פסק דין המערערת הינה אשה מבוגרת המתגוררת בישוב דיר אל-אסד שבגליל. לה עצמה אין רשיון נהיגה. אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בין המערערת לבין המשיבה נקשר חוזה ביטוח שעל פיו ביטחה האחרונה מכונית פרטית שמספרה 1107787 ואשר רשומה על שמה של המערערת (מכונית זו תיקרא להלן "המכונית"). בתובענה שהתבררה בפני בית משפט קמא טענה המערערת כי המכונית נפגעה באירוע תאונתי המכוסה על ידי חוזה הביטוח ותבעה על פיו תגמולי ביטוח. האירוע התרחש על פי הנטען ביום 15/11/98. המשיבה כפרה בחבותה והעלתה טענות שונות אשר בעטיין אין היא חייבת בתשלום התגמול שנתבע. בית משפט קמא קיבל את עמדת המשיבה והורה על דחיית התובענה כבלתי מוכחת. מכאן ערעורה של המערערת. בטרם נגיע לפירוט והצגת יסודות המחלוקת שהתעוררה במסגרת ההליך ולפתרונה, נוסיף עוד ונציין כי למערערת שני בנים בוגרים. האחד שמו אמון סאלח אשר ביום האירוע היה מורשה לנהוג בכלי רכב דוגמת המכונית והשני שמו יוסף אמון ובעת אירוע התאונה הנטענת היה פסול מלנהוג בכלי רכב בעקבות הליך משפטי. הבן הראשון יקרא להלן לשם הקיצור "סאלח" ואילו השני "יוסף". סאלח היה הרוח החיה בעריכת הביטוח וכן בניהול התביעה. בעלי הדין לא הקלו על בית משפט קמא וגם לא עלינו באשר לא טרחו להציג את חוזה הביטוח שנכרת, דהיינו את הפוליסה וגם לא את הצעת הביטוח, שמן הסתם נערכה טרם כריתתו של החוזה. פוליסת הביטוח בתביעה מעין זו היא מסמך מהותי ולפיכך ובגדרה של תקנה 75 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, היה על המערערת לצרפה לכתב התביעה או לפחות את חלקיה הרלבנטיים. תעודת ביטוח החובה כנגד נזקי גוף שהוצגה מטעם המערערת במהלך הדיון ואשר הינה על שמה, אינה תחליף ראוי להצגת הפוליסה שעניינה ביטוח המכונית עצמה. במהלך ההתדיינות בבית משפט קמא סיפר סאלח כי המכונית הינה למעשה שלו ובבעלותו וכי רישומה על שם אמו, המערערת, נעשה רק משיקולי מס, אותם לא הסביר. הוויה זו, שימשה בידי המשיבה בסיס לטענה, שנתקבלה על ידי בית המשפט, ולפיה כיוון שהמערערת אינה בעלת המכונית והמכונית אינה רכושה, הרי לא נגרם לה כל נזק בגין התאונה ותוצאותיה ולפיכך אין לה כל אינטרס ביטוחי בה ודין תביעתה להידחות. סאלח עצמו לא היה מבוטח על פי חוזה הביטוח והוא גם אינו מופיע בהליך כתובע. כאמור נימוק זה היה הנימוק המרכזי שבעטיו ראה בית משפט קמא לנכון לדחות התביעה. בחנו את נימוקי בית המשפט בסוגיה זו ואת טענות בעלי הדין ומסקנתנו הינה כי קביעה זו אינה יכולה לעמוד על תילה בנסיבות הענין. סעיף 55 (ב) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, מכיר גם באפשרות שהנכס המבוטח לא יהיה של המבוטח עצמו אלא של זולתו. מאז שנכרת כאן חוזה הביטוח לא חל כל שינוי בזהות המכונית המבוטחת במעמד בעלי הדין, בזיקה