פסק דין 1. בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר, כי המשיבה אינה זכאית לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן מוחלט של כושר העבודה על פי פוליסה לביטוח חיים שמספרה 257982009 (להלן: "הפוליסה") במסגרתה בוטחה המשיבה על ידי המבקשת וזאת החל מהמועד שבו החלטה לעבוד כמזכירת מנהלת קרן גוש עציון שבמועצה האיזורית גוש עציון. אין מחלוקת שביום 18.9.97 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקשת לסעד הצהרתי שהיא זכאית לתגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה החל מ- 7/96 ועד למועד שבו יתאפשר לה לחזור לעבודתה או עד גיל 60 שנה, לפי המוקדם ביניהם, במסגרת תביעה בת.א. 79019/97 בבית משפט השלום בת"א (להלן: "התביעה"), בטענה שהמשיבה איבדה את כושר עבודתה מאחר ואינה יכולה להמשיך בעיסוקה כשיננית לאחר שאובחנה כאלרגית לגומי טבעי לטקס, כשעפ"י ההגדרה בפוליסה מדובר בכך שנבצר ממנה לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לנסיונה, להשכלתה ולהכשרתה. אין גם מחלוקת שביום 13/3/00 ניתן על ידי פסק דין בתביעה שקיבלה את התביעה (להלן: "פסק הדין") תוך ציון במסגרת פסה"ד שהמבקשת יכולה לשוב ולפנות לבית המשפט לפס"ד הצהרתי במקרים מסויימים הנוגעים לשינוי מצבה של המשיבה, מציאת עבודה חלופית מתאימה כעיסוק סביר על פי הפוליסה ו/או לגבי הקטנת הנזק ו/או אי שיתוף פעולה או חוסר תום לב מצד המשיבה. לטענת המבקשת, התברר לה שהמשיבה עובדת מתאריך 8/01 כמזכירה ומנהלת לשכה של מנהלת קרן גוש עציון בעבודה סדירה ומדובר לטענתה בעסוק סביר על פי הפוליסה ובהתאם לקביעות בפסה"ד לטענת המבקשת יש לקבוע שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב, לא פעלה להקטנת הנזק, לא איבדה את כושר עבודתה, כך שהיא נהנית משני העולמות הן של תגמולי הביטוח על פי הפוליסה והן משתכרת למחייתה בעיסוקה. לטענת המשיבה, לא מדובר בעבודתה החדשה של המשיבה בעיסוק סביר המתאים לנסיונה, השכלתה והכשרתה כשהמשיבה איבדה את כושר העבודה ולעיסוקה החדש אין זיקה לתפקידה הקודם. לטענת המשיבה, היא ניסתה למצוא תעסוקה הולמת בתחום עבודתה בנושא של בריאות השן וכן בתחום שבו עשתה הסבה - קורס של הביטוח הלאומי לפקידת יבוא ויצוא אך לא הצליחה בכך, עבדה כפקידה במשרד תיירות עד שמצאה עבודה כמזכירה בקרן גוש עציון החל מ- 08/01 בה היא מועסקת כיום בהיקף של 25 שעות שבועיות במשכורת של 3,700 ₪ ברוטו לחודש שזהו שכר הנמוך בצורה משמעותית לעומת השכר שהיתה יכולה להשתכר בעבודתה כשיננית. לטענת המשיבה, עבודה זו אינה מהווה "עיסוק סביר" ושווה ערך לעבודתה כשיננית ואינה מהווה "עיסוק סביר" כהגדרתו בפוליסה וכפי שפורש בפסה"ד ולכן אין בעבודתה כיום כדי לפגוע בזכאותה לקבלת תגמולי הביטוח במלואם על פי הפוליסה. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות ובסיכומי הצדדים אני מחליט כדלקמן: א. נקודת המוצא הינה כאמור פסק הדין שניתן על ידי ביום 13/3/00 שהערעור עליו נמשך בהסכמת הצדדים כך שהוא חלוט ואין צורך לחזור על האמור בו ועל קביעותיי במסגרת פסק הדין הסוקרות בהרחבה את המצב המשפטי ויישומו במקרה הזה. ב. אני סבור שהפתרון הראוי במקרה זה איננו "שחור ולבן" באופן שיש לקבוע שהמבקשת זכאית למלוא תגמולי הביטוח על פי הפולסה או לא זכאית כלל לתגמולי