי התובע לתשלום עבור 3 חודשי הודעה מוקדמת בסך של 63,057 ₪. (3 (חודשים) X 21,019 ¤ = 63,057 ₪). זאת ועוד, על פי סעיף 4.3 להסכם העבודה, התובע זכאי במקרה של פיטורים ובנסיבות שבהן הורתה לו הנתבעת שלא להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, לקבלת כל התנאים הנלווים שהיו מגיעים לו, לו היה עובד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת. אי לכך, מאחר ובמקרה זה, התובע פוטר לאלתר, בלא שהנתבעת איפשרה לו להתייצב לעבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, הרי שהתובע זכאי גם לקבלת זכויות נלוות בגין התקופה שמיום 8.4.99 ועד ליום 8.7.99 בגין הפרשות לקופות הגמל וזאת על בסיס שכרו האחרון שעמד כאמור על סך של 21,019 ₪. משכך, התובע זכאי לביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בגין התקופה האמורה בשיעור 13.3% (בגין פיצויי פיטורים והפרשות לגמל) בסך של 8,386 ₪ וכן, להפרשות בשיעור של 2.5% בגין ביטוח אובדן כושר עבודה בסך של 1,874 ₪. ככל שלא ניתן להעביר הפרשות אלה לקופת הגמל, הרי שיש להעביר את ההפרשות בגין (חלק התגמולים והפיצויים בשיעור 13.3% בלבד ובסך של 8,386 ₪ ) ישירות לידי התובע. בנוסף, זכאי התובע לביצוע הפרשות לקרן ההשתלמות במהלך 3 חודשי ההודעה המוקדמת בשיעור 7.5% משכר היסוד ובסך של 4,729 ₪. ככל שלא ניתן להעביר הפרשות אלה לקופת הגמל מסוג קרן השתלמות אזי הן תשולמנה ישירות לידי התובע. ד. זכאות התובע לתשלומים בגין תקופת העבודה הקצובה הנטענת 15. התובע טען כזכור כי הנתבעת התחייבה במסגרת הסכם העבודה להעסיקו במהלך תקופה שלא תפחת מ- 3 שנים ממועד תחילת עבודתו. משכך, עתר לקבלת שכר עבודה וכן לקבלת תנאים נלווים בגין התקופה שמיום פיטוריו, ועד יום 4.3.00. הנתבעים טענו מאידך, כי הסכם העבודה של התובע איננו מעגן את זכאותו לתקופת עבודה קצובה. 16. נראה לי, כי במחלוקת זו שבין הצדדים, הדין הוא עם הנתבעים, שכן כידוע, על פי הפסיקה, הוראה הקובעת תקופת עבודה קצובה - צריך שתהיה ברורה ומפורשת, ואילו במקרה זה, אין בהסכם העבודה של התובע הוראה מפורשת וברורה הקובעת כי הוא יועסק במהלך תקופה קצובה של 3 שנים או כל תקופה קצובה אחרת. יתירה מזו, בסעיף 4.2 להסכם העבודה, המופיע תחת הכותרת "תקופת העסקה" נקבע כי "סיום תוקפו של הסכם זה, ותקופת העסקת העובד על פיו תעשה על ידי מתן הודעה מראש על ידי כל צד המבקש להפסיק עבודתו של העובד אצל החברה - הודעה מראש לצד השני, לפחות 3 חודשים לפני מועד הסיום המתוכנן." עולה אפוא מהדברים כי הסכם העבודה של התובע אינו כולל התחייבות של הנתבעת להעסיקו במהלך תקופת עבודה קצובה ומכאן שיש לדחות את תביעותיו לקבלת זכויות בגין התקופה שמעבר לתקופת ההודעה המוקדמת הקבועה בהסכם העבודה (בת 3 חודשים) ועד לתום התקופה הקצובה הנטענת של שלוש שנים. ה. זכאות התובע לפדיון חופשה שנתית 17. התובע עתר לתשלום פדיון חופשה שנתית בגין 22 ימי חופשה שנצברו לזכותו במועד סיום יחסי העבודה. תביעה זו השתית התובע על סעיף 8 לנספח א' להסכם העבודה הקובע כי הוא יהיה זכאי לחופשה שנתית בת חודש ימים לכל שנת העבודה וכן על תלוש השכר של חודש מרץ 99' (נספח ג' לתצהיר התובע). 