פסק דין 1. 1. התובעת, סטודיו טובית פרנקל בע"מ (להלן: "הסטודיו"), העסיקה את הנתבעת יבגנייה (ג'ניה) זייקנר כמורה לריקודים סלוניים, במשך כשש שנים. לאחר התפטרותה של גב' זייקנר הגישו נגדה בעלי הסטודיו תביעה בגין הפרת תניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה וגזל סוד מסחרי. 2. 2. הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלות עובדתיות, ובראשן האם שיכנעה הנתבעת את תלמידיה בסטודיו לעבור עמה לעסק חדש שפתחה, והן בשאלות משפטיות ובהן תוקפה של תניית הגבלת חופש העיסוק בחוזה העבודה בין הצדדים, וקיומו של סוד מסחרי לסטודיו. ואלה טענות הצדדים: 3. 3. לטענת הסטודיו, הנתבעת עזבה את העבודה במטרה לפתוח עסק מתחרה ללימודי ריקוד, ובטרם עזיבתה השתמשה ברשימת הלקוחות של הסטודיו כדי לפנות לתלמידים שלמדו ריקודים סלוניים ולהציע להם לעבור לעסק החדש שלה, במחיר נמוך יותר מזה שהציע הסטודיו. בכך, טען הסטודיו הפרה הנתבעת את הסכם העבודה שנחתם עמה, ניצלה לרעה את יחסי האמון עם מעבידה, וגזלה את סודותיו המסחריים ובראשם רשימת הלקוחות. 4. 4. הנתבעת טענה כי כלל לא פתחה מעולם עסק מתחרה ללימודי ריקוד, ואף לא לימדה ריקוד במשך חצי שנה לאחר התפטרותה, אלא שימשה בתקופה זו מרכזת חוגים בארגון מורים עולים. רק כעבור חצי שנה חזרה, לדבריה, ללמד ריקוד כמורה שכירה. 5. 5. הנתבעת טענה כי מקור התביעה הוא בתביעת פיצויי פיטורים שהגישה היא כנגד הסטודיו. לטענתה, היא התפטרה מהסטודיו כאשר גילתה כי ההפרשות לקופות הגמל שמנוכות משכרה מדי חודש אינן מגיעות ליעדן. לדבריה, כאשר גילו תלמידיה שהיא עוזבת בחרו רבים מהם לעזוב. ואלה העובדות העולות מחומר הראיות ומהעדויות: 6. 6. הנתבעת החלה לעבוד כמורה בחוג לריקודים סלוניים בסטודיו ב-1993, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם באשר לחודש תחילת העבודה. טרם תחילת עבודתה של התובעת לא הציע הסטודיו חוג לריקודים סלוניים. הנתבעת, שהיה לה ניסיון בתחום מארץ מולדתה, היא שפיתחה את החוג החדש ומצאה תלמידים המעונינים ללמוד בו. כך סיפרה הנתבעת על תחילת עבודתה בסטודיו: "...אני זו שהקימה את החוג ללימוד ריקודים סלוניים לילדים אצל התובעת..., חוג אשר לא היה קיים עד תחילת עבודתי שם... אני זו אשר גייסתי את כל התלמידים לחוג החדש, בין ע"י מעבר מבית לבית וגיוס התלמידים ובין אם גיוס תלמידים אשר למדו אצלי, בביתי, קודם לכן, לימודים אשר ניתנו על ידי בהתנדבות" (סעיף 5 לתצהיר הנתבעת). מנהל הסטודיו מר פרנקל, אישר עובדות אלה, כאשר העיד בפנינו כדלקמן: "זה נכון שלפני שהנתבעת באה לעבוד אצלי לא היה חוג לריקודים סלוניים..." (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 5). 7. 7. עם הצלחת הקורס הראשון, המשיכה הנתבעת לעבוד כמורה בסטודיו בחוג לריקודים סלוניים, כאשר ב-1996 הצטרפו אליה שני מורים נוספים לריקודים סלוניים, סמי ואילונה בידז'רנו, אשר אימנו נוער ומתקדמים. 8. 8. בין הצדדים נחתם חוזה עבודה ביום 1.9.1995 (ראה נספח א' לכתב התביעה), שבו נקבעו התנאים כדלקמן: "ג. בחתימתך להלן הינך מתחייב/ת לשמור בסודיות מוחלטת על מידע וכל אינפורמציה מכל סוג בכתב או בע"פ, שיגיעו לידיעתך תוך כדי עבודתך בחברה. הינך מתחייב/ת שלא לעשות במידע הנ"ל כל שימוש מכל סוג שאינו למטרות חב' טובית פרנקל בע"מ. ד. אין ביכולתך לעסוק ו/או לעבוד במקביל בעסק דומה ו/או מתחרה בכל אזור חדרה רבתי בתקופת העבודה בחברה. תקופת ההגבלה הינה עד שנה מיום סיום הקשר העסקי..." 9. 9. בקיץ 1999 התפטרה הנתבעת מעבודתה בסטודיו. 10. 10. בני הזוג סמי ואילונה בידז'רנו תיכננו לעזוב גם הם את הסטודיו ולעבוד עם הנתבעת, (ראה עדותו של מר בידז'רנו, עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 19 ושורות 24-25), אך לבסוף החליטו להישאר לאחר ששוחחו עם מנהל הסטודיו מר פרנקל (ראה סעיף 10 לתצהירו של מר בידז'רנו). 11. 11. עם התפטרותה של הנתבעת, עזבו את הסטודיו תלמידים בקורסים השונים לריקודים סלוניים. הדעות חלוקות באשר למספר התלמידים שעברו ללמוד אצל הנתבעת בחוג החדש שבו לימדה: הסטודיו טען כי כל התלמידים שעזבו במועד זה עברו לחוג החדש שהנחתה הנתבעת, ואילו הנתבעת טענה כי לא כל התלמידים שעזבו את הסטודיו עברו לחוג בהנחייתה, וחלקם פשוט הפסיקו ללמוד, נסעו לחו"ל או התגייסו לצה"ל. איננו מוצאים צורך להתייחס בשלב זה להיקף המדוייק, ונסתפק בינתיים בקביעה כי הסטודיו צירף מכתבים מהורים של 29 תלמידים, שבהם נאמר בפירוש כי הם עוברים "למועדון של יבגנייה זייקנר" (ראה המכתבים בנספח ב' לכתב התביעה). באשר לתלמידים אלה, הוכיח הסטודיו את הטענה כי הם התכוונו לעזוב על מנת לעבור לחוג בהנחיית הנתבעת. עם זאת קיבלנו את טענת הנתבעת כי חלק מהילדים הודיעו על עזיבתם כאשר חשבו כי גם המורים סמי ואילונה בידז'רנו יפסיקו ללמד בסטודיו, וכאשר החליטו בני הזוג בידז'רנו לחזור לעבודה בסטודיו, חזרו עמם גם חלק מהילדים. הנתבעת טענה בדיון בפנינו כי בסופו של דבר עזבו את הסטודיו 20 תלמידים, ועברו ללמוד בהנחייתה בחוג החדש. 12. 12. הנתבעת החלה ללמד ריקודים סלוניים בבית הספר למחול של איגוד מורים עולים ארצי (ראה עדותה של הנתבעת, עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 31-32). הסטודיו טען כי הנתבעת פתחה סטודיו לריקוד משלה, אך טענה זו הופרכה הן בעדותה של הנתבעת, שהיתה מהימנה עלינו, והן בראיות מטעמו של הסטודיו, שהציג את העלונים של בית הספר למחול של איגוד מורים עולים ארצי (ת/12 ו-ת/13). 13. 13. עוד מחלוקת עובדתית שהתגלעה בין הצדדים היתה מתי החלה הנתבעת ללמד בחוג לריקודים סלוניים. הסטודיו טען כי הנתבעת עברה ללמד בחוג מתחרה מייד עם התפטרותה, כבר בשנת הלימודים שלאחר ההתפטרות. מנגד טענה הנתבעת כי חיכתה כחצי שנה לפני שהחלה ללמד שוב ריקוד, מאחר שחששה להפר את תנאי החוזה שעליו חתמה עם הסטודיו (ראה עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 1-7, וכן עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 6-10). גם בעניין זה הננו מקבלים את גרסתה של הנתבעת, שהיתה מהימנה עלינו ונתמכה בעדותה של גב' יוליה ליקובצקי, שבתה עזבה את הסטודיו עם התפטרותה של הנתבעת. גב' ליקובצקי העידה כי "היה פרק זמן שג'ניה לא יכלה לעבוד כשהיא עזבה את הסטודיו". (עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 19-20). יצויין, כי התובעת לא הציגה כל ראיה לגרסתה כי הנתבעת החלה מייד עם התפטרותה לעבוד בעסק מתחרה. 14. 14. עם התפטרותה, הגישה הנתבעת תביעה לבית דין זה, לשחרור כספי הגמולים ולתשלום פיצויי פיטורים. בתביעה זו הגיעו הצדדים לפשרה, ולפיה שילם הסטודיו לנתבעת 14,000 ₪, ושיחרר את דמי הגמולים שנצברו לזכותה, בסך 12,000 ₪. דיון והכרעה: 15. 