ביטוח תאונות אישיות - ערעור

פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט לבנוני), אשר ניתן במסגרת הליך של ערעור על החלטת רשם (ע.א. 218/03). 1. הורתו של הערעור שבפנינו בתביעה שהגיש המשיב כנגד המערערת לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות. התביעה התנהלה בפני כב' השופט וגנר (בת.א. 16819/95) והצדדים נחלקו בה לאורך כל החזית החל בשאלה מה אובדן הכושר הנדרש על פי הפוליסה וכלה בשאלה מה סכום הבסיס לתשלום תגמולי הביטוח, קרי, התשלומים החודשיים המגיעים למשיב מדי חודש משך כל התקופה בה הוא מכוסה על פי הפוליסה. בסופו של יום, פסק השופט וגנר לזכותו של המשיב, ובסעיף 25 לפסק דינו, קבע כלהלן: "אשר על כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע תגמולי הביטוח בסך 15,404 ש"ח שמיום הגשת התביעה 17.10.95 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן אני נעתר לבקשת התובע למתן פסק דין הצהרתי לפיו משוחרר התובע מתשלום הפרמיות וכן כי הוא זכאי לתגמולי ביטוח לפי 2,000 ש"ח לחודש כאשר סכום זה ישוערך (בתוספת ריבית והצמדה כחוק) מיום 01.11.91 והוא זכאי לתשלומים החודשיים כל זמן שנבצר ממנו, עקב נכותו לשחק כדורגל ועד הגיעו לגיל 35". 2. הסיפא של הסעיף דלעיל היא שהובילה את המחלוקת שהגיעה לפתחנו. המשיב טען כי מפסק הדין עולה שסכום הבסיס של התגמולים החודשיים (2,000 ש"ח) ישוערך לא רק בתוספת הצמדה אלא גם בתוספת ריבית גם על תשלומים עתידיים הצפויים להשתלם מיום פסק דינו של השופט וגנר ואילך. ואילו המערערת טענה, כי עליה לשאת בהפרשי הצמדה וריבית על תשלומי הבסיס, עד למועד פסק הדין. ומיום פסק הדין ואילך, תשלום הבסיס אמור להיות צמוד בלבד (בהתאם לתנאי הפוליסה), וללא ריבית. נבהיר, כי מדובר בריבית החל מיום 1.11.91 שהוא יום עריכת הפוליסה, בעוד שהפוליסה עצמה מדברת על תשלום לעתיד, צמוד למדד, שאינו נושא ריבית, כל עוד הוא משולם במועדים הקבועים בפוליסה. מאחר והמערערת דכאן שילמה בטעות ביתר למשיב על פי חישוב הכולל ריבית, היא קיזזה בתשלומים שלאחר מכן את הסכומים ששילמה ביתר ודרשה השבה. עקב כך הגיש המשיב תביעה נוספת לבית המשפט קמא, בסדר דין מקוצר, לחייב את המערערת לשלם ריבית על תשלומי הבסיס כפי שנקבע, לשיטתו, בסעיף 25 הנ"ל בפסק דינו של כב' השופט וגנר. כב' הרשמת קיבלה את בקשת הרשות להתגונן שהגישה המערערת בנקודה זו. המשיב הגיש ערעור על החלטתה של כב' הרשמת וכב' השופט לבנוני, קיבל את הערעור בנקודה זו בקובעו כי פסק דינו של השופט וגנר הוא פסק דין חלוט, ו"כשלעצמי נהיר לי כי אין מקום לכל פרשנות. פסיקתו של כב' השופט וגנר ברורה וחד משמעית". לכן, קבע כב' השופט לבנוני בהמשך, כי משלא ערערה המערערת בשעתו על פסק הדין, הרי שאין אחרי פסק הדין ולא כלום. על כך נסב הערעור שבפנינו. 3. אין מחלוקת שעל פי הפוליסה אין מקום להוסיף ריבית על תשלומי הבסיס המשולמים במועדם. גם אין חולק כי המשיב עצמו לא עתר בתביעה בת.א. 16819/95 הנ"ל, לחייב את המערערת לשלם ריבית על תשלומים עתידיים שישולמו במועדם. דומה שאין גם מחלוקת כי תהא זו תוצאה אבסורדית לחייב בריבית בגין תשלומים עתידיים המשולמים במועדם. השאלה הצריכה לענייננו היא, האם פסק דינו של כב' השופט וגנר, בכך שהפך לחלוט, אכן חוסם את המערערת מלהעלות את טענתה זו, ומחייב את התוצאה בה אוחז המשיב. 4. אין בדעתנו להידרש למגוון השאלות המשפטיות המתעוררות בערעור שבפנינו (כגון: היקפו של מעשה בית דין, האם כב' השופט וגנר בפסק הדין לא חרג מסמכותו בכך שפסק מה שלא נתבע מלכתחילה על ידי המשיב, האם ניתן לתקן פסק דין בדרך של תובענה בתקיפה עקיפה או ישירה, תחולתו של סעיף 12 לחוק ההוצל"פ התשכ"ז - 1967 ועוד). לטעמנו, דינו של הערעור להתקבל ו"להיחתך", במישור הפרשנות. 5. הלכה פסוקה היא, כי יש ליתן לטקסט משפטי (חוק, תקנה, פסק דין חוזה או צוואה ) פרשנות הגיונית ככל שניתן, ולהימנע מפרשנות המביאה לתוצאה אבסורדית. הנה כי כן, קריאה זהירה של סעיף 25 הנ"ל, מעלה כי כב' השופט וגנר התכוון לחלק את התוצאה האופרטיבית ל - 3 תקופות: תקופה ראשונה - תגמולי הביטוח המגיעים עד הגשת התביעה, ועל תגמולים אלו יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין. תקופה שניה - מיום הגשת התביעה בשנת 1995 ועד מתן פסק הדין ביום 8.2.01, ועל תגמולים אלו יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כדין. תקופה שלישית - "והוא זכאי לתשלומים החודשיים כל זמן שנבצר ממנו עקב נכותו לשחק כדורגל ועד הגיעו לגיל 35". אלו הם התשלומים העתידיים לאחר מתן פסק הדין, לגביהם נפסק על פי העתירה לפסק דין הצהרתי בכתב התביעה, כי ישולמו בהתאם לפוליסה. רוצה לומר, בצירוף הצמדה בלבד כפי שנתבע על ידי המשיב בכתב תביעתו הנ"ל (ראה הסיפא לסעיף 13 לכתב התביעה שעמד בפני כב' השופט וגנר). 6. כפי שהסכימו הצדדים בעיקרי הטיעון, המדובר בשאלה משפטית טהורה שביהמ"ש שלערעור יכול להכריע בה, ללא שמיעת ראיות. מכאן, שלאור המסקנה הפרשנית אליה הגענו, דין הערעור להתקבל ודין תביעת המשיב, ככל שהיא מתייחסת לריבית על התשלום הבסיסי לפי הפוליסה, להידחות. המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪. ביטוח תאונות אישיותערעור