סעיף יישוב סכסוכים - חוקת העבודה

פסק דין השופט שמואל טננבוים 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת מיום 13.10.99 (עב' 000181/97 ; השופטת ורד שפר - אב"ד, מר רוניס ומר הרשטיין - נציגי ציבור). בית הדין קמא חייב את המערערת בפיצויי פיטורים, בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, בדמי הסתגלות ובפדיון ימי מחלה שלא נוצלו. בית הדין קמא דחה את טענת המערערת, כי יש לעכב את ההליכים בפניו מכוח סעיף יישוב סכסוכים הכלול בחוקת העבודה החלה על הצדדים. בעיקרי טיעוניו טוען ב"כ המערערת כנגד קביעותיו של בית הדין קמא בנושא פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים, וכן בקביעתו כי לא היה מקום לעיכוב ההליכים בפניו. בטיעוניו בעל פה בפנינו, הצטמצם ב"כ המערערת לטיעונים לעניין חיובה של המערערת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים תוך שהוא מוותר למעשה על יתר טיעוניו. מכל מקום ולמניעת ספק, נאמר כי בדין דחה בית הדין קמא את טענותיו של ב"כ המערערת בנושא זה. אנו מאשרים את החלטת בית הדין קמא שלא לעכב את ההליכים וזאת מן הטעמים אשר פורטו היטב בפסק הדין. פסק דיננו זה מתרכז איפוא בשאלה האם היה מקום לחייב את המערערת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ובשיעור שחוייבה. נפרט תחילה את העובדות הרלוונטיות העולות מפסק דינו של בית הדין קמא ואת קביעותיו בנושאים שבערעור. העובדות הרלוונטיות 2. המשיב עבד בשירות המערערת בתקופה שבין 1.12.65 ו - 1.10.96. מיום 1.2.95 שימש המשיב כיו"ר המחלקה הערבית וזאת בהתאם לתנאי הסכם עבודה אישי מיום 24.12.95 (להלן - ההסכם האישי). התובע פוטר נכון ליום 1.10.96. על הצדדים חל הסכם קיבוצי מיוחד מיום 26.10.94 (להלן - ההסכם הקיבוצי) אשר הסדיר את תנאי הפרישה של עובדי המערערת שפוטרו באותה תקופה. מכוח מכתב הפיטורים מיום 3.9.96 וכן מכוח ההסכם האישי, חלים על המשיב תנאי הפרישה שסוכמו בהסכם הקיבוצי. על פי ההסכם הקיבוצי זכאי המשיב לפיצויי פיטורים המורכבים מ - 72% המופקדים בקופת הגמל "גלעד" (להלן - "גלעד"), השלמה של המערערת בשיעור 28% וכן 100% נוספים. בסה"כ זכאי המשיב ל - 200% פיצויי פיטורים מכוח ההסכם הקיבוצי. על פי "צו בדבר אישור תשלומים לקופת תגמולים כפיצויי פיטורים" מיום 2.5.82 (להלן - צו התשלומים) יבואו תשלומי המערערת ל"גלעד" במקום פיצויי פיטורים וזאת לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963. המערערת החלה להפריש ל"גלעד" עבור המשיב סכומים שכללו גם פיצויי פיטורים, החל מחודש אפריל 71'. המערערת מסרה בידי המשיב מכתב לשחרור הכספים שב"גלעד" רק ביום 12.2.97. המכתב נושא תאריך 23.1.97 ובפועל שוחררו הכספים מ"גלעד" בסך 95,120 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בסוף חודש מרץ 97'. תמצית פסק דינו של בית הדין קמא 3. אחת המחלוקות בין הצדדים הייתה מהו השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים. בית הדין קמא קיבל את גרסת המערערת בעניין זה. בית הדין קמא דוחה את טענות שני הצדדים באשר למשמעותו של צו התשלומים; את טענת המערערת מחד, כי אין עליה חובה לבצע השלמות בגין פיצויי הפיטורים הסטטטוריים ואת טענת המשיב מאידך, כי יש להתעלם כליל מצו התשלומים. בית הדין קמא מסיק, כי הפרשנות היחידה האפשרית העולה מקריאת ההסכם האישי וזיקתו להסכם הקיבוצי הינה שיש לחשב את פיצויי הפיטורים כך שההפרשות ל"גלעד" מהוות 72% מפיצויי