פסק דין 1. לפנינו תביעה לביטול פיטורי התובע, על כל המשתמע מביטול זה. כמו כן מבקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשים, קרנות וזכויות בסך של 50,000 ₪, ו-100,00 ₪ בגין הנזקים הכבדים שגרמה לו הנתבעת, עקב היחס המזיק והמשפיל שנהגה כלפיו מאז החל נגדו הליך הפיטורים. 2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כפי שהן עולות מחומר הראיות: א. המבקש עבד במועצה הדתית ירושלים מינואר 1991, תחילה כדיין, ומאז 1994 כמנהל אגף הנישואין, אב בית דין לממונות ואחראי על עריכת פסקי דין בבית הדין לממונות ופרסומם (נספח א-7 לתצהיר התובע). ב. ביום 2.11.99 פנה התובע לבית דין צדק בבני ברק, ולבקשתו ניתן צו מניעה האוסר על ה"ה רלב"ג ופולק לשנות את תנאי עבודתו (נספח ב' לתצהיר התובע). ג. ביום 3/11/99 נשלח אל התובע מכתב חתום בידי מנהל המנגנון של המועצה הדתית ירושלים (להלן -המועצה), ובו הודע לו כי הנהלת המועצה החליטה על הפסקת עבודתו מיום 5/12/99, וכי ההנהלה מוותרת על שירותיו בתקופת ההודעה המוקדמת (נספח ג' לתצהיר התובע). ד. ביום 14.11.99 הוצא ע"י הרב מתתיהו שרם צו מניעה "נגד הנהלת המועצה והיו"ר הרב רלב"ג, לעכב את הפיטורים של הרב לוין באופן עקרוני" (נספח ד' לתצהיר התובע). ה. החלטה זו בוטלה ע"י בית הדין הרבני הגדול בירושלים ביום 25.11.99 (נספח ו' לתצהיר התובע). לאחר מכן המשיכו הצדדים להתדיין בערכאות הנ"ל. ו. ביום 4.11.02 הגיש התובע לבית דין זה בקשה למתן צו מניעה ארעי, האוסר על הנתבעת למנוע ממנו את ביצוע תפקידיו במסגרתה, כאב"ד לענייני ממונות וקביעת יהדות, וכמנהל אגף הנישואין, והמורה לה לאפשר לו לבצע את עבודתו כבעבר. כמו כן התבקש בית-הדין ליתן צו האוסר על הנתבעת לפגוע בתנאי עבודתו, שכרו וזכויותיו של התובע, והמורה לנתבעת לשלם לו את שכרו מאז הפסקת עבודתו ו/או פיטוריו בחודש נובמבר 1999, וליתן צו האוסר על איוש תפקידיו ו/או משרתו, עד למתן פסק דין סופי בתביעתו. ז. ביום 24.11.02 נדחתה הבקשה הנ"ל בשל השיהוי הרב בהגשתה. ח. בחודש 11/99 הועברו לחשבונו של התובע פיצויי פיטורים בסך של 108,531.9 ₪ (נספחים ז' ו-ט' לתצהיר הרב רלב"ג). 3. ואלה טענות התובע: א. התובע פוטר רק מתפקידו כמנהל אגף הנישואין, ולא מתפקידו כדיין. ב. התובע פנה לדין תורה כדי לבלום את הליך פיטוריו השרירותיים והבלתי חוקיים. עד לשלב האחרון השלתה הנתבעת את התובע כאילו בדעתה לדון עמו בדין תורה. בנסיבות אלה יש לדחות את טענת הנתבעת כי התובע השהה את את תביעתו. ג. התובע עשה את עבודתו במסירות, בנאמנות ובאופן מקצועי. בתצהירי הנתבעת ובכתב ההגנה אין שום נתון ושום מקרה מסויים שיש בו משום הטלת דופי בעבודת התובע ובהתנהגותו. טענות הנתבעת בעניין זה לא הוכחו, ונתגלו סתירות רבות בעדויות עדיה. ד. לתובע לא נערך שימוע, ולא נתקבלה הסכמת ועד העובדים לפיטוריו, כנדרש בהסכם הקיבוצי החל על הצדדים. כמו כן, אם סברה הנתבעת כי התובע עשה את המעשים המיוחסים לו, היה עליה לפנות לבית הדין למשמעת, כאמור בחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן - חוק שירות המדינה (משמעת)). ה. הנתבעת לא הבהירה מה היה מעמדם של ה"ה רלב"ג ופולק בעת פיטורי התובע. פיטורי עובד במועצה דתית צריכים להתקבל במליאת המועצה ושם בלבד, אלא אם פוזרה המועצה והתמנתה ועדה ממונה. ה"ה רלב"ג ופולק לא הציגו עצמם כוועדה ממונה, ומדו"ח ועדת החקירה (ת/1) עולה כי במועד הרלבנטי לפיטורי התובע לא היה כל גוף סטטוטורי ובעל סמכות לעשות זאת, מלבד מליאת המועצה. ו. החדרת פיצויי הפיטורים לחשבונו של התובע הינה מעשה אסור ופסול. ניתן לראות סכום זה כתשלום עבור שכר. על פי כל דין אין כל אפשרות שפלוני יעשה מעשה חד צדדי בלתי מוסכם, ויבקש לראות זאת כאילו נעשתה פעולה שיש לה תוקף משפטי כלשהו. 