פסק דין השופטת ע. פוגל 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (עב 603/95 השופטת י' הופמן כדן יחיד), בו נדחתה תביעת המערער לגימלה בגין שנות עבודתו אצל המשיבה, בשנים 1988 - 1974. 2. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי המערער עבד בשירות המדינה מ- 31.10.74 בבית הספר הארצי למקצועות תחבורה באשדוד מטעם משרד העבודה והרווחה. ב- 1.11.76 קיבל מינוי זמני בדרגת "מדריך בלתי מוסמך" וזאת עד ל- 31.2.78. עם קבלת המינוי הזמני קיבל המערער "הודעה על מצב בריאות לקוי" על פי סעיף 94 לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב) התש"ל - 1970 (להלן - חוק הגימלאות). הודעה זו התנתה ששרותו של המערער לא ישא זכות לגימלה אם יפרוש מהשרות כתוצאה ממצב בריאות לקוי כפי שפורט בהודעה או עקב סיבוך או כתוצאה ממנו. ההגבלה שפורטה בהודעה הינה "קיצור רגל ימין". ב- 28.5.78 קיבל המערער מינוי כעובד מדינה. המערער פרש ביום 31.8.88. 3. נסיבות פרישתו של המערער משירות המדינה תוארו בפסק הדין של בית הדין האזורי: המערער טען בפני המשיבה כי בשנים 86-1985 הוחמר מצבו כתוצאה מבעיות דיסקוס בעמוד השדרה ומיתר לחץ דם, ואף המציא למשיבה אישורים רפואיים על כך. באישורים אלה נאמר, כי המערער אינו מתאים לעבודה ברכב כבד וכי ההגבלה התעסוקתית הינה לתקופה ממושכת. 4. בתחילת 1986 עבר המערער ניתוח, וחזר לעבודה באפריל 86', אולם על פי האישורים הרפואיים שהמציא למשיבה, חזר לעבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי ונקבע, כי יעסוק בהוראה עיונית וזאת כל עוד מצבו הרפואי ימנע ממנו לעסוק בהדרכה בעבודה מעשית ברכב כבד. (לענין זה הוצג מכתבו של מר גוטליב, מנהל המחלקה לכח אדם במשרד העבודה והרווחה מיום 4.4.86 שצורף לתצהירו של מר גוטליב וסומן נ/5 וכן ת/20). על פי פניית מר גוטליב הועמד המערער בפני ועדה רפואית מחוזית ומסקנת הועדה היתה, כי המערער יכול להמשיך לעבוד בתפקידו. המערער ערער על ההחלטה לאחר שמסקנותיה נמסרו לו על ידי מר גוטליב וטען, כי אינו יכול להמשיך לעסוק בתפקידו על פי חוות דעת רפואיות וכן פירט, כי למעשה מזה שנתיים ימים אינו ממלא אחר התפקיד שלשמו התקבל לעבודה במשיבה. ואמנם, ועדה רפואית מרכזית (עליונה) קבעה במסקנתה לאחר ישיבה מיום 26.10.87, כי יש הצדקה רפואית לפרישתו של המערער משרות המדינה כמורה לנהיגה, אך קבעה כמו כן, כי אחוזי הנכות הסופיים הינם 18% וכי הפרישה בגין אותה סיבה שבגללה הוגבלה בכניסתו לשרות (נספח יג' לתצהירו של מר גוטליב) (להלן - הועדה הראשונה). 5. ביום 16.5.88 התכנסה ועדה רפואית מרכזית נוספת וקבעה, כי יש הצדקה לפרישת המערער מן השרות בתפקידו כמורה לנהיגה. ועדה זו פסקה לתובע 28% נכות בגין שני סעיפי ליקוי שפורטו בהחלטתה תוך ניכוי 10% נכות בגין מצבו הקודם של המערער שבגינו הוגבלה כניסתו לתפקיד. הועדה מציינת, כי הפרישה הינה בגין אותן הגבלות שבגללן הוגבלה בכניסתו לשרות אלא שחלה החמרה במצבו ולדעתה, קיים קשר סיבתי בין ההגבלה בכניסה וההגבלה ביציאה מן השרות. (להלן - הועדה השניה). 