פסק דין 1. לפני תביעה של מבוטח כנגד חברת ביטוח לתשלום תגמולי ביטוח, בעקבות נזק שנגרם לרכבו שנגנב ו"נפדה" מידי הגנבים. הנתבעת טוענת כי אינה מחויבת בתשלום תגמולי ביטוח מכמה טעמים. העיקריים בהם הינם: התובע לא הפעיל את אמצעי המיגון ברכב וכן מנוע מלהגיש תביעתו נוכח חתימתו על הסכם בדיקת פוליגרף ואי התייצבותו לבדיקה. אין טענה כי התובע היה מעורב בגניבת הרכב או ביים את הארוע. עובדות שאינן שנויות במחלוקת ודרושות לענין 2. התובע הוא בעלים של רכב מסוג איסוזו טרופר ("הרכב"). בזמן הרלבנטי היתה מותקנת ברכב מערכת מיגון שחוברה למוקד חברת "פוינטר" והנתבעת ביטחה את הרכב בביטוח מקיף. ביום 26.1.04 החנה התובע את רכבו בסמוך לחנות מכולת באזור מגוריו בגן יבנה. מספר דקות לאחר מכן, בדרכו חזרה אל הרכב, הופתע התובע לגלות כי הרכב נגנב מהמקום בו חנה. הגניבה בוצעה תוך שימוש במפתחות הרכב. התובע הודיע לנתבעת ולסוכן הביטוח על ארוע הגניבה, וכן הגיש תלונה במשטרת גן יבנה. 3. יום לאחר הגניבה או בסמוך לכך, התקשרו אל התובע אלמונים שהציעו לו "לפדות" את הרכב על ידי תשלום של 30,000 ₪. התובע הסכים, נסע לדהריה, שילם 30,000 ₪ וקיבל את הרכב לחזקתו. כתוצאה מהגניבה ניזוק הרכב. 4. הנתבעת שלחה חוקר לבירור ארוע הגניבה. במסגרת פגישת התובע עם החוקר (שנערכה ביום 6.2.04), נחתם הסכם לפיו, בתמצית, מסכים התובע להבדק בפוליגרף, תוצאות הפוליגרף יחייבו את הצדדים ואם לא יגיע התובע לבדיקה, יהווה הדבר ויתור מצידו על כל תביעה (להלן - "הסכם הפוליגרף"). לבסוף סרב התובע להבדק בפוליגרף, וזאת לאחר שקיבל יעוץ משפטי. הנתבעת דחתה את דרישתו של התובע לתשלום תגמולי ביטוח. עסקת הפדיון 5. התובע טוען כי לאחר שקיבל הצעה לפדות את הרכב, התקשר לסוכן הביטוח וזה הציע לו לקבל את הצעת הפדיון ואמר לו כי חברת הביטוח (הנתבעת) תשתתף עם התובע במחצית מסכום הפדיון. התובע טוען כי על סמך האמור הסכים לעסקת הפדיון. הנתבעת מצידה טוענת כי לא ניתנה על ידה הסכמה להשתתף ב"פדיון" הרכב. 6. שאלת ההסכמה הנטענת לעסקת הפדיון ולהשתתפות בסכום הפדיון אינה עומדת בבסיס תביעה זו. הסכומים אשר התובע דורש מאת הנתבעת בתביעה שלפני אינם נגזרים מהסכום אשר לטענתו הובטח לו ע"י הסוכן. במסגרת התביעה דורש התובע מהנתבעת תגמולי ביטוח על יסוד פוליסת הביטוח. הסכום הנתבע מתייחס לנזקי הרכב ומתבסס בראש ובראשונה על חוות דעת שמאי ותשלומים שבוצעו למוסך בגין תיקון הרכב (כן נדרש ראש נזק לא ממוני בענין עוגמת נפש שנגרמה לתובע עקב דחיית דרישתו לתשלום תגמולי ביטוח וריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981). 7. מסכת הראיות שהובאה לפני ממילא אינה תומכת בטענת התובע בענין מחויבות לכאורית של הנתבעת להשתתף בדמי הפדיון. התובע הצהיר והעיד שסוכן הביטוח אמר לו שחברת הביטוח תשתתף במחצית מדמי הפדיון. סוכן הביטוח זומן לעדות על ידי התובע. בעדותו הכחיש הסוכן מכל וכל את האפשרות שהבטיח לתובע השתתפות כאמור. הסוכן העיד כי נשאל על ידי התובע האם יש אפשרות שחברת הביטוח תשתתף עימו בעלות הפדיון והשיב: "ביררתי ואמרו לי שזה לא חוקי חד משמעית ולרדת מהענין. אמרתי את זה לתובע...