18. יצויין, כי בהסכם העבודה, הקובע מכסת חופשה שנתית העולה על זו הקבועה בחוק, לא הוסכם כי התובע יהיה זכאי לפדיון החופשה החוזית העולה על דרישת החוק. משכך, ובהעדר הוראה מפורשת המזכה את התובע בפדיון ימי החופשה החוזיים, העולים על מכסת ימי החופשה הקבועה בחוק, הרי שהתוצאה היא כי התובע זכאי אך ורק לפדיון יתרת ימי החופשה שנצברו לזכותו על פי החוק במועד סיום עבודתו וזאת בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית התשי"א - 1951 (ר' דב"ע לו/14-3 יהושע חגי נ' פריגן בע"מ, פד"ע ז' 439. וכן דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' גאנה יחיאל פד"ע כז 436). מאחר ועולה מתלוש השכר שהתובע מסתמך עליו, כי התובע ניצל 8 ימי חופשה, ולאור הוראת סעיף 3.א.1 לחוק חופשה שנתית המזכה את התובע ב- 14 ימי חופשה, הרי שהתוצאה היא כי התובע היה זכאי במועד סיום עבודתו לפדיון 6 ימי חופשה נוספים על פי החוק וזאת על בסיס שכר היסוד, ללא רכיב השעות הנוספות הגלובליות (ר' ע"ע 74/99 מרדכי אופיר נ. מועצה מקומית נווה מונסון, לא פורסם). מכאן שהתובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 4,204 ₪ 4,204 ₪ = (21,019 ₪ X 6 (ימים)). 30 ו. זכאות התובע להשבת ניכויים משכרו ולהעברת הפרשות המעביד לקופות הגמל 19. התובע טען בכתב התביעה ובתצהירו, כי הנתבעים ניכו משכרו סכומים שונים שהיו מיועדים לקרן הפנסיה "מבטחים" ולקופת הגמל "סער" וכי הם שילשלו סכומים אלה לכיסם, וזאת במשך 5 חודשי עבודה, כאשר הסכום המצטבר שנוכה משכרו עמד לטענתו על סך של 4,895 ₪. התובע אף צירף לתצהירו טבלה המפרטת את היקף הסכומים שנוכו משכרו ולא הועברו ליעדם (ר' נספח ד' לתצהיר התובע). יצויין במאמר מוסגר כי בכתב תביעתו, טען התובע כי הנתבעים גם לא העבירו חלק ניכר מהפרשות המעביד לקרן מבטחים ולביטוח מנהלים סער, בסך של 32,786 ₪. דא עקא שהתובע לא פירט טענה זו ולא תמך אותה בתחשיב או במסמכים. במסגרת תצהירו אף זנח התובע טענה זו, ולא טען דבר ביחס לאי ביצוע הפרשות חלק המעביד לקופת הגמל בתקופה שעד למועד סיום יחסי העבודה. בנסיבות אלה, אינני מוצאת מקום לפסוק לזכות התובע כל סכום בגין ההפרשות הללו. עם זאת, ביחס לטענות התובע בדבר אי העברת הניכויים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופות הגמל, בגין 5 חודשי עבודה, ובסך של 4,895 ₪, הרי שהנתבעים הודו למעשה בעובדה זו, וזאת במסגרת תצהיר הנתבע, אשר העיד כי "הנתבעת העבירה את כל התשלומים וההפרשות להם היה זכאי התובע לקרן מבטחים ולביטוח המנהלים סער למעט הפרשות בגין חודשי עבודתו האחרונים, וזאת עקב מעשיו ומחדליו החמורים של התובע כמפורט לעיל." (ר' סעיף 21 לתצהיר הנתבע). לאור העובדה, שטענות הנתבעים בדבר מעשיו ומחדליו החמורים של התובע, נדחו, ובשים לב לכך, שאפילו קיבלתי טענות אלה, הרי שלא היה בכך כדי להצדיק את המעשה החמור שביצעה הנתבעת, אשר ניכתה משכרו של העובד סכומים בלא להעבירם ליעדם - הרי שאני קובעת כי התובע זכאי להשבת מלוא הסכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופות הגמל בסך של 4,895 ₪, כאמור לעיל. סכומים אלה, ישולמו לקופות הגמל וככל שהדבר לא ניתן, אזי הם ישולמו ישירות לידי התובע. ז. זכאות התובע להקצאת מניות בנתבעת 20. התובע טען כי יש להקצות לו מניות של הנתבעת בהתאם להסכם העבודה, וכמפורט בנספח ה' הימנו. הנתבעים טענו מאידך, כי לא התקיימו התנאים הקבועים בהסכם העסקה, לצורך התגבשות הזכאות להקצאת מניות. בהקשר זה הפנו הנתבעים לסעיף 3.2 לנספח ה' להסכם העבודה הקובע כי במידה והסתיימה עבודתו של העובד בחברה, קודם למועד הדרישה, תפקע זכאותו של העובד להעברת המניות. 