4. מנגד טוענת הנתבעת טענות אלה: א. חלפו שלוש שנים מאז שהופסקה עבודת התובע, ועד שהגיש את תביעתו לבית דין זה. כמו כן הקים התובע בית דין משלו. בנסיבות אלה, וכאשר חלפו 5 שנים מאז פיטוריו, יש לדחות את תביעתו להחזירו לעבודה מחמת שיהוי, ומשום שקיבל את פיצויי הפיטורים ולא החזירם. ב. בכתב התביעה לא הועלו הטענות כי ועד העובדים לא נתן הסכמתו לפיטורי התובע, וכי הנהלת המועצה הדתית לא קיבלה החלטה על פיטוריו. על כן טענות אלה אינן ראויות להישמע, ואי העלאתן מלמדת שאין בהן אמת. ג. אין לתת משקל לעדויותיהם המגמתיות של עדי התובע מר קולודצקי ומר נמני. ד. יש לקבל את עדויותיהם של הרבנים רלב"ג ופולק, ולקבוע על פיהן כי לתובע ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיו, כי היתה התייעצות עם ועד העובדים כנדרש בהסכם העבודה, וכי פיטוריו של התובע נעשו רק מתוך סיבות ענייניות, בהתחשב בחומרת מעשיו, ובמקום הרגיש שבו כיהן באותה עת. 5. שימוע כאמור לעיל קיבל התובע מכתב פיטורים ביום 3/11/99. בתצהירו הצהיר התובע כי לפני קבלת מכתב הפיטורים לא זומן לדיון בפני פורום כלשהו, או לבירור בעניין הקשור בפיטוריו (סעיף 10 לתצהירו). בחקירתו הנגדית חזר התובע ואישר את גרסתו כי פוטר על אתר, ולא נערך עמו בירור כלשהו קודם לכן (ע' 16-15). בסעיף 34 לתצהירם של ה"ה רלב"ג ופולק נכתב כי: ”המבקש נקרא על ידינו לדיון בעניינו וניתנה לו אפשרות להשמיע את טיעוניו ולאחר שהבטיח וחזר והבטיח שיחדל מהמעשים והפרסומים שנעשו על ידו, חזר ופעל נגד המועצה הדתית ונגד מי שעומד בראשה” ואולם מחומר הראיות שהוצג לפנינו, ואף מעדויותיהם של ה"ה פולק ורלב"ג עולה כי דיון מעין זה לא התקיים בסמוך למועד פיטורי התובע. בחקירה הנגדית נשאל הרב פולק: ”ש. למה לא יזמת פגישה בירור בין הרב מאשש יחד עם הרב פולק, הרב רלבג והתובע. ת. אני ישבתי עם התובע, ואמרתי לו שאני מדבר בשם ההנהלה ורוצה לשמוע אותך, ומבחינתי זה אפילו שימוע, ושאלתי אותו אז, ואמרתו לו שאני מוכן לעשות ישיבה עם כולם, הרב מאשש ורלב"ג, והוא אמר לא, לא צריך, הכל יהיה בסדר” (ע' 52 ש' 22/18). דבריו אלה של העד אינם עולים בקנה אחד עם האמור בסעיף 34 לתצהירו, שם נכתב כי התובע נקרא לדיון בנוכחות שני המצהירים, וניתנה לו אפשרות להשמיע את טענותיו. מדברי הרב פולק בעדותו עולה כי דיון כזה לא התקיים. לפיכך מעדיפים אנו את גרסת התובע כי מעולם לא זומן לבירור או לשימוע. 6. בעניין זכות השימוע חזר בית הדין הארצי לעבודה ופסק כי: ”זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להלן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו (לעניין זה ראו: שק"ם בע"מ - אפרים גרינברג, פד"ע 141, 143). עד כאן הזכות וממנה נובעת החובה המוטלת על המעביד - להציג את הטענות המופנות כלפיו, את השאלות שעלו בעניינו אשר יש בהן כדי להשפיע על מקבל ההחלטה. כל זאת, בפתיחות, בהגינות ובתום לב מבלי לכחד דבר מן העובד. דרכי קיומו של השימוע נקבעו זה מכבר. יכול שייעשה בכתובים ויכול שיתקיים בפני מי שהוסמך לכך. עיקרו של דבר בחובתו של המעביד ליתן דעתו לטיעוניו של העובד ולשמוע אותם בלא פניות, בלב נקי ובנפש חפצה, קודם שתיפול ההחלטה הסופית העשויה, לא אחת, להיות בלתי הדירה ומכרעת לגביו” (ע"ע 1349/01 ופא אסחאק - מ"י, לא פורסם). זכות טיעון, כמפורט לעיל, לא ניתנה לתובע. גם אם התקיימו עמו שיחות שונות במהלך תקופת עבודתו, אין מדובר בשימוע. מרכיבי חובת השימוע פורטו בספרו של י. זמיר "הסמכות המנהלית" כדלהלן: ”ניתן לפצל את חובת השימוע למרכיבים, שמידתם וצורתם עשויות להשתנות, כאמור, ממקרה למקרה. ואלה המרכיבים העיקריים: ראשית, השימוע צריך להתקיים בפני הרשות המוסמכת; שנית, הרשות חייבת לתת הודעה על מהות העניין הנדון על ידה; שלישית, היא צריכה להקצות די זמן לצורך הכנת הטיעון; רביעית, חובתה לאפשר לטוען, או לבא-כוחו, להציג בפניה הן את טענותיו והן את ראיותיו; וחמישית, במקרים מסויימים עליה להתיר גם חקירת עדים.” (כרך ב' בע' 813). מכאן, שהיה על הנתבעת להודיע לתובע מבעוד מועד כי הוא מוזמן לשימוע בפני הרשות המוסמכת ולאפשר לו להתכונן לשימוע (שם, בע' 817). כמו כן היה על הנתבעת לקיים ישיבה שבה יפרטו בפני התובע את הטענות נגדו, ותינתן לו הזדמנות נאותה והוגנת להשמיע את טענותיו, שהרי מטרת השימוע אינה רק להציג בפני העובד את הטענות כלפיו, אלא לאפשר לו להזים טענות אלה, להביא תימוכין לגרסתו, ולנסות לשכנע את העומד להכריע בגורלו, שלטענות אין בסיס (דב"ע נו/31-3 מ"י - ד"ר בונה, ניתן ביום 26/9/96, לא פורסם). גם אם היתה שיחה כלשהי בין מר פולק לבין התובע, אין היא עונה על הדרישות המפורטות לעיל. למותר לציין כי לא הוצג בפנינו פרוטוקול של ישיבת שימוע וכד'. הרב פולק הדגיש בעדותו כי הנתבעת אינה מקיימת כלל ישיבות (ע' 70 ש' 21-18) ולא נרשמו פרוטוקולים (ע' 71 ש' 23-9). יש לקבל, אם כן, במלואה את טענת התובע כי לא נערך לו שימוע. 7. הסכמת הוועד בסיכומיו פירט התובע את ההסכמים החלים על יחסי העבודה בין הצדדים (סעיפים 13-14 לסיכומיו). הנתבעת לא חלקה על כך. על הצדדים חל הסכם קיבוצי כללי מיום 4.12.75, המחיל על עובדי המועצות הדתיות את חוקת העבודה של העובדים ברשויות המקומיות (נספח כ"ט לתצהיר התובע). סעיף 70 לחוקת העבודה קובע כי: ”פיטורי עובדים, חוץ מעובדים בתקופת נסיונם, ייעשו רק מסיבה מספקת ותוך הסכמה הדדית בין הרשות ובין ועד העובדים או מרכז הסתדרות הפקידים ובאין הסכמה עוברת ההכרעה לבוררות מוסכמת בהתאם לסעיף 84" (ההדגשה הוספה ד.פ.). בתצהירם של ה"ה רלבג ופולק שהוגש במסגרת הבקשה לסעד זמני, תואר הליך פיטוריו של התובע כדלקמן: ”ביום כ"ג חשוון תש"ס 2/11/99 התכנסנו בהנהלה החוקית של המועצה הדתית ירושלים כשעל סדר היום הפסקת עבודתו של המבקש, והחלטנו פה אחד - בחתימת שלושת חברי ההנהלה שכיהנו באותה עת, הרב רלב"ג, הרב פולק ומר נימני - לאחר התייעצות עם הרב הראשי לירושלים ועל דעתו, להפסיק את עבודתו של המבקש במועצה הדתית. במקביל נערך דיון עם ועד העובדים - ארגון עובדי המועצה הדתית - ונתקבלה הסכמה לפיטוריו של המבקש.” (ההדגשה הוספה ד.