פסק דין השופטת נילי ארד 1. בערעור זה נגולה לפנינו מסכת עגומה של התעמרות קרן הביטוח והפנסיה של פועלי בנין (היא המערערת שלפנינו, להלן: הקרן) במשיב שהיה חבר ועמית בה ושילם לה דמי גמולים משך כ-25 שנה. לפי העולה מכלל החומר שהובא לפנינו, בהגיע יום פקודה, כשהמשיב לקה בבריאותו ובתוך כך בעיוורון והפסיק לעבוד, התנערה הקרן מחבותה כלפיו ובהתנערותה זו היא מתמידה משך 15 שנה, עד עצם היום הזה. העובדות העולות מכלל החומר שלפנינו וכפי שקבען בית הדין האזורי בחיפה (סגנית השופט הראשי איטה קציר ונציגי ציבור מר אבי לב וגב' כרמלה גורדסקי; ע"ב 1087/99) הן בעיקרן אלה: 2. א. המשיב יליד 13.7.36, עבד כטפסן בעבודות בנין והיה מבוטח בקרן וחבר בה מיולי 1964 עד ליום 14.4.89. במועד זה הפסיק עבודתו לאחר שלקה, בין היתר, בעיוורון. ב. בפברואר 1989 בעת ששהה בחופשת מחלה, קבע רופא תעסוקה כי המשיב אינו כשיר לצמיתות לחזור לעבוד. כחודשיים לאחר מכן, באפריל 1989, בתום זכאותו לימי מחלה, לא חזר עוד המשיב לעבודה כלשהי. ג. המוסד לביטוח לאומי הכיר במשיב כנכה בשיעור של 100% מיוני 1990 עד יוני 1992 ומיולי 1992 מוּכר המשיב כנכה בשיעור 75% בגין מחלת פרקים ועיוורון. ד. בחודש אוגוסט 1989, כחצי שנה לאחר שהפסיק לעבוד, ביקש המשיב מן הקרן להעמידו בפני ועדה רפואית לשם קביעת כושרו לעבודה. בשנת 1990 קבעו ועדה רפואית של הקרן וועדה רפואית עליונה כערכאת ערעור, כי "לא היו לתובע סיבות בריאותיות המצדיקות פרישתו מהעבודה". ה. ביום 9.8.93 בחלוף ארבע שנים מעת שהמשיב חדל מלעבוד, ולנוכח החמרה שחלה במצבו, הגיעה ועדה רפואית של הקרן (להלן: הוועדה הרפואית) למסקנה בדבר כושרו המקצועי של המשיב כלהלן: "אי כושר לעבודה בבניין לצמיתות. מסוגל לעבודות לעיוורים בלבד. תוקף מאז תאריך תעודת עיוור 8/92" (להלן: החלטת הוועדה הרפואית). ביום 30.11.93 דחתה ועדת הערעורים העליונה של הקרן את ערעורו של המשיב על החלטתה של הוועדה הרפואית (להלן: החלטת ועדת הערעורים). לאור החלטות אלה, דחתה הקרן את תביעתו של המשיב לגימלת נכות מקצועית וכן גם בשל כך "שחלפו יותר מ-12 חודשים מיום העבודה האחרון" . 3. משנדחתה תביעתו, כאמור, הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי בחיפה (השופט הראשי דורון מיבלום; נד/35-6). בפסק דין מפורט מיום 20.5.96 סקר בית הדין את השתלשלות העניינים בנדודיו של המשיב על פני הוועדות הרפואיות שליד הקרן, ובחן את החלטותיהן של הוועדה הרפואית ושל ועדת הערעורים, מושא הדיון לפניו. על החלטתה של הוועדה הרפואית אמר בית הדין כך: "החלטה זו קבעה את תחילת מועד כושרו של התובע לעבודות עיוורים. מן הסתם, הרי זו החלטה גורלית לתובע". ביקורתו השיפוטית של בית הדין את החלטתה של הוועדה הרפואית העלתה כי "ההחלטה פגומה עד היסוד" משנתגלו בה פגמים מהותיים ויסודיים, לרבות העדר הנמקה. משאישרה הועדה לערעורים את החלטתה הפגומה של הוועדה הרפואית, הורה בית הדין האזורי "על ביטול החלטת הועדה לערעורים" מיום 30.11.93. בנוסף חויבה הקרן להעמיד את המשיב מחדש לפני ועדה רפואית הפועלת ליד הקרן, תוך שניתנו לה הוראות על אופן קיומו של אותו דיון (להלן: פסק הדין הראשון). 