הפיטורים ביחס לתקופה בגינה נעשו ההפרשות ולסך זה יש להוסיף עוד 128%. באשר לתקופה בגינה לא הופרש ל"גלעד", יש לשלם את מלוא פיצויי הפיטורים. לפי חישובו של בית הדין קמא, פיצויי הפיטורים המגיעים למשיב הינם בסך 308,803.50 ₪ מסכום זה יש להפחית 95,120 ₪ ששוחררו לטובת המשיב מ"גלעד" כך שנותרה יתרה לתשלום בסך 213,683.50 ₪. בית הדין קמא הוסיף ודן בטענות הצדדים באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בית הדין קמא פוסק, כי הואיל ולא שולם חלק החוב שלא היה שנוי במחלוקת, אין לו את שיקול הדעת להפחית מפיצויי ההלנה גם ביחס לסכומים שהיו שנויים במחלוקת וזאת על פי לשונו של סעיף 18 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק הגנת השכר). ביחס לסכומים שב"גלעד" נקבע בפסק הדין, כי לא ניתן כל הסבר לאיחור במתן האישור לשחרור הכספים ועל כן אין להפחית את פיצויי ההלנה על הסכומים שב"גלעד" וזאת בהתאם לאמור בסעיף 20 (ה) לחוק הגנת השכר. בסיכומו של דבר קובע בית הדין קמא, כי הסכום של 213,683 ₪ יישא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 1.10.96 ועד ליום התשלום המלא בפועל. הסכום ששוחרר ב"גלעד" בסך 95,120 ₪ יישא פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 1.10.96 ועד ליום 25.3.97. פיצויי ההלנה על הסכומים ב"גלעד" יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 26.3.97 ועד ליום התשלום המלא בפועל. בית הדין קמא היה מודע לתוצאה הכספית הכבדה של פסיקתו ומצא לנכון להוסיף את הדברים הבאים (סעיף 7 (ח) לפסק הדין): "עוד נוסיף כי מודעים אנו לכך שתוצאת קביעותינו בדבר פיצויי ההלנה תביא לחיוב הנתבעת בתשלום סך נכבד וכבד משקל לתובע, בשל חלוף פרק זמן ארוך מאוד באופן יחסי ממועד תום יחסי העבודה ועד הלום, וזאת הן בשל העובדה שההתדיינות בתיק ארכה זמן רב והן משום כך שחלו עיכובים שונים בהגשת סיכומים והשלמתם והגשת חומר נוסף מטעם הצדדים, והן בהשלמת כתיבתו של פסק דין זה (ועל כך מביעים אנו התנצלותנו), אולם, כאמור, בנסיבות מקרה זה איננו יכולים לקחת בחשבון, בגדר שיקול דעתנו, את הנסיבות האמורות ומשך הזמן שחלף". טענות הצדדים בערעור 4. ב"כ המערערת כאמור טוען נגד חיובה של המערערת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים וטענותיו הינן אלו: (א) פיצויי הפיטורים לא שולמו למשיב בשל טעות כנה ובשל מחלוקת אמיתית. המערערת סברה כי לאור לשונו של צו התשלומים אין המשיב זכאי כלל לפיצויי פיטורים סטטוטורים. (ב) בית הדין קמא שגה בכך שסבר שאין בידו להפעיל את שיקול דעתו ולהפחית מפיצויי ההלנה או לבטלם. (ג) התוצאה המתקבלת מהחלטת בית הדין קמא הינה פגיעה כלכלית קשה ביותר במערערת, דבר המעוות את תכלית חוק הגנת השכר ויש בו משום פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. (ד) תשלום פיצויי הפיטורים נמנע בשל דרישותיו של המשיב שהוכחו כלא נכונות. (ה) המערערת איננה גוף כלכלי מסחרי אלא מפלגה כמשמעותה בחוק המפלגות התשנ"ב - 1992. הכנסותיה אינן אלא על פי חוק מימון מפלגות התשל"ג - 1973 והיא שקועה בחובות המסתכמים בלמעלה מ - 25,000,000 ₪. (ו) המשיב נמנע מלקבל פיצויי פיטורים כתוצאה מדרישותיו חסרות הבסיס ואף סירב להיפגש עם נציגי המערערת על מנת להגיע להסדר מוסכם, הוא גם סירב לקבל את האישור לשחרור הכספים מ"גלעד". בית הדין קמא טעה בקביעתו שהמערערת לא התמודדה עם טענת המשיב כי הייתה התניה מצד המערערת לתשלום הכספים לפי חשבונה, בכך