למכונית או באשר לזכויות בה. אותן זיקות למכונית והאינטרסים הרכושיים והביטוחיים לגביה שהיו בעת התאונה היו זהים לאלה שהיו קיימים ביום עריכת הביטוח ובדיוק את אלה ביטחה המשיבה. את הביטוח אצל המשיבה ערך סאלח וניתן גם להניח כי הוא זה שחתם על הצעת הביטוח שהמשיבה בחרה שלא לחשוף כאן. כזכור בין המערערת לבין סאלח זיקה משפחתית הדוקה שהרי הם אם ובנה וסאלח אף העלה בבית המשפט את הטענה כי הם מנהלים "קופה משותפת". אם תתקבל עמדת המשיבה אזי יווצר מצב אבסורדי. היא ערכה פוליסת ביטוח אך לא ניתן לתאר כל סיטואציה שבה תקום מכוחה חובת תשלום תגמולי ביטוח שהרי מלכתחילה המכונית לא היתה רכושה של המערערת ומלכתחילה נכרת אפוא חוזה ביטוח שמכוחו לא היתה חייבת המשיבה (לשיטתה) בשום תנאי או מצב, לשלם תגמולי ביטוח, משל נכרת כאן חוזה ביטוח וירטואלי, שרק חובה בצידו דהיינו, תשלום דמי ביטוח. על פי כלל נסיבות הענין ברי הדבר כי המשיבה ידעה, לפחות באמצעות שלוחה סוכן הביטוח, את ההוויה האמיתית והסכימה לבטח את המכונית והתחייבה לשלם תגמולי ביטוח אם יארע מקרה הביטוח. אילו המשיבה הייתה כנה בטיעוניה ופועלת בתום לב, ניתן היה לצפות כי לפחות מעת שהוגשה כאן התביעה הייתה מזדרזת ומחזירה את דמי הביטוח למערערת שהרי אלה ניגבו על ידה חינם ולשוא אך לא כך נהגה המשיבה. בנסיבות הענין ומאחר וסאלח היה זה שהיה פעיל בעריכת חוזה הביטוח, הוא זה שהופיע אצל סוכן הביטוח, שלוחה של המשיבה, וזה ששילם מכספו את דמי הביטוח, צריך היה להכיר בו לפחות כמעין מוטב על פי הפוליסה, גם אם לא צוין כך במפורש, שאז ומכוח הוראת סעיף 12 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 (להלן: "החוק"), רשאית המערערת לתבוע ולו בעבורו את תגמולי הביטוח. אם היה צורך בכך ניתן היה להתנות בפסק הדין את תשלום תגמולי הביטוח לידי המערערת (אמו של סאלח) בקבלת התחייבותה להעביר לידיו את תגמולי הביטוח. מסקנתנו עד כאן הינה כי לא נוכל לאשר את הקביעה כי דין התביעה היה להידחות בשל העדר זיקה ביטוחית בין המערערת לבין המכונית. בית משפט קמא ראה לנכון להצביע על שני נימוקים נוספים שבעטיים דין התביעה היה דחייה כשמשותפת לשניהם הטענה כי לא הוכח כאן קיומו של "מקרה הביטוח" שמוליד את חובת תשלום תגמולי הביטוח. למשמעותו של ביטוי זה ראה את הוראת סעיף 1 לחוק. הטענות להן ראתה הערכאה הדיונית לשעות הן האחת, כי היה זה יוסף, פסול הרשיון, שנהג במכונית בעת התאונה והאחרת, כי הנזק למכונית נגרם במתכוון על ידי סאלח או מי מטעמו. בחינת פסק הדין מעלה כי בית המשפט ראה לנכון לעסוק בשאלות ובטענות אלה כעניינים בעלי חשיבות משנית, לאחר שהמסקנה העיקרית והקודמת אליה הגיע, היתה כי דין התביעה להידחות מפאת אי קיום זיקה ביטוחית. במאמר מוסגר נאמר כאן כי הגם שהפוליסה לא הוצגה, כפי שצויין כבר לעיל, הרי מטיעוני בעלי הדין עולה כי מוסכם עליהם כי נזק שנגרם למכונית כאשר היא נהוגה בידי נהג בלתי מורשה ונזק שנגרם לה במתכוון אינם נכנסים לגדרו של "מקרה הביטוח". הנחה נוספת ששזורה בטענותיהם הינה כי יש לייחס, בנסיבות הענין, את ידיעתו או כוונתו של סאלח למערערת עצמה. אותה זיקה שקיימת ביניהם ואשר הולידה בענייננו את המסקנה שיש לראות בסאלח מבוטח או מוטב אכן צריכה לפעול גם לחובתו. שתי הטענות שפורטו לעיל ושאותן העלתה המשיבה הן בעלות אופי עובדתי מובהק, דהיינו השאלה מי זה היה שנהג במכונית בעת שארע הנזק, האם היה זה סאלח או שמא אחיו יוסף שנפסל מלנהוג, והאם סאלח או מי מטעמו, גרם למכונית נזק במתכוון. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא מגלה כי בית המשפט לא הכריע למעשה בשאלות עובדתיות אלה. פסק הדין בסוגיות אלה מעלה קושיות ומציג סימני שאלה אך אינו קובע עובדות וגם לא מציע פתרונות בשאלות חשובות אלה. גם לא ניתן להסיק מאופן ההנמקה אם לשיטת בית משפט קמא לא עלה בידי המערערת להוכיח כי ארע כאן מקרה ביטוח או שמא עלה בידי המשיבה להוכיח כי נתקיימו כאן נסיבות כאלה או אחרות המוציאות את האירוע שהתרחש מכלל תחולת הכיסוי הביטוחי, חרף היותו בגדר מקרה ביטוח. בחינת פסק הדין מלמדת על כך כי מרכיב חשוב בקביעת המסקנות בנושאים אלה או יותר נכון בהעלאת ספקות והצגת סימני השאלה כלפי גירסת המערערת וסאלח, נעוץ בהתרשמותו השלילית של בית המשפט מעדויותיהם של עדי התביעה וראה על כך במיוחד בעמוד 5 סיפא לפסק הדין. בנסיבות הענין לא נוכל להשלים עם כך ששיקול זה יכריע כאן את גורל ההתדיינות ואת זכויות בעלי הדין. עשרים ושניים חודשים חלפו מאז הגשת אחרון הסיכומים ועד הוצאת פסק הדין. העדויות עצמן לא היו ארוכות או דרמטיות במיוחד כך שלא נוכל להיות בטוחים בכך שבין לבין לא חלה שחיקה בשימור זכרונו והתרשמותו של בית המשפט מאופן הופעתם של העדים בפניו ומסימני האמת או השקר כפי שנחשפו, וזאת בתקופה הארוכה הזו. מאחר ומקובל עלינו שצדק צריך גם להראות ולא רק להיעשות ובשל החשיבות שיש בקביעת מסקנות בסוגיות העובדתיות בתיק שבפנינו, אין אנו רואים מנוס, חרף רצוננו הראשוני להימנע מכך, מאשר לבטל חלק זה מפסק הדין ולהורות על שמיעת הראיות מחדש ומתן הכרעה חדשה. מלאכה זו יש להפקיד בפני מותב אחר. בעשותנו כך פעלנו בעקבותיו של בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בע"א 322/74 ושפורסם בפד"י כ"ט (I ) עמ' 223. אנו קובעים איפוא כי הערעור מתקבל באופן כזה שנקבע בזאת כי יש להכיר בחבותה של המשיבה לשלם למערערת את תגמולי הביטוח, אם יוכח שהאירוע שהתרחש כאן נכנס לגדרו של מקרה הביטוח. התיק יוחזר איפוא לבית משפט קמא על מנת שידון ויכריע בסוגיה האמורה. בנסיבות הענין אנו נמנעים מעשיית צו להוצאות בהליך זה. כתב תביעהפוליסהמסמכים