פסק דין בפני תביעה לשיבוב הסכום אותו שילמה התובעת שהיא חברת ביטוח למבוטחה, כתמלוגי ביטוח ופיצוי על נזקים שנגרמו לרכב המבוטח באירוע של תאונת דרכים בו היה מעורב רכב נהוג בידי הנתבע מס' 1, בבעלות הנתבעת 2,ומבוטח אצל הנתבעת 3. על פי כתב התביעה התאונה התרחשה ביום 16.10.02 בשעה 08.00 ולגבי צורת אירוע התאונה כך נטען: "נסע המבוטח ברכבו מצומת הרא"ה לכיוון צומת פרדיס, לפתע ללא כל התרעה מוקדמת סטה הרכב הפוגע [רכבו של הנתבע - ח.י] במהירות וחדות שמאלה לנתיב נסיעתו, חדר אל נתיב הנסיעה השמאלי , בו נהג מבוטח התובעת התנגש בו בעוצמה רבה . . .". בכתב ההגנה דוחים הנתבעים את אחריותם לתאונה וטוענים כדלקמן: "עת נסע רכב הנתבעים בנתיבו ישר וכחוק התפרץ לפתע אוטובוס צד ג לנתיב נסיעתו בחוסר זהירות, תוך סטייה חדה למסלול נסיעת רכב הנתבעים ומבלי ששם ליבו למתרחש בכביש ופגע ברכב הנתבעים. כתוצאה מרשלנותו של אוטובוס צד ג', כאמור, נפגע רכב הנתבעים, הסתחרר מספר פעמים ונפגע שוב על ידי רכב התובעת.". למקרא טענות ההגנה, ניתן להבין, כי הנתבע נסע בנתיבו כנהג תמים, נפגע תחילה על ידי אוטובוס שיצא מתחנתו, נזרק אל הנתיב הנגדי ושוב נפגע על ידי מבוטח התובעת. שני הצדדים בחרו שלא להביא עדים מטעמם והגיעו להסכמה ולפיה יוגש חומר החקירה מתיק המשטרה וגם תמונות הנזק של שני הרכבים ואת חוות הדעת של השמאי ובכך יסתיימו הראיות מטעמם והם יסכמו טענותיהם בכתב. ואכן, ביום 22.11.04, הוגשו סיכומי התובעת להם צורף חומר החקירה מתיק המשטרה הכולל הודעתו של הנתבע 1, הודעתו של הנהג מטעם התובעת, הודעתו של מר יצחק אמזלג, נהג משאית שהיה במקום ומעיד כי ראה את התאונה בהתרחשותה, דו"ח פעולה של שוטר, חוות דעת שמאי מטעם התובעת ותמונות הנזק [צילום של התמונות]. בבואי לפסוק במחלוקת בין הצדדים עומד לנגד עיני סע' 11 לפקודת הנזיקין, הקובע לאמור: "מעוולים יחד היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". לפיכך, אם אגיע למסקנה, שיש משום רשלנות מצד הנתבע גם אם יש רשלנות מצד נהג האוטובוס אשר אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של הנתבע לבין התוצאה המזיקה, הרי על אף רשלנותו של נהג האוטובוס יחובו הנתבעים, מכוח חבותו של הנתבע 1 במלוא סכום הנזק שנגרם לתובעת. בסיכומיה טוענת התובעת שאין גרסת הנתבעים לאירוע התאונה נכונה, ואינה עולה בקנה אחד עם העובדות. תמהה הנתבעת אם היתה גרסת הנתבעים למעורבותו של האוטובוס, ומידת המעורבות שלו בגרימת התאונה נכונה- מדוע הנתבעים לא שלחו הודעת צד ג' אל נהג האוטובוס ובעליו, ומגיעים למסקנה שלמעשה לא האוטובוס הוא אשר גרם לסטיית רכב הנתבעים אל הנתיב הנגדי. יש ממש בטענה. הנתבע מס' 1 מוסר בהודעתו במשטרה ואומר: "ואני שהייתי קרוב מאוד לאוטובוס, משהו כמו 7 מטרים, נסיתי לבלום אך לא הצלחתי ופגעתי עם חזית רכבי בחלקו האחורי של האוטובוס, מצד שמאל. כתוצאה מהמכה רכבי הסתובב לפחות 3 סיבובים, סטה לנתיב הנסיעה הנגדי . . ." פעולת