שיוותר על יתרת תביעתו. ב"כ המשיב ביקש לאשר את פסק דינו של בית הדין קמא ומטעמיו. ההכרעה בערעור 5. חישוב הסכומים אותם חייבת המערערת עפ"י פסק דין שבערעור מלמד כי במועד מתן פסק הדין חייבת היתה המערערת בסכום הגבוה פי עשרה מסכום קרן פיצויי הפיטורים שטרם שולמו, שבחלקם הם פיצויים חוזיים וזאת כשלוש שנים לאחר המועד לתשלום פיצויי הפיטורים. הסכומים שלא שולמו ממשיכים וצוברים פיצויי הלנה. מדובר בתוצאה חמורה וקיצונית והיא אך דוגמא, אחת מיני רבות, לכך שמדובר ב"סנקציה דרקונית". בית הדין קמא היה מודע היטב לתוצאה זו אך פסק את אשר פסק ב"אין ברירה" כלשונו, הואיל וסבר כי אין בידו להפעיל את שיקול דעתו ולהפחית מפיצויי ההלנה או לבטלם. נבחן איפוא את הוראות הדין שעניינם הפחתה או ביטול פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ועל פיהן את קביעתו זו של בית הדין קמא. סעיף 18 לחוק הגנת השכר התשי"ח - 1958 (להלן - החוק) קובע, כי בית דין אזורי רשאי להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלו אם מתקיימות עילות מסויימות. סעיף 20 (ד) לחוק קובע, בין השאר, כי הוראות סעיפים 17 א', 18 ו- 19 לחוק יחולו בשינויים המחוייבים לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר ואולם בית הדין יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים גם בהתקיים נסיבות נוספות. עפ"י שני הסעיפים הנ"ל, רשאי בית הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בהתקיים אחד מאלה: א. טעות כנה. ב. נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה. ג. חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. ד. חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים שיש בהם ממש. ה. חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עובד מעביד. ו. הזכאי לקבלת פיצויי פיטורים לא מסר למעביד לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לעניין קביעת הזכאות לפיצויי הפיטורים או שיעורם. שלושת העילות הראשונות מפורטות בסעיף 18 לחוק ושלושת האחרונות בסעיף 20 (ד) לחוק. בנוסף נקבע בסעיף 20 (ה) לחוק, כי מי שזכאי לקבל מקופת גמל את פיצויי הפיטורים או חלק מהם מכוח תשלום ששילם לה המעביד, לא יהיה זכאי לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום המגיע לו מקופת הגמל על פי זכותו האמורה, אם המעביד הודיע לקופת הגמל בכתב תוך 15 יום ממועד תשלום פיצויי הפיטורים, כי הוא מסכים לתשלומם. במאמר מקיף בנושא פיצויי הלנה עומד נשיא בית הדין הארצי לעבודה, השופט אדלר, בין השאר, על הפרשנות הראויה בנושא הפחתה וביטול של פיצויי הלנה ועל המדיניות שאמורה להנחות את בית הדין בענין זה. (ס. אדלר, פיצויי הלנה: חוק ופסיקה, שנתון משפט העבודה ו' 5). המחבר גורס (עמ' 46-45), כי יש צורך במדיניות מאוזנת לגבי הטלת פיצויי ההלנה. תכליתם של פיצויי ההלנה הינם להטיל פיצוי עונשי כבד על מעביד המלין במתכוון את שכרו של העובד. כאשר אין כוונתו להלנה, יש הצדקה להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. יש לקחת בחשבון את השיעור הגבוה של פיצויי ההלנה שאין לו אח ורע במקום אחר בעולם ההופך לעיתים לפיצוי עונשי קיצוני ללא כל יחס למחדלו של המעביד עד כדי מסירת כל רכושו של המעביד לעובד. בפרשנותו של חוק הגנת השכר, יש לקחת בחשבון את התנהגות הצדדים ואת תום ליבם. יש להתחשב בתוצאה של פסיקת ההלנה שלעיתים הינה בלתי סבירה כלפי המעביד וכן את שאר נסיבות העניין. פרשנותו של חוק זה תעשה בהתאם לרוח חוקי היסוד. במסגרת זו יש להתחשב בזכותו החברתית של העובד לקבל את שכרו מחד ובזכות הקניין של המעביד מאידך. המחבר מדגיש כי, אין לשלול מבית הדין את שיקול הדעת כיצד ליישם את החוק במקרה מסוים. שלילת שיקול דעתו של בית הדין נוגדת את יסודות המשפט. גם בהתאם לגישה הפרשנית המקובלת לפרשנות חוקי יסוד יש ליתן לבית הדין שיקול דעת רחב להגיע לתוצאה מאוזנת בעניין הטלת פיצויי ההלנה. מסכם הנשיא אדלר (עמ' 46): "בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצוינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש הרחב של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של המושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש" ו"נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה". פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקת ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי המעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש. פירוש זה ייתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא הייתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו". בע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ. ג'וליה מימון (לא פורסם. פסק דין מיום 29.11.00), עומדת סגנית הנשיא השופטת ברק על כך כי סמכותו של בית הדין להפחית פיצויי הלנה מחייבת בהכרח מתן שיקול דעת האם להפחיתם ומדגישה: "אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו ..." 6. סעיף 20 (ד) לחוק מסמיך את בית הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בהתקיים עילות מסויימות. העילות להפחתה או לביטול המפורטות בסעיפים קטנים (2) ו - (3) לסעיף 20 (ד) לחוק, אינן רלוונטיות לענייננו ועל כן נתייחס לעילה המופיעה בסעיף קטן (1). על פי סעיף קטן (1) מוסמך בית הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים אם היו חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים שיש בהם ממש לדעת בית הדין. הפרשנות הראויה לסעיף קטן (1) הינה, כי בית הדין מוסמך להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה אף אם היו חילוקי דעות באשר לסכום פיצויי הפיטורים ובלבד שמדובר בחילוקי דעות של ממש. סמכותו של בית הדין מכוח העילות שבסעיף 20 (ד) לחוק איננה מותנית בכך שסכום שאיננו שנוי במחלוקת שולם במועדו או בכל תנאי אחר. מששוכנע בית הדין כי היו חילוקי דעות של ממש בענין פיצויי הפיטורים, עליו להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט, תוך התייחסות למכלול הגורמים והנתונים, האם יש לבטל את פיצויי ההלנה או להפחיתם. מכוח סעיף 18 לחוק, משטעה המעביד טעות כנה מוסמך בית הדין להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. הפעלת סמכותו של בית הדין מכוח עילה זו, גם היא איננה מותנית בכך שתשלום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. עיון מדוקדק בסעיף 18 מלמד, כי ההגבלה המצוינת בסעיף זה לפיה יישקלו הפחתה או ביטול רק אם הסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו, עניינה אך ורק העילה השלישית שבסעיף זה דהיינו, אי תשלום השכר עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש. הגבלה זו איננה מתייחסת, לפי לשונה ולפי נוסחה, לא לעילה הראשונה - אי תשלום עקב טעות כנה ולא לעילה השנייה - אי תשלום בנסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה. משמדובר