החלטה בפני ערעור על החלטת הנאמן מיום 21.8.03, לפיה דוחה הנאמן את תביעת החוב שהגיש המערער על פי חוק הביטוח הלאומי, ומקבל באופן חלקי בלבד את תביעת המערער, בכל הקשור לחובות הרגילים בסך 39,640 ₪. הרקע לערעור המערער הגיש בבית דין אזורי לעבודה, כתב תביעה נגד החייב ונגד שתי חברות קבלניות- סוללי הגלבוע בע"מ וקורלו בע"מ (להלן: "החברות") בגין תשלום עבור שכר עבודה ופיצויי הלנת שכר בסך 132,362 ₪ (להלן: "התביעה הרגילה"). על פי האמור בכתב התביעה הועסק המערער ע"י החייב והחברות החל משנת 1993 כמהנדס אזרחי במשרה חלקית, כאשר שירותי המערער נתנו עבור החברות על פי דרישת החייב. לטענת המערער הסכמי העסקתו נעשו בינו לבין החייב והחייב אישית התחייב לשלם לו תמורת העבודה בשנים 1993-1994. המערער טען כי מעולם לא נמסר לו הסכם העסקתו בכתב ועל כן צירף לתביעתו כנספח רק אישור אודות העסקתו על ידי חברת קורלו בעמ' (להלן: "הנספח לכתב התביעה"). המערער טען בכתב התביעה, כי מיום 1.11.94 לא שלמו החייב והחברות את השכר המגיע לו עבור שרותיו. החייב והחברות בכתב הגנתם טענו כי מעולם לא התקיים בין החייב לבין המערער ו/או בין החברות לבין המערער קשר של עובד מעביד המזכה את המערער בשכר עבודה. לטענתם שולם למערער מידי חודש סכום של 250$ במזומן עבור בדיקת מסמכים כלשהי בלבד. החייב והחברות לא התייצבו לדיון בבית הדין האזורי לעבודה וביום 14.1.98 ניתן פסק דין לטובת המערער (להלן: "פסק הדין"). המחייב את החייב והחברות ביחד ולחוד לשלם לתובע כדלקמן: 9,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיולי 1995 ועד התשלום בפועל. 14,400 ₪ בתוספת פיצויי הלנת שכר כדין מספטמבר 1996 ועד התשלום בפועל. 1,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. המערער פנה ללשכת הוצל"פ למימוש פסק הדין כנגד החייב ועקב הכרזת החייב כפושט רגל עברה התביעה לידי הנאמן. בנוסף לתביעה הנ"ל הגיש המערער תביעה לגימלה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995. הנאמן, בהחלטתו מיום 21.8.03 דחה את התביעה לגימלה ע"פ חוק הביטוח הלאומי וזאת מהנימוקים הבאים: א. המערער לא הוכיח כי החייב היה מעבידו. הראיה היחידה שהציג התובע בביהמ"ש היא אישור העסקתו ע"י חברת קורלו בע"מ ולא ע"י החייב. לפיכך קבע הנאמן כי החייב לא היה מעבידו של המערער. ב. החייב נטל על עצמו התחייבות אישית לשאת בתשלומי השכר למערער כיוון שרוב מניות החברה בידיו. התחייבותו האישית זו הינה "ערבות" לפי חוק הערבות. חוב שכר עבודה זוכה לדין קדימה בפש"ר של מעביד ולא בפש"ר של ערב. כמו כן דחה הנאמן את פיצויי ההלנה אשר פסק בית הדין האזורי לעבודה לטובת המערער. הנאמן הוסיף לחובות החייב כלפי המערער סכום של 2,910 ₪ בגין אגרת תיק ההוצל"פ ושכ"ט עו"ד כולל הפרשי ריבית והצמדה. הערעור נסוב על החלטת הנאמן מיום 21.8.03 (להלן: "ההחלטה") ובכלל זה הזכות לגימלה מהביטוח הלאומי, זכות המערער לפיצויי הלנת שכר וכן בעניין גובהה אגרת הוצל"פ ושכ"ט עו"ד. גימלה לעובד על פי חוק הביטוח הלאומי: טענות הצדדים המערער טוען כי הנאמן טעה כאשר הסיק מכתב התביעה ומפסק הדין כי חברת קורלו בע"מ היא בלבד המעביד של המערער. לטענת המערער לאורך כל כתב התביעה מצוין בפרוש כי גם החייב היה מעבידו של המערער בנוסף לשתי החברות. גם מפסק הדין עולה כי החייב היה מעבידו