הביטוח עפ"י הפוליסה אלא יש למצוא נקודת איזון המהווה פשרה בין הצדדים באופן שתביא לידי ביטוי ותשקף את האינטרסים של שני הצדדים וטענותיהם. כך, מצד אחד יש להביא בחשבון את טענות המשיבה לכך שנמנע ממנה לעסוק במקצועה הקודם כשיננית והיא לא הצליחה למצוא עבודה בעיסוק סביר שיש לו זיקה לעבודתה הקודמת באופן שיהיה שווה ערך לעבודה כזו, עיסוק שמתאים לאורח חייה בהתחשב בתחום העיסוק הייחודי והמקצועי של עבודתה הקודמת כשיננית. מהצד השני, יש להביא בחשבון את העובדה שמאז פסה"ד עברו כ- 5 שנים ומאז האירוע עברו כ- 9 שנים, שהמשיבה עובדת מזה כ- 3.5 שנים כמזכירה,שהיא לא מחפשת עבודה אחרת מאז עבודתה האחרונה ולא מקדישה את כל מירצה וזמנה לחיפוש עבודה שתהווה "עיסוק סביר" על פי הפוליסה ו/או עושה הסבה מקצועית ו/או לומדת מקצוע אחר באופן שיהווה שיתוף פעולה מלא עם המבקשת בנסיון למצוא עבודה מתאימה אחרת המהווה "עיסוק סביר". במסגרת פסה"ד קבעתי שהוא נכון למועד נתינתו ועל המשיבה לנסות למצוא עבודה חלופית בתחום בריאות הפה והשיניים תוך פעולה בתום לב ושיתוף פעולה עם המבקשת למציאת עבודה כדי להקטין את נזקה של המבקשת כשעל המשיבה היה להמשיך ולחפש עבודה ולנסות למצוא עבודה מתאימה בשירות התעסוקה, בתחום בריאות הפה והשיניים או בתחום אחר כמו קלינאית תקשורת, עובדת סוציאלית שהמשיבה יכולה לעשות הסבה מקצועית להם או בתחום שעשתה קורס מקצועי של פקידת ייבוא וייצוא. אני מקבל את גרסת המשיבה שהיא אמנם ניסתה להתקבל לעבודה בתחום בריאות השן ולא הצליחה בכך וכן שניסתה להתקבל לעבודה כפקידת יבוא ויצוא ולא הצליחה בכך. יחד עם זאת, אני מקבל את עמדת המבקשת שהמשיבה יכלה לנסות ולהשתדל יותר כשברור גם שאם המשיבה לא היתה עובדת כמזכירה ומנהלת לשכה והיתה מקדישה את כל זמנה ומרצה לחיפוש עבודה בתחום הנ"ל, הסיכוי שהמשיבה היתה מוצאת עבודה כזו היה עולה בהרבה למרות שאין כל ודאות או אפשרות לקבוע שהמשיבה אכן היתה מוצאת עבודה כזו ובאילו תנאים. כנ"ל, אם במקום לעבוד היתה המשיבה עושה הסבה מקצועית למקצוע אחר או לומדת מקצוע אחר אותו היתה רוכשת במשך השנים כשעבדה כמזכירה. [המשיבה עצמה מודה שהחל משנת 2000 לא פנתה לחפש עבודה, לא עשתה הסבה/לימודים והעדיפה להתמקד בעבודה ליד הבית ללא נסיעות בדרכים (עמ' 13 לפרוטוקול).] ג. אני סבור שיש לאזן בין האינטרסים המנוגדים הנ"ל בהתחשב גם בכך שאנו עוסקים בהערכות ובהשערות בלבד בלא יכולת של ממש לדעת האם היתה המשיבה מצליחה למצוא עבודה סבירה שוות ערך גם אם היתה עושה את כל המאמצים לכך, שלא נעשו במקרה זה במלואם. לטעמי, לא מדובר במקרה דנן במבוטחת חסרת תום לב שאינה רוצה לעבוד כדי להמשיך לקבל את התשלומים החודשיים של הפוליסה ובהימנעות מדעת של המבוטחת לשיקום עצמי בלא שעשתה מאומה להקטנת הנזק [ראה ה.פ. (ת.א. 874/91 שאבי נ' אררט חב' לביטוח בע"מ דינים מחוזיים כ"ו(7) 523, כב' הנשיא גורן הסוקר את הפסיקה בנושא], אלא במקרה ביניים שבו המבוטחת - המשיבה, פעלה בתום לב בניסיון למצוא עבודה בתחום עיסוק בריאות השיניים והפה ולא הצליחה בכך וכנ"ל גם לא בתחום פקידת יבוא וייצוא עד שמצאה עבודה כמזכירה והיא לא מתחמקת מעבודה ולא נמנעת מלעבוד. יחד עם זאת, מדובר במקרה ביניים שבו העבודה שמצאה המשיבה אינה מהווה עיסוק סביר שווה ערך לעבודתה הקודמת, כשיננית, כשעצם עבודתה כמזכירה והפסקת מאמציה מבחירה אישית שלה לפחות משנת 2000 לחפש מקום עבודה אחר בתחום עיסוק סביר שווה ערך ו/או ביצוע לימוד ו/או הסבה של שנים משליכים על האפשרות שעדיין קיימת והיתה קיימת למציאת "עיסוק סביר" ועל אי הקטנת נזק מלאה. לטעמי, מדובר במקרה מיוחד שגם אם פעלה המשיבה בתום לב כפי שפעלה, יש להקטין את הנזק בצורה משפטית בהתחשב בכך שחלפו כ- 9 שנים מאז הפסקת עבודתה כשיננית כ- 5 שנים מאז מתן פסה"ד וכ- 3.5 שנים מאז החלה לעבוד כמזכירה כך שלאלמנט הזמן יש משקל וחשיבות כשיקול של צמצום והקטנת הנזק באופן שבית המשפט ישקלל את כל הפרמטרים הנ"ל בנסיון להגיע לתוצאה מאוזנת וצודקת. אני סבור שהפתרון הראוי במקרה כזה הוא או לקבוע תחום של מספר שנים שלאחריהן אין מקום להמשך תשלום התגמולים של הביטוח בהתחשב בכך שהמבוטח, שיש לו יכולת לכך יכול ללמוד מקצוע אחר או לעשות הסבה מקצועית ולמצוא לו עבודה בתחום זה, או להפחית את הסכום החודשי של תגמולי הביטוח שימשיכו להיות משולמים עד גיל 60 (כשבמקרה זה למבוטחת שהיא ילידת 1962 יש עוד 17 שנה לקבלת התגמולים). למעשה, השאלה הינה שאלה של סכומים וחישובים שכן ניתן להגיע לתוצאות שונות ואף דומות כפונקציה של מספר השנים ו/או גודל ההפחתה של תגמולי הביטוח החודשיים(כך לדוגמא פסיקה שתגמולי הבטוח ישולמו במלואם למשך 10 שנים הינה שוות ערך למעשה ל- 25 שנה של תשלום תגמולי ביטוח לפי 40% מהתגמולים) . במקרה דנן, מבחינה כספית, אגיע למעשה לאותה תוצאה או תוצאה דומה מבחינה כספית בין אם אקבע שאחרי 10 שנים של תגמולים מלאים יופסק התשלום של תגמולי הביטוח ובין אם אקבע שהחל מיום 8/01 ישולמו למשיבה סך של 40% מתגמולי הביטוח החודשיים כך שלמעשה מדובר בכ- 25 שנה חלקיים ששקולים לאותן 10 שנים מלאות. התוצאה למעשה הינה תוצאה דומה במקרה דנן והיא נקבעת לאחר עריכת איזון בין האינטרסים של שני הצדדים ולאור נסיבותיו הספציפיות של המקרה הפרטני ובהתחשב גם בסכום הביטוח הספציפי, מבלי לקבוע מסמרות לגבי מקרים אחרים. אני סבור שהפתרון של הפחתת תגמולי הביטוח החודשיים במקרה דנן עדיף בהתחשב בכך שברור שהמשיבה לא תגיע בכל מקרה לשכר שהרוויחה בעבר בתור שיננית כך שיהיה לה הפסד חודשי מידי חודש. יש לציין שגם המבקשת נהנית במסגרת הפתרון של הפחתת דמי הביטוח החודשיים מכך שהמשיבה לא יושבת בבית וממשיכה לנסות לחפש עבודה בלא לעבוד ומסתפקת בעבודה שמצאה שאמנם אינה מהווה עיסוק סביר שווה ערך לעבודתה הקודמת, אך מהווה הקטנה של הנזק מצד המבוטחת. במקרה זה אין מחלוקת שעל פי הפוליסה הרלבנטית, תגמולי הביטוח החודשיים הם 653 ₪ לחודש (קרן) שהם כ- 2,400 ₪ נכון להיום. איזון האינטרסים של שני הצדדים מביא לטעמי לכך שיש לקבוע במקרה שבפני מנגנון פיצוי של חלק מתגמולי הביטוח בלבד שישולמו למשיבה באופן שיביא לידי ביטוי את אי הקטנת הנזק המלאה מחד ואת חוסר האפשרות להקטינו בצורה מלאה מאידך וזאת החל מהתקופה של "קיבוע" עבודת המשיבה (8/01) והפסקתה לחפש עבודה אחרת/הסבה מקצועית כשעד ל- 8/01 ישולמו תגמולי הביטוח במלואם. לפיכך, אני פוסק שהמבקשת תשלם למשיבה 40% מהפיצוי של תגמולי הביטוח שהיא זכאית להם עבור הפוליסה לאובדן כושר עבודה וזאת החל מ- 8/01 ועד הגעתה לגיל 60 (או במידה ויחול שינוי נסיבות כזה שיצדיק מתן החלטה חדשה). לאור התוצאה המעורבת, אין צו להוצאות. אובדן כושר עבודה