פ.). גם לדברים אלה לא נמצא ביסוס בחומר הראיות שהוצג לפנינו, הן לגבי התכנסות ההנהלה והן לגבי ההתייעצות עם ועד העובדים. מר קולודצקי הצהיר בתצהירו כי: ”הפסקת עבודתו של הרב לוין לא הובא לדיון בפני ועד העובדים של המועצה הדתית. לא התבקשנו לדון בעניין זה, לא קויים כל דיון ולא התקבלה כל החלטה על ידי ועד העובדים” (סעיף 5). דבריו אלה לא נסתרו בחקירתו הנגדית (ע' 31-34). יתר על כן, יו"ר הועד מר אוחנה אישר אף הוא בעדותו כי לא היה דיון כלשהו בוועד העובדים בעניינו של התובע. בניגוד לאמור בתצהירם של ה"ה רלב"ג ופולק, אמר מר אוחנה בעדותו כי איש לא פנה אל הוועד בעניין פיטורי התובע לפני שנכתב מכתב הפיטורים (ע' 37 ש' 3-4). לאחר שנכתב מכתב הפיטורים פנה יו"ר הוועד מר אוחנה לרב רלב"ג וביקשו לעכב את הפיטורים (נספח ח' לתצהיר הרב רלב"ג). מר אוחנה טוען כי לאחר מכן שוחח עם התובע, והציע לו הצעות שונות ובהן פניה לבית הדין לעבודה וכד', ואולם התובע לא נתן לו תשובה. לפיכך הודיע יו"ר הוועד לרב רלב"ג כי "אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים" (ע' 39 ש' 15-24). גרסת התובע בעניין זה הייתה שונה. לדבריו: ”יומיים לפני שהוגש לי מכתב הפיטורים נודע לי לראשונה על הכוונה לפטר אותי, זה נודע לי על ידי יו"ר ועד העובדים מר אוחנה חנניה שבא אלי כידיד באופן פרטי ולא נציג של יו"ר ועד העובדים, ואמר לי תדע לך שרלב"ג הכין לך מכתב פיטורים, ואני הייתי נדהם, ואני אוכל לעזור לך בתור ידיד להגדיל את הפיצויים. אמרתו לו תודה רבה על הסיוע שהוא רוצה לתת לי, אבל אני דוחה את הכל מכל וכל. לא ביקשתי את עזרת הועד כי לא ידעתי שהוועד עומד מאחורי הדברים, היה ברור לי שהוועד לא עומד מאחורי הפיטורים, אני שאלתי מיד את נציג הוועד את הרב זליג קולודצקי, האם ידוע לו שהוועד עומד מאחורי הפיטורים, שאם לא כן אין תוקף לפיטורים, הוא אמר לי מיד שלא, לא פנו לועד, ולא התקיים שום דיון ולא הייתה החלטה בוועד, ולכן הסקתי את המסקנה שבאופן חוקי אין תוקף לפיטורים.” (ע' 16). החלטה של גוף צריכה להיעשות ע"י מליאת אותו גוף בהחלטה של רוב חבריו, ולא ע"י חבר אחד על דעת עצמו. כאשר נדרשת בהסכם הקיבוצי הסכמת ועד העובדים לפיטורי עובד, יש להביא את השאלה בפני מליאת הוועד. לא ייתכן שחבר ועד בודד, גם אם מדובר ביו"ר הוועד, יקבל החלטות בשם הוועד, כאשר מי שהוסמך להחליט בשאלה אם יש להסכים לפיטורים אם לאו, הוא ועד העובדים. ברי שהסכמת חבר ועד אחד אינה הסכמת הוועד (ע"ע 300258/97 יהודית חנן - המועצה המקומית מנחמיה,פד"ע לז 645, 664, וראו גם דב"ע מז/135-3 שקם בע"מ - דורון, פד"ע יט 408). בענייננו, כעולה מעדויותיהם של התובע ושל ה"ה קולודצקי ואוחנה, לא דן ועד העובדים כלל בעניינו של התובע. יו"ר הועד החליט על דעת עצמו, אם בכלל, ובלא שהיתה לו סמכות לעשות כן. משלא נתקבלה הסכמת ועד העובדים לפיטורי התובע כנדרש, פוטר התובע שלא כדין ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי. 8. למי נתונה הסמכות לפטר את התובע? טוען ב"כ התובע כי פיטוריו של התובע לא נעשו על-ידי הגוף החוקי המוסמך לכך, והם בטלים מעיקרם (ע' 33-30 לסיכומיו). אין כל התייחסות לטענה זו בסיכומי הנתבעת. הנתבעת הציגה בפנינו פרוטוקול מישיבת ההנהלה מיום כ"ג חשון תש"ס 2/11/99, שם התקבלה החלטה על פיטורי התובע (נספח ז' לתצהיר הרב רלב"ג). בתצהירם של ה"ה פולק ורלב"ג נכתב כי ההנהלה החוקית של המועצה הדתית התכנסה וקיבלה החלטה על פיטורי התובע (ע' 8 לעיל). לגבי "התכנסות" ההנהלה, העיד הרב רלב"ג בניגוד לאמור בתצהירו, כי החלטות ההנהלה (לגבי מהותו של גוף זה ראו בהמשך) אינן מתקבלות בישיבות או ב"התכנסות" של כל הנוגעים בדבר, אלא בשיחות פרטניות שנערכות עם כל אחד מחברי ההנהלה בנפרד (ע' 69 ש' 26-18, ע' 70 ש' 13-1). יתר על כן, הרב רלב"ג הדגיש כי מעולם לא ישב בישיבת הנהלה עם מר נמני, שכן "זה מתחת לכבודי לדבר עם נמני" (ע' 70 ש' 12), וכי: ”אני 20 שנה הייתי במועצה. לא עשינו ישיבה שבמקום כולם חותמים, מי שלא רוצה לחתום על פרוטוקול של ההנהלה אז פירוש הדבר שהוא מתנגד” (ע' 70 ש' 22-20). משמע, שגם בעניין זה האמור בתצהירם של ה"כ רלב"ג ופולק, שניתן במסגרת הבקשה לסעד זמני, אינו נכון. יתר על כן, לאור האמור לעיל ספק אם ההחלטה על פיטורי התובע התקבלה כדין. זאת ועוד. בי"פ 4712, כ"ו בכסלו תשנ"ט 15/12/98 הודע על הרכב המועצה הדתית בירושלים. כעולה מסעיף 15 לדו"ח ועדת החקירה שמונתה על ידי השר לענייני דתות לפי סעיף 10ב(א) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971 (להלן - החוק), לבחינת תפקודה של המועצה הדתית ירושלים (ת/1), הודיע השר לענייני דתות על הרכבת המועצה הדתית פעם נוספת ביום 28.1.01 (י"פ התשס"א ע' 1444), ונקבע כי המועצה תהיה בת 11 חברים. לא הוצג בפנינו מסמך כלשהו המעיד על מינוי ועדה ממונה במועצה הדתית בירושלים על-ידי שר הדתות כאמור בסעיף 10.ב לחוק, בין שתי ההודעות הנ"ל, היינו בין התאריכים 15.12.98 ו-28.1.01. מכאן, שבעת פיטורי התובע ב-11/99, לא היה גוף סטוטורי המוסמך לפטר עובד, ולא כל שכן, מנהל אגף, פרט למליאת המועצה הדתית. 9. לא ברור גם מהו אותו גוף המכונה "הנהלה". בתצהירם הראשון של ה"ה רלב"ג ופולק נכתב כי בזמנים הרלבנטיים לענייננו כיהנו המצהירים כ"ממונים במועצה הדתית ירושלים" מטעם השר לענייני דתות (סעיף 1). בתצהירו של הרב רלב"ג, שניתן במועד מאוחר יותר, נכתב כך: ”אני משמש כיועץ במועצה הדתית בירושלים לאחר שכיהנתי כ- 18 שנה כיו"ר המועצה הדתית, ולאחר מכן כממונה מטעם השר לענייני דתות וכחבר ועדה ממונה. תפקידי במועצה הדתית בירושלים מתפרסים על כ- 21 שנה.” מדובר, כדברי ב"כ התובע, בתיאור מעורפל ומעומעם (סעיף 17.1 לסיכומיו), שלא ניתן להבין ממנו מה היה מעמדו של המצהיר בעת שפוטר התובע. בעדותו אמר הרב פולק כי שר הדתות מינה ועדה ממונה שחברים בה ה"ה רלב"ג, פולק ונמני באותה שנה שבה פוטר התובע, זאת משום שהמועצה לא התכנסה, אף כי לא פוזרה (ע' 44 ש' 26-17), וכי כל עוד המועצה לא התכנסה, אין לה תוקף חוקי (ע' 45). כאמור, לא הוצג לפנינו כתב מינוי או מסמך אחר כלשהו, המאשר את טענת הנתבעת כי בעת פיטורי התובע, היינו ב- 11/99, נוהלה המועצה על-ידי ועדה ממונה. סעיפים 6 ו- 10.ב לחוק שירותי הדת היהודיים, קובעים כי: ”6. (א) השר לענייני דתות יחדש את ההרכב של כל מועצה בהתאם לסעיפים 2 עד 5 עד תום ששה חודשים מיום בחירת המועצה של הרשות המקומית. (ב) הודעה על ההרכב החדש תפורסם ברשומות. (ב1) מועצה תכהן עד יום חידוש הרכב כאמור בסעיף קטן (א) או עד תום ששה חודשים מיום בחירת המועצה של הרשות המקומית, לפי המוקדם. (ב2) לא חודש הרכב המועצה עד המועד הקבוע בסעיף קטן (א), ימנה השר צוות בין שני חברים, מתאימים, שימלאו את התפקידים שאותם מוסמכת המועצה למלא לפי חוק זה (בסעיף זה - הממונים); לממונים יהיו כל הסמכויות והחובות של המועצה; לאחד מהם יעניק השר את סמכות ההכרעה; הממונים יכהנו עד לחידוש הרכב המועצה לפי סעיף קטן (א) או עד ביטולה. 10.ב (א) ראה השר לענייני דתות, לאחר שעיין בדין וחשבון של ועדת חקירה שמינה ושבין חבריה נכלל נציג של היועץ המשפטי לממשלה - כי מועצה אינה ממלאה עוד את התפקידים המוטלים עליה לפי כל דין או שאינה ממלאה אותם תפקידים כראוי, רשאי הוא, לאחר שהזהיר אותה, לפזר את המועצה ולמנות במקומה ועדה ממונה; את הרכב הועדה הממונה יקבע השר לאחר התייעצות בראש הראשות המקומית וברבנות המקומית. (ב) לועדה הממונה יהיו כל הסמכויות והחובות של המועצה. (ג) השר לענייני דתות ימנה לועדה הממונה אחד מחבריה להיות יושב-ראש, ואם ראה צורך בכך, רשאי הוא למנות חבר אחר להיות סגן יושב-ראש; ליושב-ראש ולסגנו יהיו כל הסמכויות והחובות של ראש המועצה וסגנו, והם יהיו זכאים, אם אינם עובדי המדינה, לקבל מקופת המועצה את השכר שאושר לנושאי אותן משרות במועצה שפוזרה. (ד) ועדה ממונה תכהן עד שיחודש הרכב המועצה, בהתאם לסעיף 6, ורשאי השר לענייני דתות לחדש את ההרכב לעניין זה בכל עת שימצא שהתנאים מאפשרים זאת" (ההדגשות הוספו ד.פ.). לא מצאנו בסעיפים הנ"ל בסיס לדבריו של הרב פולק כי כל עוד לא התכנס המועצה, אין לה תוקף חוקי. מן האמור בסעיף 10.ב (א) הנ"ל עולה כי תנאי למינוי ועדה ממונה הינו פיזור המועצה. רק לאחר פיזורה, תתמנה ועדה ממונה. על-פי החוק שני הגופים הנ"ל אינם יכולים לפעול במקביל. יתר על כן, פיזור המועצה ייעשה רק אם המועצה אינה פועלת כנדרש. על כן, אם לא התכנסה המועצה היה על השר לפזרה, ורק אז למנות ועדה ממונה. לא הובא לידיעתנו כי פעולות אלה נעשו על-ידי השר בתקופה הרלבנטית לענייננו. משכך, כפי שטען ב"כ התובע, בין אם הסכים הרב נמני לפיטורי התובע ובין אם לאו, ה"ה רלב"ג ופולק לא היו מוסמכים לפטר את התובע, ופיטוריו בטלים מעיקרם. 10. הסיבות לפיטורי התובע משהובהר כי נפלו פגמים מהותיים ביותר בפיטוריו של התובע, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם היו פיטוריו של התובע מוצדקים, היינו האם היה תפקודו של התובע לקוי במשך תקופה ארוכה, והאם עשה את המעשים המיוחסים לו על-ידי הנתבעת. עם זאת, נציין כי חלק גדול מטענות הנתבעת בעניין זה לא הוכחו במידת ההוכחה הנדרשת. לתצהירו של הרב רלב"ג צורפו מסמכים אנונימיים (נספחים יב'), שאין ליתן להם משקל כלשהו. עדויות עדי הנתבעת בעניין זה היו כלליות ביותר, ונתגלו בהם סתירות לא מעטות. כך למשל טענו ה"ה רלב"ג ופולק כי נמצאו מסמכים מרשיעים, התומכים בטענות הנתבעת במחשבו של התובע (ע' 49 ש' 22-23 וע' 76 ש' 17-18), וכי: ”אני מוכן לתת את זה לבית-הדין, זה נמצא אצלי במועצה הדתית, יש לנו תיק עם החומר שהוצאנו (ע' 76 ש' 23-15). על אף דבריו אלה, לא הוצג בפנינו מסמך כלשהו בעניין זה. גם האשמות אחרות לא זכו לביסוס ראייתי (ראו ע' 76 ש' 28 ע' 77 ש' 2-1). אין תיק תלונות על מעשיו הנטענים של התובע (ע' 53 ש' 21), ועל אף דברי העדים כי ימציאו לבית הדין מסמכים שונים התומכים בטענותיהם (ראו למשל דברי הרב פולק (ע' 53 ש' 11), מסמכים אלה לא הומצאו. יתר על כן, לדברי הרב רלב"ג הוצא החומר המרשיע ממחשבו של התובע לאחר פיטורי התובע "לפני הפיטורים לא נכנסנו למחשב של התובע" (ע' 76 ש' 20). לעומת זאת אמר הרב פולק כי הדבר היה לפני הפיטורים (ע' 49 ש' 25-24). גם הטענה כי התובע הפיץ ידיעות הקשורות