15. לתביעה זו שתי עילות. האחת מבוססת על דיני החוזים, ולפיה הפרה הנתבעת את התנייה בחוזה העבודה עם הנתבעת, האוסרת עליה לעסוק בעבודה מתחרה למשך שנה מיום סיום החוזה. השנייה מבוססת על חוק עוולות מסחריות התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות), ולפיה גזלה הנתבעת את רשימת הלקוחות של הסטודיו, המהווה סוד מסחרי. נדון להלן בכל אחת מהעילות בנפרד. 16. 16. יצויין, כי הסטודיו אף העלה בכתב התביעה טענה בדבר פגיעה במוניטין, ובסיכומים העריך את נזקי פגיעה זו ב-400,000 ₪. עם זאת, סכום זה לא נתבע על ידו בתביעה הנוכחית, כפי שנאמר בסעיף 12 לכתב התביעה, ולפיכך אין מקום לדון בו בדיון שלעיל. הגבלת חופש העיסוק - רקע נורמטיבי: 17. 17. לכל אדם זכות לחופש עיסוק. זכות זו הוכרה בפסיקת בתי המשפט ובתי הדין לעבודה, ואף עוגנה בחוק יסוד: חופש העיסוק. לעתים מתנגשת הזכות הזו בעקרונות אחרים, כגון העקרון בדבר חופש ההתקשרות הבא לידי ביטוי בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 והמוגן על ידי חוק יסוד: כבור האדם וחירותו, וכגון העקרון בדבר אי-פגיעה בקניינו של האחר, לרבות קניין רוחני כסודות מסחריים, המעוגן בחוק עוולות מסחריות). 18. 18. מכח עקרון חופש ההתקשרות ושמירת הקנין הרוחני, הכירו בתי המשפט ובתי הדין, בהזדמנויות שונות, בתניות המגבילות את חופש העיסוק של עובדים, לשם הגנה על האינטרסים של מעבידיהם לשעבר. כך למשל, בבג"צ 1683/93 יבין פלסט ואח' - בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מז(4) 702, שבו נאמר: "על עובד מוטלת חובה, הנגזרת מיחסי האמון שבינו לבין מעבידו, והמעוגנת בחוזה עם מעבידו ובצורך לבצע חוזה זה בתום לב, לשמור על סודות עסקיים של המעביד, לא לנצלם לצרכיו הוא או לצרכי זולתו ולא לגלותם אלא ברשות המעביד. חובה זו מוטלת על העובד במשך קיומם של יחסי העבודה ואף לאחר סיומם, והיא באה לסיומה רק כאשר הסוד העסקי חדל להיות סוד שלא מיוזמת העובד. קיומה של חובה זו אינו מותנה בקיום הוראה מפורשת בחוזה העבודה". 19. 19. ואולם בפסק הדין שניתן בע"ע 164/99 פרומר ואח' - רדגארד בע"מ, פד"ע לד 264 (להלן: "פרשת צ'ק פוינט"), שונתה הגישה, ובית המשפט קבע תנאים מחמירים שרק הם מצדיקים הגבלת חופש העיסוק של עובד. 20. 20. בפרשת צ'ק פוינט נקבע כי כאשר מדובר בסעדים המבקשים להגביל את חופש עיסוקו של עובד לשעבר, יש לבחון את הנושא משתי נקודות השקפה; האחת - האם הוא התחייב התחייבות בת תוקף להגביל את חופש עיסוקו, והשניה - האם גם במקרה שלא היתה התחייבות, או גם במקרה שבו אין תוקף להתחייבות - יש הצדקה להגביל את עיסוקו של העובד לשעבר, כדי להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד לשעבר. 21. 21. בפסק הדין פורטו שיקולים התומכים באכיפת ההתחייבות, ובהם - הגנה על הקניין הרוחני, השקעת המעביד בהכשרה מיוחדת של העובד, קבלת תמורה מיוחדת עבור התחייבות העובד להגביל את עיסוקו, והפרת חובת תום לב מצד העובד. בית הדין הארצי קבע כי כאשר אין מתקיימת אף לא אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - אין לאכוף אותה (אף אם, כאמור, ניתנה התחייבות מפורשת). 22. 22. בית המשפט העליון אישר את ההלכה שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת צ'ק פוינט בע"א AES Systems inc. 6601/96 ואח' - סער ואח', פ"ד נד(3) 850 (להלן: "פרשת סער"). בעניין סער נקבע אופן הבדיקה של תניות בחוזה המגבילות את חופש העיסוק: "נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע מ'הכל או לא כלום'. אין לומר כלל כי כל התניות להגבלת חופש העיסוק של עובד שפרש תואמות את 'תקנת הציבור'. כן אין לומר כי כל התניות הללו נוגדות את 'תקנת הציבור'. תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות... ... עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית בשל 'תקנת הציבור'. נמצא, כי נקודת המבט הינה זו של הציבור. הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת, על כן, מזוית הראיה של אינטרס הציבור. זאת ועוד: זכויות האדם השונות - כגון חופש החוזים, חופש העיסוק, זכות הקניין וזכויות אדם אחרות - מבטאות הן אינטרס של הפרט והן אינטרס של הכלל. ... עניין לנו באינטרס הציבור, המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים. ...אכן, למעביד אינטרס משלו, ולעובד אינטרס משלו. אינטרסים אלה עשויים להיות שונים מאינטרס הציבור. אך אנו איננו מתעניינים באינטרס הצדדים. אנו מתעניינים באינטרס הלגיטימי של הצדדים. הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה. האינטרס של הציבור והאינטרס הלגיטימי של הצדדים הם היינו הך. על כן, אף שאמשיך לדבר על האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ועל האינטרס הלגיטימי של הציבור, אינני רואה בהם מושגים שונים, אלא מושג אחיד של אינטרס לגיטימי של הציבור ('תקנת הציבור') המתחשב מצידו, בין השאר, באינטרסים של הצדדים, תוך שלחלק מהם ניתנה הגנה (הם 'לגיטימיים') ולחלק אחר לא ניתנת הגנה". 23. 23. בית המשפט קבע כי הכלל הוא שהתחייבות לאי - תחרות לכשעצמה, כשאין עמה אינטרסים לגיטימיים של המעביד, איננה תקפה: "נמצא, כי ככלל, התחייבות 'ערומה' לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות 'כשלעצמו' (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות), אינה מעצבת 'אינטרס לגיטימי' של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את 'תקנת הציבור'". 24. 24. למעשה, כיום כבר אין משמעות רבה לשאלה אם היתה התחייבות של העובד להגביל את חופש עיסוקו, וגם אם העובד התחייב להגביל את עיסוק, כבמקרה שלפנינו, תיבחן ההגבלה בהתאם לנסיבות, ובית המשפט יצטרך לבחון האם היתה ההגבלה נחוצה לשם שמירת אינטרסים לגיטימיים של המעביד. עיקרם של האינטרסים האמורים הוא במניעת שימוש פסול בסודות המסחריים של המעביד הקודם. מן הכלל אל הפרט: 25. 25. במקרה שלפנינו התחייבה הנתבעת להגביל את עיסוקה למשך שנה מיום עזיבתה את הסטודיו. על פי המדדים והעקרונות שהוצגו לעיל, איננו מוצאים כי הגבלת חופש העיסוק של הנתבעת למשך שנה היתה נחוצה לשם שמירת האינטרסים הלגיטימיים של הסטודיו. זאת, מכמה נימוקים. ראשית, לא הסטודיו הוא שפיתח והקים את החוג לריקודים סלוניים, אלא הקמתו, פיתוחו ואף גיוס התלמידים אליו בשנה הראשונה לקיומו היה של הנתבעת עצמה, והיא אף זו שפנתה לסטודיו בהצעה להקים חוג כזה. כך סיפר מנהל הסטודיו מר פרנקל על הקמתו של החוג לריקודים סלוניים: "הנתבעת באה אלי באמצע שנת הלימודים ואנו החלטנו לתת לה את המקום בשיטת המקום הפנוי, נתנו לה את האולם במועד מסוים שהוא פנוי וביקשנו אותה לפתח חוג. לא לקחנו ממנה אפילו שכר, היא גבתה את הכסף עבור עצמה, ורצינו לראות עד כמה היא תצליח ליצור קורס. לאחר מספר חודשים