ביטוח תאונות אישיות - תאונת עבודה


החלטה

בפני בקשה שהוגשה על ידי הנתבע לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות.

הרקע והעובדות

התובע יליד 1950 עובד מחלקת התברואה של עיריית תל אביב אשר בוטח בביטוח תאונות אישיות וביטוח נכות.


על פי כתב התביעה ביום 25/6/99 ארעה לתובע תאונת עבודה וידו השמאלית נפגעה. כתוצאה מהתאונה איבד התובע את כושר עבודתו מיום התאונה ועד ליום 12/8/99 במשך 46 ימים. לשיטת התובע מגיע לו פיצוי בסך של 1,440$ בגין שישה שבועות שהיה במצב של אי כושר. בנוסף לכך עותר התובע לפיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין נכות צמיתה אשר נקבעה לו ביום 25/1/00 על ידי המוסד לביטוח לאומי. התביעה הוגשה ביום 12/2/04 .
הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה ויש לכן לדחותה על הסף בהתאם להוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981. דיון

תקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח קצרה מן הנורמה הכללית, כאמור בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לפיו:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".
הבקשה דנן, נעה סביב קביעה משפטית הנתונה למחלוקת בין הצדדים, ובפסיקה, ולשם הכרעה בה יש לקבוע מהוא מקרה הביטוח, אשר ממנו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות.
האם מדובר בקרות האירוע? מועד התאונה, או מועד התגבשות הנכות? או מועד קביעת הנכות הצמיתה?

ברע"א 1395/00 אהוד צפריר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, קבע כבוד המשנה לנשיא ש' לוין, כשם שקבעו שתי ערכאות לפניו כי מניין תקופת ההתיישנות על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, נמנה מיום קרות האירוע, שהוא מקרה הביטוח ולא מיום קביעת הנכות לצמיתה.
פסיקה נוספת התומכת בדעה זו הנה פסיקתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בעניין כלל נגד שטרית, (ע"א (חיפה) 1768/00- כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שטרית דוד תק-מח 2001(3), 3535 ,עמ' 3537) אשר קבע כדלקמן:
"מטעם זה, ועל פי העקרונות שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את תקופת ההתיישנות ממועד אירוע התאונה, מועד שאינו שנוי במחלוקת. אם תשמע דעתי הייתי מציע לחבריי לקבוע כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי מרוץ ההתיישנות, בכל הנוגע לתביעה בגין נכות צמיתה, יחל ממועד בו קבע המוסד לביטוח לאומי את הנכות הצמיתה. קביעה זו סותרת את המגמה הברורה שנקבעה בפסיקה לפיה אירוע הביטוח הנו המועד המוקדם ביותר בו יכול הניזוק לדעת על הנזק, גם אם הנזק טרם גובש."

כבוד השופטת אסתר קובו בעניין אמיתי (ע"א (תל-אביב-יפו) 1105/01- אמיתי דוד נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-מח 2003(2), 94 ,עמ' 98), נתנה דעתה לפסיקה זו וקבעה כדלקמן:
"בית המשפט העליון פסק, אמנם, כי מועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי אינו המועד הרלוונטי לעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אולם לא הביע עמדה, מפורשת או משתמעת, לגבי המועד הקובע מבין שני המועדים הראשונים הנזכרים לעיל. שאלה זו נותרה פתוחה."

בעניין אמיתי נדונה סיטואציה דומה העוסקת בנכות צמיתה, כתנאי להתגבשות מקרה הביטוח. השופטת קובו אבחנה את פס"ד צפריר כהאי לישנא:

"ענייננו בביטוח מיוחד שבו הנכות היא מקרה הביטוח ולכן לדעתי, המועד הקובע לצורך חישוב תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מהגדרת המושג "מקרה הביטוח", כאמור בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח. "מקרה הביטוח" בביטוח נכות מוגדר בסעיף 53 לחוק כ"נכות שלקה בה" המבוטח. משמע, מקרה הביטוח מורכב משני יסודות מצטברים: תאונה ונכות. באין נכות - אין מקרה ביטוח. על כן, עילת התביעה של המבוטח קמה רק עם התגלות והתגבשות הנכות הצמיתה. הפרשנות לפיה יש להגיש את התביעה שלוש שנים מיום אירוע התאונה יוצרת מצב בלתי אפשרי בו נדרש המבוטח להגיש את תביעתו בטרם קרה מקרה הביטוח... דא עקא, שהלכה זו כפשוטה אינה ניתנת ליישום בתחום ביטוח הנכות, שכן המושג "נכות צמיתה" אינו מושג ליניארי, אלא מושג בינארי. כלומר, בביטוח נכות צמיתה קיימים שני מצבים אפשריים בלבד - קיומה או היעדרה של נכות צמיתה."

לדעה זו של כב' השופטת קובו בעניין אמיתי, הצטרפה כבוד השופטת מיכל רובינשטיין בניגוד לעמדתו של כב' השופט גרוס , וקבעה שם:
"מה שניתן לקבוע במקרה שלפנינו הוא, שיש למנות את תקופת ההתיישנות כפי שהיא קבועה בסע' 31, וזאת החל מהתגבשות הנכות בה לקה המערער, אותה נכות שעל יסודה ולאור מהותה הוא תובע את זכויותיו מחברת הביטוח. זוהי, לעניות דעתי משמעות המילים "נכות שלקה בה" המובאות בסעיף 53 לחוק חוזה הביטוח."