6. המערער נתן הסכמתו לפרוש מן השרות על פי מכתב מיום 17.6.88 (נספח יד' לתצהירו של מר גוטליב) ובתנאי כי יקבל פיצויים מוגדלים וחודשי הסתגלות מירביים הניתנים לעובדים שפורשים מן השרות מחמת צמצומים. בקשתו התקבלה. ב- 21.7.88 נשלחה למערער על ידי מנכ"ל משרד העבודה והרווחה הודעה על "סיום שירות" ב- 31.8.88. למערער אושרו פיצויי פיטורין מוגדלים בשיעור 150% וכן 3 חודשי הסתגלות בסך כולל של 32,860 ₪. בהודעה על סיום השרות נאמר, כי הפסקת העבודה נובעת מ"פיטורים מסיבות אירגוניות". הודעה על סיום שרות בגין פיטורים מסיבות ארגוניות אושרה על ידי רשויות המשיבה (ת/6) והמערער זוכה בפיצויי פיטורים לפי הוראות התקש"יר בס' 83.62 ובתנאים שפורטו במכתב פרישתו. המערער חזר לאחר תקופה לעבוד כבוחן במשרד התחבורה, אך עבודתו הופסקה ביום 30.4.95 עקב אי הארכת החוזה המיוחד על פיו עבד (תצהיר התובע ונספח ת/18). 7. המערער פנה ביום 27.4.94 אל המשיבה וביקש לקבל גימלאות על פי חוק הגימלאות כעובד שפרש מטעמי בריאות, ללא כל קשר להגבלה שצויינה בעת כניסתו לשירות וללא הפחתה באחוזי נכות בגין מצב קודם. משנענה בשלילה, הגיש ביום 23.7.95, תביעה לבית הדין האזורי בה טען כי הפסקת עבודתו נבעה למעשה ממצב בריאות לקוי ולא בגין פיטורים מסיבות אירגוניות והינו זכאי לגמלה בנסיבות פרישה אלה. המערער טען בתביעתו כי מסקנות הועדה הראשונה והועדה השניה לא הובאו לידיעתו על ידי מר גוטליב בטרם נתן הסכמתו לפרישה מהשרות בתנאים שפורטו בנספח יד'. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער בהעדיפו את גירסת המשיבה, לפיה - ידע המערער היטב בעת פרישתו על מסקנות הועדות הרפואיות, ובשל כך - ועקב תנאי הפרישה הטובים - הסכים לפרישה. פסק הדין אף קבע כי המערער לא הוכיח שמדובר בפיטורים מטעמי בריאות ולא הוכיח כי פוטר מעבודתו ועל כן - לא הוכח כי במועד פרישתו ובנסיבות פרישתו היה זכאי לגימלאות לפי חוק הגימלאות. 8. טענות המערער בערעור שבפנינו א. המערער טוען כי פוטר באופן ששירותו נושא זכות לגימלה על פי חוק הגימלאות. ב. שתי החלטות הועדות הרפואיות כלל לא הובאו לידיעתו של המערער, והוא הוטעה על ידי מר גוטליב, מנהל משאבי אנוש. עקב הטעיה זו - הסכים לפרוש כנגד תשלום פיצויים מוגדלים ומענק. ג. הועדה הרפואית העליונה לא היתה מוסמכת לקבוע כי יש קשר סיבתי בין המגבלה הרפואית שבגינה הוגבלה זכות המערער לגימלה עם כניסתו לשירות המדינה (לפי ס' 94 לחוק הגימלאות) לבין המגבלה הרפואית שבגינה יש הצדקה כי יפרוש. ד. מדובר בזכויות הנובעות מדיני הזכויות הסוציאליים שהתובע לא יכול לוותר עליהם. 