ביטוח פריצה לדירה - ביטוח מכסה רק חלק מהנזק

פסק דין תכולת דירת התובעים בוטחה ע"י הנתבעת מס' 3 (להלן: איילון) באמצעות סוכנה, הנתבע מס' 1 (להלן: אשל). כשנפרצה הדירה ונגנבו פריטים שונים, התברר לתובעים, שהביטוח מכסה רק מקצת הנזק. הם טוענים שביקשו מהסוכן לבטח את הדירה באופן נרחב יותר ושע"פ המצג שהוצג להם, סברו שכך בוטחה. התובעים בוטחו ע"פ הפוליסה הבסיסית (המכונה בטעות "תוספת 0") אף שלטענתם חפצו בביטוח נרחב יותר, כמפורט ב"תוספת 2" לפוליסה. מעדויות התובע (להלן: רוטמן) ואשל עולה, שהם היו חברים שנים רבות ואשל טיפל בביטוחיו האישיים של רוטמן ובביטוח עסקי משפחתו. משהשתבשה החברות פסק הקשר העיסקי. כשנה לפני הפריצה, שב רוטמן והעביר לטיפול אשל את ביטוחיו האישיים והעסקיים וגם את ביטוחי אביו - בסה"כ תיק ביטוח נכבד. במהלך השנה הראשונה של התקשרות מחודשת זו נפרצה דירת התובעים, כך שפוליסת הביטוח שמכוחה פוצו, היא הראשונה מזה שנים, שבה טיפל עבורם אשל. רוטמן העיד, שמסר לאשל "חבילה" של ניירת מביטוחים קודמים שנערכו לו וביקש "אותו דבר". רוטמן מעיד על עצמו שהוא "בלגניסט", שלא שמר עותק מתוכן החבילה ולא רשם את פירוטה. בתצהירו ובעדותו, לא שיחזר את תכולת ה"חבילה" ואמר רק, שזו כללה תיעוד בדבר ערך תכולת הדירה, הערכות פרטניות של תכשיטים ספציפיים, וכן את הפוליסה הקודמת של חברת הכשרת הישוב, על תוספותיה. כיום אין חולק, ש"הכשרת היישוב" ביטחה את בית התובעים ע"פ "תוספת 2". לטענת רוטמן נכלל תיעוד ביטוח זה ב"חבילה", אלא שאשל מכחיש זאת וטוען שרק לאחר הפריצה, נודע לו על כיסוי ביטוחי זה. לטענת אשל, לפני הפריצה ידע רק ש"הכשרת היישוב" נתנה לתובעים כיסוי ביטוחי ע"פ פוליסת הבסיס ("תוספת 0") והסדיר להם כיסוי זהה באיילון. העדים הסכימו, שרוטמן ביקש מאשל שיסדיר לו ביטוח כדוגמת הביטוחים שב"חבילה", אך חלוקים על תוכן ה"חבילה". כפי שנראה להלן, בחרו התובעים בדרך עקלקלה להוכיח מה בדיוק ביקשו מאשל, ע"י הוכחת "תוכן החבילה", במקום להביא ראיה ישירה, שהיתה ועדיין נמצאת בידיהם. ב - 1998, תיעד הסוקר קורן את תכולת דירת התובעים. לטענת רוטמן היה דו"ח זה ב"חבילה" שמסר לאשל. העתקי הדו"ח (ו"תוספת 2") שצורפו לתצהירו של רוטמן נשאו אישור משלוח פקס ממועד מאוחר מהפריצה. הנתבעים הסיקו מכך, שמסמכים אלה כלל לא היו בידי התובעים לפני הפריצה. רוטמן הסביר, שאת המסמכים שהיו לו לפני הפריצה כבר מסר לאשל ב"חבילה" ועותק לא נותר בידיו. כשפנה אליו אשל אחרי הפריצה וטען שאין בידו מסמכים אלה, שב והשיגם מסוכנות הביטוח הקודמת שטיפלה בעניינו ומכאן התאריך המאוחר על מצורפי תצהירו. התובעים, הטיחו באשל את איזכורו המפורש של דו"ח הסוקר בפוליסה שהפיק לתובעים לפני הפריצה. מכך הסיקו, שהדו"ח היה בפניו כבר אז - דהיינו, שנמסר לו ע"י רוטמן עם ה"חבילה" (מה שאמור לשכנע, שיחד עמו גם נמסרה פוליסת הביטוח הקודמת ב"הכשרת הישוב" לרבות "תוספת 2"). אשל הסביר, שזה אינטרס המבוטח להוכיח את נזקו ע"י דו"ח סוקר, המהימן על המבטח. אם המבוטח טוען שיש בידו דו"ח סוקר אך אינו מציגו למבטח, הסוכן לא יכפה עליו עריכת דו"ח חדש. מכל מקום, הוא עמד על כך, שדו"ח קורן נמסר לו בפועל רק אחרי הפריצה - ושהוא העבירו מיידית לאיילון משהומצא לו ע"י התובע. ויכוח משני, התעורר כשטען אשל ששב וביקש את דו"ח הסוקר מרוטמן אך זה סירב למסרו לו ואף סירב לאפשר עריכת סקירה חדשה. רוטמן מכחיש זאת לחלוטין. רמז המחזק את מכלול גרסתו של אשל, מצאתי בפוליסה שהפיק אשל לרוטמן בשנה שאחרי הפריצה, פוליסה שבה נמשכת ההסתמכות על דו"ח קורן מיום 27.4.98. התובעים תקפו את אשל על שעשה כן, אף שהיו סקירות מאוחרות ממנה - והם רואים בכך אינדיקציה לרשלנותו. אלא, שאשל הסביר, שיתכן שבאותו מועד טרם היתה בידו סקירה מאוחרת שהוזמנה על ידו, וכי יתכן שהכוונה לדו"ח קורן מ - 1998 כפי שעודכן מעת לעת. איני רואה משמעות רבה לטענת הרשלנות הזו - שאפילו היתה, היא מאוחרת לאירועים שעליהם נסבה התביעה. אגב בירור טענות אלה נחשפה עובדה מעניינת: בפוליסה המאוחרת צויין במפורש שדו"ח קורן, שאליו מפנה הפוליסה צורף לפוליסה! משמע: כשהדו"ח היה בידי אשל, הוא צירפו לפוליסה וציין זאת במפורש. בפוליסה שבה בוטחו התובעים לפני הפריצה אין ציון כזה. לכאורה תומך הדבר בטענת אשל, שבעת עריכת הפוליסה לא היה דו"ח הסוקר בידיו. רוטמן לא רואה עצמו כ"מבין" בענייני ביטוח ולא גילה מעורבות בטיפול בענייני הביטוח שלו. הוא הסתפק במסירת ה"חבילה" לאשל בצירוף הבקשה להסדיר לו ביטוח "כזה" ובתשלום דמי הביטוח. בכל שלבי הביניים טיפל חשב העסק, אילן ברר. אישוש מסויג לדברים עולה גם מעדות אשל (וממכתביו הממוענים ישירות לאילן ברר). רוטמן העיד, שלא בדק כלל את המסמכים ששיגר אשל לעסק. לא נדרשת "הבנה" מיוחדת בענייני ביטוח כדי לשער, שהחלפה של סוכן וחברת ביטוח עלולים להיות כרוכים בשינויים מסוימים לעומת פוליסות "כאלה" שנרכשו בעבר ממבטח אחר דרך סוכן אחר. מכיוון שסוכן ביטוח עלול לא לקלוע לרצונו של לקוחו, מצופה הלקוח לבדוק אם ההצעה שמעביר לו סוכן הביטוח מתאימה לו. רוטמן העביר את האחריות לבדיקה זו - עם הטיפול השוטף בענייני הביטוח שלו - לחשב של עסקו, אילן ברר. קשה להאמין שהחשב נקט אמון לא מסוייג בסוכן ביטוח שעמו לא עבד בעבר, בודאי כשמדובר בביטוחיו האישיים של "בעל העסק". כדי לטפל בעסקי הביטוח הסבוכים של רוטמן ועסקיו, חייב היה החשב לדעת, מה בדיוק ביקש רוטמן מאשל. קשה להאמין, שהחשב לא בדק את ההצעות שקיבל מאשל ולא וידא שהן עונות על רצונו של מעסיקו. לא התרשמתי שרוטמן הוא מהמעסיקים שיסבלו התרשלות של עובד בענין כזה. אך אם החשב בדק ולא מחה על אי ההתאמה - אין מנוס מהמסקנה שלא היתה אי התאמה כלל! התובעים בחרו שלא להעיד את החשב. כשנשאל על כך רוטמן הוא אישר שהחשב חי וקיים ועדיין עובד אצלו אך לא הבין לשם מה היה עליו להזמינו להעיד. הדבר מוזר, בהתחשב בכך, שלדברי רוטמן עצמו היה החשב עד לחילופי דברים של רוטמן עם אשל וגם ניהל חלק מהמגעים עם אשל (בעניינים שבהם עוסקת התביעה במישרין) ללא נוכחותו של רוטמן. מאי הזמנת החשב לעדות, ניתן רק להסיק שרוטמן חשש ממה שהוא עלול לומר בבית המשפט, כשישאל מה ידע על רצונו של רוטמן, כיצד בדק את הצעת הביטוח עבור רוטמן וכיצד לא הבחין באי התאמתה למבוקש. כתחליף לעדותו הסתבכו התובעים בהסקת מסקנות ספקולטיבית מראיות משניות. זוהי דרך הוכחה החותרת תחת מהימנות גרסתם באורח מכריע. נזכיר: ע"פ סעיף 54 לפקודת הראיות, נדרש בית משפט המתבסס על עדותו היחידה של תובע להסביר מדוע מצא לעשות כן. בנסיבות שבהן אותו תובע נמנע מהבאת עד באופן שתואר קודם, איני מוכן לסמוך כלל על עדותו. אכן, המסקנה הסבירה היא, שרוטמן והחשב לא מחו על הצעות הביטוח של אשל, פשוט מפני שהן תאמו את ציפיותיהם. נוכח מסקנה זו, איני רואה במה יכול היה אשל להיטיב לשרת את רצון התובעים. ממילא, איני רואה כל בסיס לטענה שהתרשל כלפיהם במשהו, או שיש לראות את הנתבעים כאילו התקשרו בהסכם ביטוח שתוכנו שונה במשהו מהפוליסה שהוצאה. הנתבעים סיפקו לתובעים את מה שהתבקשו לספק ועל כן אין בתביעה ממש. לפיכך אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים בהוצאות הנתבעים בסכום כולל (לרבות שכ"ט עו"ד) בסך 18,000 ₪. ביטוח פריצה / גניבהפריצהמקרקעין