תביעת שיבוב תשלומים לאלמנה (זכות החזרה של מיטיב)

בסעיף 6 לחוק הטבת נזקי גוף נקבע: "היה המזיק מבוטח בשל חבותו למוטב, רשאי המיטיב להיפרע לפי חוק זה מן המבטח, במידה שהמבטח אחראי כלפי המזיק". חבותן של הנתבעות בענייננו, שהינן "מבטחות" של הנהג, נובעת מחוק הפלת"ד הקובע בסעיף 2(א) את "אחריות הנוהג ברכב", לאמור: "המשתמש ברכב מנועי (להלן: "הנוהג") חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". על התובעת מוטל הנטל להוכיח בין היתר, כי לשאירי המנוח נגרם "נזק" כתוצאה ממותו ואם כן, מהו היקפו של אותו נזק, וכמובן עליה להוכיח כי הנתבעות מהוות "מזיק", וכי התובעת הינה "מיטיב", הזכאי לתבוע את זכות החזרה מכוח החוק להטבת נזקי גוף. פסק דין 1. תביעה זו עניינה בתביעת שיבוב ("תחלוף") של כספים ששולמו על ידה ואלו שישולמו על ידה בקשר לתאונת דרכים שארעה ביום 06.06.00 בה נהג המנוח מיכאל וולפוביץ ז"ל (להלן: "המנוח"). התובעת הינה, כהגדרתה, חברה בע"מ המנהלת, בין היתר, קופת גמל לקצבה כמשמעותה בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ובתקנות מס הכנסה (כללים לאישור קופות גמל) התשכ"ד - 1964. מאחר ולהגדרת מעמדה ותפקידה של התובעת חשיבות לצורך הכרעה בתיק זה, יש כבר עתה להעיר, כי הגדרה זו השתנתה מעט, עם הגשת תצהיר העדות הראשית, שאז הוגדרה התובעת ע"י המצהיר מטעמה, כמי ש"הינה חברה בע"מ המנהלת בין היתר קרן פנסיה מקיפה לעמיתים חדשים" (ראה סעיף 3 לתצהיר של שלו וסעיף 2 לסיכומי התובעת). הנתבעות ביטחו את השימוש ברכב בו נהג המנוח, על פי פוליסה לביטוח חובה. רקע עובדתי 2. ביום 6.6.00 אירעה תאונת דרכים אשר כתוצאה ממנה נהרג המנוח, אשר היה חבר בקרן הפנסיה המקיפה שניהלה התובעת עפ"י תקנות קרן הפנסיה, בתקופה שבין 1.1.1998 ועד 30.6.00. התאונה הייתה, תאונת דרכים כמשמעותה בחוק לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "הפלת"ד"). 3. תאונת הדרכים, הייתה תאונה עצמית שארעה בעת שהמנוח סטה עם רכבו ללא כל סיבה ידועה, או נראית לעין, והתנגש בעץ בצד הדרך. 4. המנוח השאיר אחריו אלמנה ושתי יתומות (להן: "השאירים"), אשר הגישו בקשה לפנסיית שאירים, ונמצאו זכאים על ידי התובעת, בהתאם לתקנות הקרן הרלוונטית. 5. התובעת שילמה לשאירי המנוח בהתאם לזכאותם פנסיה והיא עתידה לשלם להם בעתיד פנסיית שאירים ליתומים עד הגיעם לגיל 21, ולאלמנה לכל ימי חייה, בהיקף של כ- 600,000 ₪ לטענתה. טענות הצדדים 6. התובעת טוענת, כי מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד - 1964 (להלן: "החוק להטבת נזקי גוף"), היא זכאית לקבל מהנתבעות השבה של כל הסכומים שולמו לשאירי המנוח, ואלו שישולמו לאלמנה עד למועד שהמנוח היה מגיע לגיל 65 וליתומים עד להגיעם לגיל 21. 