של המערער. בפסק הדין, אשר הפך חלוט כשנה ושמונה חודשים לפני צו הכינוס, נקבעו חובות המערער כלפי החייב, ואין לנאמן סמכות לסתור אותו. לחילופין טוען המערער כי אף אם יקבע שחברת קורלו בע"מ היא בלבד המעביד של המערער, כפי שטוען הנאמן, אין לדחות את התביעה לגימלה מאחר והחייב הוא המסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. במקרה זה, לטענת המערער, יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את החייב. בנוסף טוען המערער כי הגימלה על פי חוק הביטוח הלאומי משולמת לעובד גם אם פושט הרגל אינו המעביד הישיר. הנאמן טוען בתגובתו כי פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה ניתן בהעדר החייב ומבלי שישמעו טיעוניו ועל כן הנאמן מוסמך לבדוק את העובדות שהביאו למתן פסק הדין. במקרה זה לא הוכיח המערער קיום יחסי עובד מעביד עם החייב והחייב הכחיש קשר כזה. הנאמן מתייחס לנספח שצורף לכתב התביעה, מסמך זה אבד למערער ועל כן לא עמד בפני הנאמן בעת החלטתו, אולם על פי האמור בכתב התביעה עצמו נראה כי מדובר באישור אודות העסקת המערער על ידי חברת קורלו בע"מ. בכל מקרה לדעת הנאמן אובדן הראיה ע"י המערער פועל לרעת המערער. לחילופין, טוען הנאמן כי גם לפי סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי לא זכאי המערער לגימלה המגיעה לעובד ע"פ חוק זה. דיון זכות הנאמן וחובתו לברר באופן משביע רצון את תביעת החוב אף אם יש בפניו פסק דין ובמיוחד כאשר מדובר בפסק דין שניתן מבלי שתשמע גרסת החייב בבית המשפט. בעניין זה ראה ש. לוין וא. גורניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, עמוד 280: ”בדונו בתביעות החוב ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי ומבחינה מסוימת אף עולה על כוחו של בית המשפט” כמו כן ראה ע"א 1057/91 - גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר ו-3 אח' . פ"ד מו(4), 353 ,עמ' 358-359. ”אכן ההלכה היא שמפרק מוסמך לבדוק דבר קיומו של חוב, אף במקרים בהם הנושה מחזיק בפסק דין, וזאת בעיקר במקרים שפסק הדין הושג ללא דיון וללא בירור המחלוקת לגופא (ע"א 471/65, מפרק חברת קסטנבאום ליצור בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד כ'(51-50,46,(3) הלכה זו אימצה את הכלל הנקוט במשפט המקובל, לפיו כאשר מוגשת לנאמן בפשיטת רגל הוכחת חוב המבוססת על פסק דין, רשאי הנאמן להציץ מאחורי פסק הדין (THE JUDGMENT TO GO BEHIND) ולבחון את התמורה שניתנה בעדו.” לאחר "שהציץ מאחורי פסק הדין" קבע הנאמן כי לא הוכחו יחסי עובד מעביד בין החייב למערער. המבחן המקובל כיום לבחינת יחסי עובד מעביד הוא "המבחן המעורב" אשר מהותו שקלול כל הגורמים הרלוונטיים, תוך מתן דגש ל"מבחן ההשתלבות". בבוא בית המשפט לקבוע האם התקיימו בין החייב למערער יחסי עובד מעביד, עליו לבחון את מכלול הנתונים העובדתיים לאור מבחני הפסיקה. אני סבור כי לא הובאה בפני בית המשפט תשתית ראיתית מספקת המוכיחה קיומם של יחסי עובד מעביד בין המערער לחייב ו/או בין המערער לבין החברות. כמו כן לא הובאה תשתית ראיתית המאפשרת בחינת החלטת הנאמן. אין חולק כי שולם למערער ע"י החייב והחברות 250$ מידי חודש, כאשר לטענת המערער שולם הכסף במסגרת חוזה עבודה ואילו לטענת החייב שולם הכסף במזומן וללא כל התחייבות במפורש או מכללא. כאמור, הציג המערער בבית