4. בפברואר 1998 הגיש המשיב לבית הדין האזורי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט לחייב את הוועדה הרפואית לתת החלטה בעניין נכותו וזכויותיו, כפי שנצטוותה לעשות כשנתיים ימים קודם לכן, בפסק הדין הראשון. רק אז, ובחלוף עשר שנים מן המועד שהמשיב הפסיק לעבוד, קבעה ועדה רפואית עליונה של קרנות הפנסיה בהחלטה מיום 2.8.99, שכבר בינואר 1990 סבל התובע "מליקוי ראיה קשה בשתי העיניים" ומשורה של מגבלות רפואיות נוספות. מסקנתה הייתה ש"לאור מכלול בעיותיו אינו כשיר לעבודה בבניין ולדעת הועדה כך היה מצבו בינואר 1990" (להלן: החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה). 5. בכך לא תמה מסכת יסוריו של המשיב. לאחר שהועדה הרפואית העליונה קבעה את אי - כשירותו לעבודה בבניין ולא קבעה לו אי כשירות לעבודה כלשהי, גרסה הקרן כי המשיב אינו בבחינת נכה מוחלט. אי לכך העמידה הקרן את המשיב לפני ועדת הערעורים לענייני הקרן כדי לקבוע אם ניתן להכיר בנכותו המקצועית. במסגרת זו נדרשה הוועדה לדיון בשאלה "האם על פי תקנות הקרן ובהתייחס לנתונים האישיים של החבר, כפי שהיו בחודש ינואר 90, זכאי החבר לגימלת נכות מקצועית או למענק שיקום". במסגרת זו התבררה המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים "האם צבר החבר לפחות 5,500 ימי עבודה". ועדת הערעורים נתנה דעתה להסכמת הצדדים לבדיקה משותפת שערכו הצדדים, אשר העלתה כי ימי העבודה המצטברים של המשיב הגיעו לכדי 5,510 ימים. אולם לנוכח התנערותה של הקרן מתוצאותיה של הסכמה זו, ולנוכח תחשיבים אחרים שהציגה הקרן, לא ראתה הוועדה מנוס מן המסקנה לפיה "משום שהחבר צבר פחות מ- 5,500 ימי עבודה .... לא מתקיים בו אחד התנאים המצטברים ההכרחיים לצורך קבלת זכאות לגימלת נכות מקצועית". החלטת הוועדה השוללת זכאותו של המשיב לגימלה, ניתנה ביום 24 בפברואר 2000. 6. המשיב, שמצא עצמו קרח מכאן ומכאן, חזר ופנה לבית הדין האזורי כנגד שלילת זכאותו לגימלה. בפסק דין מנומק היטב בעובדה ובדין, דחה בית הדין האזורי את טענותיה של הקרן, קיבל את תביעתו של המשיב ומפי סגנית השופט הראשי איטה קציר נפסק כך: " התובע הינו בגדר נכה מוחלט והזכאי לגימלת נכות חודשית החל מחודש ינואר 1990 ואילך, ועל הנתבעת לשלם לו את כל הגמלאות בגין תקופת העבר תוך 30 יום מהיום, וזאת בנוסף לתשלום השוטף של הגמלאות כיום. יש לשלם את כל הגמלאות בצירוף ריבית והצמדה כחוק כשהתחשיב יעשה בגין כל חודש בנפרד כשהמועד הקובע הוא הראשון לחודש שלאחריו" (להלן: פסק הדין). 7. כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה הקרן ערעורה לפנינו, בטענה שבית הדין האזורי נעתר לתביעתו של המשיב בהתעלם מן ההוראות שבתקנונים השונים של הקרן, כפי שיפורט להלן. 8. נקדים ונאמר שלא מצאנו טעם משפטי או אחר להתערב בפסק דינו היסודי והמקיף של בית הדין האזורי, בו נתן דעתו לטענות הצדדים, לכלל העדויות ולחומר הראיות שהיו לפניו. אף לא מצאנו טעם משפטי להתערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי ובמסקנותיו המשפטיות. אלה גם אלה מקובלים על דעתנו. אי לכך, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו ודין הערעור להדחות על פי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. עם זאת, לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי לתת דעתנו לטענותיה של הקרן תוך שנביא מדבריו של בית הדין האזורי, אשר יש בהם כדי להאיר את התוצאה המתבקשת בפרשה עגומה זו. הערעור 9. עמדתה של הקרן, כפי שהוצגה בבית הדין האזורי, וכפי שנטענה לפנינו, היא בתמציתה זו: הקרן מנהלת מספר קרנות וקופות גמל נפרדות לענפי פעולה שונים. לעניינו של המשיב, רלבנטיות שתי קרנות העשויות להצמיח לו זכאות: "קרן הפנסיה המקיפה וקרן הפנסיה נכות מקצועית" לפי הפירוט שלהלן: א. גימלת נכות מוחלטת משולמת לחבר שאינו מסוגל לעבוד בשום עבודה לתמיד, לפי קביעת הוועדה הרפואית. גימלה זו מעוגנת בהוראות תקנות קרן הפנסיה המקיפה. ב. גימלת נכות מקצועית משולמת לחבר אשר הוועדה הרפואית קבעה שמחמת מצב בריאותו אינו מסוגל עוד לעבוד במקצועו. גימלה זו מעוגנת בהוראות תקנות קרן הפנסיה לפרישות מוקדמות (להלן: התקנות לפרישות מוקדמות). ההכרה בזכאות מותנית בהחלטת הוועדה הרפואית בנוגע לאי כשירותו של החבר לעבוד במקצוע בו עסק, ובתנאים נוספים, הכוללים גם צבירת ימי עבודה מינימליים. ג. המשיב לא עמד בדרישות התקנונים הללו, ועל כן אין הוא זכאי לגימלת נכות מוחלטת, גם לא לגימלת נכות מקצועית, אלא רק למענק שיקום. זכאותו של המשיב לגימלת נכות מוחלטת 10. במהלך טיעוניה לפנינו, בחרה הקרן - ולא בכדי - לעשות לעצמה קפיצת דרך בתיאור קורותיו של המשיב לפני ועדותיה השונות. פתחה הקרן בכך שוועדותיה בשנת 1990 קבעו שהמשיב כשיר לחזור לעבודתו. מכאן ואילך התעלמה הקרן כליל, בהצגת הדברים, מן ההליכים שהתרחשו בין לבין, ומהחלטות הוועדות שנפסלו בפסק הדין הראשון, ופנתה מיד לסוף מעשה והוא - בלשונה - זה: " לאחר שורת ארועים שאינם רלבנטיים לעניין ערעור זה, עמד המשיב, באוגוסט 1999 לבדיקת הוועדה הרפואית של הקרן. החלטת הוועדה הרפואית הייתה כי המשיב אינו מסוגל לעבודת בניין לצמיתות, החל מינואר 1990". החלטת הוועדה אליה כיוונה הקרן הייתה זו של הוועדה הרפואית העליונה, והחלטה זו היא אכן המכרעת. לפי שגרסה הקרן, המשיב אינו זכאי לגימלת נכות מוחלטת משום ש"הוועדה לא קבעה כי המשיב הוא בגדר מי "שאינו מסוגל לשום עבודה שהיא". מכאן, שכל שקבעה הוועדה הוא, לשיטתה, שמאז ינואר 1990 סובל המשיב מנכות מקצועית בלבד. הוסיפה הקרן וטענה, כי בהתאם לתקנות קרן הפנסיה המקיפה ובהתאם לתקנות לפרישות מוקדמות, החלטת הוועדה הרפואית העליונה היא סופית ואינה ניתנת לערעור . המשיב לא הרים את נטל ההוכחה לסתור את קביעתה של הוועדה או להצביע על טעות בהחלטתה, ועל כן דין תביעתו להדחות. עוד טוענת הקרן, כי התערבותו של בית הדין בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הייתה שלא כדין, בין היתר, מן הטעם שלא נמצאה טעות קיצונית או טעות גלויה בהחלטתה, אשר הסתמכה על בדיקות מעמיקות ועל מסמכים רפואיים. 11. אכן ככלל, לא ישים עצמו בית הדין מומחה רפואי, תחת הוועדה הרפואית, ולא יתערב בהחלטותיה כל עוד לא נמצא בהן פגם ממין הפגמים המצדיקים פסילתה. לאחרונה, בפרשת נתיב קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ חזר בית דין זה ונדרש לסוגיה דומה לזו שלפנינו, בִּדְבָר הדרך בה ראוי לפרש תקנות קרן פנסיה בנושא קביעת נכות ושיעורה. בין היתר, עמד הנשיא אדלר על מהותה של הביקורת השיפוטית והיקפה: " תפקידו של בית הדין הוא לפקח על הפעילויות של הוועדות שהוקמו מכוח תקנות נתיב ולא להחליפן. לאמור, בית הדין מפעיל ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדות. בהיות הוועדות גופים מעין שיפוטיים היקף הביקורת מצטמצם, בעיקרו של דבר, לעילות החריגה מסמכות והפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי". בדרך זו הלך גם בית הדין האזורי, בביקורתו השיפוטית על החלטותיהן של הוועדות הרפואיות של הקרן, לרבות אלה שמהן בחרה הקרן להתעלם בטיעונה לפנינו, ושעליהן אמר, בין היתר, כך: "ההחלטות הראשונות של הוועדות הרפואיות מטעם הנתבעת לקו באי סבירות קיצונית ולכאורה גם בתלישות מוחלטת מהמציאות" על קביעתן של וועדות אלה, במהלך ארבע השנים מאז שהפסיק לעבוד, תהה בית הדין האזורי: "מעניין לדעת איזו עבודה יכול לבצע פועל בניין עיוור בעבודות בניין, האם לעבודות כטפסן בבניין רב קומות הנמצא בשלבי בניה?". 12. דגש מיוחד בביקורתו השיפוטית, שם בית הדין האזורי על בחינת החלטתה של הוועדה לערעורים משנת 1993, אשר הכירה לראשונה באי-כשירותו של המערער אולם סייגה אותה לעבודה בבניין. הפגם "עד היסוד" שדבק בהחלטה זו בפסק הדין הראשון, לא הוסר מאותה החלטה גם בפסק דינו של בית הדין האזורי, ועמדה על כך סגנית השופט הראשי, איטה קציר: " חוסר סבירות עולה גם מהחלטת הוועדה השלישית מאוגוסט 1993, אשר קבעה כי התובע היה כשיר לעבודת עיוורים כבר באוגוסט 1992, כאילו ניתן להזיז את גלגל הזמן לאחור ולשבץ את התובע בעבודה מתאימה למגבלה רפואית זו ובדיעבד. מדובר באדם שכל חייו עבד בבניין וספק אם יש לו השכלה רבה. עיוור חדש - כמו התובע, צריך לעבור הכשרה מקצועית מתאימה במשך תקופה ארוכה - עד שהוא מסתגל לעובדה שהינו עיוור, וכי הוא מסוגל לתפקד במצבו החדש. עיוור חייב לעבור הכשרה מיוחדת כדי לדעת לעבוד על פי מגבלותיו. מי הכשיר את התובע לעבוד בכלל בהיותו עיוור? הרי גם המוסד לביטוח לאומי קבע, כי במצבו הוא לא כשיר כלל לעבוד ולכן לא קיבל כל הכשרה מקצועית בנדון..." מכאן פנה בית הדין לבחינת החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, שהתקבלה 10 שנים לאחר שהמשיב הפסיק לעבוד מחמת עיוורונו, אשר "בפועל איינה וביטלה את כל ההחלטות הקודמות של הוועדות הרפואיות של הנתבעת בעניינו של התובע" ושקבעה כי היה בלתי כשיר לעבודה במקצועו לפחות מינואר 1990. לאחר בחינת ההחלטה לגופה, הגיע בית הדין למסקנה לפיה: " הוועדה הזאת כלל לא התייחסה לפוטנציאל של התובע לעבודה אחרת, אלא קבעה, שאינו יכול לעבוד בבניין. גם אם נניח שהתובע היה מסוגל לעבוד עבודה המיועדת לעיוורים על פי קביעת הוועדה של הנתבעת מאוגוסט 1993, החלטה זו בלתי רלבנטית כשהיא ניתנת 4 שנים ויותר לאחר שהתובע הפסיק לעבוד לחלוטין. הרי אי אפשר להחזיר את הזמן לאחור ועל כך כבר עמדנו קודם לכן. נוסיף על כך שמדובר באדם שכל חיי עבודתו התמצו בעבודה גופנית בענף הבניין. ספק אם הקרן הייתה עושה צעד כלשהו ובמועד הראוי - סמוך לסיום ימי המחלה - או גורם תעסוקתי או שיקומי אחר כלשהו, היו מצליחים למצוא לתובע תעסוקה לכבדי ראיה, בהתחשב בעובדה, כי מדובר בעובד כפיים, שסבל גם ממגבלות רפואיות נוספות פרט לעיוורונו, כעולה מאישור רופא התעסוקה ומהחלטת הוועדה העליונה האחרונה באוגוסט 1999, ואשר כאמור לא עבר כל הכשרה מקצועית לעיוורים". 13. בית הדין האזורי לא התעלם מטענות הקרן בהתייחסותה לתקנוניה השונים וגרס כי "אכן אין לזלזל בתקנונים שכן הם נותנים את הביטוי הכולל והמקיף לזכויות של העמיתים". אולם, הוסיף בית הדין וקבע כך : " אלא שתקנון הקרן, שתפקידו מחד גיסא לשמור על מסגרת הזכויות של כל העמיתים בקרן - חייב גם להגן על העמית הבודד ועל זכויותיו. מאידך גיסא, במקרה שלפנינו הוועדות הרפואיות, שגם מעמדן מוסבר כדבעי בתקנון הקרן, עשו עבודה כושלת ולא ראויה בלשון המעטה, ובמשך שנים גרמו לקיפוחו המשווע של התובע. הקיפוח התבטא בכך, שקבעו כי עליו לשוב לעבודה בבניין, כאשר גורמים מקצועיים אחרים שללו אפשרות כזו באופן חד משמעי. הקיפוח התבטא גם בכך שוועדה רפואית אישרה לפועל בניין (לשעבר) עבודה מתאימה לעיוורים, וגם זאת בצורה רטרואקטיבית. כפי שכבר ציינו, עבודת הוועדות הרפואיות בעניין התובע לקו בחוסר סבירות קיצונית ועובדה היא, כי ועדה עליונה שמונתה בהוראת ביה"ד קבעה שאכן התובע יכול לחזור לעבודתו, וזאת 10 שנים רטרואקטיבית. יש עניינים שהם ברי תיקון, כמו זכות כספית שקופחה, והיא משולמת בשלב מאוחר יותר. קביעה שגויה של ועדה רפואית בדבר אי כושר עבודה, שתוצאתה, חיוב עובד לחזור לעבודתו שעה שאינו כשיר לעשות זאת, והוא אכן לא חוזר לעבודה, היא עניין שאינו בר תיקון, בדיעבד. כאמור, הזמן חולף לבלי שוב וכך גם חולפת האפשרות לבחון פתרונות תעסוקתיים לעובד והתאמתם למצבו הרפואי רטרואקטיבית". 