7. לטענת הנתבעות, לתביעת התובעת אין כל בסיס, המעניק לה את הזכות "לחזור" לנתבעות בתביעת השבה מכוח החוק להטבת נזקי גוף, שכן המקרה הנדון, אינו עומד במבחני הדין המאפשרים השבה, דהיינו; א. הוכחת קיומו של נזק - התובעת לא הוכיחה קיומו וגובהו של הנזק שנגרם לשארי המנוח, מעבר לסכום ששולם להם ע"י הנתבעות. ב. היותן של הנתבעות "מזיק" - התובעת מבססת תביעתה על החוק להטבת נזקי גוף, המחייב קיומו של "מזיק", בעוד שחבותן של הנתבעות כלפי שאירי המנוח נובעת מהפלת"ד, שהינה חבות מוחלטת ללא היזקקות למבחן האשמה. הנתבעות אינן בגדר "מזיק" כשמדובר ב"תאונה עצמית", אלא לכל היותר "אחראיות" לנזק, ולפיכך לתובעת אין כל עילת תביעה נגדן. ג. היות התובעת מטיב הזכאי לשיפוי - קרנות פנסיה, בייחוד במתכונתן הנוכחית, אינן בגדר הגופים המנויים בחוק, הזכאים לתביעת השבה, אולם אף לאורה של הלכת פלאצ'י שקבעה כי קרן הפנסיה שם, זכאית להשבה מהמזיק, הרי שהתובעת בענייננו, אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בהלכה זו, לצורך היותה מטיב הזכאי להשבה. ד. באם הייתה עומדת התובעת בכל המבחנים האחרים, העלו הנתבעות טענות נוספות, באשר לאי זכאותה לפיצוי של אחת מבנותיה של האלמנה מנישואין קודמים (שלא אומצה על ידי המנוח), באשר לאי זכאות התובעת לשיפוי בגין תשלומים עתידיים, ובאשר לעדיפות תגמולי המל"ל על תשלומי התובעת. יש להאיר, כי אינני נזקק להכריע בטענות אלה, מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה קיומו של נזק, ואף לא כי הינה מטיב הזכאי לשיפוי, כנדרש בחוק. דיון 8. כאמור, מבססת התובעת את תביעתה על החוק להטבת נזקי גוף, המעניק למטיב את הזכות לחזור למזיק. בסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף נקבע: "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב על ידי המטיב". (הדגשות שלי י.ש.) ובסעיף 6 לחוק הטבת נזקי גוף נקבע: "היה המזיק מבוטח בשל חבותו למוטב, רשאי המיטיב להיפרע לפי חוק זה מן המבטח, במידה שהמבטח אחראי כלפי המזיק". חבותן של הנתבעות בענייננו, שהינן "מבטחות" של הנהג, נובעת מחוק הפלת"ד הקובע בסעיף 2(א) את "אחריות הנוהג ברכב", לאמור: "המשתמש ברכב מנועי (להלן: "הנוהג") חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב". המחלוקת 9. כאמור, על מנת להכריע במחלוקת הקיימת בתיק זה, יש להכריע במספר סוגיות מצטברות, ולבדוק, האם התובעת הוכיחה ועמדה במבחנים הקבועים בחוק להטבת נזקי גוף, לצורך קבלת התביעה. על התובעת מוטל הנטל להוכיח בין היתר, כי לשאירי המנוח נגרם "נזק" כתוצאה ממותו ואם כן, מהו היקפו של אותו נזק, וכמובן עליה להוכיח כי הנתבעות מהוות "מזיק", וכי התובעת הינה "מיטיב", הזכאי לתבוע את זכות החזרה מכוח החוק להטבת נזקי גוף. המבחנים הנדרשים להוכחת התביעה הם מצטברים ואם תמצא התשובה על אחד מהם - שלילית, דין התביעה להידחות. הוכחת