בטעות כנה או בנסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה, אי תשלום סכום כלשהו מפיצויי הפיטורים בגינו לא הוכחה טעות כנה או נסיבה כאמור, איננו שולל את סמכותו של בית הדין להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. פרשנות זו הנובעת מלשון הסעיף, עולה בקנה אחד עם המגמה הפרשנית להרחיב את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה, בין השאר על מנת למנוע תוצאות קיצוניות קשות וחסרות פרופורציה, ואף מתיישבת היטב עם המדיניות המעניקה לבית הדין את שיקול הדעת להתחשב במכלול הנסיבות. שאלה נפרדת הינה האם מקום שהוכחה העילה השלישית שבסעיף 18 לחוק, דהיינו, קיומם של חילוקי דעות שיש בהם ממש, נשללת מכל וכל סמכותו של בית הדין להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה באופן שאין לבית הדין כל שיקול דעת בעניין. אינני מוצא מקום להכריע בשאלה נכבדה זו לאור התוצאה אליה הגעתי כמפורט להלן. 7. העובדה כי מעביד לא שילם חלק מפיצויי הפיטורים אשר בגינו לא הוכיח את אחת העילות להפחתה או לביטול פיצויי ההלנה על פי סעיפים 18 ו - 20 (ד) לחוק, איננה שוללת כאמור, את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה בגין יתרת הסכום. יחד עם זאת לעובדה זו משמעות רבה בגדר שיקול דעתו של בית הדין האם להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה. משמדובר במעביד שאיננו משלם סכום בגינו לא הוכחה טעות כנה או עילה אחרת כאמור וזאת אך ורק כדי ליצור לחץ על העובד לוותר או להתפשר על תביעתו, הרי שמדובר ב"מעשה שלא ייעשה" (דב"ע מה / 10-2 אלטשולר ואחרים נ. רשות ניירות ערך פד"ע יח' 85 בעמ' 90) מעשה כזה עלול להיחשב כהתנהגות שלא בתום לב. נתון זה הינו חלק ממתחם שיקול הדעת שעל בית הדין להפעיל ולא מחוץ למתחם זה. עובדת עיכוב כספים ע"י מעביד ללא עילה כנה ואמיתית לעיכוב, הינו נתון שעל בית הדין לקחת בחשבון שיקוליו האם להפחית את פיצויי ההלנה אולם אין בכך כדי לשלול את שיקול דעתו. אין בעובדה זו כדי ליטול מבית הדין את סמכותו להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה בהתחשב במכלול הנתונים. 8. יש לקחת בחשבון אף את מהות החוב בו מדובר וזאת בנוסף לנסיבות האחרות. פיצויי הלנה חלים, על פי הוראה מפורשת בחוק, על השכר, על פיצויי פיטורים מכוח החוק ועל הפרשות לקופות גמל. מכוח הפסיקה חלים פיצויי הלנה גם על פיצויי פיטורים מכוח הסכם ופיצויי פיטורים עודפים משולמים מעבר לעילות שבחוק (דב"ע תש"נ / 16-3 אלוני נ. אל - על נתיבי אויר לישראל בע"מ פד"ע כב' 17). עם זאת, שיקול הדעת של בית הדין אמור להביא בחשבון גם את מהות התשלום. משמדובר בחוב שהינו שכר מינימום או שכר עבודה נמוך, יש להקפיד הקפדה יתרה עם מעביד המלין שכר זה ולהחמיר איתו בכל הקשור לפיצויי ההלנה. מאידך, כשהאיחור מתייחס לתשלומי פיצויים מוגדלים מכוח הסכם, יש מקום לבחון נסיבות מקלות לעניין ההלנה. יהיה מקום לנקוט באמת מידה אחת להלנת תשלום שכר עבודה שוטף הפוגע מיידית בפרנסתו של העובד ולעיתים אף בכבודו, ובאחרת לחוב שוטף לקופת גמל ששולם באיחור במהלך תקופת העבודה באופן שהאיחור כלל לא פגע בעובד. (להצעות שונות לתיקון החוק בנושאי ההלנה, ראה: אליהו בן טובים ומנחם פסטרנק, פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה, הפרקליט מד' חוברת ג' עמ' 483). 9. קשיים כלכליים של מעביד אינם בדרך כלל נימוק להפחתת פיצויי ההלנה. עם זאת, קיימים יוצאים מן הכלל. בדב"ע לב' 3/3 מרכז החינוך העצמאי נ' שוורץ פד"ע ג' 318 נאמר בעמ' 323: "מטרתו של החוק, בסעיפים שעניינם להבטיח שלא יעברו על "בל תלין", היא להבטיח שהשכר ישולם במועדו. החוק בא למנוע הפיכתו של העובד למממן פעילות המעביד, והפיכתו של העובד למקור אשראי. החוק יוצא מההנחה שהמעביד הוא השולט על כספי המפעל והיקף הפעילות, והוא חייב לכלכל את מימון פעולות המפעל כך, שיהא בידיו הכסף לתשלום שכר העבודה במועד. כל זה במהלך הרגיל של העסקים. ייתכן, להלכה לפחות, מקרה שבו יש לייחס חוסר כסף לתשלום השכר במועדו, ל"נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן", כגון אבדן פתאומי של הכסף עקב נסיבות חיצוניות שלא קשורות במפעל, או התדרדרות המביאה לפשיטת רגל או לפירוק, דבר המפסיק חיוב בפיצוי הלנת שכר בהתאם לסעיף 19ב' לחוק." קשיים כלכליים קיצוניים הוכרו כעילה להפחתת פיצויי הלנה במקרים נוספים אשר נדונו בבית דין זה (דב"ע נה/ 86-3 , נה/206-3 שרף ואח' נ. ספריה משותפת לדורות פד"ע כט' 301 בעמ' 316. ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ. ג'וליה מימון, לא פורסם, סעיף ב' לפסק הדין). לענין זה, מסיק הנשיא אדלר במאמרו הנ"ל: "מכאן, כי לא בכל מקרה של אי תשלום שכר, פיצויי פיטורים או הפרשות לקופת גמל בגלל קשיים כלכליים, אין מקום להפחית את פיצוי ההלנה. יש לאבחן בין מקרה שבשליטתה של הנהלת המפעל, לבין מקרה שהחסר בכספים אינו בשליטתה. יתרה מזו, כאשר שיעור פיצוי ההלנה גבוה בהרבה מאוד משיעור האינפלציה, היינו: מהערכים הריאליים של החוב, וכאשר בית הדין רשאי להפחית חלקית את פיצוי ההלנה, יש טעם להרחיב את הגדרת "נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה" על מנת להעניק לבית הדין שיקול דעת בדבר שיעור ההפחתה, ותוך כדי כך להתחשב במכלול נסיבות העניין". מן הכלל אל הפרט 10. האם במקרה דנן יש מקום להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה ? בכתב התביעה נתבעו פיצויי פיטורים (כולל אלו שמכוח ההסכם הקיבוצי) בסך 941,684 ₪ וזאת בהתבסס על שכר קובע בסך 15,270 ₪. הוסיף ב"כ המשיב וטען בבית הדין קמא, כי ההסכם האישי מבטל את צו התשלומים לפיו ההפרשות מ"גלעד" יבואו במקום פיצויי פיטורים. בית הדין קמא לאחר דיון מפורט, דחה את גרסתו של המשיב לעניין שכרו הקובע, קיבל את זו של המערערת וקבע שהשכר הקובע הינו 7,587.78 ₪. סכום זה הינו כמחצית הסכום לו טען המשיב. בית הדין קמא אף דוחה את טענתו המשפטית של ב"כ המשיב לעניין משמעות ההפרשות ל"גלעד" לאור ההסכם האישי, בד בבד עם דחיית טענת המערערת בעניין זה. בסופו של חשבון, קובע בית הדין קמא כי פיצויי הפיטורים להם זכאי המשיב הינם בסך 308,803 ₪ דהיינו כשליש מהסכום הנתבע תוך שהוא לוקח בחשבון את הסכומים שהופרשו ל"גלעד" כך שיתרת התשלום הייתה בסך 213,683.50 ₪. חלקים נכבדים ונוספים במכלול תביעותיו של המשיב, שאינן בערעור לפנינו, אף הם נדחו ע"י בית הדין קמא. מחלוקת נוספת שהייתה נטושה בין הצדדים הייתה באשר לנסיבות המשא ומתן ביניהם לאחר מועד הפיטורים. לגרסת המערערת, היה זה המשיב אשר סירב להיפגש עם נציג המערערת על מנת ליישב את תביעותיו בדרכי שלום. המשיב מצדו טען, כי ישיבה שנקבעה עם גזבר המערערת בוטלה ע"י המערערת ועוד טען, כי המערערת התנתה אף את התשלום שאינו שנוי במחלוקת בחתימתו על כתב ויתור. טענות אלו בדבר הנסיבות שלאחר הפיטורים לא הובררו לאשורן. נתונים אלו מצביעים על כך שהייתה טעות כנה מצד המערערת וכן כי היו חילוקי דעות שיש בהם ממש בדבר עצם הזכות לחלק מהפיצויים. מדובר בעילות המסמיכות את בית הדין לדון בשאלת הפחתה או ביטול של פיצויי הלנה מכוח סעיפים 18 ו - 20 (ד) (1) לחוק, אף אם קיים סכום שאיננו שנוי במחלוקת אשר לא שולם במועדו. מכאן כי בית הדין קמא אמור היה להפעיל את שיקול דעתו האם לבטל או להפחית את פיצויי ההלנה. במהלך הדיון בבית הדין קמא, לא העלתה המערערת את הטענה, כי התשלומים לא בוצעו עקב קשיים כלכליים. עם זאת, בעיקרי טיעונו בכתב וכן בטיעוניו בעל פה בפנינו טען ב"כ המערערת, כי המערערת, שאיננה גוף כלכלי מסחרי אלא מפלגה שהכנסותיה אינן אלא עפ"י חוק מימון מפלגות, נתונה בקשיים כלכליים ניכרים, כך שהיא שקועה בחובות המסתכמים בלמעלה מ-25 מיליון שקלים חדשים. גם מדבריו של ב"כ המשיב עולה, כי הוא מודע למצבה הכלכלי הקשה של המערערת והוא שוקל לנקוט בהליכים לפירוקה של המערערת. בנסיבות שבפנינו יש ליתן משקל גם לנתון זה. 11. לאחר בחינת מכלול הנתונים שבתיק בהתחשב בתכליתם של פיצויי ההלנה, במדיניות הראויה שפורטה לעיל ובתוצאה הקיצונית והחמורה הנובעת מחיוב המערערת במלוא פיצויי ההלנה, הננו מפחיתים את פיצויי ההלנה על סכום פיצויי הפיטורים בסך 213,683 ₪ כדלקמן: מיום 1.10.96 ועד ליום התשלום בפועל יישא הסכום הפרשי הצמדה בתוספת 5% על הסכום הכולל של פיצויי הפיטורים והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולמו פיצויי הפיטורים. בעד חלק מחודש, תשולם התוספת של 5% האמורה באופן יחסי. 12. בית הדין קמא פסק את מלוא פיצויי ההלנה על הסכום שלא שוחרר במועד מקופת "גלעד". הנתונים לעניין זה הינם אלו: ביום 12.2.97 קיבל המשיב מכתב שחרור הכספים שב"גלעד" מכתב זה נושא את התאריך 23.1.97. בפועל שוחררו הכספים בסך 95,120 ₪ מ"גלעד" בסוף חודש מרץ 97'. המערערת אמורה הייתה להעביר את המכתב ל"גלעד" עם העתק למשיב לא יאוחר מיום 15.10.96 דהיינו, תוך 15 יום מיום המועד לתשלום פיצויי הפיטורים. (סעיף 20 (ה) לחוק. דב"ע מט / 16-3 אגודת השומרים בע"מ נ. שלייבי עייאדה פד"ע כ' 213). בית הדין קמא חייב את המערערת במלוא פיצויי הלנה על הסכום שבקרן וזאת מיום 1.10.96 ועד ליום 25.3.97 מועד בו שוחררו הכספים בפועל. בית הדין קמא קבע, בין השאר, כי המערערת לא סיפקה כל הסבר לעובדה שמכתב השחרור הוכן רק ביום 23.1.97. לא מצאנו בנתונים שבפנינו עילה להתערבותנו בקביעה זו ובשיקול דעתו של בית הדין בדבר גובה ההלנה. עם זאת, אנו משנים את התקופה עבורה חוייבה המערערת בפיצויי הלנה בגין הכספים ב"גלעד" וקובעים כי תחילתה ביום 1.10.96 וסופה ביום 12.2.97 יום קבלת מכתב השחרור ע"י המשיב. סיכום 13. הערעור בעניין הלנת פיצויי הלנת פיטורים מתקבל כך שאנו מפחיתים את פיצויי ההלנה ומחייבים את המערערת לשלם למשיב את הסכומים הבאים: א. על סך 95,120 ₪ מלוא שיעור פיצויי הלנת פיצויי פיטורים כחוק מיום 1.10.96 ועד ליום 12.2.97. פיצויי ההלנה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 13.2.97 ועד ליום התשלום בפועל. ב. על סך 213,683 ₪:מיום 1.10.96 ועד ליום התשלום בפועל הפרשי הצמדה בתוספת 5% על הסכום הכולל של פיצויי הפיטורים והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולמו פיצויי פיטורים. בעד חלק מחודש, תשולם תוספת של 5% האמורה באופן יחסי. אנו מאשרים את יתר קביעותיו של בית הדין קמא. המערערת תישא בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. חוקת העבודהסכסוך