הנתבעת עמדה על משהו כמו 17, 18 תלמידים" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 12-16). אמנם, הסטודיו השקיע בפרסומו של החוג במהלך השנים, ואף גייס מורים חדשים לחוג, אך פעולות אלה אינן מצדיקות הגבלת חופש העיסוק של העובד. ההשקעה בפרסום ובגיוס מורים חדשים הוכיחה את עצמה, הן בתקופת עבודתה של הנתבעת בסטודיו, במשך שש שנים, ואף לאחר עזיבתה. שכן למעשה, החוג לריקודים סלוניים בסטודיו לא נסגר לאחר פרישת הנתבעת, והוא מוסיף ומתקיים עד היום. לפיכך, נראה כי האינטרס היחיד שעליו ניסה הסטודיו להגן, בקובעו תנאי המגביל את עיסוקה של הנתבעת, הוא האינטרס שלו למנוע תחרות מצד הנתבעת בשעת עזיבתה את הסטודיו. כפי שנאמר לעיל בפרשת סער, האינטרס של המעביד למנוע תחרות אינו לגיטימי, ואין הצדקה ציבורית להגן עליו. 26. 26. גם אם ניישם כמה מהמבחנים שנקבעו בפרשת צ'ק פוינט, נראה כי במקרה שלפנינו לא מתקיימת אף אחת מהנסיבות המצדיקות את אכיפת ההתחייבות - לסטודיו אין כל קניין רוחני שיש להגן עליו, הוא לא השקיע בהכשרת הנתבעת והיא הגיעה לעבודה עם ניסיון והכשרה שרכשה בעצמה במשך שנים ארוכות, והנתבעת לא קיבלה כל תמורה מיוחדת על התחייבותה להגביל את עיסוקה. 27. 27. לאור כל האמור, הננו קובעים כי הסטודיו לא היה רשאי להגביל את עיסוקה של הנתבעת, והתחייבותה של הנתבעת בחוזה העבודה אינה תקפה. משכך, אין מקום כמובן לפצות את הסטודיו על הפרת התחייבות זו, והתביעה נדחית בעניין זה. גזל סוד מסחרי: 28. 28. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות התשנ"ט - 1999, מגדיר מהו סוד מסחרי: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". מכאן, שכדי שמידע יוגדר כ"סוד מסחרי", על הטוען שהוא כך להוכיח הן את מהותו של המידע, דהיינו: שמדובר במידע עסקי, שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל, ושסודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי, והן את העובדה שהבעלים של הסוד נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. בפרשת צ'ק פוינט קבע בית הדין הארצי: "'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד' ... אלא יש להצביע לדוגמא על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן." (שם, 320). 29. 29. הסטודיו טען כי לנתבעת היה מידע רגיש וסודי ביחס למכלול הפעילות בסטודיו, ובראשו פרטי התלמידים, מספרי הטלפון שלהם, שמות הוריהם ובעיותיהם האישיות, וכן מידע אודות התשלום שמשלמים התלמידים לסטודיו ומידע אודות שכר המורים ובעיותיהם האישיות. 30. 30. נקדים ונאמר כי מידע אודות הבעיות האישיות של המורים והתלמידים אינו בגדר סוד מסחרי של הסטודיו, וזאת משתי סיבות: ראשית, הסטודיו אינו הבעלים של מידע זה; ושנית - אין מדובר במידע עסקי. אשר לשמות התלמידים והסכומים ששילמו עבור לימודיהם בסטודיו, למעשה מדובר ברשימת לקוחות. בפרשת בן ברוך (ע"א 9046/96 בן ברוך ואח' - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד נד (1)634) פסק בית המשפט העליון בדעת רוב: "...רשימת לקוחות תוכל להוות סוד מסחרי המגיע כדי זכות קניינית של בעליה רק בנסיבות שבהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה "מן המוכן". (ראה גם ע"ע 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ - פודליין בע"מ, תק-אר 2002(3), 795, שם צוטטה ואושרה הלכה זו). בפסקי הדין בפרשת נצר (ע"ע 1045/00 אריה נצר וקאדרון טכנולוגיות תעופה בע"מ - אס.