הנזק 10. כזכור, על מנת שהתובעת תהיה זכאית להשבה אותה היא תובעת (בהנחה שמתקיימים בה שאר התנאים), יש לקבוע קודם כל נתון בסיסי והכרחי, דהיינו את גובה הנזק. סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף קובע, כי המיטיב רשאי להיפרע עד כדי סכום שהמזיק חייב למוטב, ולפיכך יש לקבוע קודם כל, את גובה הנזק שנגרם לשאירי המנוח ולתלויים. איני סבור, כי התובעת הרימה נטל זה והוכיחה את גובה הנזק שנגרם לתלויים. כפי שיובהר בהמשך, תיתכן בהחלט אפשרות תיאורטית, כי "נזק" כזה שולם במלואו ולא קיימת יתרת נזק שלא שולמה ושממנה ניתן להשיב כספים למטיב. על מנת להיות זכאי לשיפוי חייב התובע להוכיח מחד את ההטבה, אך מאידך גם את הנזק שהניזוק היה רשאי לתבוע בעצמו מאת המזיק. גובה הנזק של התלויים נקבע על פי זכותם לקבלת פיצוי מהמזיק בגובה הנזק המוכח, שהינו הגבול העליון בו ניתן לחוב את המזיק. בהתאם לדין, הסכום הרלבנטי לקביעת השיפוי הוא גובה ההטבה וזאת כל עוד, הסכום הכולל אינו עולה על סכום הפיצוי שהיה מגיע לתלויים. מן האמור עולה, כי יש חובה לקבוע את ההטבה ואת הפיצוי - הנזק, המגיע לתלויים. אם היה מוכח הנזק, רק אז, היה מקום לבחון את סכום ההטבה לעומת הסכום ששילם המזיק (הנתבעות בענייננו) לתלויים. לאחר הפחתת התשלום ששילמו הנתבעות מסכום ה"נזק", היה ניתן לקבוע את היתרה, ומתוך יתרה זו (אם הייתה כזאת), היה צריך לקבוע, מה הן ההטבות ששולמו ושעל הנתבעת להשיב, באופן יחסי לכלל המיטיבים (בין המל"ל לבין התובעת). כל עוד לא הוכח הנזק, לא ניתן לקבוע, אם בכלל, את חלקה היחסי של התובעת ביתרת הנזק הבלתי מסולקת. (ראה גם פסה"ד בתיק (ת"א) 53351/00 מבטחים קרנות פנסיה בע"מ נ. ביטוח ישיר א.די.אי חברה לביטוח בע"מ, ואבנ"ר, מפי השופטת וילצקי, בה, היו התובעת והנתבעת 2 צדדים לאותו תיק וגם שם נדחתה התביעה מאחר והנזק לא הוכח). הנחת התובעת, כי הנזק הינו בגובה שיעור ההטבה הינה הנחה מוטעית, שאין לה כל בסיס והיא נוגדת את הפסיקה שקבעה, כי זכאות המטיבה להשבה, הינה על פי היחס שבין המיטיבים לגבי יתרת הפיצוי שהגיעה לשאירים, אם בכלל. בשולי הדברים ולמעלה מן הצורך, יש לציין, כי בענייננו על פני הדברים נראה, כי לכאורה אכן, אם נגרם נזק כלשהו לתלויים, ספק אם יתרת הפיצוי הייתה מספיקה לכסות חלק מהסכומים ששולמו ע"י מל"ל ואלו ששולמו וישולמו ע"י התובעת. כך למשל לא ברור כלל, לצורך קביעת הנזק המקסימאלי, מה היו לדוגמא, הכנסותיה של האלמנה משכר, ולא ניתן לערוך חישוב נזק על פי שיטת הידות המקובלת. גם טענת התובעת, כי תשלום הקצבה הנגזרת מהשכר, הינה ראיה לסבירותה של הקיצבה אין לה בסיס, שכן יש הבדל בין סבירות ההטבה לבין עצם הוכחת הנזק. רק אם וכאשר מוכח הנזק, ניתן יהיה לקבוע, מטבע הדברים, את הסבירות, שהינו מונח המתבסס תמיד על יחסיות ובענייננו לא הוכח לי, מהו הנזק שנגרם לשאירים בעקבות הפטירה של המנוח, אם בכלל. לאור האמור לעיל, אין מנוס מן המסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את רכיב הנזק, שהינו רכיב הכרחי להוכחת זכותה להשבה, ולפיכך, כאמור, אינני נזקק להכרעה בשאר טענות התובעת, בין היתר, באשר לזכאותה של בתה של האלמנה לתגמולים, ובעניין זכאותה לשיפוי עבור תשלומים עתידיים, ואף לא בסוגיית עדיפות תשלומי התובעת אל מול תגמולי המל"ל. היותה של התובעת מיטיב הזכאי לשיפוי 11. ככל שהיה מוכח הנזק, לצורך הכרעה בתובענה שבפני, היה גם מקום לבחון, האם התובעת נמנית על הגופים, שהחוק להטבת נזקי גוף חל עליהם, ובלאו הכי, מקנה לה את הזכות לחזור למזיק לפי חוק הפלת"ד. כאמור, הנתבעות טענו, כי התובעת אינה בגדר "מיטיב" הזכאי לחזור אל המזיק מכוח החוק להטבת נזקי גוף, שכן קרנות פנסיה אינם גופים המנויים בחוק הפלת"ד, כבעלי זכות זו. התובעת תמכה את טענתה, כי קרנות פנסיה הינן מיטיב בעל "זכות חזרה" מכוח החוק, וכי הינה אחד ממיטיבים אלו, בהסתמך על ע.א. 331/75 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי נ. אליהו פלאצ'י, פד"י לב 1, 63, שהינו פסק דין שהתובענה בקשר אליו הוגשה לפני למעלה משלושים שנה (להלן: "הלכת פלאצ'י"). בית המשפט העליון קבע, כי תגמולים מקרנות פנסיה, הינם תגמולים שיש לנכותם מתגמולים להם זכאי הניזוק מהמזיק, ונקבע כי המיטיב שם זכאי לחזור למזיק, ולפיכך, טוענת התובעת, כי ההיגיון נותן, שאותם הגופים המטיבים, שהטבתם קוזזה מהסכום ששילם המזיק, קיימת זכות חזרה למזיק, כדי שהמזיק לא יצא נשכר. ברם, על אף שהתובעת שם, בהלכת פלאצ'י, היתה גוף בשם "מבטחים", הרי שהתובעת כאן הינה אישיות משפטית חדשה ויש מקום לבחון האם ניתן להקיש מהאמור בהלכת פלאצ'י לענייננו. התובעת בפסק דין פלאצ'י הייתה מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי (להלן: "מבטחים הישנה") ואילו בתובענה שבפניי התובעת הינה מבטחים קרנות פנסיה בע"מ (להלן: "מבטחים החדשה"). פסק דין פלאצ'י ניתן בהתבסס, בין היתר, על הקביעה כי: "מבטחים היא האיגוד המבטח רק עובדים במקום עבודתם כשהמעביד והעובד משתפים פעולה בתשלום הפרמיה, זהו בעיני חוג סגור להבדיל (למשל) מקופת חולים הפתוחה להצטרפותו האישית של כל מי שיחפוץ". מהאמור בפס"ד פלאצ'י עולה, כי ביהמ"ש נתן את פסק דינו בהתבסס גם על הנימוק, כי המדובר בקרן סגורה לעובדים במקום עבודתם ומכאן ניתן גם להגיע למסקנה, כי אם אז, היה מגיע בית המשפט למסקנה, כי מבטחים הישנה הינה קרן "הפתוחה להצטרפותו האישית של כל מי שיחפוץ", יתכן ולא היה רואה בה קרן פנסיה שהינה מיטיב, הזכאי לחזור למזיק. לשון החוק להטבת נזקי גוף, תומכת במסקנה, כי תאגיד שעוסק בעסקי ביטוח, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד, כפי שנקבע בסעיף 4 לחוק: "לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות; ואין נפקא מינה אם המיטיב הוא אגודה שיתופית שהמוטב אחר מחבריה; אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי-ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה-ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר." הדגשות שלי י.ש.) מתוך הראיות שהובאו בפני, אין מחלוקת, כי התובעת הינה אישיות משפטית חדשה, שמטרותיה ואופי פעולתה שונה, ויתכן כי חלק מפעילותה, בנוסף להיותה קרן פנסיה, יכלה להיות תואמת גם לפעילותה של חברת ביטוח, שכל מי שחפץ בכך יכול להצטרף אליה, ולא לתאגיד המבטח את חבריו בלבד (להבדיל ממבטחים הישנה). הגב' ציפורה לדרמן המשמשת כמנהלת מחלקת פיתוח מוצרי פנסיה ותקנות אצל התובעת, העידה כי "כל שכיר גם אם אינו חלק מהסכם קיבוצי יכול להצטרף כחבר למבטחים ואפילו גם עצמאי וההצטרפות אינה על בסיס מפעלי, אלא כל פרט יכול להצטרף לקרן" (עמוד 3 שורה 27, עמוד 4 שורה 19 לפרוטוקול הדיון). כשנשאלה עדה זו לגבי ההבדלים בין הקרן הישנה לחדשה היא השיבה כי ההבדל והשוני הינם גדולים": "התשובה היא הרצאה של 3 שעות...הקרנות החדשות נבנו בצורה שונה, גם חל שינוי בנוגע לקבלה לחברות של מבוטחים מכל הסוגים לא רק במסגרת הסכם כוללני של כל המפעל, אלא גם הפרט יכול להצטרף" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 12-16). הצדדים בסיכומיהם חרגו כל אחד מטעמו, מחומר הראיות שהוגש לביהמ"ש במהלך הדיון וניסו כל אחד בדרכו, להציג בפני ביהמ"ש עובדות ונתונים שלא הוגשו ולא הוכחו במהלך שמיעת הראיות ולפיכך אתעלם מהם. מבלי להתייחס לתוכנם של דברים אלו, העובדה כי הצדדים הגישו לי ראיות, נתונים ועובדות בשלב הסיכומים, רק ממחישים, כי רב הנסתר על הנגלה בקשר למעמדה, ותפקידה של התובעת. לא ברור לי, ולא הוכח במה עוסקת התובעת במדויק, בנוסף להיותה "מנהלת קרן פנסיה". יש אולי מקום לבחון, האם קרנות הפנסיה במתכונתן היום, לא שינו את פעילותן, ובייחוד לאור העובדה שבחלקן השתנתה הבעלות, והאם אינן נוהגות, לפחות בחלק מפעילותן, כחברות הביטוח, ולמה ובמה מעמדן שונה כיום, מחברת ביטוח, או לכל הפחות, האם התנאים שנקבעו בהלכת פלאצ'י עדיין חלים ומיושמים על ידן. איני קובע במישרין או בעקיפין, כי התובעת אינה קרן פנסיה, אך ברור, כי לא הוכח, שאותם התנאים שיחדו את התובעת בהילכת פלאצ'י, עדיין קיימים ותקפים גם לגבי הקרן החדשה ובלאו הכי, לא הוכח אם הילכת פלאצ'י חלה עליה, והאם היא מיטיב הזכאי לחזור למזיק או שמא יש להתייחס אליה כחברת ביטוח. קיים הבדל בין קרן פנסיה לבין ביטוח מנהלים, אך במקרים כמו זה שבפני, יש גם לשאול את השאלה, מדוע יפגעו תלוייו של מנוח שהיה חבר בקרן פנסיה, חסך כל חייו בקרן הפנסיה (שאלה שלא עמדה להכרעה כאן), והפריש כל השנים לאותה קרן פנסיה, לעומת תלוייו של מנוח שהיה מבוטח וחסך למשל בביטוח מנהלים. או מדוע המנוח היה צריך לשלם כל ימי חייו ולהפריש לקרן פנסיה תשלומים חודשיים (ביחד עם המעביד) והנהנה מכך במקרה זה הוא המזיק, שממנו נוכה סכום ההטבה, או קרן הפנסיה שחוזרת למזיק, כאשר ההבדל העיקרי בין קרן פנסיה לביטוח מנהלים במועד המימוש, הינו שקרן משלמת בבוא העת תשלומים לעיתים המהווים קצבה, בעוד שביטוח המנהלים משולם בבוא העת כתשלום חד פעמי, שאינו מנוכה מהפיצוי המשולם לשארים. בשנים האחרונות חלו שינויים רבים בקרנות הפנסיה וקצרה היריעה מלפרטן, אך בחלקן יכול ויופיעו הוראות, כי במקרה של תאונת דרכים ישולם תגמול ללא זכות השבה, וזאת כדי לא להפלות ולפגוע בשאיריו של המנוח, שהיה חבר באותה קרן, וחלקן של קרנות הפנסיה, כפי שטוענת הנתבעת בענייננו, הינן בבעלות חברות הביטוח עצמן. קיומו של מזיק 12. כאשר החקיקה מחייבת את קיומם של מזיק, ניזוק ומיטיב על פי חוק הטבת נזקי גוף, הרי שיש לבחון, האם התובעת כאן, הינה מיטיב, אך יש גם לבחון האם קיים מזיק החייב בשיפוי, כאשר מדובר בתאונה עצמית, כטענת הנתבעות. אין בידי לקבל את עמדתן של הנתבעות בקשר לטיעון זה ואני סבור, כי הדין רואה אותן כמזיק גם במקרה של תאונה עצמית. כאמור, חבותן של הנתבעות כלפי שאירי המנוח, נובעת מהפלת"ד, שהטיל את החבות לשאת בנזקי הגוף של הנפגעים בתאונת דרכים על המשתמש ברכב, מבלי שתצטרך להיבחן שאלת האשם, ומשכך חוק הפלת"ד, כאשר הוא מגדיר את החייב בפיצוי הוא מתייחס ל"אחראי" ולא ל"מזיק". בעניין קיומו של מזיק בענייננו, טענו הנתבעות, כאמור, כי לתביעת התובעת אין כל בסיס מן הדין המעניק להן את הזכות "לחזור" לתובעת בתביעת השבה, שכן החוק להטבת נזקי גוף, דורש קיומו של מזיק, בעוד שהנתבעות הינן לכל היותר "אחראיות" לנזק ולא "מזיקות". התובעת לעומת זאת טענה, כי יש לראות את ה"נוהג", ה"אחראי" לפי סעיף 2(א) לפלת"ד, כ"מזיק" לפי חוק הטבת נזקי גוף. בע"א 8/98 אג"ד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה נקבע בפני כב' השופט גרוס, כי: "יש לאמץ את עמדתו של פרופ' אנגלרד לפיה המונח מזיק מכוון לכל אדם האחראי לפיצוי נזק גוף ואין חשיבות למקור הנורמטיבי של האחריות". (פיצוי לנפגעי תאונת דרכים תש"ן מהדורה שנייה 232) ובהמשך נקבע שם כי: "נוכח השוואת מעמדו של המבוטח כלפי מבטחו לזה של נפגע אחר, יש יסוד להשוואה של מעמד המבטח לזה של המזיק במסגרת חוק הטבת נזקי גוף. מסקנה אחרת היתה פוגעת ללא צדק במיטיב, במיוחד בגלל עקרון ייחוד העילה. אנו גורסים איפוא כי המבטח ביטוח אישי הוא בבחינת מזיק כמשמעות מונח זה בחוק הטבת נזקי גוף." (שם, עמ' 353). במקרה בו נהרג המבוטח כתוצאה מתאונה עצמית, כפי שהיה בענייננו, לכאורה לא ניתן לדבר על מזיק, שכן המבוטח הוא זה שהזיק לעצמו, אולם התובעת טענה, כי כלל אין חובה ואין צורך בקיומו של מזיק על מנת שתקום לה הזכות על פי חוק הטבת נזקי גוף וזאת בהסתמך על פסק הדין ברע"א 686/97 מנורה נ' המנוח משה תמר ז"ל, פד"י נג [5] 145, ועל ההיקש הנובע מהוראת סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי {נוסח חדש} (להלן: "חוק המל"ל") [סעיף 20-24 לסיכומי התובעת]. ברע"א 686/97 מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, פ"ד נג (5) 145, בעמ' 149 נקבע, כי: "כיוון שהמבוטח נפגע בתאונת דרכים עצמית, עמדה לדיון השאלה, האם נפגע זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים, או מכח עילה חוזית על פי פקודת ביטוח רכב מנועה [נוסח חדש], תש"ל - 1970 (להלן: "פקודת הביטוח"). מאחר וזכות השיבוב של המל"ל קמה רק כלפי 'צד שלישי', נשאלה השאלה האם המבטח של בעל הרכב - נפגע, הוא צד שלישי במובן סעיף 150(א) לחוק. בית המשפט פסק, כי המבטח חייב בפיצויים, וכי יש לראותו כצד שלישי במובן סעיף 150(א), וכי על הנפגע לנכות מתביעתו נגד המבטח את הגימלאות להן זכאי לפי חוק הביטוח הלאומי". סעיף 150 לחוק המל"ל מעניק זכות תחלוף ייחודית שנקבעה בחקיקה ספציפית כלפי כל צד שלישי והוא מרחיב את זכויות המוסד לביטוח לאומי, לעומת זכותו של מיטיב רגיל, לפי חוק הטבת נזקי גוף. למיטיב רגיל זכות החזרה הינה כלפי זולתו וכלפי המזיק, ובענייננו כשמדובר בתאונה עצמית המזיק הינו המנוח. גם השופט בן יאיר בת.א. 3272/84 מ"י נ' קורנפיל ר"מ תשמ"ט (1) 259, הגיע למסקנה דומה, וגם לפי גישתו המזיק לפי החוק להטבת נזקי גוף, הוא הנוהג ברכב שנפגע בתאונה ומאחר והמבטחת אחראית כלפיו ניתן להיפרע ממנה לפי סעיף 6 לחוק הטבת נזקי הגוף: "ובכן, לפי חוק הפיצויים, אין אנו מדברים עוד במזיק, שאשמו בגרימת הנזק יוצר את אחריותו. אנו מדברים במשתמש ברכב, שמעורבותו בתאונת דרכים, ואפילו אין בה כל אשם, יצרה חבות להטבת נזקיו של נפגע, בין אם הנפגע הוא אדם אחר ובין אם הוא המשתמש ברכב עצמו. כאשר בוחנים בבחינה ערכית זאת את המושג "מזיק", שנזכר בחוק הטבת נזקי גוף, תתחייב המסקנה, שנוהג ברכב, שנפגע בתאונה עצמית, הוא "המזיק", שהסב את הנזק לעצמו. כיוון שכך, ומאחר שהמבטחת אחראית כלפי המנוח, רשאית המדינה להיפרע מן המבטחת, מכוח הוראותיו של סעיף 6 לחוק הטבת נזקי גוף". לאור כל האמור לעיל, יש לראות את הנפגע הנהג ובלאו הכי את הנתבעות שביטחו אותו - כמזיק גם אם מדובר בתאונה עצמית ולפיכך יש לראות את הנתבעות כ"מזיק", לצורך תביעה זו. 13. סוף דבר הגעתי למסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח, כי היא עומדת בכל היסודות הקבועים בחוק לצורך זכות החזרה אל הנתבעות, ולפיכך דין תביעתה להידחות. 14. בנסיבות המיוחדות של תיק זה, איני עושה צו להוצאות, וקובע כי כל צד ישא בהוצאותיו. אלמנות / אלמניםתביעת שיבוב