ברשימת פסולי החיתון לא הוכחה. הרב רלב"ג לא ידע מה עשה התובע עם הרשימה, לדבריו: ”אני לא יודע אם הרשימה הייתה בכספת. את הרשימה שקיבלתי מבן דהן נתתי לו ובזה נגמר. אני נתתי לתובע ואני לא יודע איפה הוא החזיק את זה” (ע' 73 ש' 27-26). בעדותו אמר הרב פולק כי התובע גרם למחלת הלב של הרב רלב"ג (ע' 47 ש' 25-29). ואולם לדברי הרב רלב"ג הוא לקה בלבו רק כחצי שנה לפני המועד שבו העיד (ע' 75-76), היינו למעלה משנתיים לאחר שהתובע פוטר מן המועצה. לא הובאה בפנינו ראיה כלשהי הקושרת את התובע לפרסומים ולכתבות בעיתון (ראו עדות הרב רלב"ג ע' 75 ש' 9-1), או למעשים אחרים שיוחסו לו. כאשר נתבקש הרב רלב"ג להתייחס לפסק דין שניתן ע"י התובע ושני דיינים אחרים בעניין הקראי, שהינה, לטענת הנתבעת אחת הסיבות לפיטורי התובע, סירב הרב רלב"ג לעשות כן (ע' 67 ש' 5), ובהמשך הדגיש כי האמור בתצהיר התובע ובנספח לו "לא מעניין אותי" (ע' 69 ש' 10-16). מנגד הוצגו בפנינו ראיות רבות על שביעות רצון מתפקודו של התובע במשך תקופת עבודתו אצל הנתבעת (ראו למשל ת/8 בע' השני, ת/10, נספח א-6 לתצהיר התובע). 11. תשלום פיצויי פיטורים לתובע מחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה בבירור כי בחודש 11/99 שולמו לתובע פיצויי פיטורים בסך של 108,531.9 ₪. טענות התובע בעניין זה, מוטב היה לולא נטענו. בטענה כי הסכום "הוחדר" לחשבונו אין כל ממש. התובע לא החזיר את הסכום הנ"ל לנתבעת, והטענה כי מי ש"החדיר" את הכסף יכול לקחתו הינה חסרת יסוד, שהרי הנתבעת יכולה להעביר כספים לחשבונו של התובע, אך אינה יכולה להוציאם משם, אלא בהוראתו. עם זאת, הן העובדה שלתובע שולמו פיצויי פיטורים, והן העובדה שלא החזירם, אין בהן כדי לרפא את הפגמים החמורים שנתגלו בהליך פיטוריו, ואין לראות בכך הסכמה שבשתיקה או בהתנהגות של התובע לפיטוריו. התובע הביע את דעתו, בהליכים שהתנהלו לפני פנייתו לבית הדין ובהליכים שהתנהלו בבית דין זה, כי אינו מסכים לפיטוריו. 12. החזרה לעבודה כלל הוא כי בית-הדין לא ישים שיקול דעת תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, וכי לא יתערב בהחלטתה לשנותה, אלא אם כן נמצא כי אותה החלטה ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים או באי סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית-הדין אף לא ישים שיקול דעתו תחת זה של הרשות אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במיתחם הסבירות (ע"ע 1123/01 ביה"ס תיכון עירוני כי"ח - צויזנר, פד"ע לו 438, 475). כלל זה תקף אף כאשר מתבקש סעד של החזרת עובד לעבודה, ואכיפת יחסי עובד-מעביד. במקרה זה יש לבחון, בנוסף לאמור לעיל, את מהות הפגם שנפל בהליך הפיטורים ואת חומרתו, מחד גיסא, ומאידך גיסא את השפעת הסעד שיינתן על העובד, ועל ההקשר התעשייתי והתעסוקתי, תוך מתן משקל להיבטים חוקיים וחוקתיים. בענייננו פוטר התובע בחריגה מסמכות, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי ובניגוד לאמור בהסכם הקיבוצי. מדובר בהצטברות פגמים חמורים בהליך הפיטורים, המטה את הכף לעבר ביטול ההחלטה על פיטוריו ואכיפת יחסי העבודה בין הצדדים (ע"ע 1303/02, 1290 מ"י - שדה, לא פורסם). עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתובע פנה לבית הדין בבקשה למתן סעד זמני כ- 3 שנים לאחר שפוטר. על כן, מן הראוי לברר האם