כבוד השופטת ענת ברון קבעה ברוח זו בעניין רוזנברג (ת"א (תל-אביב-יפו) 120330/01- רוזנברג יצחק נ' מגדל חברה תק-של 2002(2), 409 ,עמ' 41) כדלקמן:
"סבורתני, כי בנסיבות התיק שבפני, הדין עם התובע וגם הצדק, וכי את מועד תקופת ההתיישנות יש למנות ממועד התגבשות הנכות ולא ממועד קרות התאונה. ודוק: מסקנתי זו אינה עומדת בסתירה להלכה פסוקה כפי שזו קיבלה ביטוי בהחלטתו של המשנה לנשיא בפרשת צפריר ואף עולה בקנה אחד עמה."

כבוד השופטת בוסתן קבעה בעניין טייש (ת"א (רמלה) 1677/02- טייש שמעון נ' סהר חברה לביטוח בע"מ תק-של 2003(1), 500 ,עמ' 501):
"העמדת תקופת ההתיישנות על שלוש שנים מיום התאונה לא ניתנת ליישום בתביעות בגין ביטוחי נכות, בהם טרם התגבשה הנכות בחלוף שלוש שנים שכן נכות צמיתה היא מצב סופי ולא ניתן לתבוע על "חלקי נזק"."

בסיטואציה שונה בה התגבשה הנכות במועד מאוחר יותר, וטרם התגבשותה לא היתה ידועה, קבע כבוד השופט דן ארבל בעניין מנולייף בר"ע (תל-אביב-יפו) 3036/02 - מנולייף נ' עווני דראושה תק-מח 2003(2), 1748 ,עמ' 1751:
"בהתאם לאמור לעיל, מורכב מקרה הביטוח מקיומה של תאונה והיווצרותה של נכות צמיתה כתוצאה ממנה. בטרם נקבעה הנכות הצמיתה ו/או בטרם נעשה המבוטח ער לנכותו לא ניתן כלל לפנות לחברת הביטוח בתביעה לקבלת תגמולים שכן פניה שכזו תידחה מן הסתם בשל חוסר עילה... הסעיפים האמורים לעיל מכניסים את המבוטח למבוי סתום, אם לא יפנה לחברת הביטוח מיד כשמתרחשת התאונה, תיטען נגדו חברת הביטוח טענת התיישנות. אם יפנה בטרם ידוע לו כי קיימת נכות תטען חברת הביטוח כי אין עילת תביעה ואין הוכחה סבירה לנכות."

מן הדעות המובאות לעיל נראה כי הפסיקה נחלקת בדעתה לכאן ולכאן, באשר לפרשנות המתאימה למועד תחילת מרוץ ההתיישנות כאשר מדובר בענייני נכות צמיתה, נכות, תאונה.
ב"כ התובע טוען כי מרשו הוא אדם פשוט, פזרן שכחן ונטול השכלה בסיסית אשר עובד כמפנה אשפה במחלקת התברואה בעיריית תל אביב ואיש לא הביא לידיעתו מה זכויותיו ולפיכך מדובר על התיישנות שלא מדעת כמשמעות היגד זה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958. על פי סעיף 8. הנ"ל :
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

לא הובהר בתגובה מדוע נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה כלום לא ידע כי נפצע בידו. האם לא יכול היה לשאול מאן דהוא. טענות עובדתיות מהסוג האמור חייבות להיות מגובות בתצהיר מפורט של התובע דבר שלא נעשה.
נוכח העובדה שהנכות הצמיתה נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי כבר ביום 25/1/00, כי אז אפילו נקח לטובת התובע את שיטת הטוענים כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם התגבשות הנכות, נעלה מספק כי זו התגבשה לכל המאוחר ביום 25/1/00 ולפיכך התביעה בגין הנכות הצמיתה התיישנה ביום 25/1/03. באשר לאבדן הכושר בגין התקופה שמיום 25/6/99 ועד ליום 12/8/99 התביעה התיישנה כבר בשנת 2002. אשר על כן נוכח העובדה שהתובע הגיש תביעתו ביום 12/12/04 דין התביעה להידחות.
התוצאה היא שהתביעה נדחית מחמת התיישנות.
התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ + מע"מ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.
בנסיבות העניין מומלץ לנתבעת לוותר על גביית ההוצאות ושכה"ט.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ערעור ביטוח תאונות אישיות

  2. ביטוח תאונות אישיות התקף לב

  3. ביטוח תאונות אישיות – ערעור

  4. ביטוח תאונת אישיות - תאונת דרכים

  5. ביטוח תאונות אישיות - תאונת עבודה

  6. ביטוח תאונות אישיות – נפילה במדרגות

  7. התיישנות פוליסה ביטוח תאונות אישיות

  8. ביטוח תאונות אישיות - התיישנות

  9. התיישנות תביעה - ביטוח תאונות אישיות

  10. ביטוח תאונות אישיות - פיצוי חד פעמי ?

  11. ביטוח תאונות אישיות - אחריות שילוחית

  12. לשכת המהנדסים האדריכלים - ביטוח תאונות אישיות

  13. החובה לבטח תלמידים בביטוח "תאונות אישיות"

  14. תביעה על התנגשות בדלת זכוכית - ביטוח תאונות אישיות

  15. התיישנות ביטוח תאונות אישיות (תאונת דרכים)

  16. פוליסת ביטוח תאונות אישיות - אי כושר מלא זמני לעבודה

  17. תקופת אי הכושר זכאות כפל פיצוי שבועי ? פוליסת ביטוח תאונות אישיות

  18. כתב כיסוי לתאונות אישיות לעובדים בעלי תפקיד ברמת סיכון גבוהה

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון