פסק דין הנשיא סטיב אדלר פתח דבר המערערת, אחות מעשית בהכשרתה, עבדה בבית החולים הממשלתי - המרכז הרפואי המשולב ע"ש ח. שיבא תל השומר (להלן: בית החולים) במשך 26 שנים וזאת, עד למועד פרישתה לגמלאות. עובר לפרישתה ניהל בא כוחה משא ומתן עם הגורמים המוסמכים בבית החולים לגבי תנאי פרישתה המוקדמת - משא ומתן אשר הבשיל לידי הסכמות. לימים הסתבר למערערת, כי משכורתה הקובעת לצורך חישוב גימלתה אינה כוללת שתי תוספות אותן קיבלה במהלך שנות עבודתה והן: "תוספת משמרות" ו"תוספת שבתות וחגים" (להלן: התוספות). כמו כן, דחתה המשיבה (להלן: הנציבות) את בקשת המערערת לפדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים ולפדיון ימי עיון בלתי מנוצלים. משכך, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי. בית הדין האזורי [1] דחה את התביעה על שלושת ראשיה (הכללת התוספות במשכורת הקובעת; התביעה לפדיון ימי מחלה והתביעה לפדיון ימי עיון), ומכאן הערעור שבפנינו. [2] [1] העובדות הצריכות לעניין, ואשר בעיקרן לא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים הן אלה: [א] המערערת, ילידת 1948, עבדה כאחות מעשית בבית החולים תל השומר מיום 1.6.1971 ועד ליום 30.6.1997, עת פרשה. במועד פרישתה הייתה המערערת בת 49. [ב] במהלך שנת 1997 אפשרה נציבות שירות המדינה לעובדים שרצו לפרוש ושהמערכת הייתה מעוניינת בפרישתם לפרוש תוך ביטול משרתם בתקן. [ג] המערערת נכללה במסלול הפרישה האמור ועובר לפרישתה ניהל בא כוחה משא ומתן עם הגורמים המוסמכים בבית החולים לגבי תנאי פרישתה. במהלך המשא ומתן נזכר מצבה הבריאותי של המערערת והוסכם בין הצדדים, כי המערערת תועמד בפני ועדה רפואית לצורך קביעת אחוזי נכות לצרכי גמלאות. יוטעם, כי הסכמה זו מצאה ביטויה ברשימת המוסכמות שקבעו הצדדים במסגרת החלטת בית הדין האזורי מיום 5.7.1999. כמו כן, ביקש בא כוח המערערת מבית החולים הבהרות לגבי בסיס השכר לפנסיה ונענה במכתבה של מנהלת משאבי האנוש בבית החולים, הגב' בת שבע פריי, מיום 1.1.1997, כי "בסיס השכר לגימלה הם תשלומי היסוד המשולב ותוספת בית חולים". [ד] לבסוף הוענקו לתובעת: מענק פרישה, העלאה בדרגה, מענק חד פעמי של שישה חודשי הסתגלות, גמלת בסיס בשיעור 52.17% והגדלת אחוזי גימלה בשיעור 8% (חלף 5% שהיו נהוגים באותה העת) וזאת עקב ביטול המשרה בתקן. כמו כן קבעה ועדה רפואית למערערת דרגת נכות בשיעור של 78% לצרכי גמלאות. [ה] במועד פרישתה נותרו למערערת 273 ימי מחלה בלתי מנוצלים ו - 24 ימי עיון בלתי מנוצלים. ההליך בבית הדין האזורי [2] משנוכחה המערערת לדעת כי משכורתה הקובעת לצורך גימלתה אינה כוללת את התוספות וכי הנציבות מסרבת להעניק לה פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים או ימי עיון בלתי מנוצלים, הגישה תביעה בבית הדין האזורי בתל-אביב לסעד הצהרתי, לפיו היא זכאית לחישוב גימלתה בהתאם לשלוש דרישותיה האמורות. בית הדין האזורי מצא כי דין התביעה כולה להדחות וכך פסק. אשר לאי הכללת התוספות בשכרה הקובע של המערערת לפנסיה פסק בית הדין האזורי, כי אין מנוס מלקבוע שמדובר בתוספות מותנות בתנאי מסוים של עבודה במשמרות או בשבתות ובחגים ועל-כן ובהתאם להלכה הפסוקה, תוספות אלה אינן מוכרות כחלק מהשכר הרגיל והקבוע של העובד, לעניין חובת הפרשה לקבלת פנסיה. עם זאת, הוסיף בית הדין קמא וקבע: "אני כשלעצמי הייתי נוטה לקבל את התביעה ולקבוע שישנם סוגים של עובדים שעצם ביצוע עבודת המשמרות והעבודה בשבת הם חלק יסודי ומהותי מתנאי המשרה הרגילים שלהם, וממילא אין מדובר בתשלום נוסף מותנה... הפסיקה עד היום לא הכירה בעבודתם של אחיות בית חולים הזוכות ל"תוספת משמרות" או "תוספת שבת", כעבודה כזו שהחלק המובנה והיציב שלה הוא "שבת" ו"משמרות...." [ההדגשות במקור - ס.א]". [3] אשר לתביעה הנוגעת לפדיון ימי עיון - בית הדין האזורי נימק את דחייתה בכך שמדובר בימי עיון מקצועיים שנועדו להעשיר את הידע המקצועי של האחות. מעת שהמערערת פרשה הרי שאין למעסיק עוד עניין להעשיר את הידע המקצועי שלה. כך, קבע בית הדין קמא כי השתכנע שפרישתה של המערערת לא הייתה מחמת מצב בריאותי ומשכך, אין היא עומדת בתנאים הקבועים בתקשי"ר והמזכים בפדיון ימי מחלה. טענות בעלי הדין בפנינו [4] בערעור לפנינו חזרו הצדדים, בעיקרו של דבר, על עמדת המוצא שהיתה הבסיס לטיעוניהם בפני בית הדין האזורי. המערערת הוסיפה וביקשה את התערבותנו בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות של בית הדין האזורי ובתוך כך גם במסקנה, כי פרישתה מעבודתה בבית החולים נבעה מטעמים ארגוניים ולא מסיבות בריאותיות ועל-כן אין היא זכאית לפדיון ימי המחלה. כן טענה, כי שגה בית הדין קמא משפסק בעניין אי הכללת התוספות במשכורת הקובעת לצורך גמלאות בניגוד לנטיית לבו. לבסוף טענה, כי המשיבה מנעה ממנה להשתתף בימי עיון וכי גמלאי זכאי להמשיך ולהעשיר השכלתו ובמיוחד כן כאשר המדובר בפרישה מוקדמת וקיים סיכוי שישוב למעגל העבודה. המשיבה מצידה ביקשה לדחות את הערעור, תוך שהיא תומכת טענותיה בפסק דינו של בית הדין האזורי. בתוך כך, חזרה על טענתה לפיה נסיבות פרישתה של המערערת מלמדות בבירור כי לא נבעו מטעמי בריאות ועל כן אין היא זכאית לפדיון ימי מחלה. באשר להכללת התוספות במשכורת הקובעת לצורך גימלאות נטען, כי בהתחשב במהות התוספת, בהוראות התקשי"ר ובהתאם להלכה הפסוקה, אין התוספות מהוות רכיב הנכלל במשכורת הקובעת לצרכי גימלאות. בהקשר זה טענה המשיבה גם כי בהתאם לסעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 ולתקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור), התש"ל - 1970 התיישן ערעורה בעניין זה. כן הוסיפה שטענה זו לא זכתה להתייחסות מצד בית הדין האזורי על אף שנטענה עוד בתחילת ההליך בפניו. הכרעה [5] שלוש הן השאלות הצריכות להכרעתנו במסגרת ערעור זה: [1] האם יש לכלול את "תוספת המשמרות" ו"תוספת שבתות וחגים" בבסיס השכר הקובע של המערערת לפנסיה; [2] מה הן נסיבות פרישתה של המערערת - סיבות ארגוניות כטענת המשיבה או סיבות בריאותיות כטענת המערערת - וכפועל יוצא מכך, האם זכאית המערערת לפדיון ימי המחלה הבלתי מנוצלים שצברה טרם פרישתה; [3] האם זכאית המערערת לפדיון ימי העיון הבלתי מנוצלים שצברה טרם פרישתה. להלן נדון בכל אחת מן השאלות כסדרה. הכללת "תוספת המשמרות" ו"תוספת שבתות וחגים" בבסיס השכר הקובע לפנסיה [6] אשר ל"תוספת משמרות" - המערערת עבדה במהלך השנים כמות בלתי קבועה של משמרות ולרוב, משמרות ערב. התשלום שקבלה עבור עבודתה במשמרות - היא "תוספת המשמרות" - השתנה מחודש לחודש ונקבע על פי מספר המשמרות וסוג המשמרות בהן עבדה בפועל. כאשר נעדרה המערערת מעבודתה, מחמת מחלה או חופשה, לא שולמה לה תוספת המשמרות כלל. בדומה, "תוספת שבתות וחגים" שולמה למערערת בגין אותם מקרים בהן עבדה בשבתות ובחגים. שיעור התשלום השתנה על פי היקף עבודתה באותם ימים ושאף הוא לא היה קבוע. מכאן, כי תשלום התוספות לא היה בגדר פיקציה או תשלום קבוע ובלתי משתנה אלא היווה פיצוי על עבודה בפועל ואי הנוחות הכרוכה בעבודה במשמרות. הלכה מושרשת היא שתשלום בעד עבודה אפקטיבית נוספת הינו "תוספת" פשוטו כמשמעו - תשלום מותנה בתנאי או בגורם מיוחד המתקיימים במי שמדובר בו. [3] משכך, דין הערעור בנקודה זו להידחות ובכך אף יכולנו לחתום דברינו בהקשר זה. אולם, בית הדין האזורי מצא להביע ספקות ביחס לנכונות הפסיקה המבחינה בין תוספות אמיתיות ותוספות שהן פיקציה ואף הביע את דעתו, לפיה יש להגדיר את התוספות המשתלמות בעד עבודה בפועל, כחלק משכרו הרגיל של העובד. יוטעם, כי קביעות דומות לאלה של בית הדין האזורי מוצאות להן אחיזה לאחרונה גם בבית דין זה. אשר על כן, הריני מבקש לחזור ולהבהיר את הגיונה של הפסיקה וזאת, על רקע ההקשר התעשייתי. [7] סוגיית ההכנסות הלא פנסיוניות וההבחנה בין "משכורת" ל"תוספת" אינה חדשה במקומותינו והיא מצאה את ביטויה, כמו גם מענה, בהסדרי הפנסיה שנעשו במשק המאורגן, הן הפנסיה התקציבית והן הפנסיה הצוברת. בתחום הפנסיה הצוברת - זכאי העובד לפנסיה על בסיס רכיבי השכר עבורם הופרשו כספים לקרן הפנסיה. בתחום הפנסיה התקציבית - זכאי העובד לפנסיה על בסיס רכיבי השכר לגביהם מוסכם בין המדינה כמעסיקה לבין ההסתדרות כארגון היציג של העובדים שהן פנסיוניות. באופן כללי ניתן לומר, כי עד אמצע שנות התשעים ההכנסה שהוכרה לצורך חישוב הפנסיה, הן התקציבית והן הצוברת, הייתה 60% בקירוב מהכנסת העובד. כ- 20% מהכנסתו הנוספת שולמה בגין תוספות דוגמת תוספת משמרות, תוספת שבתות וחגים, שעות נוספות, פרמיות ועוד, תוספות בגינן לא הופרשו כספים לקרנות הפנסיה. כך, 20% הנותרים של הכנסת העובד שולמו בגין החזר הוצאות, דוגמת אחזקת רכב ואש"ל, שגם עבורם לא הופרשו כספים לקרן פנסיה. הפסיקה הכירה למעשה, במוסכם בין הצדדים ליחסי עבודה קיבוציים והתחשבה בקביעת המשכורת הקובעת רק באותם רכיבי השכר שבגינם הופרשו כספים לקרן פנסיה צוברת או שהוסכם בין הצדדים שיהיו פנסיוניים. דא עקא, שעל אף שמצב זה תאם את תכלית הסכמי הפנסיה, את המוסכם בין הצדדים ליחסי עבודה מאורגנים ואת המצב האקטוארי של קרנות הפנסיה, הלכה למעשה, תוצאתו הייתה שלילית. בסופו של יום, הגמלה שהשתלמה לפורש היתה נמוכה בהרבה משכרו טרם פרישתו. [8] בשנים 1993 - 1995 נחתמו בין המדינה להסתדרות הסכמים קיבוציים חדשים שמטרתם הייתה לתקן את העיוותים שנגרמו לגמלאים בגין הירידה החדה בהכנסתם עת פרשו. בהסכם הקיבוצי מיום 23.8.1993 התחייבו המדינה והסתדרות עובדי המדינה לנהל משא ומתן בעניין החלק הלא פנסיוני של הכנסת העובדים. התחייבות זו זכתה לעיגון גם בהסכם בין שר האוצר לבין ההסתדרות הכללית מיום 18.4.1994. ביום 10.8.1995 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, הסוכנות היהודית והמוסדות להשכלה גבוהה בו נקבע, כי החל מיום 1.1.1995 יופרשו על ידי המעסיקים והעובדים לקרן פנסיה צוברת חדשה 5% "מרכיבי השכר והתשלומים שאינם פנסיוניים" כפי שהוגדרו בנספח ב' להסכם כ: שעות נוספות; עבודה נוספת, כולל כוננויות, תורניות, משמרות, וכל תשלום בגין עבודה נוספת אחרת; פרמיות; החזר הוצאות רכב קבועות ומשתנות; החזר הוצאות נסיעה; אש"ל וכלכלה. בדומה, ביום 3.3.1999 נחתם הסכם קיבוצי במגזר הציבורי, לפיו החלו העובדים והמדינה כמעסיקה להפריש לקרן פנסיה צוברת סכומים בגין כ- 20% מהכנסתם של העובדים המבוטחים פנסיה תקציבית, כך שבבוא היום תחושב גימלתם גם על בסיס הרכיבים שאינם פנסיונים לפי חוק שירות המדינה גמלאות. צא ולמד, העקרון שאומץ על ידי הצדדים לפיו המעסיקים והעובדים יפרישו אחוז מסוים מהשכר המוגדר של העובד לטובת קרן פנסיה צוברת, שבבוא היום תפצה את הגמלאי בגין אותם 20% מהכנסתו ששולמו לו כתוספות, הובילה להרחבת הבסיס לתשלום הפנסיה, הן לעובדי המגזר הציבורי הנהנים מפנסיה תקציבית והן לעובדים בעלי פנסיה צוברת. כך גם הובטח שהגמלה תחושב על בסיס מלוא ההכנסה, למעט החזר הוצאות. לשון אחרת, תוצאת ההסדרים הללו במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי היא שהעובדים יקבלו פנסיה על בסיס כ - 80% מהכנסתם במקום כ - 60% מהכנסתם. [9] לאור כל האמור, לטעמי, הרהוריו של בית הדין האזורי אחר נכונות ההלכה, כמו גם עמדתם של חברי, סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין והשופט רבינוביץ בפסק הדין נחמני [4]; בפסק דין חבר [5]; ובפסק דין פינקלשטיין [6], אינם במקומם. אין זה מתקבל על הדעת לדרוש מהמעסיק הציבורי (או הפרטי), שיחויב להפריש כספים פעמיים עבור הרכיבים שלא היו פנסיונים עד לשנים 1993 - 1995 (20% מהכנסת העובדים, כפי שבואר לעיל), וזאת הן אצל מקבלי פנסיה תקציבית והן אצל מקבלי פנסיה צוברת. יתר על כן, לטעמי, טוב יעשה בית הדין אם יפסוק ככל הניתן בהתאם להקשר התעשייתי ולהסכמות בין הצדדים ליחסי עבודה מאורגנים. יוטעם, כי אף בית המשפט העליון שותף להבחנה בין תוספת לבין משכורת ובין תוספת אמיתית לבין תוספת שהיא פיקציה. [7] סוף דבר, התוצאה אליה הגיע בית הדין האזורי תואמת את הפסיקה, ההקשר התעשייתי ושיטת הפנסיה הנהוגה אצלנו. מעבר לצריך נוסיף, כי לאור דחיית הערעור בנקודה זו לגופו אין לנו צורך להידרש לשאלת התיישנות העילה. נסיבות פרישתה של המערערת וזכאותה לפדיון ימי מחלה [10] מחלוקת רבתי ניטשה בין הצדדים בשאלת נסיבות פיטוריה של המערערת מבית החולים. המערערת טוענת כי פיטוריה נבעו מטעמים בריאותיים. נפקות הטענה טמונה בהוראות נסמן 33.271 לתקשי"ר שזו לשונו: "פרש עובד מן השירות בנסיבות המפורטות להלן ישולם לו או לשאיריו פיצוי בעד ימי חופשת המחלה שלא נוצלו העומדים לזכותו בתאריך פרישתו: (א) .... (ב) ... (ג) בפרישה לקצבה מחמת מצב בריאותי לקוי...