הדין לעבודה חוזה שבינו לבין חברת קורלו בע"מ בלבד. אולם מאחר שהחליף המערער עו"ד אבד מסמך זה, ולא היה באפשרותו להציג אותו בפני הנאמן. לנאמן לא הוצג החוזה שבין המערער לבין חברת קורלו בע"מ. הטענה כי עקב החלפת בא-כוח המערער, אבד מסמך זה, ואין באפשרות המערער להציגו בפני הנאמן, אינה יכולה לעמוד. אם הוצג הסכם עבודה לבית הדין לעבודה, ממילא קיים הוא בתיק בית הדין והמערער, שהוא בעל דין שם, יכול היה לעשות את המאמץ ולהמציא את ההסכם מתוך תיק בית הדין לעבודה לנאמן. משלא הוצג ההסכם לנאמן, יחולו על אי הצגתו הכללים המקובלים בכל הנוגע להמנעות צד מהצגת ראיה הנמצאת בשליטתו, במובן זה שניתן להסיק מההמנעות שבהצגת ההסכם כי אין בהסכם כדי לתמוך בעמדת המערער. בכל מקרה, וכאשר לא מוצג ההסכם, לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה ולשכנע את הנאמן בטענותיו, וגם לא את בית משפט זה. המערער טוען כי מעצם העובדה שעורכת דינו ראתה לנכון לצרף הסכם זה לכתבי הטענות שבבית הדין האזורי לעבודה, יש להסיק שההסכם מוכיח יחסי עובד מעביד. מוכן אני להניח כי מעצם העובדה שהוגש ההסכם עולה כי זו היתה הטענה בבית הדין לעבודה, ואולם מובן שאין להסיק מכך שהטענה מבוססת וכשם שבית הדין היה יכול לדחות את הטענה, כך גם יכול היה הנאמן (מה גם שההסכם לא הוצג לעיונו). בנוסף, לא הוכח אם שילם המערער מס הכנסה וביטוח לאומי כעצמאי או כשכיר בחברה. אומנם גורמים אלה אינם מהווים גורם מכריע בקביעת יחסי עובד- מעביד, אך הם מצטרפים ליתר הגורמים אשר לא הוכחו (מ. גולדברג, דיני עבודה, כרך א' עמוד 23). לאור האמור אני סבור כי לא הוכחו קיומם של יחסי עובד-מעביד בין המערער לחייב ועל כן לא זכאי המערער לגימלה על פי חוק הביטוח הלאומי. כמו כן לא הוכחו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין החברות ולפיכך אף הרמת מסך ההתאגדות של החברות, במידה ויתקיימו התנאים הקבועים בחוק לשם כך, לא תועיל למערער. מאחר ולא הוכח קיום יחסי עובד מעביד, איני מוצא לנכון לדון בשאלת חיוב הגימלה לפי סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי. אי חיוב החייב בפיצויי הלנת שכר: לטענת המערער לא נימק הנאמן בהחלטתו מדוע בחר לשלול מהמערער את פיצויי ההלנה. לטענת הנאמן בכתב התגובה לערעור, ס' 19 לחוק הגנת השכר וס' 183 לחוק הביטוח הלאומי אינם מכירים בפיצויי הלנת שכר במסגרת פשיטת רגל. גם לאור סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל, כפי שהוא פורש בפסיקה, לא ניתן לחייב פושט רגל בפיצויי הלנת שכר. על פי סעיף זה הריבית הנצברת על כל חוב צריכה להיות אחידה ובית המשפט שלל אפשרות של הוספת ריבית בנקאית על חוב בפשיטת רגל, מכן ברור שלא ניתן לחייב פושט רגל בפיצויי הלנה העולים על 500% לשנה. הנאמן מציין כי אישר תשלום ריבית לחייב, חרף האמור בסעיף 19(א) לחוק הגנת שכר, המזכה בהפרשי הצמדה בלבד. זאת, במגמה להשוות מצבו של המערער ליתר הנושים לפי סעיף 134 לפקודת פשיטת הרגל. בעניין זה אומר כבר עתה כי סעיף 19(א) אינו מזכה בהפרשי הצמדה בלבד ורשאי הנאמן להוסיף על השכר שהולן גם ריבית, (ראה בעניין זה א.גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שניה, עמ' 271 הערת שולים 21). דיון לעניין הטענה בדבר העדר הנמקה בהחלטת הנאמן. סבור אני כי צודק המערער בטענה זו. תקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 קובעת כי הנאמן חייב לנמק החלטתו כדלקמן: ”הנאמן יבדוק כל תביעת חוב ועל מה היא מסתמכת ויחליט אם לאשרה כולה או חלקה, לדחותה או לדרוש ראיות נוספות לה ; תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה החלטתו המנומקת.” (הדגשה שלי ר.ש) חובת ההנמקה אינה דרישה טכנית. ההנמקה היא חלק מהותי מעצם מתן ההחלטה. ראה לענין זה דברים שנאמרו בע"פ (חי') 2067/02, ח'ורי ולטר נ. מדינת ישראל, פורסם בתקדין מח 2002(1) 8190. הדברים שנאמרו שם נכונים, בשינויים המחוייבים גם לעניננו, וזאת בשים לב לאופי החלטתו של הנאמן, שהיא, מעצם טבעה, החלטה שיפוטית: ”חובת ההנמקה אינה דבר של מה בכך. להנמקה תפקיד חשוב, הן בעצם ההכרעה השיפוטית, הן בהצגתה לציבור, זה הנוגע במישרין לנושא הנדון בבית המשפט והן בכלל, והן כאמצעי לבקרה על ההכרעה השיפוטית ע"י ערכאת הערעור. בשלב כתיבת הכרעת הדין מהווה חובת ההנמקה כלי המחייב את השופט לבחון את עצמו, את הראיות שבפניו ואת דרך חשיבתו. מימוש חובת ההנמקה אמנם מטיל עול על הכותב ואולם יש בצורך שבהתמודדות עם ההנמקה כדי לחייב את השופט היושב בדין להקפיד עם עצמו בדרך של בחינת הראיות וגיבוש המסקנה המשפטית. כבר נפסק כי: "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז' 2503, 2516). על החשיבות שבהנמקה כחלק מהליך גיבוש דעתו של השופט היושב בדין כתב כב' הנשיא ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי" (הוצאת פפירוס, תשמ"ז) עמ' 46: ”חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד. כל מי שהתנסה בכתיבה יודע זאת. דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה. דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו. רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד.” בהמשך, מהווה חובת ההנמקה חלק מהחובה כי הצדק יראה ולא רק יעשה. נימוקי בית המשפט מבהירים למתדיינים שבפניו ולציבור ככלל כי בית המשפט בחן ושקל היטב את החומר שבפניו בטרם הגיע אל המסקנה. בכך יש כדי להגביר את אמון הציבור בפסיקת בית המשפט. ההנמקה מאפשרת גם בקרה של ערכאת הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא. בהעדר הנמקה כדין עלולה זכותו הבסיסית של המתדיין להעמיד את ההכרעה לבחינה בפני ערכאה נוספת להיפגע, זאת בהעדר אפשרות ממשית לבקר את התוצאה אליה הגיע השופט שישב בדין. לחשיבות ההנמקה ראה גם: רע"פ 1516/90, יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 1061, (2)90 עמ' 1062; רע"ב 3019/98, מדינת ישראל נ' יצחק ארזי, פ"ד נב'(2) 743; רע"פ 1557/98, חב' סוסנה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 451; ע"א 1325/92, רמי קולקר נ' דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פ"ד מז(3) 89; ר. גביזון, "בית המשפט חובת ההנמקה", משפטים ב (תש"ל) 89, 93-92; א. שוחטמן, "חובת ההנמקה במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז (תשל"ט-תש "מ) 319; ואולם ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית. כדברי הנשיא שמגר בע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד(4) 693, 697: "אך מובן שמידת ההנמקה הנדרשת נבחנת, מבחינה עניינית, לפי נסיבותיו של כל מקרה". בע"א 30/56 בן חרוש נ' קצין התגמולים, משרד הבטחון, פ"ד