9. טענות המשיבה בערעור שבפנינו א. המערער פרש בהסכמה וקיבל פיצויי פיטורין מוגדלים לנוכח הנסיבות בהן נקבע על ידי הועדות הרפואיות כי אינו זכאי לגימלה. ב. מסקנות הועדות הרפואיות הובאו לידיעתו של המערער ועל יסודן קיבל החלטתו. המערער עצמו ביקש לפרוש למרות שלא היתה מניעה כי ימשיך לעבוד בתפקידים המתאימים למצב בריאותו. ג. הקביעה בדבר קשר סיבתי בין המגבלה הרפואית בעת כניסתו לעבודה לבין המגבלה בעת פרישתו, היא קביעה רפואית המצוייה בסמכות הועדות הרפואיות, וקביעה זו הפכה חלוטה משלא הוגש עליה ערעור מתאים במועד. ד. תביעתו של המערער הוגשה מלכתחילה לאחר עבור כ- 7 שנים ממועד פרישתו ו"ערב התיישנותה", ויש לדחות את הערעור בשל שיהוי והתנהגות שבחוסר תום לב. 10. ובאשר לדעתנו חוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), התש"ל - 1970 (להלן - חוק הגימלאות), קובע מי זכאי לקיצבת פרישה ובאילו תנאים. הסעיפים הרלבנטיים לענייננו הם סעיפים 15(2) - 15(4) וסעיף 17(2) לחוק הקובעים: "15(2) - מי שפוטר לאחר עשר שנות שירות מסיבת מצב בריאות לקוי כשדרגת נכותו היא 25% או יותר; 15(4) - מי שפוטר לאחר עשר שנות שירות מסיבה אחרת וכו'... 17(2) - עובד רשאי לצאת לקיצבה ... לאחר ששירת עשר שנים, אם הגיע לגיל ששים או אם ועדה רפואית קבעה כי בגלל נכותו אין הוא מסוגל לעבוד בשירות המדינה;". 11. סעיפים 15(2) - 15(4) לחוק הגימלאות דורשים כתנאי מוקדם לזכות לגימלה כי העובד פוטר. השאלה אם פוטר המערער שנוייה במחלוקת ונדון בה להלן. סעיף 17(2) לחוק מאפשר יציאה לקצבה לפי רצון העובד לאחר 10 שנות שירות, אם קבעה ועדה רפואית כי העובד אינו מסוגל לעבוד כלל בשרות המדינה בגלל נכותו. 12. במקרה דנן, אין חולק כי המערער התקבל לשירות המדינה בידיעה כי קיימת מגבלה לפיה שירותו לא ישא גימלה על פי הקבוע בס' 94 לחוק הגימלאות. סעיף זה קובע: "94(א) עובד אשר הועדה הרפואית, או רופא בשירות המדינה ששר הבריאות מינהו לכך, קבעו בשעת קבלתו לשירות היה מצב בריאותו לקוי, ובגלל זה הותנה כי שירותו לא ישא זכות לגימלאות (להלן - הגבלת זכות הגימלה) - יחול חוק זה עליו, על אף המותנה, אם שירת חמש-עשרה שנה, יהא גילו אשר יהא, או אם הגיע לגיל 60 אחרי עשר שנות שירות; וכן יחול חוק זה על שאיריו, על אף המותנה, אם נפטר אחרי עשר שנות שירות. (ב) 'קבלה לשירות', לענין סעיף זה - למעט קבלה על פי הרשאת העבודה לפי סעיף 38 לחוק המינויים. (ג) קביעת ועדה רפואית או רופא לפי סעיף זה, כי מצב בריאותו של עובד לקוי, יכול שתהא כללית או לגבי ליקוי או פגם מסויים בלבד; היתה הקביעה לגבי ליקוי או פגם מסויים בלבד, לא תותנה הגבלת זכות הגימלה של העובד אלא למקרה של פרישה עקב הליקוי או הפגם האמור." 13. המערער טען בפנינו, כי החלטות הועדות המרכזיות בדבר סעיפי הליקוי בגינם הוענקה לו נכות הן החלטות מוטעות, וכי טעו הועדות באשר למסקנה בדבר הקשר הסיבתי בין המגבלה הבריאותית בעת כניסתו לשירות, לבין המגבלה הבריאותית בעת פרישתו. יש לציין, כי ההליך שבפנינו וכן זה שהיה בפני בית הדין האזורי, לא היה הליך של ערעור על החלטות הועדות הרפואיות. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי אין לדון כלל בטענה זו, וכי גם אילו היתה למערער זכות ערעור הרי זו חלפה זה מכבר. 14. ס' 97 לחוק הגימלאות קובע מנגנון להשגה על הממצאים הרפואיים שנקבעו בועדה הרפואית והוא: ערר לועדה רפואית לעררים המתמנית על ידי משרד הבריאות. תקנות שירות המדינה (גימלאות) (ערר על החלטת ועדה רפואית) התשכ"ט - 1968 קובעות, כי יש להגיש את הערר תוך 60 יום מיום שליחת החלטת הועדה הרפואית. המערער לא הגיש ערר כאמור גם כאשר על פי גירסתו שלו, כבר נודע לו על הממצאים (בשנת 93'). החלטות הועדות הרפואיות הפכו סופיות משלא הוגש עליהן ערעור במועד. אותן ועדות קבעו כי המערער לא היה זכאי לגימלה לאור הוראות ס' 94 לחוק הגימלאות. 15. גם אילו היה מקום לדון בהחלטות הועדות הרפואיות, הרי אין לכך כל נפקות במקרה דנן. המערער טוען כי לועדות הרפואיות אין סמכות לקבוע קביעות לענין הקשר הסיבתי בין המגבלה הרפואית בגינה הופנה לועדה לבין המגבלה בגינה הוגבלה זכותו לגימלה בכפוף לסעיף 94 לחוק הגימלאות, עת נתקבל לשירות המדינה. לטענות אלה היה משקל אילו קבעה הועדה כי יש הצדקה לפרישת המערער מן השרות בכל תפקיד שהוא, והמשיבה היתה נאלצת לפטר את המערער מסיבות בריאות. יש לציין כי שתי ועדות מרכזיות (עליונות) שהתכנסו בעניינו של המערער לא קבעו כי הוא אינו מסוגל לעבוד כלל בשרות המדינה, אלא הגבילו אותו רק באשר לתפקיד של מורה לנהיגה. המשיבה טענה כי מבחינתה יכול היה המערער לעבוד אצלה בתפקידים המתאימים למגבלתו הרפואית שאינם תפקיד של מורה לנהיגה. המערער עצמו בחר לסיים שירותו. אשר על כן, גם תנאי סעיף 17(2) לחוק אינם מתקיימים בעניינו. המערער לא פוטר מסיבות בריאות (בענין סעיף 15(3) לחוק) ולפיכך לא היה זכאי לגימלה אפילו לא היה נקבע קשר סיבתי כאמור. 16. האם פוטר המערער על ידי המשיבה או שמא פרש מרצונו? כאמור לעיל, טענה המשיבה כי המערער לא פוטר משרותו אצל המשיבה, לא מסיבות בריאות ולא מסיבות ארגוניות. הועדות הרפואיות שדנו בעניינו לא פסלו את המערער מלשרת אלא בתפקיד מורה לנהיגה. המשיבה טענה כי הפניה לנציבות שירות המדינה מיום 21.6.88 - נספח טז' לתצהירו של מר גוטליב, העד מטעם המדינה, נעשתה אך על מנת לסייע למערער ולזכותו בתשלום שוה ערך לפיצויי פיטורין מוגדלים ובמענק, ולפיכך אין להיתלות בכך שבפניה זו ובמסמכים פורמליים אחרים צויין כי סיבת הפסקת העבודה הינה פיטורין. כטענת המשיבה - המערער הוא זה שביקש ויזם את הליך סיום השירות. מבחינת המשיבה יכול היה המערער להמשיך ולשרת בתפקידים אותם ביצע תקופה ארוכה, במשך כשלוש שנים לפי הפרישה. סיום שירותו של המערער אצל המשיבה נעשה בתמורה לקבלת פיצויים מוגדלים ומענק, וזאת לבקשת המערער, במסגרת הסכם בינו לבין המשיבה, ותו לא. טענות אלה נתקבלו על ידי בית הדין האזורי תוך העדפת גירסת המשיבה על פני גירסת המערער, ואין ערכאת הערעור יכולה להתערב בקביעה הנשענת על התרשמות אישית מהצדדים. 17. בית הדין האזורי קבע כי מתצהירו של מר גוטליב ומהחקירות שהתנהלו בבית הדין האזורי עולה שהמערער סיים שירותו בהסכמה, במסגרת הסכם לקבלת תשלום שוה ערך לפיצויי פיטורין מוגדלים ולמענק, ולא פוטר על ידי המשיבה כטענתו. 18. בית הדין האזורי העדיף את גירסתו של מר גוטליב: מר גוטליב העיד והצהיר בבית הדין האזורי כי הוא עצמו הביא את מסקנות הועדה הרפואית המרכזית הנ"ל לידיעתו של המערער, במסגרת שיחה ביניהם, ואף הסביר לו כי על פי מסקנות הועדה - אין המערער רשאי לשרת בשרות המדינה אך כמורה לנהיגה, אולם אינו פסול מלשרת בכל תפקיד אחר. מר גוטליב אף הצהיר, כי במסגרת אותה שיחה, נוכח לדעת כי המערער אינו מרוצה מהחלטת הועדה וגם מההצעה להמשיך לעבוד בתפקידים שאינם דורשים מאמץ פיזי והמתאימים למגבלתו הרפואית. באותה מועד ביקש המערער ממר גוטליב לבחון את עניינו פעם נוספת מול הועדה הרפואית. בעקבות פגישה עם דר' קחל, ראש המחלקה הרפואית לעובדי המדינה, סוכם כי עניינו של המערער יובא שנית בפני ועדה רפואית מרכזית. (סעיף 2(ט) לתצהירו של מר גוטליב). בינתיים, עוד בטרם נתקבלו מסקנות הועדה הנ"ל, הודיע המערער למר גוטליב על רצונו לסיים שירותו תמורת תשלום שוה ערך לפיצויי פיטורין מוגדלים ולמענק, כפי שמשלמים לעובדים הפורשים במסגרת פיטורי צמצום. (ראה סעיף 2(י) לתצהירו של מר גוטליב ונספח יד' לתצהיר זה). 19. בהתאם לכך פנה מר גוטליב לנציבות שירות המדינה וביקש אישור לתשלום הפיצויים המוגדלים והמענק. ראה נספח טז' לתצהירו של מר גוטליב. עם קבלת אישור הנציבות הוצאה למערער הודעה על סיום שירות ורק לאחר מכן נתקבלו מסקנות הועדה הרפואית השניה שהתקיימה בעניינו של המערער בעקבות השיחה עם דר' קחל. ועדה זו שינתה את אחוזי הנכות של המערער, אך גם היא קבעה כי קיים קשר סיבתי בין שתי המגבלות לפי סעיף 94 לחוק הגימלאות. 20. מר גוטליב, אשר עדותו הועדפה על ידי בית הדין האזורי כעדות מהימנה, הצהיר במפורש בסעיפים 2(יא) ו- 2(יד) לתצהירו, כי סיום שירותו של המערער אצל המשיבה היתה לבקשתו ומיוזמתו של המערער, ומבחינת המשיבה יכול היה המערער להמשיך לעבוד אצל המשיבה בתפקידים התואמים את מצבו הרפואי, בהם הועסק כשנתיים וחצי לפי פרישתו. מנספח ו' לתצהירו של מר גוטליב עולה, כי כאשר נדונה סוגיית צמצום כוח האדם בביה"ס לתחבורה אשדוד, לא רק שלא הוחלט על פיטורי המערער במסגרת זו, אלא שהוחלט כי הוא יעבוד כסדרן עבודה ובכך יחליף עובד אחר שיפוטר. באופן זה בוטלה כבר אז משרתו של המערער כמורה נהיגה. השווה, בענין זה האמור בסעיף א(2) לנספח ו' הנ"ל, לפי המשרה שבוטלה הינה משרדה מספר 534/031, הזהה לזו שצויינה בנספח טז' לתצהירו של מר גוטליב כמשרה שבוטלה תמורת קבלת האישור לתשלום שוה ערך לפיצויי פיטורין מוגדלים ולמענק. על פי נספח יד' לתצהירו של מר גוטליב, הודיע המערער על הסכמתו לסיים שירותו תמורת פיצויים מוגדלים ומענק. ונספח טו' לתצהירו של מר גוטליב הוא אישור המשיבה על סיום עבודת המערער ובו נאמר: "אנו מאשרים בזה כי מר אהרון מילשטיין בהתאם לבקשתו, מסיים את שירותו בממשלה עם תום שנת הלימודים...". (ההדגשה הוספה). 21. המערער ניסה לטעון כי סיום עבודתו תואר על ידי מר גוטליב כ"פיטורים". לענין זה קיים הסבר סביר של המשיבה כי בפנייתו של מר גוטליב לנציבות שרות המדינה (נספח טז' לתצהירו) תיאר מר גוטליב את נסיבות פרישתו של המערער כפיטורין וזאת, על מנת להשיג אישור לתשלום אותו ביקש המערער, מתוך רצון להיטיב עימו. מר גוטליב אף העיד בתצהירו, כי כתב לנציבות שרות המדינה שהנסיונות לשלב את המערער בעבודות המתאימות למצבו הרפואי לא עלו יפה, כאילו הדבר נובע מאילוצי המשיבה ולא בשל רצון המערער (כפי שהיה המצב לאשורו). הסכמתו של מר גוטליב להגדיר את נסיבות סיום שירותו של המערער כפיטורין נבעה אך ורק מנכונותו להעתר לבקשת המערער, אשר הביע חוסר רצון להמשיך ולעבוד אצל המשיבה בתפקידים שהוצאו לו ובהם שירת תקופה ארוכה בטרם סיים שירותו, ולבקש עבורו אישור לתשלום שוה ערך לפיצויי פיטורין מוגדלים ומענק הניתנים לפורשים במסגרת פיטורי צמצום. למעשה, היוזמה לפרישה מהשירות היתה של המערער ולא של המשיבה. ראה דבריו של מר גוטליב בסעיף 2(יא) סיפא לתצהירו בנוגע לצורך בשכנוע הנציבות בדבר העדר תפקיד מתאים. 22. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא פוטר מעבודתו אצל המשיבה, אלא פרש בהסכמה. קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות, ומבוססת על התרשמות בית הדין ממהימנות הצדדים. על פי הראיות בתיק - ידע המערער על תוצאות הועדה הרפואית המחוזית, שכן הוא פנה בערעור עליה לועדה רפואית מרכזית, (ראה עדות מר גוטליב, בסעיף 2(ז) ובנספח יב' לתצהירו). כמו כן ברור מחומר הראיות כי המערער ידע גם על תוצאות הועדה הרפואית המרכזית שהתכנסה בפעם הראשונה, שכן הוא הופיע בפני הועדה המרכזית שהתכנסה בפעם השניה (ראה נספח ת/11 לתצהיר התובע בפני בית דין האזורי) ואין זה סביר כי לא ידע על המסקנות של הועדה המרכזית הראשונה. באשר למסקנת הועדה המרכזית השניה מיום 16.5.88 - הרי שהמערער ביקש לסיים שירותו בטרם נתקבלו מסקנותיה. (ס' טו(3) לתצהירו של מר גוטליב), ולכל הדיעות - כבר בשנת 93' קיבל המערער, את מסקנות הועדה השניה אך לא ערער עליהן. באשר למהימנות הצדדים - קבע בית הדין האזורי כי הוא מעדיף את גירסתו של מר גוטליב על פני גירסת המערער. כבר נפסק רבות על ידי בית דין זה כי אין הוא מתערב בשיקולי קביעת מהימנות על ידי הערכאה אשר שמעה את העדים והתרשמה מהם באופן ישיר. 23. לאור האמור לעיל אנו קובעים כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי המערער לא פוטר מעבודתו אצל המשיבה, וכי פרש בהסכמה כנגד קבלת פיצויים. אנו דוחים איפוא את טענות המערער כי פוטר מעבודתו אצל המשיבה. 