לא יכול להיות שאמרתי לתובע שזה בסדר שיפדה את הרכב ואח"כ שלא" ובהמשך: "ש. לא אישרת השתתפות של שום גורם לפדיון [צ"ל - בפדיון] הרכב? ת. ממש לא" (עמ' 8-9 לפרו' 23.12.04). יצוין כי הסוכן אינו קשור חד משמעית לנתבעת בלבד, כבמקרים רבים. סוכן הביטוח הוא בן זוגה לחיים של אחות התובע. בנסיבות אלו, ברור שלא הורם הנטל לשכנע בקיומה של הבטחה להשתתפות בעלות ה"פדיון". נעבור אפוא לבחינת טעוני הצדדים בענין תגמולי הביטוח. תמצית טענות התובע 8. התובע טוען כי הוכיח שרכבו נגנב והתרחש מקרה ביטוח. לשיטתו, על הנתבעת הנטל להוכיח כי למרות האמור פטורה היא מתשלום תגמולי ביטוח וכי נטל זה לא הורם. מוסיף התובע וטוען כי הנתבעת מנסה כיום להדוף את תביעתו בטיעונים שלא הופיעו במכתבה המקורי, בו דחתה את דרישתו לתגמולי ביטוח. התובע סבור כי הנתבעת אינה רשאית להעלות טיעונים שלא כללה במכתבה האמור. בפרט מתייחס התובע בהקשר זה לטענת הנתבעת בענין הסכם הפוליגרף. תמצית טענות הנתבעת 9. טעוני התובעת מתמקדים בשני היבטים. האחד - התנהלותו של התובע עת עזב את רכבו (בפרט - אי הפעלת אמצעי מיגון). השני - הסכם בדיקת פוליגרף שנחתם בין הצדדים. בכל הנוגע להיבט הראשון, טוענת הנתבעת כי הרכב נגנב באמצעות מפתחות רכב בנסיבות שאינן מכוסות על ידי הפוליסה. לשיטתה, לפי ממצאי חקירת המקרה, עזב התובע את הרכב תוך שהוא משאיר בו את המפתחות "ו/או" לא הפעיל את אמצעי המיגון. הדגש מתוך כתבי הטענות והדיון היה בשאלת אמצעי המיגון (ור' עמ' 2 לפרו' 8.12.04). הנתבעת טוענת כי הפעלת אמצעי המיגון מהווה לפי הפוליסה תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי. משלא התקיים תנאי מוקדם לכיסוי, לא זכאי התובע לתגמולי ביטוח. כן טוענת הנתבעת כי היא, וכל מבטח סביר במקומה, לא היתה מסכימה לבטח את התובע כנגד סיכוני גניבה, גם לא בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידעה את העובדות הנכונות בנוגע להפעלת המיגון ברכב וכן כי התובע החמיר את הסיכון והתרשל באופן הפוטר את הנתבעת מכל חבות. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע מסר גרסאות עובדתיות שונות שיש לראותן משום הכשלת בירור חבות באופן הפוטר את הנתבעת ממתן כיסוי ביטוחי. 10. בהיבט השני, טוענת הנתבעת כי התביעה הוגשה בניגוד להסכם הפוליגרף שנחתם בין הצדדים. סעיף 2 לאותו הסכם קובע את חובת התובע להגיע לבדיקה במכון פוליגרף אם יתבקש לכך על ידי הנתבעת, וממשיך וקובע כי אם לא תהיה התייצבות למכון הפוליגרף, מהווה הדבר ויתור מצד התובע על כל הדתביעות בענין זה. התובע חתם על ההסכם, לא התייצב לבדיקת הפוליגרף, ומכאן שהוא מנוע מלהגיש את התביעה כאן. העדויות 11. התובע העיד לעצמו וכן זימן לעדות את סוכן הביטוח (מר אביהו ברודביקר). מטעם הנתבעת העיד מומחה לאמצעי מיגון (מר שאול יעקובי) וחוקר פרטי (מר עמיחי מרקוביץ). הגניבה והפעלת אמצעי המיגון כללי 12. אין מחלוקת למעשה כי רכבו של התובע נגנב. איש אינו טוען שהתובע שותף למעשה הגניבה או כי ביים אותו. בשים לב לתשתית הראייתית שלפני, הוכח שרכבו של התובע נגנב. עוד אין מחלוקת כי הרכב נגנב תוך שימוש במפתחות הרכב. מחלוקת עזה ניטשה בענין הפעלת אמצעי המיגון. 13. שני הצדדים הטילו זה על זה את הנטל לשכנע את בית המשפט בדבר הפעלתם או אי הפעלתם של אמצעי המיגון. התובע גרס כי מדובר בפטור וחריג אשר בפוליסה ומשכך, מוטל על הנתבעת הנטל להוכיח כי החריג התקיים. הנתבעת מצידה טוענת כי הפעלת אמצעי המיגון מהווה תנאי מוקדם לכיסוי הביטוחי ולפיכך, מוטל על התובע הנטל להוכיח כי תנאי זה התקיים. 14. בפסיקת בית המשפט המחוזי, בהקשר של תנאי אמצעי מיגון, נקבע כי נטל ההוכחה מוטל על המבוטח אם בכתב ההגנה הכחישה חברת הביטוח את התקיימות התנאי. בית המשפט הזכיר את הרציונל בענין ידיעתו של המבוטח דבר העובדות לאשורן (ע"א (ת"א) 1686/01 ממן אהובה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי לד (4) 676; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (5) 661), ומציין כי פסיקת בית המשפט העליון במקרים הידועים כהלכות דיב, חניפס וסלע, עוסקת, להבדיל, בחריגים לסיכון הביטוחי ולא בתנאי מוקדם לקיומו (רע"א 143/98 מחמד דיב נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד נג (1) 450; ע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) 177; ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז (1) 311). במקרה שלפני מצביעים לשון הפוליסה והרציונל בענין ידיעת העובדות, על כך שנטל ההוכחה בדבר הפעלת אמצעי המיגון, מוטל על התובע. 15. מכל מקום, לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את העדויות, השתכנעתי כי התובע לא הפעיל את אמצעי המיגון ברכב וממילא אין משמעות למיקום נטל ההוכחה. כך או כך, מגיעים אנו לאותה תוצאה. להלן יובאו טעמי. 16. התובע נתן הודעה במשטרה בסמוך לגניבה (ביום 27.1.04). זוהי עדותו הראשונית והאינסטינקטיבית. התובע חתם על ההודעה לאישור נכונותה. בהודעה זו אמר התובע כי לא נעל את הרכב (נ/1, שורה 26). נעילת הרכב מפעילה את מערכת המיגון, ומשמעות עדותו זו היא כי התובע לא הפעיל אותה. בתצהירו, בעדותו לפני חוקר מאת הנתבעת ובעדותו לפני, אמר התובע כי נעל את הרכב והפעיל את מערכת האזעקה. ברם, אלו הן גרסאות שניתנו בשלב מאוחר יותר ויש לבחון אותן בזהירות מיוחדת, בפרט כאשר העדות היחידה מאת התובע שנמצאת לפני בענין זה, היא עדותו של בעל הדין עצמו. 17. התובע עומת עם ההבדל בין עדותו במשטרה בענין נעילת הרכב לבין עדותו בבית המשפט ואמר כי יתכן שמדובר באי הבנה של השוטר (עמ' 12 לפרו' 23.12.04). הסבר זה לא מצאתי משכנע. בהמשך אישר למעשה גם התובע עצמו כי יתכן שאמר בפועל את אשר נרשם בהודעה בענין אי נעילת הרכב (שם). כמו כן, בעדות שניתנה במשטרה תיאר התובע ברצף את הארועים ולא הזכיר כלל את ענין נעילת הרכב ומערכת האזעקה. עדותו לפיה לא נעל את הרכב, היוותה תשובה לשאלה מפורשת בענין זה. מנגד, בהודעה בפני חוקר ובתצהירו, כלל התובע במסגרת תיאורו הכללי את הטענה לפיה נעל את הרכב. שוני זה מחזק לטעמי את אמיתות הגרסה הראשונית שניתנה במשטרה להבדיל מהגרסאות המאוחרות. 18. בנוסף, עדותו של התובע לפני לא עוררה אמון רב בהיבט התכני ובהיבט ההתרשמות הבלתי אמצעית. התובע נע באי נוחות ונמנע מלהישיר מבט. מילותיו ומשפטיו נבלעו ולא נאמרו בצורה ברורה. לא נוח היה לתובע במתן עדותו ולא התרשמתי שהקושי נבע מעצם מתן עדות בבית המשפט. בהיבט התכני, כבר עמדנו על כך שעדות התובע בענין עסקת הפדיון לא נתמכה, בלשון המעטה, בעדותו של סוכן הביטוח. גרסאותיו הסותרות של התובע בענין הפעלת אמצעי המיגון מתווספות לקושי האמור ולקשיים נוספים. כך למשל, בהודעתו במשטרה אמר התובע כי כאשר נכנס למכולת הניח את המפתחות על הדלפק ונכנס פנימה. לאחר מכן, כאשר שב לדלפק, המפתחות נעלמו ואז הבחין שהרכב אינו נמצא, ושכנה אמרה לו שזיהתה שני חשודים שנסעו עם הרכב במהירות (נ/1 ש' 7 - 12). גם בהודעתו אצל החוקר אמר התובע כי נכנס למכולת ושם את המפתחות על הדלפק (נ/2). בתצהיר שהוגש לבית המשפט ובעדותו לפני טען התובע כי נכנס למכולת וכאשר הגיע לקופה על מנת לשלם נזכר במוצר נוסף והשאיר את המפתחות בין המוצרים שכבר הניח בקופה. ברור היה שהתובע עושה נסיון הולך וגובר למזער את הליקויים בהתנהלותו. 19. איש לא שמע את האזעקה של הרכב, גם לא התובע עצמו ואין מחלוקת כי לא התקבל חווי בחברת האיתור על שימוש לא חוקי ברכב. נהפוך הוא, נתקבל בחברת האיתור, לאחר זמן מה, חיווי על נטרול חוקי של המערכת. 20. הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה לאמצעי מיגון (מר שאול יעקובי). לפי חוות הדעת, לא הופעלו אמצעי המיגון ברכב עובר לגניבה ולא נדרכה מערכת האיתור. התובע לא הגיש חוות דעת מטעמו. המומחה מטעם הנתבעת, שתאר את מערכות ההגנה ברכב, ביסס את מסקנתו בין השאר על כך שבמוקד "פוינטר" לא התקבלה בעת הגניבה קריאה בדבר משתמש בלתי חוקי ולאחר מכן התקבל חיווי לפיו מערכת האיתור נותקה, תוך שהיא נוטרלה באופן חוקי. בתמצית - המערכת שלחה חיווי של נטרול חוקי שלה, כאשר הרכב היה בנסיעה לאחר שנגנב. הגנבים לא היו צריכים "להתעמת" עם הרכב, הניעו אותו ללא קושי ונסעו לדרכם. הנתונים מלמדים לפי מומחה הנתבעת, כי התובע לא הפעיל את מערכת המיגון לפני הגניבה וזו לא נדרכה גם בדרך אחרת (דריכה פאסיבית המתרחשת זמן מה לאחר כיבוי המנוע). יצויין כי גם לפי עדות התובע, המועד שחלף בין עזיבתו של הרכב לבין שובו, אינו מספיק לדריכה אוטומטית של אמצעי המיגון (סע' 7 לתצהיר התובע והשווה עמ' 24 ש' 16-17 לפרו' 10.2.05). המומחה שלל את האפשרות שהמערכת לא היתה תקינה משום שהמערכת שלחה חיווי כפי שהיא אמורה לשלוח. החיווי נשלח כאשר הגנבים ניתקו את המערכת, בהמשך, כדי למנוע את איתורם. כמו כן העיד המומחה כי באזור הרלוונטי קיימת קליטה. 21. המומחה נחקר באריכות על ידי ב"כ התובע והסבריו לא נסתרו או עורערו כלל. נהפוך הוא, התרשמתי לחיוב ממקצועיותו. ההבהרות שנתן המומחה לכל קושי ושאלה שהופנו אליו על ידי בא כוח התובע, היו ברורות, סדורות והגיוניות. יצויין כי מקובלת עלי קריאתו של המומחה את הפסקה השישית בעמוד השני לחוות דעתו. מההקשר ברור שבאותו משפט התכוון המומחה לתאר מצב בו אדם לא נועל את הרכב וגם לא דורך את מערכת האזעקה (כלומר, המילה "לא" אמורה להתייחס הן לנעילה והן לדריכה). לא זו בלבד שזו הקריאה ההגיונית והסבירה של המשפט, אלא שהמומחה אף לא הבין את השאלה שנשאל וכאשר התבקש בפשטות להסביר את הסיטואציה אותה רצה לתאר באותה פסקה, חזר ואמר את הדברים בדרך האמורה לעיל. 22. מסקנתו של המומחה מטעם הנתבעת בענין אי הפעלת מערכת המיגון מבוססת ומקובלת עלי והיא מתיישבת עם העדות המקורית שנתן התובע במשטרה. לטעמי, די באמור כדי להגיע למסקנה שהתובע לא הפעיל את אמצעי המיגון כאשר עזב את הרכב והלך למכולת. 23. על אלו אפשר להוסיף את העובדה שהתובע, אשר היה לו - ללא עוררין - ביטוח מקיף לרכב באותה תקופה, היה נכון לפדות את רכבו ולהסתפק בהשתתפות של חברת הביטוח בחלק מהסכום (לפי טענתו הוא). אם יש לאדם ביטוח מקיף לרכב והרכב נגנב, על שום מה יסכים לשלם סכום של 15,000 ₪ (ויותר) שאיננו סכום מבוטל כלל ועיקר (גם לתובע, עיין סעיף 20 לכתב התביעה)? מדוע יסכים לנסוע למקום מסוכן ולחרף את נפשו כדי לקבל את הרכב בחזרה? ביטוח מקיף נועד בדיוק למקרים מסוג זה וחברת ביטוח אמורה לשלם לתובע תגמולי ביטוח עבור הרכב שנגנב. התובע עומת עם קושי זה וטען כי היו לו בעבר "בעיות עם הביטוח הזה", ולא רצה להמתין חודשיים לקבלת הכסף (עמ' 14 לפרו' 23.12.04). שיקול זה, שהובא באופן בלתי מפורט, תמוה נוכח הסכומים בהם מדובר (והעכוב הנטען). לא שוכנעתי כי זהו הבסיס לויתור התובע על תשלום מלא מאת חברת הביטוח. לטעמי, צודק ב"כ הנתבעת אשר רואה בדרך התנהלותו של התובע בענין זה ראיה נוספת לכך שהתובע העריך שאין כיסוי ביטוחי למקרה הגניבה, בשל אי הפעלת אמצעי המיגון. 24. אני מוצאת כי אמצעי המיגון ברכב לא הופעלו על ידי התובע כאשר עזב את הרכב. הפעלת אמצעי המיגון למול התקנתם 25. במהלך הדיון טען בא כוח התובע כי לפי פוליסת הביטוח, החובה המוטלת על המבוטח היא להתקין אמצעי מיגון ברכב, אך אין עליו חובה להפעיל אותם. לענין זה מפנה בא כוח התובע לעמוד השני במפרט הביטוח (ת/3). בחלק העליון של העמוד קיים ריבוע בו נקבע, בין השאר, כי תנאי לאחריות המבטח בגין נזקים כתוצאה מגניבת הרכב המבוטח הוא קיום הגנות מסוימות ברכב והיותן מופעלות שעה שהרכב אינו מאויש. בפיסקה מפורטות ההגנות הנדרשות. ב"כ התובע שם יהבו על הפיסקה הבאה בעמוד השני למפרט, המתייחסת להשתתפות העצמית. על מנת להבהיר את טיעונו של התובע, להלן הפיסקה כלשונה: ”מוצהר ומוסכם בזה, כי בניגוד לרשום בסעיף 8 א' לתנאים הכלליים של הפוליסה (השתתפות עצמית בגין נזק לרכב המבוטח), הרי במקרה של גניבת הרכב המבוטח ומציאתו כשהוא ניזוק, או במקרה של נזק כתוצאה מנסיון לגונבו, ישלם המבטח את מלוא תגמולי הביטוח בגין הנזק, בלא הפחתת השתתפות עצמית, ובלבד שעם מציאת הרכב לאחר הגניבה, או לאחר הנסיון לגונבו, יסתבר למבטח כי ברכב המבוטח היו קיימים בפועל אמצעי המיגון הרשומים לעיל.” על בסיס הפיסקה האמורה טוען בא כוח התובע כי די היה בקיומם של אמצעי המיגון ואין חובה להפעלתם. הדגש, לשיטתו, הוא במילים "היו קיימים בפועל אמצעי המיגון" ובהעדרן של מילים בענין הפעלת המיגון (להבדל מהפיסקה הקודמת). 26. הדרך בה מבקש בא כוח התובע לקרוא את הפיסקה, מוציאה את הדברים מהקשרם ואין היא סבירה. לחברת ביטוח אין חפץ באמצעי מיגון שאינם מופעלים. בפיסקה המרכזית לענין עצם הכיסוי הביטוחי, צוין שיש צורך להפעיל את אמצעי המיגון. הפיסקה אליה מפנה בא כוח התובע אינה אלא פיסקה המתייחסת לאפשרות פטור מהשתתפות עצמית במקרים מסוימים. היא נסמכת על הפיסקה שקודמת לה וגם מפנה אליה. 27. גם התובע עצמו סבר שהיה מחויב בהפעלת אמצעי המיגון. הוא הודה כן במפורש בחקירתו הנגדית (עמוד 19 לפרוטוקול ישיבת 23.12.04). לא בכדי סבר כן התובע, זוהי הקריאה המתבקשת וההגיונית של הפוליסה. 28. אין מקום לתחולת כלל הפרשנות נגד המנסח-המבטח. מדובר בכלל משני שניתן לעשות בו שימוש כאשר שתי הפרשנויות סבירות באותה מידה, כאשר יש ללשון הפוליסה יותר מפירוש תכליתי אחד וכללי פרשנות אחרים אינם מועילים (עיין: ע"א 631/83 המגן חברה לביטוח נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט (4) 561, 573-572; ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח (1) 221, 240; ע"א 6701/00 קלאש מרדכי חברה לבנין נ' אבנר מרים, פ"ד נו (5) 799, 815; ע"א 4688/02 חזי כהן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, מיום 4.1.05, סעיף 23 לפסה"ד). אין כן המצב במקרה שלפני. לאור האמור, אין צורך להדרש לשאלה האם הטיעון בענין פרשנות הפוליסה מהווה הרחבת חזית מאת התובע למול כתבי טענותיו. הפעלת אמצעי המיגון - סיכום 29. מן המקובץ עולה כי התובע לא הפעיל את אמצעי המיגון. משלא עשה כן, אין הנתבעת מחויבת בתשלום תגמולי ביטוח. זאת, בין אם מדובר בתנאי מוקדם למחוייבותה של הנתבעת ובין אם מדובר בחובה חוזית אשר תוצאת הפרתה הינה שחרורה של הנתבעת ממחוייבותה. אני מקבלת את הטענה שחברת ביטוח לא היתה מתקשרת עם התובע, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אם היתה יודעת כי לא ינעל את רכבו ולא יפעיל את מערכת המיגון (ערכו של הרכב כ- 140,000 ₪, עמ' 15 לפרו' וחווה"ד שצורפה לתביעה). אי הפעלת אמצעי המיגון הוא הטעם שנתנה חברת הביטוח במכתב (מיום 9.3.04) ששלחה לתובע ובו דחתה את דרישתו לתגמולי ביטוח. אין מחלוקת כי היא רשאית להעלות טעם זה גם בהגנתה בתביעה שלפניו. כמו כן אין מחלוקת כי התובע ידע אודות התנאי בענין המיגון וכי התנאי הובלט באופן הראוי. לאור האמור, דינה של התביעה להדחות. להשלמת התמונה בלבד, להלן מספר הערות בענין טיעונים נוספים שהעלו הצדדים. הערות 30. הצדדים העלו טיעונים רבים בענין חתימת התובע על הסכם הפוליגרף ומשמעות סירובו לבצע את הבדיקה. בשים לב למסקנת הדיון, אין צורך להכריע בשאלה זו. במאמר מוסגר יצוין כי בעוד מקובלת עלי עדותו של החוקר לפיה הסביר לתובע שהוא רשאי שלא לחתום על הסכם הפוליגרף, ניתן לתת את הדעת גם לכך שבזמן חתימת ההסכם לא היה בידי החוקר מידע המחשיד ממשית את התובע. באותו שלב טרם היתה בידיו הודעת התובע במשטרה לפיה לא נעל את הרכב. גם דו"ח חברת "פוינטר" עדיין לא היה בידיו. החתמת התובע על המסמך היתה על דרך השגרה. החוקר אישר כי הוא מציג אותו לכל המבוטחים וכי אמר לתובע שאם הבדיקה תהיה חיובית, יתקבל הכסף בתוך 48 שעות (עמ' 33 לפרו' 10.2.05). היינו, ניתן לתובע יסוד להבין כי מדובר בנוהל שיזרז את ההליכים. כמו כן, הנתבעת לא ציינה את דבר הסירוב להיבדק בפוליגרף כנימוק לדחיית דרישתו של המבוטח, במכתב הדחיה ששלחה לו (ת/10). המכתב נשלח לאחר החתימה על הסכם הפוליגרף ולא הובא טעם טוב להעדר הנמקה זו במכתב. אמנם, אין מדובר בטיעון הגנה אשר נולד "יש מאין" לאחר הגשת התביעה. יחד עם זאת, ראוי ונכון היה להעלות את מלוא ההנמקות לדחיית התביעה במכתבה של חברת הביטוח. אם הסכם הפוליגרף לא היה אחת ההנמקות בעת שנשלח המכתב, ספק אם יש מקום להעלות נימוק זה לאחר מכן ולחסום דרכו של מבוטח לבית משפט. כאמור, אין צורך להכריע בדבר בתביעה זו. 31. הנתבעת טענה כי יתכן שהתובע השאיר מפתחות ברכב. את טיעונה זה ביססה הנתבעת על סתירות בגרסתו של התובע שחלקן נזכר לעיל. בנוסף, התובע אמר לחוקר כי יתכן שהמפתחות הרזרביים הושארו ברכב. במהלך הדיון אישר התובע כי יתכן שאמר כך לחוקר (עמ' 13 לפרו' 23.12.04). הנתבעת מסיקה כי סביר להניח שהתובע השאיר את המפתחות ברכב. לחילופין היא טוענת כי גם אם נטל איתו את המפתחות, השאיר אותם על הדלפק באופן רשלני שיש בו, כשלעצמו, כדי לשלול את חבותה לתשלום. אכן, התנהלותו של התובע בעייתית. השארת המפתחות בצורה כה חשופה במקום ציבורי מחמירה באופן ניכר את הסיכון לגניבתו של הרכב כפי שאכן ארע בפועל וזאת אם נקבל את עמדת התובע שלא השאיר את המפתחות ברכב עצמו. אין מחלוקת שהגנבים עשו שימוש במפתחות הרכב. מבחינת לוחות הזמנים אין לשלול את האפשרות שהמפתחות היו ברכב עצמו, אך גם אם היו על הדלפק, תוצאת הדברים דומה והיא מדברת בעד עצמה. לאור תוצאת הדיון, אין צורך להדרש לשאלה האם התנהלות כגון זו מביאה כשלעצמה לפטור של המבטח מתשלום תגמולי ביטוח, כמו גם לשאלה האם רשאית הנתבעת להעלות את הטיעון בשים לב לנוסח מכתב הדחייה ששלחה למבוטח. סיכום 32. לאור האמור לעיל, דין התביעה להדחות. לא מצאתי בטיעונים האחרים שהובאו על ידי הצדדים (ובכלל זה בענין הכשלת בירור החבות) כדי לשנות מסקנתי זו ודיון בהם יחרוג מחובת הנמקתו התמציתית של פסק דין בתביעה בסדר דין מהיר. התובע מחוייב בשכר עדי הנתבעת (כפי שנפסק ביום 10.2.05) וכן בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 5000 ₪ בצרוף מע"מ. רכבגניבת רכבנזק לרכב