י' 932, 931, הסביר השופט ש' ז' חשין לאמור: "עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות, ושאלות החוק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור..." ואולם גם אם נפל פגם באופן הנמקת פסק דין, אין בכך כדי להביא לביטולו. העדר הנמקה בהירה פותחת את הפתח בפני ערכאת הערעור לבחון את כל חומר הראיות ובמידת הצורך להתערב גם בממצאים אשר בדרך כלל לא תתערב בהם ערכאת הערעור. ראה: ע"פ (תל אביב יפו) 664/95, אליעזר גולדברג נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(1) 5353.” ראה לענין זה גם את פסק דינו של כב' השופט גרשון בהמ' (חיפה) 33749/96 - בנק המזרחי המאוחד נ' שלמה ארגוב, תק-מח 99(1), 2548 ,עמ' 2552, שם עומד בית המשפט על היתרונות והחשיבות שיש בהנמקת החלטת הנאמן ולבסוף מסכם: ”והדברים ברורים: שאם תנתן החלטה ללא נימוקים, או עם הנמקה חסרה, כיצד ידע הנושה מה היו השיקולים שהביאו את הנאמן לתוצאה שאליה הגיע? וכיצד יוכל הנושה לשקול ולהחליט אם יש מקום לערער על החלטת הנאמן אם לאו?” בהתאם, היה על הנאמן לנמק את החלטתו באופן שיבהיר את נימוקיו ואת שיקול דעתו. בכפוף לאמור לעיל, אדון להלן בהחלטה לגופה. בעניין פיצויי הלנת שכר, סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] , תש"ם-1980 קובע אלו הם "חובות בני תביעה" כדלקמן: ”חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, ... יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל.” על פי סעיף זה השאלה שצריכה להיבדק היא האם ביום מתן צו הכינוס היה הנושה- המערער זכאי לסכום כלשהו מהחייב. במקרה שלפני יש בידי המערער פסק דין המחייב את החייב בפיצויי הלנה ולכן לכאורה זהו חוב בר תביעה. אולם לאור סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר אין לחייב פושט רגל בפיצויי הלנה גם כאשר חוב פיצויי ההלנה התגבש לפני מתן צו הכינוס, זאת בנסיבות בהם לחייב לא היתה שליטה על אי תשלום השכר מאחר והיה בהידרדרות שהיא על סף פשיטת הרגל. סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 קובע כך: ”ניתן לגבי מעביד צו כאמור בסעיף 127נה [כיום ס' 182- ר.ש] לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, לא יהיה המפרק כמשמעותו בסעיף 127סא(א) [כיום ס' 189- ר.ש] לחוק האמור חייב בתשלום פיצוי הלנת שכר. אולם בהחלטתו בדבר אישור החוב רשאי הוא לקבוע כי על השכר שהולן יתווספו הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום השכר עד יום תשלומו, הפרשים אלה יהיו לכל דבר, פרט לענין סעיף זה, חלק משכר העבודה.” (הדגשה שלי ר.ש) דב"ע מד3-73 דינה טל נ. שירותי כימאויר, פד"ע טז עמ' 203, עמ' 207 מסביר את הרציונל המנחה סעיף זה. פיצוי הלנת שכר מטרתו להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד, הוא בא לעשות את ההלנה לבלתי כדאית מבחינה כספית. סנקציה זו לא תועיל למעביד שהוא על סף פשיטת רגל, אשר ממילא אין ביכולתו לשלם לעובד שכר. על כן אין לחייב מעביד פושט רגל בפיצויי הלנת שכר. סעיף 19 הנ"ל הוא למעשה מקרה פרטי של סעיף 18 לחוק הגנת השכר, לפיו בי"ד אזורי רשאי לבטל פיצוי הלנה אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה. מצב כלכלי קשה במהלך העסקים הרגיל אינו עילה לאי תשלום שכר במועדו, ואינו שולל פיצויי הלנה, אולם הידרדרות