על פי קביעת ועדה רפואית מוסמכת...". בתמיכה לטענתה מונה המערערת את האמור בתצהיר העדות הראשית מטעמה ואת עדותה בפני בית הדין קמא, שלטעמה לא נסתרו; את קביעות הוועדה הרפואית שבפניה הועמדה לאחר פרישתה וכן את ההודעה הראשונה שקיבלה מבית החולים בקשר להפסקת עבודתה, מיום 2.7.1997, ושבה נכתב כי סיבת הפסקת עבודתה היא "פרישה לקיצבה מטעמי בריאות". מנגד, טוענת המשיבה כי המערערת פרשה מטעמים ארגוניים ובמסגרת אותו "מבצע" פרישה שבו יצאה נציבות שירות המדינה במהלך שנת 1997. אשר למסמך מיום 2.7.1997 מסבירה המשיבה כי זה ניתן בטעות וכי תוקן במפורש בהודעה מיום 15.7.1997. כידוע אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבות בממצאים שבעובדה תעשה רק במקרים חריגים, כגון במקרים שנפל פגם בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם. במקרה דנן נחה דעתנו, כי אין עילה להתערבותנו במימצאי בית הדין האזורי בעניין זה. עם זאת, ולאור המחלוקת שניטשה בין הצדדים בסוגיה זו נוסיף ונעמוד בקצרה על העיקרים שביסוד הכרעתנו, הנתמכת כאמור, בממצאיו ובמסקנותיו של בית הדין האזורי. ראשית, השתכנענו כי המערערת אכן לא פוטרה מטעמי בריאות גרידא ואף הפרוצדורה המלווה פיטורין כאלה לא התקיימה לגביה. זאת ועוד, מהתכתובת הענפה שהתנהלה בין בא כוחה של המערערת לבין בית החולים עובר לפיטוריה, ברור שהמערערת הייתה מודעת להליך הפיטורין ואף הסכימה לו. כך הסכימה, כי תועמד בפני ועדה רפואית לצורך קביעת אחוזי נכות לצרכי גמלאות, שהיא ועדה המתכנסת גם אחרי הפרישה. על הסכמה זו חזרה המערערת גם בפני בית הדין האזורי במסגרת החלטתו על מוסכמות ופלוגתאות ביום 5.7.1999. זאת ועוד זאת, אף אם יתכן שלו לא פוטרה המערערת במסגרת אותו המסלול שהציעה נציבות שירות המדינה בשנת 1997 היתה מפוטרת בדרך אחרת, לרבות מטעמי בריאות, הרי שמסלול הפיטורין אליו הסכימה מרצונה ואף ניהלה לגביו משא ומתן כלל "חבילת הטבות", כמתואר לעיל. "חבילת ההטבות" האמורה אמנם לא כללה פדיון ימי מחלה אך כללה הטבות אחרות ולטעמי אין מקום שבית דין זה בדיעבד ישנה את אותה 'חבילה', שכדרך החיים נודעות לה יתרונות וחסרונות. פדיון ימי עיון בלתי מנוצלים [11] לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים וטיעוניהם בכתב ובעל-פה בעניין זה, סבורים אנו כי בסוגיה זה מתקיימים התנאים הנדרשים בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. אי לכך, קובעים אנו כי לא הובררה טעות שבדין בפסק דינו של בית הדין האזורי ומשכך הוא, ראוי פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו. [12] סוף דבר - הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות. רפואהאחיותבית חוליםפרישה