14. לאור הדברים האלה, כדין נדחתה טענתה של הקרן לפיה העולה מהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הוא, שאי כשירותו של המשיב הוגבלה לעבודות בניין בלבד. אכן החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה משנת 1999 היא ההחלטה הסופית שעמדה לביקורתו של בית הדין האזורי. אולם, החלטה זו מהווה, למעשה, הגם שבאחור של 6 שנים(!), דיון מחדש בהחלטתה של הוועדה הרפואית משנת 1993. משכך הוא, בדין בחן בית הדין האזורי את שתי ההחלטות האלה בכריכה אחת. שתי הוועדות הגיעו למסקנה המתבקשת והיא שמחמת מצב בריאותו ובמיוחד עיוורונו, אין המשיב מסוגל לעבוד בבניין. הוועדה הרפואית העליונה אף הרחיבה את תקופת נכותו בכך שהקדימה בשנתיים ימים את אי כשירותו של המשיב לעבודה בבניין - מינואר 1990 במקום מאוגוסט 1992, כפי שקבעה הוועדה הרפואית, שהחלטתה נפסלה, כזכור בפסק הדין הראשון. עם זאת, יש לייחס ערך מוסף ל"שתיקתה" של הוועדה הרפואית העליונה בכל הנוגע לפוטנציאל העבודה של המשיב בעבודות אחרות מבניין. אין המדובר בחסר, או בהתעלמות של הוועדה ממצבו של המשיב, אלא באישורה, ולוּ המשתמע, לאי כשירותו המוחלטת של המשיב לעבודה. 15. ככל שהקרן מבקשת להתגדר בדלת אמותיה של החלטת הוועדה הרפואית העליונה, בדבר אי כשירותו של המשיב לעבודות בניין בלבד, הרי שפרשנות משתמעת זו היא חסרת כל תוקף. בשים לב לכך שמשנת 1989 הפסיק המשיב לעבוד מפאת נכותו, הרי שהוועדות של הקרן - זו משנת 1993 וזו משנת 1999 - הן שלקו באי כשירות לקבוע שהמשיב מסוגל לבצע עבודה אחרת כלשהי מלבד עבודות בניין. כך משתמע אף מהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה אשר לא חזרה עוד על מסקנתה התמוהה של הוועדה הרפואית שקבעה כי המשיב - פועל הבניין לשעבר - "מסוגל לעבודות של עיוורים בלבד". 16. הפרשנות המשתמעת, אותה מבקשת הקרן לייחס להחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה, בדבר כשירותו, כביכול, של המשיב לעבודה שאינה בבניין, לוקה בפגם מהותי של חוסר סבירות קיצוני ונגועה בפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. שכן, אין ניתן כלל לקבוע את כשירותו של המשיב לעבודה כלשהי, בחלוף 10 שנים למן המועד בו חדל כליל מעבודה. במיוחד כן לאור נכותו הכוללות והעיוורון בו לקה ועברו התעסוקתי כפועל בניין. בהתקיים פגמים אלה, יש לדחות מכל וכל את הפרשנות אותה מציעה הקרן להחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה ולאשר את מסקנתו של בית הדין האזורי, לפיה העמיד את החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה בחזקתה, בדבר אי כשירותו של המשיב לעבודה. כפועל יוצא מכך, מתחייבת מאליה תוצאתו של פסק הדין לפיו זכאי המשיב לגימלת נכות מוחלטת. התקיימו במשיב התנאים המזכים בפנסית נכות מקצועית 17.משהגענו למסקנה שהמשיב זכאי לגימלת נכות מוחלטת, אין אנו נדרשים עוד להכרעה בדבר זכאותו לגימלת נכות מקצועית. אולם, פטור בלא כלום אי אפשר - לנוכח שלל טענותיה של הקרן בנדון זה, לפיהן אין המשיב ממלא אחר התנאים המזכים בגימלת נכות מקצועית. לטעמה של הקרן, צבר המשיב 5,408 ימי עבודה בלבד ולא 5,500 ימי עבודה, כנדרש בתקנות, ובוודאי שלא צבר 5,510 ימי עבודה, כנטען על ידו. בדין נדחו טענות אלה על ידי בית הדין האזורי אשר קבע כך: " אם ההחלטות של הועדות הרפואיות של הנתבעת בעניינו של התובע נראות כ"סיפור קפקאי", הרי העניין השני - קביעת מספר ימי העבודה- הוא "רשומון" בפני עצמו..... הנתבעת הגישה לביה"ד 5 גרסאות שונות ביחס למספר ימי העבודה, שצבר התובע במהלך עבודתו, כשבמקביל לה היה עמית קרן..... איננו יכולים לקבל אף אחת מהגרסאות של הנתבעת ביחס לרישום סך ימי העבודה של התובע.... על פי הגרסה החמורה ביותר של הנתבעת אזי היקף הסטיה או החסר בצבירת ימי עבודה אינו מגיע ל - 4 אחוזים. ארבעה אחוזים במכלול הטעויות של עובדי הנתבעת בצירוף הספקות העולים מהנתונים שהנפיקה הנתבעת "בטלים בששים". על כן אנו מעדיפים - בנסיבות אלה את התחשיב המשותף שבוצע על ידי בנו של התובע ומר שמש ביחס לצבירת 5510 ימי עבודה, גם אם נפלו בו טעויות שלהם, כי זוהי הבדיקה המשותפת היחידה לשני הצדדים שניתן לסמוך עליה". בטיעוניה לפנינו, לא עלה בידי הקרן לשכנענו כי מתקיים טעם משפטי כלשהו, להתערבותנו בקביעות עובדתיות אלה ולקבל אחת מבין חמש הגרסאות שהעלתה לפני בית הדין האזורי, בדבר החסר, כביכול, במספר ימי העבודה של המשיב. כללם של דברים 18. בנסיבות המקרה שלפנינו, העולה מהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הוא שהמשיב אינו מסוגל לעבוד בשום עבודה לתמיד. הפרשנות אותה מבקשת הקרן לייחס לאותה החלטתה, בדבר מסוגלותו של המשיב לעבודה כלשהי, אינה יכולה לעמוד, בהיותה לוקה, על פניה, בפגם מהותי ממין הפגמים המצדיקים ביטולה. למותר לציין, שלנוכח חלוף הזמן ולאור מסכת גלגוליו של המשיב בוועדותיה של הקרן, למעלה מ - 15 שנה, אין כמובן כל טעם להחזיר כיום את הדיון לוועדה רפואית נוספת של הקרן כדי שתדון בשאלה אם המשיב מסוגל לעבוד בעבודה אחרת מלבד בעבודת בניין. משכך הוא, יש לקיים את פסק דינו של בית הדין האזורי אשר קבע את זכאותו של המשיב לגימלת נכות מוחלטת. 19. בסיום, רואים אנו לקבוע, שיש להצטער על שנשתכח מן הקרן שהמשיב הוא חבר בה, ולגנות את התנהגותה המבישה ואת התנהלותה כלפי עמית חסר ישע, משך שנים כה רבות. אכן התקנון הוא החוזה המחייב את הקרן ואת החברים בה. אולם תקנון הקרן אינו מלת קסם המתירה לקרן לפגוע פגיעה מהותית בזכויות החברים ובעיקרי הצדק הטבעי, כפי שנעשה במקרה שלפנינו. 20. בשולי הדברים רואים אנו להתייחס לטענות שהועלו לפנינו בדבר מחלוקת שנפלה בין הצדדים בדבר שיעורה של הגימלה החודשית לה זכאי המשיב. טענות אלה לא היו מושא הדיון לפנינו. עם זאת ולאור גלגולי העבר, אנו חוזרים על המלצתנו לקרן לבוא בדברים עם המשיב ולעשות כל הנדרש, לרבות מינוי חשב חיצוני, כדי להגיע לפתרון סופי וכולל בדבר גובה גימלת הנכות המוחלטת המגיעה למשיב. 21. סוף דבר: הערעור נדחה. בתוך 14 יום מהיום, תשלם הקרן למשיב גימלת נכות מוחלטת חודשית שוטפת בנוסף לסכום המלא של גמלאות העבר, כפי שפסק בית הדין האזורי. הקרן תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח בצרוף מ.ע.מ. לא ישולם הסכום בתוך 14 יום מהיום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. עינייםנכותפנסיהעיוורים