24. יש לדחות איפוא את ערעורו של המערער מכמה טעמים: על פי חוק הגימלאות לא היה המערער זכאי לגימלה, שכן - כפי שכבר קבענו לעיל, המשיבה לא פיטרה את המערער אלא המערער הוא זה שהביע רצונו לסיים שירותו. המערער אף לא היה זכאי לפרוש לגימלה מסיבות בריאות, שכן הועדה הרפואית לא קבעה כי יש הצדקה לפרישתו משרות המדינה בכלל, אלא רק בתפקיד מורה לנהיגה. גם אילו היה הדבר כן - לא היה המערער זכאי ממילא לגימלה בשל קביעת הועדה בדבר הקשר הסיבתי בין המגבלות הבריאותיות על פי ס' 94 לחוק הגימלאות. (קביעה אשר - כאמור לעיל - הפכה חלוטה). 25. בהקשר זה יובהר, כי כפי שהוסבר לעיל, המערער לא זכאי לגימלה, שכן הוא לא פוטר ולא פרש מסיבות בריאות ולא מסיבות ארגוניות. לפיכך לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 15 לחוק הגימלאות. המערער לא יכול היה לפרוש מיוזמתו לגימלה, לפי סעיף 17(2) לחוק הגימלאות, שכן הועדה הרפואית לא קבעה כי יש הצדקה לפרישתו משרות המדינה בכל תפקיד שהוא, אלא רק בתפקיד מורה נהיגה. 26. המערער טען בסיכומיו כי - גם אם הסכים לפרישתו, הרי הוא זכאי לגימלאות כיוון שאינו יכול לוותר על זכות הקבועה בחוק מגן. כבר קבענו לעיל כי למערער לא היתה זכות לגימלה בנסיבות פרישתו ועקב החלטות הועדות הרפואיות אשר הפכו חלוטות. היעדר זכות זו מעוגנת בהוראות חוק הגימלאות, ועל כן - יש לדחות את טענת המערער לפיה "ויתר על זכות הקבועה בחוק מגן". חוק הגימלאות הינו חוק בתחום הבטחון הסוציאלי לעובדי המדינה, אך הזכויות על פיו קמות רק בהתמלא תנאי החוק. 27. זה המקום להתייחס לטענת חוסר תום הלב שהעלתה המשיבה בתוספת לסיכומיה. אכן, המערער, אשר פרש ביום 31.8.88, הגיש תביעה לבית הדין כמעט כעבור שבע שנים (ביום 23.7.95). כאמור לעיל, קבע בית הדין האזורי כי עוד לפני פרישתו ידע המערער על מסקנות אלה וערך את השיקולים הנוחים לו לפני שהחליט לפרוש. גם מדברי המערער עצמו עלה כי מסקנות הועדות הרפואיות נודעו לו בשנת 93'. הגשת תביעה לבית הדין "ערב ההתיישנות", כאשר המערער "ישן על זכויותיו" במשך כמעט שבע שנים, יש בה משום חוסר תום לב. עם זאת - נדחה ערעור זה לא בשל חוסר תום הלב אלא מסיבות ענייניות כאמור לעיל. 28. הערעור - נדחה, למעט - בנושא ההוצאות. 29. בית דין זה כבר פסק כי בדרך כלל אין לחייב גימלאי המבקש לממש את זכויותיו באשר לגימלתו, בהוצאות משפט (ראה עע 600015/98 שמואל דורנר נ' הממונה על תשלום הגימלאות, עבודה ארצי לג' (8) 25). לפיכך - אנו מחליטים לבטל את ההוצאות שנפסקו לזכות המשיבה בבית ; הדין האזורי, ואין צו להוצאות בערעור זה. רפואהשירות המדינה