הסטייה של אוטובוס שהינו כלי באורך של כ - 12 מטר, מתחילה מהחזית והחלק האחרון שנכנס לנתיב הנסיעה הימני בו נסע הנתבע, הוא החלק האחורי של האוטובוס. אוטובוס שנמצא במצב של עצירה, סוטה שמאלה, ומגיע למצב שהחלק האחורי שלו נמצא כבר בתוך הנתיב, אין לומר עליו שהוא סטה בפתאומיות, כך שהטענה בדבר סטיית האוטובוס בפתאומיות לנתיב נסיעת הנתבע, אינה נכונה. זאת ועוד, כאמור, סטיית אוטובוס ממצב של עצירה עד שכל גוף האוטובוס נמצא בנתיב הימני לוקחת פרק זמן מסויים והנתבע לא עשה דבר במהלך כל פרק הזמן הזה, שהאוטובוס עובר מהמפרץ אל הנתיב אלא כאשר כל האוטובוס נמצא בנתיב והמרחק בין חזית רכב הנתבע והחלק האחורי של האוטובוס, הוא לכל הפחות 7 מטרים, רק אז מוצא לנכון הנתבע לבלום, אך בגלל הרטיבות בכביש וככל הנראה נסיעה במהירות שאינה מתאימה לנסיבות, בולם הנתבע באיחור , אך הדבר לא עוזר לו והוא פוגע עם חזית רכבו בחלק האחורי של האוטובוס. גם הודעתו של הנתבע במשטרה טופחת על פני ההגנה שהרכב של הנתבעים סטה, בגלל פגיעת האוטובוס בו, שכן מהודעה זו למדים אנו שני דברים: א. שרכב הנתבע הוא זה אשר פגע בחלק האחורי של האוטובוס. ב. שהסטייה שמאלה נגרמה כתוצאה מפגיעה זו. האמת ניתנת להיאמר שהאלמנט של פגיעת חזית רכב הנתבע בחלק האחורי של האוטובוס איננו האלמנט היחיד הקובע את אחריותו של הנתבע וחוסר אחריותו של נהג האוטובוס. אלא ניתן לומר שתיאור העובדות שקדמו לפגיעה והביאו בסופו של דבר לפגיעה הן שמובילות למסקנה שהנתבע לא הגיב בזמן או בצורה הנכונה להופעת האוטובוס בנתיב שלו. בין בגלל חוסר ריכוז ותשומת לב ובין בגלל מהירות נסיעה שלא התחשבה בתנאי מזג האוויר והכביש ובתנועה בכביש. על פי חומר החקירה במשטרה, התאונה התרחשה בסמוך לצומת פרדיס, כאשר הנתבע נוסע מצפון לדרום ותחנת האוטובוס בצד ימין של הכביש. אין בפני נתון לגבי המרחק בין תחילת הצומת מצפון ועד למקום התאונה, קרי, איזה מרחק עשה הנתבע מרגע היכנסו לצומת ועד להתנגשות. כמו כן, אין לי נתון לגבי השאלה אם הנתבע הגיע לצומת, נכנס אליו ויצא בנסיעה שוטפת או שעצר ברמזור שלפני כן. נתונים אלה היו בפני , יכלו להשליך על מהימנות תשובתו של הנתבע שאומר בהודעתו במשטרה, שהוא נסע במהירות של 50 קמ"ש, שלושה הילוכים מתוך חמישה. סבורני, כי לאור העובדה שהאוטובוס, כאמור, כבר החל בנסיעה ממצב נייח והגיע למצב שחלקו האחורי כבר בנתיב הימני ובשלב שחלקו האחורי כבר בכביש, כיו בינו לבין הנתבע לפחות 7 מטרים, שהנתבע נהג את רכבו במהירות יותר גדולה מ- 50 קמ"ש, במסקנה זו תומכת העובדה שכתוצאה מפגיעת הנתבע בחלק האחורי של האוטובוס רכבו הסתחרר 3 פעמים. אין לי ספק שהנתבע נסע במהירות הרבה יותר גבוהה. כאמור לעיל, די לי אם אמצא אחריות משותפת בין נהג האוטובוס לבין הנתבע לאירוע התאונה, כדי להטיל על הנתבעים את כל האחריות לתאונה. בנסיבות שתוארו לעיל, אין לי ספק כי לנתבע 1 חלק משמעותי באחריות לאירוע התאונה. אינני תמים דעים עם ב"כ הנתבעים בסיכומיו