נזקים לרכב בשכירות

פסק דין בפני תביעה לתשלום פיצויים על נזקים שנגרמו לרכב בבעלות התובעת שהיה נהוג בידי שוכר הרכב, עד תביעה מס' 1 באירוע של תאונת דרכים, בו היה מעורב רכב בבעלות הנתבע, ונהוג בידי חברתו עדת ההגנה. על פי כתב התביעה נטען , כי ביום 21.05.05 בסמוך לשעה 07.00 בבוקר נסעה רכבה של התובעת ברחוב פינס, ליד בית מספר 10 בת"א, לפתע הגיח רכב צד ג', הנתבע מחנייה ופגע ברכב התובעת וכתוצאה מכך נגרמו הנזקים ברכב התובעת. הנתבע הגיש כתב הגנה ובו טען מספר טענות פורמליות לעניין תאימות התביעה לתקנה 214[ג] לתקנות סד"א, שכן התביעה הוגשה בדיון מהיר על פי פרק ט"ז[1] בתקנות סד"א . הטענות הפורמליות בשאלה הנ"ל נזנחו על ידי הנתבע במהלך הדיון. לגופו של עניין, טען הנתבע כי ביום התאונה ישב הוא ליד חברתו אדווה שנהגה ברכב וכי התאונה נגרמה באשמתו של נהג רכב התובעת. הנתבע לא הבהיר מה כוונתו שהוא ישב ליד חברתו שנהגה ברכב ולא הוא נהג ברכב בניגוד לאמור בכתב התביעה והמשפט התנהל ללא הסתייגות מצד הנתבע בגין כך שלא הוא נהג ברכב אלא חברתו. הנתבע זנח גם את הטענה כי לא הוא נהג ברכב אלא חברתו אדווה ובהתנהגותו זו קיבל עליו את מעשיה ומחדליה של הנהגת אדווה ופסק דין זה ניתן על סמך עובדה זו, כאילו שהנתבע בעצמו נהג. על פי חוק השליחות. "2. דין השליחות שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח". מאחר ונטען בכתב ההגנה כי אדווה היא שנהגה ברכב ולא הנתבע, אך לא נטען כי היא נהגה שלא ברשותו, הרי שמהתנהגותו של הנתבע הן בהיותו הבעלים של הרכב שישב בתוכו כאשר אדווה נהגה בו והן מצורת ניהול הדיון בה לא טען שלא נהגה ברשותו, הרי למד אני, כי אדווה נהגה ברשותו של הנתבע ומעשיה ומחדליה מחייב ים אותו. שליחות יכולה להיות מוקנית גם בהתנהגות. "3. הקניית השליחות וצורתה (א) השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". מאחר ואדווה היתה שלוחתו לצורך הנהיגה של הנתבע ונהגה בהרשאה ממנו , הרי שמעשיה או מחדליה מחייבים את הנתבע, ואין כל מניעה לתבוע את השולח על מעשיו ומחדליו של השלוח, ללא תביעה ישירה מול השלוח. לגופו של עניין, הנתבע אכן טען, כי התאונה נגרמה באשמתו של נהג רכב התובעת, ופרטי התאונה מנקודת ראותו של הנתבע, נמצאים בסעיף 6 לכתב ההגנה , לאמור: "רכב הנתבע אותת לצאת מחנייה מצידי הכביש, והיה במצב של יציאה למחצה. היציאה נעשתה בזהירות רבה ומשלא ראה כל רכב בכביש. לפתע הגיעה מכונית הנתבעת (ככל הנראה כוונת המנסח היא : לרכב התובעת - ח.י) שנסעה במהירות שלא התאימה לתנאי הדרך ופגעה בפנס איתות שמאלי ושברה אותו. לדברי הנתבע התעורר ויכוח לא נעים, כפי שקרוה במקרים כאלה וכל אחד נסע לדרכו. הנתבע תיקן על חשבונו את פנס האיתות כ - 50 ₪". זאת עמדתו של הנתבע בקשר לאחריות לתאונה. ואילו באשר לגובה הנזק, מובאת עמדתו של הנתבע בסעיף 7, כי : "7. הנתבע טוען כי בזמן התאונה לא ראה כל נזק למכונית הנתבעת (התובעת - ח.י) ואם היה כזה, הרי נגרם הוא באשמת נוהג הרכב. הנתבע טוען כי לא היתה כל שריטה ברכב הנתבעת (התובעת) במועד התאונה אלא שפשוף קל מקדימה בלבד ולא לאורך כל המכונית כפי שרואים בצילום". בסיום כתב ההגנה טוען הנתבע, כי על התובעת לשאת בנזק של 2000 ₪ ולא לבזבז את זמנו של הנתבע וכבוד בית המשפט. המשתמע מסעיף 6 לכתב ההגנה , הוא שהנתבע למעשה טוען לרשלנות תורמת כלשהי , מצד מי שנהג ברכב התובעת, שכן כתב ההגנה מודה הנתבע כי רכבו חנה בצד הדרך, ובמהלך הראיות התברר שהוא חנה צמוד למדרכה בצד ימין בין שורה של רכבים חונים והוא ביקש לצאת מקמום חנייתו בשורת הרכבים אל תוואי הנסיעה הפנוי , באותו זמן נסע באותו תוואי רכב התובעת ונוצר מגע בין הפינה הקדמית השמאלית של רכב הנתבע לרכב התובעת. בנסיבות אלה, כאשר רכב יוצא מחנייה וחודר לנתיב הנסיעה של רכב שנמצא בנסיעה, אין ספק כי זכות הקדימה היא לרכב הנוסע וחובה לרכב היוצא מחנייה לכבד זכות זו ולהעלות על נתיב הנסיעה רק כאשר זה פנוי וכאשר הרכב היוצא מחנייה אינו מפריע לרכבים אחרים הנעים בכביש. המשתמע מהאמור בסעיף 6, כאמור, הוא ייחוס רשלנות תורמת לנהג התובעת שנסע במהירות גבוהה שלא התאימה לתנאי הדרך ופגע ברכב הנתבע כך הבנתי את האמור בסעיף 6 , ואולם במהלך הדיון, התבדיתי ועולה מדברי הנתבע ובא כוחו שבכלל הם מייחסים את האחריות כולה לנהג מטעם התובעת. באשר לנזק, כאמור טוען הנתבע כי לא נגרם לרכב התובעת כל נזק וכראייה על כך, הוא מסתמך על העובדה שברכבו שלו נגרם נזק של שבר פנס איתות קדמי שמאלי בסך של 50 ₪. הנתבע לא היה מוכן להגיע הסדר פשרה עם התובעת והוא עמד על חקירת הנהג והשמאי מטעמה. באשר לעדותו של הנהג מטעם התובעת , הוא חזר על הגרסה שהוא נסע ברחוב פינס בת"א וכי מדובר ברחוב צר מאוד ומהירות הנסיעה שלו היא נמוכה ויש לנהוג במשנה זהירות וכי הוא הרגיש חבטה מרכב שיצא מחנייה. על העובדה שמדובר בכביש צר הוא חזר גם בחקירה הנגדית. בחקירתו הנגדית נשאל לגבי מהירותו והוא ענה כי הוא נגע במהירות של 40 עד 50 קמ"ש וזו הערכה, כי הוא לא הסתכל על המד אוץ. בסיום עדותו של עד התביעה על התאונה עמד ב"כ הנתבע, ומסר כי הוא עומד על חקירת השמאי מטעם התובעת, כי על פני הדברים נראה הנזק שלפני התמונה, אינו שווה יותר מ 300 ₪ . נוכח עמדתו זו של ב"כ הנתבע נדחה הדין לצורך זימון השמאי מטעם התובעת . ביום 10.01.05 - התייצב מר אבי פינטו שערך את חוות הדעת עבור התובעת ובא להעריך את הנזק בסך של 1,463 ₪. השמאי השיב לשאלות ב"כ הנתבע, אם כי חלק מהם לא היו רלבנטיות והתייחסו להבדלי שכר בין שמאי בית ושמאי חוץ אצל חברות הביטוח ולרמות ההערכה של שמאי חוץ ושמאי בית , ואולם בעניין הנזק שתועד בתמונות שנעשו על ידו וברכב התובעת - לא הצליח ב"כ הנתבע לקעקע את עדותו של המומחה מטעם התובעת ובתשובה לאחת השאלות סימן השמאי את הנזק שהוא רואה בדלת ימין אחורית, כנף ימין אחורית ופגוש אחורי פינה ימנית ברכב התובעת. הנתבע לא ניסה להביא חוות דעת נגדית , השליח את יהבו על חקירה נגדית של שמאי התובעת, ואולם כאמור חוות הדעת של השמאי מטעם חברת התובעת לא נסתרה ואני מקבל אותה כראייה על מהות הנזק וגובה הנזק שנגרמו לרכב התובעת באירוע בו היה מעורב רכב הנתבע. הדבר גם מסתבר לפי תיאור התאונה בפי העדים,שכן רכב הנתבע יצא ממקום החנייה לכיוון נתיב נסיעת רכב התובעת ורכב התובעת היה בתנועה , שהיא לטעמו של הנתבע מהירות גבוהה, וכאשר רכב סוטה שמאלה ונוצר מגע בינו לבין רכב שנוסע, הרי מן הסתם שהנזק שנגרם לרכב הנוסע יהיה פרוס על פני שטח ארוך בדופן של הרכב הנוסע , כי הוא לא נעצר על אתר בזמן המגע בין הרכבים. על פי התמונה בת/2 המגע בין שני הרכבים נוצר בין הפינה הקדמית השמאלית ברכב הנתבע וקצה הדלת האחורית ימינית ברכב התובעת. ללמדך, שבשעה שרכב הנתבע יצר מגע עם רכב התובעת כמעט 2/3 רכב התובעת עברו כבר את הפינה הקדמית השמאלית של רכב הנתבע. אני קובע כממצא על סמך הראיות, שהנזק שתועד בתמונה ת/2 , נגרם בתאונה בה מעורב רכב הנתבע. שווי הנזק נשום על ידי השמאי בסכום שקבע וקביעתו לא נסתרה ואני מקבל אותה. הנתבע העיד לעצמו. עדות הראשית הוגשה בתצהיר ו ו טוען כי אדווה הנהגת : "התניעה את המכונית אותתה שמאלה והתכוננה לצאת מהחנייה שבצידי הכביש ברחוב פינס. היא יצאה עם הצד השמאלי של הרכב לכיוון הכביש, לאחר ששנינו הסתכלנו אחורה וראינו כי אין אף מכונית הנעה לכיווננו". הנתבע חזר על דברים אל בתשובה לשאלה בחקירה הנגדית. אין לי ספק כי גרסתו של הנתבע שהם הסתכלו שמאלה ואחורה, לכיוון ממנו הגיע רכב התובעת הינה גרסה שקרית. שכן, עובדה היא שברגע שהנהגת סטתה שמאלה ממקום חנייתה - רכבה של התובעת היה למעשה מקביל אליה מצד שמאל. בזמן שהיא עשתה את המרחק הקצר בין הפינה שמאלית שלה לבין דופן ימין של רכב התובעת - ויש לזכור שמדובר בכביש צר מאוד - ויש להניח שמרחק זה אינו עולה על מספר מועט של עשרות סנטימטרים - הספיק רכב התובעת לחלוף ב 2/3 מאורכו על פני רכב הנתבע. לומר ששני העדים הסתכלו לכיוון ממנו הגיע רכב התובעת ולא ראו אותו - אין זה אלא שקר גס. אני מוכן להניח לטובת הנתבע כי תהליך היציאה מהחנייה ארך מספר שניות של נסיעה לאחור קדימה, נסיעה לאחור קדימה בגלל שהוא היה צמוד לרכב שלפניו ומאחוריו, צמוד אליו רכב נוסף, ולא הצליח לעשות את היציאה בפעם אחת ואני מוכן גם להניח, לטובת הנתבע, שהם הסתכלו לכיוון הכביש לאחור כאשר החלו בתנועה הראשונה לצורך היציאה. אך מאחר ובהתחלה לא ראו רכב - הם סמכו על כך והמשיכו לעשות את הניסיונות ליציאה מהחנייה ובזמן הזה הגיע רכב התובעת כשהנתבע וחברתו לא הסתכלו לכיוונו בשעה שהפינה הקדמית שמאלית של רכבם חדרה לתוואי הנסיעה שלו. אין די בכך שהנתבע והנהגת הסתכלו פעם ראשונה בתחילת ניסיון היציאה, אלא כל פעם שחזית רכבם היתה חודרת לקו הנסיעה הפנוי בכביש היו חייבים לוודא שאינם מפריעים לרכב הנוסע ומקפחים את זכותו. אינני יכול לקבל את גרסת הנתבע כי רכב התובעת נסע במהירות מופרזת, שכן הם מעידים גם בתצהיר וגם בפני שלא ראו את רכבה של התובעת בהתקרבו אליהם ובשלב שהוא חולף משמאלם, ואינם יכולים להעיד על מהירותו. לעניין מהירות רכב התובעת נותרה בפני עדותו היחידה של עד התביעה , שהעיד שהוא נסע במהירות בין 40 - 50 קמ"ש. נכון שה - 50 קמ"ש בתוך העיר הינו הגג העליון של המהירות המותרת בתוך העיר וכי נהג חייב להתאים את נהיגתו לנסיבות המקום, ולעיתים גם המהירות המותרת הינה מהירות מופרזת בנסיבות, אך אין בפני נתונים לבחון את השאלה האם נהיגת עד התביעה בתקרה של המהירות המותרת מהווה רשלנות על רקע הנסיבות בשטח, שאינן מוכרות לי. גם הנהגת אדווה העידה בערך אותו דבר כדברי הנתבע . על סמך הראיות שבפני אני קובע כי האחריות לאירוע התאונה נופלת על הנהגת שנהגה מטעם הנתבע. אין בפני נתונים להערכת רשלנות תורמת מצד נהג התובעת ועל כן מלוא האחריות לאירוע נופל על הנהגת מטעם הנתבע והנתבע חייב לפצות את התובעת על מלוא נזקיה. לעניין הנזק: כאמור, אני מקבל את חוות הדעת של השמאי , שמצד אחד נראית לי סבירה והגיונית בהשוואתה עם תמונות הנזק שצורפו לה, ומצד שני לא היה ניסיון לסתור אותה על ידי חוות דעת של שמאי אחר , וגם חקירתו הנגדית של שמאי התובעת לא הצליחה לקעקע את חוות הדעת. הנזק בחוות הדעת כאמור הינו 1,463.6 ₪. חוות דעת זו מגובה גם בקבלה על תשלום סך של 1,557 ₪ [כולל מע"מ] שהתובעת שילמה בפועל ממש לתיקון הנזקים. כמו כן שילמה התובעת לשמאי מטעמה סך של 251 ₪ [לא כולל מע"מ] עבור חוות הדעת. אני מאשר את שני הסכומים הנ"ל. שני הסעיפים הנוספים בתביעה. קרי רכב חלופי ושירותי נהגים לא הוכחו, על כן אני דוחה את התביעה בראשי נזק אלה. לפני סיכום חוות דעת , נראה לי , שעמדו ברקע ניהול המשפט הזה, בצורה שנוהל סנטימנטים ומערובות אישית של ב"כ הנתבע שהוא בנו. ראוי היה שאב לא ייצג את בנו בתביעה זו, אם כי הדבר הינו לגיטימי בהחלט, שכן מעורבות אישית מטשטשת/ מעמעמת ובמקרים מסוימים אף מעיבה על ראייה אובייקטיבית של העניינים ושיקול הגיוני וקר של מהלכי הבעל דין במשפט הגורם לעקשנות מיותרת והוצאות דווקא לאותו צד המיוצג על ידי בן משפחתו . לסיכום: אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: א. נזק ממשי 1,463.6 ₪. ב. שכ"ט שמאי 251.69 ₪. שני סכומים אלה יהיו צמודים נושאי ריבית מתאריך תשלום הסכום על ידי התובעת במוסך ביום 31.05.02. ג. אגרת משפט בסך 277 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית , מיום הגשת התביעה 19.01.03 ועד התשלום המלא בפועל. ד. סכום של 500 ₪ + מע"מ - שכרו של השמאי שנפסק בישיבת יום 10.01.05, בצירוף ריבית והצמדה מאותו תאריך עד לתשלום המלא בפועל. ה. סך של 1,500 ₪ + מע"מ בתור שכ"ט עוד בתוספת הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. רכבשכירותנזק לרכב