המובילה לפשיטת רגל, שאין למעביד שליטה עליה, פוטרת את המעביד, בדיעבד, בעת שהוכרז פושט רגל, מתשלום פיצוי הלנת שכר. ראה עוד בענין זה: ד"מ (נצרת) 1681/01- מטר פרח נ' מועצה מקומית כפר-כנא. תק-עב 2002(1) 87עמ' 94. עב' (תל-אביב-יפו) 601395/98- גדיש קרנות נ' עיריית אור. תק-עב 99(3), 266 עמ' 267. אני סבור כי במקרה שלפני אי תשלום השכר למערער היה בתקופת הידרדרות כלכלית של החייב אשר הביאה לפשיטת רגל. חודשים ספורים לאחר שקיבל המערער את פסק הדין לטובתו (ביום 14.1.98), ביקש החייב מבית המשפט להכריז עליו פושט רגל (7.5.01). בתצהיר אשר צרף החייב לבקשתו הנ"ל ציין החייב כי כבר משנת 93 החלו קשיים בחברה שבבעלותו. בשנת 96 נקלעה החברה לחובות כבדים, עקב עבודה שביצעה עבור המועצה האזורית גלבוע ולא קיבלה תמורתה שכר. עשרות תיקי הוצל"פ ועיקולים נפתחו כנגד החברה ולבסוף נסגרה. החייב הצהיר כי לא פנה לערכאות על מנת לקבל שכרו כיוון שאין ביכולתו הכלכלית לעשות כן. פסק הדין לטובת המערער ניתן במהלך הידרדרותו הכלכלית של החייב, אשר בסופו של דבר הובילה לפשיטת רגל. במצב דברים כזה לא היה בכוחם של פיצויי הלנת השכר להרתיע את החייב ולגרום לו לשלם את השכר למערער, מאחר ואף את שכרו שלו לא קיבל החייב ולא היה ביכולתו הכלכלית לפעול לקבלתו. כאמור, לנאמן הסמכות להציץ אל מאחורי פסק הדין ולהחליט בהתאם. בפני בית הדין האזורי לא עמד מצבו הכלכלי הקשה של החייב אשר עמד על סף פשיטת רגל, ועל כן החלטת הנאמן לסטות מפסק הדין ולא לפסוק למערער פיצויי הלנת שכר, בדין יסודה. גם לאור סעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל נראה כי אין לחייב פושט רגל בפיצויי הלנת שכר, אלא שהנימוק לכך על פי סעיף זה שונה ופניו אל יתר הנושים. הוראת הסעיף היא כי לעניין דיווידנד תיפסק לנושה ריבית שאינה עולה על השיעור שנקבע בסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה. וכך מנמק כב' הנשיא דאז, שמגר, את תכליתו של הסעיף ברע"א 4644/92 חנן ורבקה נובל נ' כונס הנכסים הרשמי, פד"י מז (4) עמ' 866, בעמ' 869: ”תכליתו של ההסדר הקבוע בסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] היא לאסור נשיכת נשך בסיטואציה המיוחדת של פשיטת רגל, כאשר הנושאים בנטל הנשך הזה הם נושיו האחרים של החייב. היינו, הרעיון המונח ביסוד ההסדר המגביל את גובה הריבית לצורך הדיווידנד הוא לחתור, במידת האפשר, לשוויון בין הנושים.” פיצויי הלנת שכר הינם למעשה ריבית בשיעור גבוה של כ 500% לשנה, ריבית כזו חורגת מן המקובל ואם ישולמו פיצויי ההלנה למערער, ייהנה הוא על חשבון יתר הנושים. לאור האמור ועל מנת שכל הנושים יחלקו באופן שוויוני במעמסה לא ניתן לזכות את המערער בפיצויי הלנת שכר. סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי, אותו מביא הנאמן כחיזוק להחלטתו שלא לשלם למערער פיצויי הלנה, אינו רלוונטי לנדון. ס' 183 עניינו בגימלה המשולמת על פי חוק הביטוח הלאומי בעוד פיצויי ההלנה הם במסגרת תביעת החוב הרגילה. גובה אגרת הוצל"פ ושכ"ט עו"ד לטענת המערער הסכום שקבע הנאמן בגין אגרת הוצל"פ ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ הינו סכום שרירותי, לא מנומק ומנוגד לסכומים שנקבעו ע"י ראש ההוצל"פ וע"י המחוקק אשר קבע תעריפי אגרות ושכ"ט עו"ד. לטענת הנאמן הסכומים אותם תבע המערער בגין רכיב זה של תביעתו, קשורים באופן ישיר לסכום התביעה הכולל פיצויי הלנת שכר. סכומים אלו אינם ראויים כשמדובר בהליך פשיטת רגל שאינו מכיר בפיצויי ההלנה. על כן אישר הנאמן סכומים המתאימים לחוב ללא פיצויי הלנת שכר. גם בעניין זה אחזור ואומר כי היה על הנאמן לנמק החלטתו ולא להשאיר את הבירור לשלב הערעור. אני סבור כי לעניין האגרה בגין פתיחת תיק הוצל"פ, על המערער לקבל את הסכום שהוציא בפועל היינו 1,846 ₪. אני מניח, מאחר ולא הוכח אחרת, כי המערער פעל בתום לב כאשר פנה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לממש את פסק הדין שניתן לטובתו. המערער לא "ניפח" את תיק ההוצל"פ ע"י הוספת פיצויי ההלנה, אלא רצה לממש את שנפסק לטובתו בפסק הדין, אשר ניתן למעלה משנה לפני צו הכינוס על נכסי החייב. באותה עת לא ידע המערער כי החייב על סף פשיטת רגל ולא ידע כי ימנעו ממנו פיצויי הלנת השכר בשל כך. בהתאם, זכאי הוא להחזר מלא של האגרה אשר שילם לאוצר המדינה בגין פתיחת תיק ההוצל"פ. בכל הנוגע לשכר טירחת עורך דין, אין המערער זכאי לקבל סכומים שנקבעו כסכומים שיהיה זכאי לקבל עבור שכר טירחת עורך דין במסגרת הליכי הוצל"פ. מנגנון חישוב החוב במסגרת הליכי גבייה בהוצאה לפועל, קובע שכר טירחה אשר ישולם לעורך הדין אם יגבו כספים, ומתוך סכום הגביה. מדובר במנגנון הקובע שכר טירחה עבור פעולות המבוצעות ובהתייחס לגובה החוב והגבייה בפועל. אין מדובר בהוצאות שהוציא הנושה. אם היה עורך הדין גובה את הכספים במסגרת הליך ההוצאה לפועל, כי אז היה זכאי לקבל גם את המגיע לו מתוך סכום הנשייה. אלא שבמקרה זה, לא נגבים כספים במסגרת הליך ההוצל"פ ואין מקום לשלם לעורך הדין סכום אשר לא היה משולם לו בפועל במסגרת הליכי הוצל"פ, וזאת בהעדר יכולת לגבות את החוב. מובן כי עורך הדין יהיה זכאי לשכר ראוי עבור הפעולות שביצע, ואולם אין מקום לפסוק לו את שכר הטירחה בהתבסס על הסכום אשר היה מקבל באמצעות הליכי ההוצל"פ, אם היה מצליח לגבות את כל סכום פסק הדין במסגרת ההליכים הנ"ל. סיכום בסיכומו של דבר ולאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור באופן חלקי כדלקמן: א. לעניין הגימלה לעובד על פי חוק הביטוח הלאומי, תישאר על כנה החלטת הנאמן והערעור נדחה. ב. לעניין פיצויי הלנת השכר, תישאר על כנה החלטת הנאמן והערעור נדחה. ג. אני מקבל את הערעור בנוגע לאגרה ששולמה לפתיחת תיק הוצל"פ ופוסק כי ישולם למערער בגין אגרה זו 1,846 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.1.98 עד יום מתן צו הכינוס. ממועד מתן צו הכינוס יחולו על חוב זה אותן ריביות ושיעורי הצמדה, החלים על כלל החובות אשר אושרו על ידי הנאמן במסגרת הליך פשיטת הרגל. ד. בכל הנוגע לשכר טירחת עורך דין, אני מורה לנאמן כי שכר טירחת עורך הדין יהיה לפי 2,500 ₪, נכון למועד מתן צו הכינוס, כאשר ממועד זה ישא החוב הפרשי הצמדה וריבית כפי שחלים על כל תביעות החוב שאושרו במסגרת הליך ההוצאה לפועל. למען הסדר יצויין, כי קבעתי שכר טירחה זה בהתאם לשכר הטירחה שנפסק בפסק הדין עצמו ובתוספת של 1,000 ₪ על הסכום הנ"ל, שיש בהם כדי להביא לידי ביטוי שכר ראוי עבור הפעולות שנקט עורך הדין במסגרת הליכי ההוצל"פ. ה. מאחר והנאמן לא נימק את החלטתו אינני קובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובתו. כל צד ישא בהוצאותיו. נאמנותחוב