כשהוא מצטט את פסק הדין בערעור פלילי 436/65, ובמיוחד את המשפט " כאשר קיימות שתי סיבות לקרות האסון, נאמר אחת כדי 90% והשנייה כדי 10%, אזי יש לשחרר את בעל 10% כליל . . . רשלנות מכרעת משחררת הרשלן השני רק כשיש לראות אותה לבדה כגורמת לאסון". ראשית, מדובר בהלכה שנפסקה במסגרת הליך פלילי, שם מידת ההוכחה הדרושה להרשעתו של נאשם חייבת להיות מעל לכל ספק סביר ולא על פי מאזן ההוכחה המקובל במשפט אזרחי. במשפט אזרחי ניתן לקבוע חלוקת אחריות בין מעורבים באירוע תאונתי , במסגרת סולם של 100% וגם אם נהג מזוכה מאשמה בגין עבירה על תקנות התעבורה , אין זאת אומרת שהוא משוחרר גם מאחריות כלשהי לאירוע. על פי סעיף 11 לפקודה , וכפי שהדבר התבסס בפסיקה, רשלנות "כלשהי" מתוך מאת האחוזים תעשה מהנהג הרשלן שותף לעוולה, שיהיה ניתן לחייבו יחד עם השותף או השותפים האחרים או לחוד. במקרה אשר לפני, די אם אמצא אם יש רשלנות כלשהי מצד הנתבע , כדי לחייבו במלוא הנזקים שנגרמו לתובעת ומבוטחה. רק במקרה והתנהגותו של נהג האוטובוס היתה הגורם היחיד והמכריע לתוצאה המזיקה, בלא כל התרשלות מצד הנתבע, או שרשלנותו של נהג האוטובוס ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהגות נתבע ובין התאונה, ישוחרר הנתבע 1 מאחריות. אין זה המקרה, יש לנתבע 1 חלק משמעותי באחריות לאירוע התאונה. פסה"ד בע"א 2028/99 אותו מצטט ב"כ הנתבעים תומך דווקא במסקנה הנ"ל. הימצאותו של האוטובוס בתחנה והאפשרות שהוא יתחיל לצאת מן המפרץ אל הנתיב ויחסום את דרכו של הנתבע איננה "גורם בלתי צפוי בעליל" או "מאורע טבעי בלתי רגיל" או "מעשה רצוני של אחר שהתרחש לאחר ביצוע הפעולה הרשלנית" לפי סיכומי הנתבעים החלופה האחרונה היא הרלבנטית , אולם איננה ישימה ואין בה כדי לשחרר את הנתבע 1 מאחריות, שכן הסטייה של האוטובוס, כניסתו לנתיב ימין התרחשו לפני שהנתבע 1 פגע באחורי האוטובוס. כללו של דבר, אני קובע כי הנתבעים קטלו כל סיכוי לשקול לגופא את טענתם בדבר ניתוק הקשר הסיבתי כאשר ויתרו על חקירת הנהגים ועל השמעת עדותו של הנתבע 1, ומתן אפשרות לחקירתו הנגדית על דוכן העדים. על פי הסכמת הצדדים, אין לי כל כלים לדון בטענות הצדדים למעט האמור בתיק המשטרה. לפי האמור בתיק המשטרה ובמיוחד עדותו של העד הנטראלי , אני קובע כאמור, כי לנתבע 1 חלק משמעותי באחריות באירוע והוא בבחינת מעוול משותף, גם אם טענתו בדבר חלקו של נהג אוטובוס אלמוני באירוע התאונה. באשר לנזקים, הצדדים מסכימים שיש להפחית מסכום התביעה סכום של 7,322 ₪ , בגין שרידי הרכב ולהעמידה על 81,000 ₪. המסקנה היא שאני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכום של 81,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה 01.01.03, תאריך התשלום של הסכום למבוטח התובעת ועד לתשלום בפועל, אגרת משפט ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.08.03 ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% ומע"מ כדין. רכבתביעת שיבוב