ניתן להחזיר את התובע לעבודתו אצל הנתבעת לאחר זמן כה רב. בעניין זה הצהיר יו"ר המועצה הדתית הרב מאמו כי אין אפשרות כיום להחזיר את התובע לתפקידו, בשל קשיי תקציב, ומשום שאין מקור שיאפשר את מימון העסקתו (סעיפים 8-4 לתצהירו). לא נטען בתצהיר כי עובד אחר ממלא את מקומו של התובע. בעדותו אמר הרב מאמו כי: ”אני הצעתי לו לחזור ולכהן בבית הדין לענייני ממונות, אני חשבתי שזה יחזיר לו את מעמדו וכבודו, הוא דרש להשתכר במשכורת הקודמת שהייתה לו, היה ברור לנו שהוא לא יכול לחזור למחלקת הנישואים כי כל התפקידים מאויישים היום, אבל הוא יכול לחזור לבית הדין. בנסיבות שקיימות בבית הדין היום בלתי אפשרי לצרף משכורת כזאת נוספת להוצאות המועצה שהן גבוהות אין להם כיסוי” (ע' 58 ש' 20-16). מדובר בדברים כלליים אשר לא הוכחו. הנתבעת לא טענה כי עובד אחר ממלא את תפקידו של התובע כמנהל אגף הנישואין, ועל כן אין חשש מפגיעה בצד ג'. יתר על כן, בקשתו של התובע למתן סעד זמני אמנם נדחתה, אולם במהלך הדיונים שהתקיימו בבית הדין בתיק העיקרי, ביקש התובע ליתן צו המורה למשיבה לא לאייש את תפקידו במינוי קבוע, ובקשתו נענתה (החלטה מיום 30/3/03). קשיים תקציביים, גם אם הם קיימים, אין בהם כדי למנוע את החזרתו של התובע לעבודתה בנסיבות העניין. לא ניתן להתעלם גם מן העובדה שלא עלה בידי הנתבעת לבסס את טענותיה בדבר תפקודו הלקוי של התובע, ומחומר הראיות שהוצג לפנינו עולה החשש כי התובע פוטר משיקולים זרים. 13. לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שפיטורי התובע נעשו בחוסר סמכות, סבורים אנו כי יש להחזיר את התובע לעבודה לאלתר, למרות הזמן הרב שחלף מאז פיטוריו. עם זאת, אין להתעלם מן העובדה שפניית התובע לבית הדין נעשתה רק 3 שנים לאחר שפוטר. משכך, אמנם פיטורי התובע בטלים מ- 11/99, ואולם בשל השיהוי המשמעותי בהגשת הבקשה, תשלם הנתבעת את שכרו של התובע רק מ- 1/11/02. לתובע ישולמו כל רכיבי השכר ששולמו לו בתקופת עבודתו, פרט להחזר הוצאות (נסיעות, טלפון וכד') וגמול עבודה בשעות נוספות. מאחר שהייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים, איננו רואים מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה. לפיכך ישולם השכר כאמור לעיל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועד הקבוע בחוק לתשלום השכר החודשי של התובע. מן הסכומים שישולמו לתובע ינוכה סכום פיצויי הפיטורים ששולם לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום קבלתם ועד ליום התשלום בפועל. טענת התובע כי הוא זכאי להפרשים, קרנות וזכויות בסך של 50,000 ₪ (סעיף 64 לתצהירו) לא הוכחה, והיא נדחית. עם זאת, סבורים אנו כי נסיבות פיטורי התובע, כפי שהוצגו לפנינו מצדיקים מתן פיצוי לתובע בגין נזק לא ממוני. אמנם פיצויי מעין זה אינו נפסק בבתי הדין לעבודה אלא במקרים חריגים (דב"ע נג/114-3 מ"י - מצגר, פד"ע כו 563), אולם במקרה זה האופן שבו נעשו פיטורי התובע, וההאשמות קשות שהוטחו בו (ראו לעניין זה ע"ע 360/99 כהן - מ"י, לא פורסם, ע"ע 300185/98 רשות הנמלים והרכבות - קסל, ניתן ביום 31.12.03, טרם פורסם) מצדיקים פסיקת פיצויי זה. לפיכך תשלם הנתבעת לתובע פיצוי בגין נזק בלתי ממוני בסך של 15,000 ₪. הנתבעת תשלם הוצאות התובע בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. ביטול פיטוריםפיטוריםמועצה דתית