פסק דין זוהי תביעת שיבוב בגין נזק שנגרם למכונית שחנתה ליד סככה, כשזו התהפכה. העדים שנשמעו לא ראו את האירוע ולא ידעו מדוע התרחש. אף שבעת ההתהפכות ירד גשם, אין ראיה שתנאי מזג האוויר היו חריגים. שמעתי מספר ספקולציות של העדים באשר לגרם האפשרי לאירוע, אך לא יותר מכך. הסככה מוצבת בתחנת שטיפת מכוניות ליד תחנת דלק. היא בנויה מקונסטרוקציית ברזל במידות 5 X 7 מ' על גבי 4 רגליים דקות בגובה 3 מ' עם גג מפוליגל. הסככה ניצבת על גלגלים ואינה קשורה, או מעוגנת. בקרבתה נוסעות מכוניות ומשאיות, שחונות בסמוך. בסככה לא נעשו פעולות תחזוקה כלשהן והיא ניצבת במקום מספר שנים. לאחר התאונה היא הוצבה שוב. מעולם לא התרחשה תאונה דומה עם סככה זו. הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה מכח סעיף 62ד לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 המונע הגשת תביעת שיבוב "אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה, או יחס של מעביד ועובד שביניהם". מהי תכלית הוראה זו? עילת השיבוב של המבטח נגזרת מעילת התביעה הישירה של המבוטח. הדין ער לכך, ש"אדם סביר" לא מממש כל עילת תביעה העומדת לזכותו. לעתים, העלויות החברתיות והאנושיות של המעשה לא רצויות לו (ואולי אף לא לציבור). הדין מכבד את האינטרס החברתי - אנושי של המבוטח הסביר, ומונע ממבטח לסבכו במחלוקות שהוא עצמו היה נמנע מהן מטעם חברתי ראוי. בהחלטתו של אדם אם לעמוד על זכות משפטית כנגד "קרוב", הוא מאזן בין החשיבות שהוא מייחס לזכות המשפטית לחשיבות שהוא מייחס למערכת היחסים שהעמידה על אותה זכות עלולה לסכן. למשל, סביר, שאב לא יתבע את בנו אפילו הסב לו הבן נזק כספי ניכר. קרבת משפחה פחותה יותר, לא תמיד מונעת עמידה על אינטרס כלכלי משמעותי ועוד פחות מכך יחסים שבין עובד ומעביד: עובדים רבים מאוד תובעים את המעביד בגין נזק משמעותי. כשאדם המתפרנס משטיפת מכוניות סובל מהמעביד נזק של 42,000 ₪ (כנזקה של המכונית, שהוקטן רק במכירת שרידיה), קשה לשער שה"חיבה" שביניהם, או "ייחוד" היחסים שביניהם ימנעו ממנו לתבוע את נזקו. עד התביעה העיד במפורש, שאלמלא היה רכבו מבוטח היה תובע את הנזק ממעסיקו. בצדק, טוענת הנתבעת, שהוראת החוק עוסקת ב"מבוטח סביר" ולא במבוטח קונקרטי, כך שלא בכוונותיו האישיות של עד התביעה מתענין הדין. אולם, כוונותיו האישיות של עד התביעה לא נראות שונות מכוונותיו המשוערות של "האדם הסביר", שאכן לא היה רואה במידת "קרבה" שכזו, מניעה מתביעת נזק בסדר גודל דומה. אוסיף זאת: סעיף 62ד לא נועד להגביר את ה"הרתעה" הטבעית, של עובד מהתדיינות עם מי שעלול לפטרו. הוא נועד להגן על יחסי הקרבה שנרקמים בין אנשים. יחסים כאלה לא נרקמים עם תאגידים והנתבעת 1 - מעבידת מבוטח התובעת - היא תאגיד. לפיכך, איני סבור שיש בנסיבות שבפני מניעה, מהגשת תביעת שיבוב מטעמי סעיף 62ד. התובעת מבקשת להפוך בתביעה זו את נטל הראיה, כהוראת ס' 41 לפקודת הראיות. אכן, איש מהצדדים לא יודע כיצד ולמה התהפכה הסככה של הנתבעת 1. תמונותיה עוררו אי-נוחות רבה. ככל שבוחנים את הסככה, פחות ברור, כיצד הותרה הקמת מבנה כזה. לא קיבלתי הסבר כיצד התהפכה הסככה, אך ברור, שניתן היה למנוע התהפכות כזו ע"י עיגונה לקרקע, או למבנה. הסככה - אף על גלגלים - היא "מבנה" ומבנים אינם אמורים "להתהפך". "התהפכות" של מבנה, אינה אירוע שגרתי. אפילו התנגשה משאית במבנה, כסברת הנתבעים, לא ברור כלל כיצד קריסת אחת הרגלים עקב הפגיעה, (שאמורה להביא לשקיעת הגג) מביאה ל"התהפכות" יתרת המבנה. התרחשות כזו מלמדת לכאורה על הקמת מבנה לא יציב במידה לא סבירה. לאור כל זאת המסקנה שהסככה התהפכה עקב חריגת הנתבעת 1 ממידת הזהירות הנדרשת ממנה בעת הקמתה, סבירה יותר מהמסקנה ההפוכה. משמע, התמלאו כל דרישות ס' 41 לפקודת הראיות להיפוך נטל הראיה. הנתבעים לא הביאו כל ראיה על דרך הקמת המבנה, מיומנות הבנאי והאישורים שניתנו למעשה ונדרשים בדין - ראיות שאמורות להיות בידיהם. להבדיל מנסיבות התהפכות הסככה, שנותרו עלומות בשל העדר ראיות - נסיבות הקמת הסככה נותרו עלומות רק בשל אי הבאת ראיות שבידי הנתבעים. עה/1 העיד על הסככה ותיאר אותה כיציבה וחזקה מאוד, עד ש"אי אפשר להזיזה". איש לא הציג לו שאלות על נסיבות ודרך הקמתה וכיצד "בכל זאת זזה". שתיקתו רועמת. לפיכך, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת 27,140 ₪ הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 28.8.02 ועד התשלום המלא בפועל, שכ"ט עו"ד בשיעור 10% בתוספת מע"מ האגרה ששולמה ושכר העדים שנפסק. סככהרכבנפילה