21. ביחס למחלוקת זו שבין הצדדים, נראה לי כי הדין הוא עם הנתבעים ואפרט: סעיף 3.1 לנספח ה' להסכם העבודה קובע לאמור: "בכל עת לאחר תקופת החסימה, ובתנאי שמועד זה יהיה עובר לרישום מניות החברה למסחר בבורסה או בשוק ניירות ערך הפתוח לציבור בארץ ובחו"ל (להלן: 'הנפקה לציבור') יהיה העובד זכאי לדרוש מהנאמן בכתב כי יעביר לו את המניות כולן, תמורת תשלום ערכן הנקוב (להלן: 'מועד הדרישה'). הנאמן יעביר לעובד את המניות כאמור, בהתקייים כל התנאים המצטברים להלן: (א) כי מועד הדרישה יחול לאחר תום תקופת החסימה. (ב) כי במועד הדרישה יחשב העובד כמועסק בפועל על ידי החברה; וכן, (ג) כי העובד ישלם לחברה את מלוא ערכן הנקוב של המניות. 3.2. למען הסר ספק, מובהר כי במידה והסתיימה עבודתו של העובד בחברה קודם למועד הדרישה, תפקע זכאותו של העובד להעברת המניות מהנאמן עפ"י הסכם זה." (ר' סעיפים 3.1. ו- 3.2 לנספח ה' להסכם העבודה, נספח ב' לתצהיר התובע). תקופת החסימה, כפי שהוגדרה בסעיף 2.2 להסכם הקצאת המניות, המהווה חלק מהסכם העבודה, הוגדרה כתקופה של 24 חודשים ממועד ההקצאה כאשר על פי סעיף 2.1 להסכם זה, התחייבה הנתבעת להקצות לנאמן עבור העובד 11,119 מניות רגילות של 1 ₪ ע.נ. כל אחת וזאת, בסמוך לאחר קבלת האישורים הנדרשים מרשויות מס ההכנסה על פי סעיף 102 לפקודת מס ההכנסה. דא עקא שהתובע לא השכיל להראות כי התקיימו התנאים המזכים אותו בהעברת המניות מהנאמן, קרי - בכך שתקופת החסימה, כמוגדר בהסכם, חלפה לפני מועד פיטוריו וכן, ברישום מניות הנתבעת למסחר בבורסה ובקיומה של דרישה שהופנתה מצידו כלפי הנאמן להעביר לו את המניות בכפוף לתשלום מלוא ערכן הנקוב בסך של 11,119 ₪. בנסיבות אלה, הרי שלא הוכחה זכאותו לקבלת מניות הנתבעת בהתאם להסכם העבודה ומכאן שיש לדחות רכיב תביעה זה. ח. זכאות התובע לתשלום "מענק מיוחד" 22. התובע עתר לתשלום "המענק המיוחד" מכוח הוראות נספח ד' להסכם העבודה בסך של 140,000$. הנתבעים טענו מאידך כי אף ביחס לרכיב תביעה זה, לא התמלאו התנאים הנדרשים לצורך גיבוש זכאותו של התובע לקבלת המענק. 23. בנספח ד' להסכם העבודה שכותרתו מענק מיוחד, נקבע כך: "בתמורה להתחייבותו של העובד כלפי החברה, לפיה יעבוד העובד בחברה 3 שנות עבודה רצופות, מוכנה החברה להתחייב ליתן לעובד מענק מיוחד בסך בש"ח השווה ל- 140,000$ (מאה ארבעים אלף דולר), לפי השער היציג של דולר ארה"ב שיפורסם לאחרונה לפי מועד התשלום בפועל, אשר ישולם לעובד ב- 3 תשלומים על פי הפירוט כדלקמן: לאחר תום 12 חודשי עבודה רצופים - 40,000 $. לאחר תום 24 חודשי עבודה רצופים - 40,000 $. לאחר תום 36 חודשי עבודה רצופים - 60,000 $. מובהר כי במידה ויסיים העובד את עבודתו בחברה מרצונו, לפני תום 3 שנות עבודה רצופות או לחילופין, במידה ותופסק עבודתו של העובד ע"י החברה בנסיבות הנזכרות בסעיפים 15.3 - 15.1 להסכם, תישלל זכאותו של העובד, לקבלת המענק המיוחד. העובד יהיה זכאי למענק בסוף כל שנה שלמה לפי האמור לעיל (בסעיף 1 לנספח ד')." 24. הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי למענק המיוחד במלואו או בחלקו, וזאת משום שהוא עזב מרצונו את עבודתו בנתבעת לאחר שתי שנות עבודה בלבד, ולחילופין טענו הנתבעים כי התובע פוטר בנסיבות השוללות ממנו את המענק המיוחד, כמפורט בסעיפים 15.1 - 15.3 להסכם ההעסקה (הכוונה לנסיבות של שליחת יד ברכוש החברה, שימוש ברכוש החברה שלא לצרכיה, הפרת אמונים כלפי החברה, פגיעה במזיד בענייניה או ברכושה, והפרת חובת הסודיות שמכוח ההסכם). מאחר וקבעתי כי יש לדחות את טענות הנתבעים ביחס לנסיבות פיטוריו של התובע ולאחר שקבעתי כי התובע פוטר וכי לא התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 15.1- 15.3 להסכם ההעסקה, הרי שממילא נופלת גם טענת הנתבעים בדבר קיומן של נסיבות השוללות מהתובע את הזכאות לקבלת המענק המיוחד בגין התקופה של שנתיים במהלכה הועסק בנתבעת. משכך, הריני קובעת כי התובע זכאי למענק המיוחד בסך של 80,000 $ זאת שעה שהתובע היה זכאי לקבלת סך של 40,000 $ מתוך הסכום הנ"ל ביום 4.3.98 ולקבלת סך נוסף של 40,000 $ ביום 4.3.99 כערכם בשקלים במועדים הללו. משכך, ובהסתמך על פרסומי בנק ישראל ביחס לשער הדולר היציג במועדים הרלוונטיים, התובע היה זכאי לקבלת סך של 143,040 ₪ ביום 4.3.98 (לפי שער יציג של 3.576 ₪ לדולר) ולסך של 161,200 ₪ ביום 4.3.99 (לפי שער יציג של 4.03 ₪ לדולר). על סכומים אלה, יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית החל ממועד הזכאות לקבלת הסכומים הללו, ועד למועד התשלום בפועל. ט. זכאות התובע בגין פרסום לשון הרע 25. התובע עתר לקבלת פיצוי בגין פרסום לשון הרע. דא עקא, שהסמכות לדון ולהכריע בתביעה לפיצוי מכח חוק לשון הרע התשכ"ה - 1965 איננה נתונה לבית דין זה, ומשכך יש לדחות רכיב זה של התביעה (ר' דב"ע נה/3-282 חנה מרגלית - פז חברת נפט בע"מ פד"ע כט 264). למעלה מן הדרוש יצויין כי התובע אף זנח רכיב זה של התביעה במסגרת סיכומיו. י. האם קיימת יריבות בין התובע לבין הנתבע 2 ? 26. התובע טוען כי במקרה זה, התקיימו הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו של הנתבע באופן אישי בגין חובות הנתבעת וזאת מהטעם שמתקיימים לטענתו הטעמים המצדיקים זאת על פי הוראת סעיפים 6.ג ו- 6.ד לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות") ועל פי הפסיקה. הנתבעים מאידך, טוענים כי לא התקיימו התנאים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיובו של הנתבע 2 בחובות הנתבעת. 27. על הדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות ועל השיקולים המובאים בחשבון בהקשר זה למדים אנו, ראשית לכל, מהוראותיו של סעיף 6 לחוק החברות, אשר עקרונותיו משקפים את ההלכה הפסוקה עוד קודם חקיקתו, לאמור: "(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה; (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה." 28. הכללים אותם יש להחיל בהקשר לדוקטרינה של הרמת מסך התאגיד וחיוב נושאי משרה או בעלי מניות באופן אישי בסכסוכים שמקורם ביחסי עובד ומעביד הותוו בפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה ובין היתר בע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבניין בע"מ עבודה ארצי כרך ל"ג [88], 34 (להלן: "עניין פרידמן") .שם נפסק לאמור: " בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, קיימת דוקטרינה המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בה. העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה באישיותה המשפטית הנפרדת. המושג 'שימוש לרעה' כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד (ד"ר א' חביב-סגל, דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253; דב"ע לח52-3/ ברגר ואח' - קאמיל פד"ע י' 435, 441-442). בצד הגישה המקובלת הרואה בהרמת מסך ההתאגדות מהלך יוצא דופן וחריג, התפתחו בשנים האחרונות דוקטרינות משפטיות, המרחיבות את מעגל המקרים והעילות להרמת המסך (ד"ר א' חביב סגל, מגמות חדשות בהליכי הרמת המסך, עיוני משפט י"ז (1) 197). אין צורך, במסגרת דיוננו כאן, לעמוד על פרטי המגמות החדשות הללו המתייחסות לחברה כגוף כלכלי וליחסים העסקיים בינה לבין נושיה, ספקיה והמתקשרים עימה. ביטוי לכך ניתן למצוא היום גם בסעיף 6 לחוק החברות תשנ"ט - 1999, אשר בא - כאמור בדברי ההסבר לחוק - לשקף את המצב הקיים ולא ליצור מצב משפטי חדש. מבין מיגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה 'וולונטארי'. העובד הוא מתקשר מיוחד אשר כלפיו קיימת אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה" (ר' עניין פרידמן עמ' 35). 29. סקירת הפסיקה מלמדת כי בית הדין הארצי לעבודה מצא לנכון להרים את המסך ההתאגדות בשל מגוון סיבות, לאור העקרונות המרחיבים שעוגנו בחוק החברות ובפסיקה שקדמה לו ותוך שהוא נותן דעתו לחוסר השיוויון הבסיסי ביחסי הכוחות שבין העובד למעסיקו - חוסר שיוויון, הגורר בעקבותיו חובת אמון ותום הלב מוגברת מצד בעלי השליטה או נושאי משרה בתאגיד כלפי עובדיו ובלשונו של בית הדין לאמור: "העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קרבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קרבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם...הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עיסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את העובדים - לעיתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך..." (ר' ע"ע 1201/00 זילברשטין נ' ערב חדש עבודה ארצי כרך ל"ג [39], 35. להלן: "עניין זילברשטין"). 30. לאור האמור, בעת בחינת השאלה האם יש מקום להרים את מסך ההתאגדות מצא בית הדין הארצי לעבודה ליתן משקל לנסיבות הבאות: עירוב נכסים שמשמעו אי שמירה על הפרדה בין נכסי החברה לבין נכסי בעלי המניות, שרשרת של הקמת חברות ופירוקן, כשלון לספק לחברה מקורות מימון משמעותיים והעדר פעילות חשבונאית תקינה, קיומה של תשתית עובדתית המצביעה על הברחת נכסים מהחברה לבעלי מניותיה, קיומו של מעשה המהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות של החברה וכן תשתית עובדתית המצביעה על ריקון נכסי החברה. כמו כן נתן ביה"ד משקל לביצוע תשלומים ישירות על ידי בעלי המניות או על ידי חברות שבשליטתם, לפעילות עיסקית של בעלי השליטה או מנהלים המתחרה בחברה. ביה"ד נתן משקל נכבד גם לכך, שהחברה אשר העסיקה את העובד חדלה מלפעול ונמחקה מרישומי רשם החברות, ובעלי המניות לא טרחו לפרקה על מנת לאפשר לעובד לקבל לפחות חלק מזכויותיו מן המפרק ומן הביטוח הלאומי. לעניין זה פסק בית הדין הארצי לעבודה בעניין פרידמן לאמור: 'קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון - ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה" (ר' שם עמ' 36). בע"ע 1137/02 יוליוס אדיב נ. החברה לפיתוח ולמלונאות מרחביה בע"מ ואח' תק- אר 2003 (1) 113 (פסק הדין מיום 19.1.03) הרים בית הדין את מסך ההתאגדות תוך הטלת חיוב על בעל המניות בשל אי העברת ניכויים שנוכו משכר העובדים לקופת הגמל. בית הדין ראה בהתנהגות זו חוסר תום לב מובהק ואפילו מעשה תרמית של החברה כלפי עובדיה המצדיק את הרמת מסך ההתאגדות כלפי בעלי המניות. בית הדין אף הוסיף וקבע כי די באי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם כדי להצדיק הרמתו של מסך ההתאגדות. בעניין זילברשטיין הובהר, כי לצורך הרמת מסך ההתאגדות אין צורך בהצטברות כל העילות להרמת מסך כמפורט לעיל, אלא די במקצתן. 31. נקדים ונציין כי יישום העקרונות והכללים שהותוו בפסיקה, כאמור לעיל, על נסיבותיו של המקרה שבפני, מביא אותי למסקנה כי יש מקום להרים את מסך ההתאגדות במקרה דנן ביחס לנתבע 2, אך זאת באופן מוגבל כפי שאפרט להלן: 31.1. במקרה שבפני, מדובר למעשה בחברת יחיד אשר מנהלה שימש גם כבעל מניות והחזיק ב- 100% מהון המניות של החברה (ר' עמ' 28 לפרוטוקול שורות 3-4). 31.2. 31.2. כפי האמור, במקרה זה, לא היתה מחלוקת על כך שנוכו משכרו של התובע במשך חודשים ניכויים אשר לא הועברו לקופת הגמל - מעשה אשר בית הדין הארצי ראה בו עילה מספקת להרמת מסך ההתאגדות בשל חוסר תום הלב המובהק הגלום בו, ובהיותו מעשה תרמית של החברה כלפי העובד (ר' עניין יוליוס אדיב). 31.3. הנתבע ניהל את הנתבעת במהלך תקופה ממושכת באופן בו הנתבעת לא פרעה את חובותיה לרבות חלק מהחובות לתובע כאמור לעיל ומאידך הוא לא פעל לפירוקה של הנתבעת ע"מ לאפשר לעובדים לקבל את זכויותיהם מהביטוח הלאומי (אשר לאי פרעון חובות הנתבעת ר' עמ' 29 לפרוטוקול חקירתו של הנתבע שורות 4-5). 31.4. זאת ועוד, הראיות שהובאו בפני מצביעות על עירוב בין נכסי הנתבעת לבין נכסי הנתבע ואף ועל כך שהנתבע עצמו התעלם מאשיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת. בהקשר זה העיד הנתבע כי הוא הלווה כספים פרטיים לנתבעת והבטיח תשלומים לנושיה באמצעות המחאות שמשך מחשבונו האישי (ר' עמ' 32 לפרוטוקול שורות 4-14). כמו כן העיד הנתבע כי הוא פיטר את עצמו והעביר את כספי הפיצויים שלו לנתבעת (ר' עמ' 28 לפרוטוקול שורות 5-16). 32. עם זאת נראה לי כי הרמת מסך ההתאגדות במקרה דנן צריכה להיות מוגבלת ומידתית. בהקשר זה אציין תחילה כי מן העקרונות שהותוו בפסיקה בדבר היחסיות של המושג "עובד" לפיהם, יכול שיקבע כי בין שני צדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד לעניין זכויות מסויימות אך לא ביחס לאחרות - נגזרת גם האפשרות לפעול בדרך זו אף ביחס לדוקטרינה של הרמת מסך ההתאגדות כך שמסך זה יורם באופן חלקי ומוגבל לפיו החיוב האישי של בעלי המניות או המנהלים בתאגיד בגין חובות החברה כלפי העובד יעשה רק ביחס לחלק מחובות אלה (לעניין יחסיות הושג יחסי עובד מעביד ר' דנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' ביה"ד הארצי ואח' פ"ד נד (4) 817 וכן דב"ע נה/109-02 אסנת דפנה לוין - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כט 326). קביעת היקף החובות אשר ביחס אליהן יופעל העיקרון של הרמת המסך היחסית צריך שתעשה בשים לב למהותה של הזכות המהווה מקור לחיוב (זכות שמקורה בחוקי מגן או בהסכם אישי) בשים לב למידת הפסול שבהתנהגות המנהל או בעל השליטה בתאגיד, ליחסי הכוחות שבין הצדדים, ובשים לב לעקרון המידתיות המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לאור עקרונות אלה יש מקום לדעתי ובמקרה דנן להרמת מסך מוגבלת בלבד. זאת מאחר ובמקרה זה מדובר בעובד אשר כוח המיקוח שלו, ומכאן גם מידת התלות הכלכלית שלו בנתבעים, איפשרה לו להנות מתנאי שכר משופרים, העולים בהרבה על אלה הקבועים בחוק, מאחר והטעמים שמכוחם קבעתי כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות - אינם מלמדים על כוונה לשלול מהתובע את מכלול זכויותיו כעובד אלא רק חלק מהן ומאחר ועירוב בין נכסי הנתבעת ונכסי הנתבע התבטא במקרה דנן בנסיון לשפר את מצב החברה ע"י העברת נכסים מבעל השליטה אל החברה ולא - להפך. בנסיבות הללו יהיה זה בלתי מידתי, לדעתי, לקבוע כי יש להרים את מסך ההתאגדות באופן גורף ביחס לכלל הזכויות המגיעות לתובע, מעבר לזכויות המגן שמקורן בחוקי המגן, בצווי ההרחבה ובהסכמים הקיבוציים. משכך, הריני קובעת כי יש להרים את מסך ההתאגדות אך ורק ביחס לזכויות התובע לפיצויי פיטורים, להשבת סכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לקופת הגמל, לתשלום עבור חלף הודעה מוקדמת של חודש ימים ולפדיון חופשה על פי חוק. יא. סוף דבר 33. לאור כל האמור, הריני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע תוך 30 יום מן המועד בו יומצא להם פסק דין זה את הסכומים כדלהלן: סך של 44,017 ₪ בגין פיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבעים יהיו רשאים לשלם את פיצויי הפיטורים גם באמצאות שחרור הסכומים הצבורים בקופת הגמל, על חשבון פיצויי הפיטורים, והוספת ההפרש הנדרש לצורך השלמת פיצויי פיטורים לסך של 44,017 ₪ . סך של 21,019 ₪ בגין חלף הודעה מוקדמת של חודש אחד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 4,895 ₪ בגין החזר הסכומים שנוכו משכרו של התובע ולא הועברו לקופת הגמל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.1.99 ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה יועבר לקופת הגמל ואם לא ניתן לעשות כן אזי הוא ישולם ישירות לתובע. סך של 4,204 ₪ בגין פדיון חופשה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל. 34. בנוסף הריני מחייבת את הנתבעת 1 (בלבד) בתשלום הסכומים כדלהלן: 34.1. תשלום עבור 2 חודשי הודעה מוקדמת בסך של 42,038 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל. 34.2. תשלום עבור תנאים נלווים בתקופת ההודעה המוקדמת כדלהלן: עבור הפרשות לקופת גמל: סך של 8,368 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל וכן תשלום לקופת הגמל בגין אובדן כושר עבודה בסך של 1,874 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל וכן, תשלום בגין הפרשות המעביד לקרן השתלמות בתקופת ההודעה המוקדמת בסך של 4,729 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 8.4.99 ועד למועד התשלום בפועל. ככל שלא ניתן להעביר את הההפרשות לקופת הגמל אזי ישולמו הסכומים הללו (למעט הפרשות בגין אובדן כושר עבודה) ישירות לידי התובע. 34.3. סך של 143,040 ₪ בגין מענק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.3.98 ועד למועד התשלום בפועל. 34.4. סך של 161,200 בגין מענק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 4.3.99 ועד למועד התשלום בפועל. 34.5. סך של 20,000 ₪ בגין פיצויי הלנה. 34.6. סך כולל של 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט. 35. 35. כל התשלומים ישולמו על ידי הנתבעת תוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פס"ד זה. 36. 36. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים בדואר. זכויות עובדיםהנדסה / מהנדס