ג'י.די. הנדסה בע"מ, לא פורסם, ניתן ביום 2.11.2000) ובפרשת קפלאווי (ע"ע 223/99 ,222/99 איילת לוי - זיוה קפלאווי, לא פורסם, ניתן ביום 21.7.1999) נקבע כי רשימת לקוחות תזכה להגנה רק אם הינה סודית. בפרשת נצר, פרסמה המעסיקה הקודמת באתר אינטרנט ובחוברות פרסום והסברה מטעמה את שמות לקוחותיה ואף פרטים על העסקאות שביצעה עמן, ואילו בפרשת קפלאווי נפסק, כי רשימת ילדים הלומדים בגן-ילדים אינה "סוד מסחרי", מאחר שזהות הילדים ידועה להורי הגן. 31. 31. כמו בפרשת קפלאווי גם במקרה שלפנינו הסטודיו לא הוכיח כי רשימת התלמידים בחוגים ומספרי הטלפון שלהם היא סוד מסחרי, בעיקר בהתחשב בכך שהנתבעת היא שגייסה חלק גדול מהתלמידים עם הקמת החוג, וקיבלה שיעור מההכנסות של תלמידיה בסטודיו (כ-35%). הנתבעת עצמה הסבירה כי במהלך כל השנים היא החזיקה ברשימת השמות, הכתובות והטלפונים של תלמידיה, וזאת לצורך חישוב הכנסותיה מהסטודיו, (ראה עמ' 34 לפרוטוקול). כמו כן, שוכנענו כי הנתבעת הכירה היטב את כל תלמידיה, ולא היה עליה לגזול רשימות סודיות כביכול של הסטודיו כדי להשיג את מספרי הטלפון של התלמידים שלימדה, ודי היה שתחפש את מספרי הטלפון בספר הטלפונים או בשירות 144 של בזק. 32. 32. הסטודיו טען כי חלק מהמידע החשוב והסודי שבו החזיקה הנתבעת, היה תנאי התשלום של התלמידים השונים. אכן, במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עמו, מהמחיר שהוא מקבל ומהטיפול שלו הוא זוכה (ראה פרשת הר זהב - פודליין, שהוזכר לעיל). איננו סבורים כי במקרה זה העסקה - וכחלקה תנאי התשלום והמחירים - היא מורכבת ואישית דיה, עד שניתן להגדירה כסוד מסחרי. התשלום החודשי לחוגי הריקוד, כפי שעולה מהעדויות, היה 150 ₪. הסטודיו לא טען כי במקרים מסויימים ניתנו לתלמידים הנחות או תנאי תשלום מיוחדים, ויש להניח כי את מחירו החודשי של החוג ניתן לברר בקלות רבה בשיחת טלפון יחידה, וייתכן אף כי הסטודיו מפרסם בעצמו בגלוי את מחירי החוגים. כפי שעולה מההגדרה בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, מידע שניתן להשיג אותו בנקל אינו יכול להיחשב סוד מסחרי. הסטודיו אף לא הראה כי נקט אמצעי כלשהו להבטחת שמירת ה'סוד המסחרי', דהיינו רשימת התלמידים ומחירי החוגים. 33. 33. נוסיף, כי לא בכל מקרה תיחשב רשימת לקוחות לסוד מסחרי, ויש להביא בחשבון את ההשקעה של המעסיק הקודם במשיכת לקוחות, ואת החסכון בהשקעה למי שנגלה לו הסוד המסחרי (ראה עניין הר זהב - פודליין, שהוזכר לעיל). במקרה שלפנינו, הוכח כי הנתבעת השקיעה רבות בפיתוח החוג, בהקמתו, ובגיוס התלמידים הראשונים, והיא אף המשיכה להשקיע בגיוס תלמידים בכל שנות עבודתה (בין השאר מאחר וקיבלה אחוז מההכנסות שהניבו תלמידיה לסטודיו). בנסיבות אלה, לא יכול הסטודיו לטעון כי רשימת התלמידים מהווה סוד מסחרי שלו, בהתחשב בהשקעתה של הנתבעת עצמה בגיוס התלמידים. נוסיף ונציין, כי לא הוצגה בפניננו כל ראיה או עובדה הנוגעת להיקף הפרסום שהשקיע הסטודיו בחוג של הנתבעת. סוף דבר: 34. 34. לאור האמור לעיל התביעה נדחית. 35. 35. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 36. 36. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. חוזה עבודהחוזהדיני חינוךמוריםסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות