פסק דין מבוא 1. עניין לנו בתביעת שיבוב שהגישה התובעת (להלן: קרנית) מכוח סעיף 9 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"א 1975 (להלן: החוק), כנגד הנתבעים כמי שהיו בעלים ו/או מחזיקים ו/או מתירי השימוש ברכב מסוג פיאט מ.ר. 20-481-05, (להלן: הרכב). 2. ביום 26.9.98 נהג סטפן ויורל רוטר ברכב והיה מעורב בתאונת דרכים בה נפגע קטין בשם אביעד כהן. 3. הנהג היה עובד זר מרומניה שעבד אצל הנתבעים בחנות הירקות. 4. הנתבע 1 (להלן: עופר), היה הבעלים של החנות והנתבע 2 (להלן: ירון), עבד בחנות כשכיר וניהל את החנות בפועל. 5. הרכב היה בבעלותו של ירון ושימש בתקופה מסוימת את החנות לצורך ביצוע משלוחים ואח'. במועדים הרלוונטיים לתביעה לא היה לרכב כיסוי ביטוחי ולא היה לו טסט. התאונה ארעה ביום שבת בעת שהחנות סגורה. 6. קרנית פיצתה את הקטין שנפגע וכן נשאה בהוצאות לצורך ניהול התביעה בסכום של 52,290 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. גדר המחלוקת 7. הצדדים חלוקים בשאלה האם היתה בנסיבות העניין התרת שימוש ברכב כהגדרתה בחוק. עוד חלוקים הצדדים בשאלת גובה הנזק וההוצאות ששילמה קרנית בתיק זה. 8. מטעם קרנית העידו גב' אבו קאעוד סיהם, פקידת תביעות ראשית בקרנית וכן חוקר פרטי מר אללשוילי. עיקר עדותה של גב' אבו קאעוד נגע לגובה התביעה ואילו עדותו של החוקר היא שבאה לבסס את אחריות הנתבעים לשיפוי קרנית. גרסת קרנית 9. קרנית טוענת כי הנתבעים התירו את השימוש ברכב וזאת ראשית מכוח החזקה העובדתית לפיה הנוהג ברכב הוא בעליו או לפחות מי שנוהג ברשות הבעלים. מכאן שהנטל להוכיח כי לא ניתנה הרשאה מוטל על כתפי הנתבעים והם לא עמדו בו. עדויות הנתבעים לא היו מהימנות ונתגלו בהן סתירות. הנתבעים לא היו מוכנים לשתף פעולה עם החוקר. כך למשל מפנה ב"כ קרנית לעובדה שהנתבעים לא פנו למשטרה לדווח על גניבת רכבם. 10. קרנית טוענת עוד כי על פי מידע שבידיה, נהג הנהג לישון ברכב וזה שימש כמקום הלינה שלו. העובדה שהתאונה ארעה בשבת מלמדת דווקא על מתן ההיתר שכן בשבת החנות לא היתה פעילה. 11. לטענתה, על- פי העדויות, גם העובדים בחנות נהגו לבצע משלוחים עם הרכב ועל כן היתה לנהג הרשאה לנהוג ברכב ומפתחות הרכב היו בחזקתו בהיתר הבעלים. על- פי הפסיקה די בהרשאה מכללא ולו ע"י אי נקיטת אמצעים יעילים למניעת מעשה הנהג. ב"כ קרנית סומך טיעונו זה על פסק הדין בעניין ע"א (ת"א) 1063/01 יהודה מזור ואח' נ' קרנית ( לא פורסם) אשר אושר ע"י בית המשפט העליון. 12. קרנית טוענת כי גם אם הרכב היה פורמלית רשום על שמו של ירון, הרי שהוכח שהרכב שימש את העסק ועופר אף שילם את הוצאות הדלק. בפועל הן ירון והן עופר החזיקו ברכב ונהגו בו מנהג בעלים. מכאן התביעה. גרסת הנתבעים 13. הנתבעים טוענים כי מיום שנסתיימו הטסט והביטוח לא עשו שימוש ברכב ולא התירו את השימוש לעובדיהם לרבות הנהג. לטענתם, הינם שומרי שבת ועל כן לא היו מתירים בכל מקרה למי מעובדיהם לנסוע עם הרכב בשבת. הביטוחים שעשו לרכבים שלהם לא כללו ביטוח לנסיעה בשבת. מכל מקום לא יכול היה הנהג לקחת את הרכב בשבת שכן החנות נמצאת בתוככי העיר בני-ברק והציבור לא היה מאפשר לו לנסוע בכביש. 14. הנתבעים טענו כי באותה תקופה היה בעסק רכב אחר אשר שימש את העסק וכי לכל היותר שימש הרכב לאחסון של קרטונים וארגזים. 15. עוד טוענים הנתבעים כי קרנית סומכת תביעתה על עדויות שמיעה מבלי שהביאה כל הוכחות לביסוסן. עדותו של החוקר נסמכת על מידע שלא הוצג והוא אף לא טרח לחקור את הנהג עצמו . כמו-כן מתוך חקירתו הנגדית של החוקר עלה כי גרסתו שניתנה בתצהיר אינה נכונה. אם טען החוקר כי עופר לא שיתף עמו פעולה, הסתבר כי עופר מסר את גרסתו המלאה גם לחוקר. גם לחוקר מסר עופר כי אינו הבעלים של הרכב וכי הרכב נמצא בבעלותו של ירון. כן מסר כי הרכב היה מושבת לאחר שתמו הביטוח והטסט וכי לא התיר לנהג לעשות שימוש ברכב בעת שזה נלקח על ידו. 16. לגרסתם מפתחות אותו הרכב שבו נעשה שימוש למשלוחים היו מצויים בידיו של ירון וכאשר נדרשו העובדים לצאת למשלוח, היו מבקשים ממנו את המפתחות. אם במקרה ירון לא היה בעסק היו צריכים להמתין לשובו בשביל לצאת למשלוח. למיטב זיכרונם את מפתחות הרכב נשוא התביעה שמו באחת המגירות בחנות לאחר השבתתו ורק הם ידעו על כך. דיון 17. התובעת לא העמידה כל גרסה עובדתית של ממש. עדותו של החוקר בתצהירו התגלתה כמופרכת. חרף ניסיונו של החוקר ליצור את הרושם לפיו הנתבעים לא שיתפו עמו פעולה הרי שמתוך עדותו שלו עלה כי עופר מסר לו את כל גרסתו לאירוע ואת ירון כלל לא עשה מאמץ של ממש למצוא ולחקור. בתחילה טען כי על-פי המידע שקיבל, נהג הנהג לישון ברכב וזה היה המקום בו לן בדה"כ. אלא שמיד בהמשך חקירתו סיפר שביקר בדירה השכורה שבה התגורר הנהג ואף קיבל מידע משותפו לדירה. משהופנה לאי ההתאמה בתשובותיו לא נתן כל הסבר מניח את הדעת. 18. עוד ראוי לציין כי חקירתו של עופר הוקלטה ע"י החוקר אך משום מה לא גולתה עובדה זו בתצהירו. משטען החוקר כי בפגישתו עם עופר לא שיתף איתו האחרון פעולה, אך טבעי היה שתובא הקלטת על מנת לבסס את הטענה. משלא הוצגה הקלטת,משמש הדבר לרעת התובעת על-פי החזקה שאם לא הובאה הראיה מן הסתם היתה משמשת לרעת התובעת. לעניין זה ראה: כב' השופט קדמי בספרו על הראיות, חלק שלישי, מהדורה מעודכנת - תשס"ד, עמ' 1649. מכאן שלא ראיתי ליתן משקל לעדותו של החוקר. 19. עדותה של גב' אבו קאעוד גם היא אינה מציגה גרסה עובדתית עצמאית. העדה הודתה כי כל המידע שברשותה נלקח מתוך דוחות החקירה שהומצאו ע"י החוקרים. התרת השימוש-האמנם? 20. ב"כ התובעת מבקש ללמוד מעדויות הנתבעים על התרת השימוש. עיקר הטענה נוגע לאי נקיטת אמצעים מספיקים על מנת למנוע מהנהג את היכולת לקחת את המפתחות של הרכב. 21. ראשית יש לציין כי עדויות הנתבעים עשו רושם מהימן ביותר. בעת שעופר העיד ירון יצא את האולם ובכל זאת מסרו השניים גרסאות אחידות. הן עופר והן ירון ענו בהגינות על שאלות ב"כ קרנית ולא התקבל הרושם כי הם מנסים ליפות את המציאות. כך למשל, כאשר נשאל ירון האם הודיע פורמלית לעובדים על העדר הביטוח לרכב, השיב: "אתה שואל האם הודעתי לעובדים שעל הרכב אין ביטוח אני משיב לך אם הודעתי להם ספציפית אחד אחד אני לא חושב, אבל אני מניח שהם ידעו כי הם ראו שהאוטו עומד ושאלו למה אותי או את עופר." ובהמשך: "אתה אומר לי שהרכב יכול לעמוד מכל מיני סיבות, אני משיב לך שאני מניח שהנושא עלה. יכול להיות שכן אמרתי להם, אבל אני לא זוכר את זה בוודאות." (ראה עדותו בעמ' 13-14 לפרוטוקול) גם עדותו של עופר נותרה איתנה. הוא לא כיחד שאת המפתחות שמו במגירה שלא היתה נעולה. ראה עדותו בעמ' 10 לפרוטוקול. אין חולק שיותר פשוט ובטוח היה לירון לומר באופן נחרץ שנאמר לפועלים שאין ביטוח, הרי הנהג לא זומן להעיד ואף לא כל עובד אחר שעבד בעסק. אין זאת אלא שהנתבעים העידו בהגינות. 22. הטענה כי על הנתבעים היה להחביא את המפתחות מעת שלא היה יותר ביטוח על הרכב, אינה טענה במקרה שבפני. הנתבעים העידו כי הרכב עמד מספר חודשים ובאותה תקופה נהגו לאחסן בו קרטונים. משכך נדרשו באופן שוטף להימצאותם של מפתחות הרכב בחנות. 23. פסק הדין עליו סומך ב"כ התובעת את טענתו זו, בעניין פרשת מזור, אינו ישים למקרה שבפני. שם נטל קטין טרקטורון אשר מלכתחילה היה מיועד עבורו, אלא שלא היה מבוגר דיו כדי לנהוג עליו. במקרה שם מצא בית המשפט לקבוע כי האב לא עשה די כדי למנוע מבנו את השימוש בטרקטורון ועל כן מצאו חייב בדין. 24. במקרה שלנו לא ניתנה כל הרשאה לעובדים לעשות שימוש ברכב לאחר שעות העבודה. האירוע התרחש בשבת בעת שהחנות היתה סגורה. לנהג לא היתה כל סיבה או צורך ליטול את מפתחות הרכב ממקומם הקבוע לאחר שעות הפעילות של החנות. מעביד אינו צריך להתהלך תמיד בחשש כי מי מעובדיו יטול רכוש השייך לעסק ללא רשות לשימושו ועוד מחוץ לשעות העבודה. 25. אם ביקשה קרנית לטעון כי היתה הרשאה לשימוש ברכב לאותו נהג, היה עליה להוכיח כי הנתבעים אכן נתנו לעובדם זה את הרכב לשימושו הפרטי מחוץ לשעות העבודה באופן שוטף ובזאת כשלה. 26. וגם אם תאמר כי הרשאה ראשונית היתה כאן, הרי שהמקרה נופל לגדר אותם מקרים של סטייה או חריגה קיצונית במיוחד כפי שפורטו בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה חנה ואח', פ"ד לט (4) 821. 27. ב"כ קרנית ייחס משקל גם לעובדה כי הנתבעים לא פנו להגיש תלונה במשטרה כנגד הנהג. ההסבר שנתנו הנתבעים לכך שלא הגישו תלונה מתיישב עם ההגיון ועם ניסיון החיים. המשטרה פנתה מיוזמתה לעופר והוא מסר לה את גרסתו. לשיטתו, שלא נסתרה, מסר כבר בשיחת הטלפון עם המשטרה כי הנהג לקח את הרכב ללא היתר. משכך יכול היה להניח כי המשטרה תחקור בעניין ולא היה טעם בהגשת תלונה נפרדת. כך גם באשר לירון. משלא נגנב הרכב במשמעותו הפשוטה והנהג גורש מן הארץ, לא היה לו כל אינטרס להגיש תלונה כנגד הנהג. 28. עוד ראיתי ליתן משקל לעובדה שתיק המשטרה לא הוגש חרף היותו מצוי בידיה של קרנית. (ראה נ/1). משלא הובא הנהג עצמו להעיד, היתה חשיבות להצגת תיק המשטרה ולו כדי ללמוד על הגרסאות הראשונות שמסרו כל הגורמים המעורבים במקרה. 29. לסיכומה של נקודה זו, ראיתי לקבוע כי הוכח ברמת ההוכחה הנדרשת כי הנתבעים לא התירו את השימוש ברכב נשוא התביעה ועל כן דין התביעה להדחות. 30. משהגעתי למסקנתי זו אין צורך לדיון בטענת העדר היריבות שהעלה עופר.כך גם אין צורך לדיון בשאלת גובה הפיצוי וההוצאות שהוציאה קרנית לניהול התיק. 31. סוף דבר ראיתי לדחות את התביעה כנגד הנתבעים לאחר שאלה האחרונים הציגו הגנה ראויה למול התביעה. התובעת תישא בהוצאות משפט וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ ומע"מ כחוק. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. פיצוייםתאונת דרכים