פסק דין 1. התובע יליד 1942, החל עבודתו בשנת 1984 במוסך, כמכונאי רכב וכמנהל. ביום 1.3.1985 וביום 1.12.88, בהתאמה, בוטח התובע אצל הנתבעות (להלן: "הנתבעת"), בשתי פוליסות ביטוח חיים, הכוללות נספח לפיצוי במקרה של נכות כתוצאה מתאונה. 2. במהלך עבודתו, כך על פי הנטען, היה התובע חשוף לרעש מזיק שנבע מרעש מנועים, מכונות, פטישים וכיו"ב. בעקבות החשיפה לרעש ממושך, לקה התובע בשמיעתו ואף חש טנטון ועל כן עותר הוא לפיצוי על פי הפוליסות האמורות. לאחר שהנתבעת סרבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח המגיעים לו, לטענתו, על פי הפוליסות האמורות, הגיש התובע תביעה ביום 10.1.02 לבית המשפט, התביעה הנדונה. בתמיכה לתביעה, צרף התובע חוו"ד רפואית של פרופ' יואכימס, מומחה למחלות א.א.ג. פרופ' יואכימס, בחוות דעתו מיום 17.1.02 קבע כי ללא ספק הליקוי בשמיעתו של התובע נגרם מרעש בעבודתו. לדעתו, צורת ממצאי בדיקת האודיוגרם שהוצגה בפניו אופיינית לליקוי שמיעה הנובע מרעש מזיק. הטנטון, לדעת המומחה, הינו נזק נוסף של חבלת רעש בשבלול האוזן הפנימי, וגם הוא תוצאה של עבודה ברעש. על כן, העריך פרופ' יואכימס את הנכות של התובע באוזניו בשיעור, כדלקמן: 5% בגין ליקוי שמיעה. 10% בגין טנטון תמידי. 3. הנתבעת דוחה תביעתו של התובע בהעדר עילה, בשל התיישנות ובהעדר נכות. הנתבעת צרפה את חוות דעתו של ד"ר הימלפרב, מומחה רפואי מטעמה בתחום א.א.ג. ד"ר המלפרב העריך כי התובע סובל מליקוי שמיעה מושרה רעש בשתי האוזניים אך סבר כי הליקוי הינו בשיעור 0% נכות. בדיקת אפיון הטנטון אינה, לדעת המומחה, אופיינית לטנטון הנובע מפגיעת רעש במערכת השמיעה ולכן סבור המומחה כי אין להעניק לתובע נכות בגין תלונת הטנטון. 4. הנתבעת, הוציאה, כאמור, שתי פוליסות ביטוח חיים שכוללות הרחבה לביטוח בגין תאונה. פוליסה ראשונה, פוליסת ביטוח חיים שמספרה 0-7087 אשר כוללת, בין היתר, ביטוח "נכות מתאונה". תוקפה של הפוליסה הינה מיום 1.3.85 ועד ליום 1.3.07. הפוליסה השניה, פוליסת ביטוח חיים שמספרה 7-118497, אשר כוללת בין היתר, ביטוח נכות מתאונה. תוקפה של הפוליסה הינה החל מיום 1.12.88 ועד 1.12.06. על פי הפוליסה הראשונה מוגדר המונח "תאונה", כהאי לישנא: "מקרה חבלה או פגיעה גופנית שנגרמה אך ורק על ידי גורם חיצוני ומקרי". על פי הפוליסה השניה, מוגדר המונח "תאונה", כדלקמן: "תאונה - פירושה פגיעה גופנית שנגרמה באופן ישיר על ידי גורם חיצוני"... 5. השאלות שבמחלוקת: 1. 1. קיומה של עילת תביעה. 2. 2. התיישנות התביעה במועד הגשתה. 3. 3. הוראות המפקח על הביטוח ויישומן לעניינינו. 4. 4. שיעור הנכות שיש להכיר לאור הפער בין חוו"ד הרפואיות שהוגשו על ידי הצדדים. 6. ב"כ הצדדים הסכימו למתן פסק הדין על פי חומר הראיות שהוגש, מבלי שמוותרים הם על כל טענה של קבילות ומשקל. הצדדים הגישו סיכומים ופסק הדין ניתן, כאמור, ללא שמיעת עדים. 7. עילת התביעה: אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה מבוססת על טענת נכות עקב רעש שהינו תולדה של עבודה לאורך שנים במוסך בו נחשף התובע לרעש יומיומי. השאלה להכרעה היא האם, על פי התיאור דלעיל, מדובר באירוע "תאונה" או "במחלה". המונחים הננקטים בהגדרת התאונה הינם מונחים שמתייחסים למקרה, לפגיעה ולאירוע ישיר ומקרי, אשר מהווה גורם שניתן לייחדו ושתוצאתו ניתנת למדידה ולכימות. הפירוש הסביר של ההגדרות דלעיל מתמקד באירוע מקרי, מוגדר וישיר שמקורו בגורם חיצוני. מונחי יסוד אלה, הנלמדים גם מהגדרת הביטוי "תאונה", שוללים מניה וביה אירועים מתמשכים, בלתי ממוקדים, רציפים המהווים מעשה של יום ביומו. המונח תאונה כולל בחובו באופן אינהרנטי אירוע המתרחש באופן פתאומי, מוגדר בזמן להבדיל מאירועים נמשכים יומיומיים שאינם כלל ועיקר פתאומיים. וכדבר השופט גרוס בע"א 1888/94 כלל חב' לביטוח בע"מ נ' יוסף ויטריאול, המתייחס לפוליסות דומה למקרה דנן, כדלקמן: "הפוליסות שלפנינו מדברות על "תאונה בלתי צפויה שנגרמה במישרין על ידי אמצעי חיצוני" ויש בהן אבחנה ברורה בין תאונה לבין מחלה... בתחום הביטוח אין כל מקום וכל הצדקה לנסות ולהרחיב את פירוש המונח "מחלה" באופן שיחלו גם על מקרה של "תאונה". תאונה אופיינית בהיותה אירוע בלתי צפוי המתרחש באורח פתאומי, ואין להכליל תחת כנפיו של מונח זה אירוע מתמשך.. יסוד הפתאומיות הנדרש לצורך קיומה של תאונה צויין והודגש בפסיקה פעמים הרבה. כך מצינו בע"א 2230/92 צמח נ' ציון חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ"ח (2) 256, כי: "תאונה מעצם טיבה הינה בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית"... ... מכל פנים, גם לנו הזדמן לדון בסוגיה זו באחרונה, וזאת בהקשר לפוליסת ביטוח זהה ולגבי נכות שנגרמה למערער באותו מקרה של חשיפה מתמשכת לרעש. באותו מקרה ע"א 1441/94 קרני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ( לא פורסם) דחינו את הטעון לגבי הצטברות של פגיעות זעירות מתמשכות (מיקרוטראומה) כיצירת "תאונה" וקבענו כי במחלה מדובר, בשל היעדר גורם הפתאומיות". אמנם, בהגדרה הרשומה בפוליסה שם, כמו בעניינינו, לא מופיעה המילה פתאומיות, אלא שהמונח "תאונה", כולל בחובו על פי פשוטו של מקרא, את מבחן המקרה, מבחן הפתאומיות, שתוצאתו נכות; להבדיל מאירועים מתמשכים, שבמהלכם במועד אקראי מתחוור לנפגע כי נפגע למשל בשמיעתו. אירוע מתמשך אינו בבחינת תאונה, בהגדרתו. אשר על כן, נכות שהיא תולדה של עבודה מתמשכת ורציפה בתנאי רעש, כטענת התובע, אינה מקרה "תאונה" ואינה אירוע חד ומקרי, אלא "מחלה" שנוצרה בעטיים של אירועי מתמשכים שמצטרפים זה אל זה, ומובילים למצב בו נפגע חש בקיומה של נכות, שנגרמה כתוצאה מעבודתו על פני תקופה ארוכה, בחשיפה מתמדת לרעש סביבתי. אשר על כן, דין התביעה שהוגשה להדחות בהעדר עילה. 8. סוגיית ההתיישנות למעלה מן הנדרש, אציין כי גם אם היתה התביעה מתקבל בסוגית העילה, הרי דינה להדחות בשל טענת ההתיישנות. הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה לאור הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), הקובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". נשאלת השאלה מהו האירוע לאחריו תמנה תקופה של שלוש שנים, בנסיבות בהן מדובר באירועים רבים אשר מצטרפים יחד כדי לנכות בגינם קמה תביעה, בהנחה כי עברנו את השאלה של הגדרת המונח "תאונה". בסוגיה דנן, עניין לנו בשילוב בין חוק חוזה ביטוח לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בפנינו מצב בו טוען תובע, כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה ומפנה ליום "גילוי הנזק". בשאלה זו ההלכה קובעת כי מבחן יום "גילוי הנזק" הינו מבחן משולב של "האדם הסביר" וקיומו של נזק שאינו של "מה בכך". תקופת ההתיישנות נמנית, בנסיבות אלה, על פי מבחנים, יציבים וודאים ולא על פי נתונים שיכולים להיות מקריים טכניים או שרירותיים, כגון מועד בו החליט תובע לפנות למומחה לצורך הכנת חוו"ד רפואית או מועד בו הוזמן התובע להופיע בפני ועדה רפואית. הדברים מקבלים משנה תוקף במקרה דנן בו אין, לכאורה, אירוע אחד ברור וחד, אלא תביעה מורכבת, רובד אחר רובד, נדבך אחר נדבך. המועד לצורך מניין תקופת ההתיישנות, בנסיבות אלה, יקבע לפי המועד בו נחשף הנפגע לראשונה לקיומו של ליקוי שמיעה ואין הוא מתלבט עוד בדבר קיום הליקוי או הפגימה. בנסיבות דומות, קבע כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 165/83 יתרו בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד ל"ח (4), 554, כדלקמן: "התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של "מה בכך", אשר "אדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך" (סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כי אז אין לראות בתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות המועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר כי תובע בנסיבות העניין כולו בגינו". בענייננו, מצאתי לקבוע כי הנזק התגלה לתובע עוד ביום 12.7.98, עת פנה לרופא אשר הנפיק עבורו ביום 4.8.98 תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה. פנייתו של התובע לרופא אינו אלא בבחינת הכרה עצמית בנכות ובנזק, ועתירה לרופא טומנת בחובה רצונו של התובע לקבל אישור כי תלונתו אינה עניין של מה בכך. יודגש, כי פנייתו של התובע להכיר בו כנפגע בעבודה היתה לאחר שהצהיר בפני הרופא המטפל, על נכותו ובעייתו, לה הוא מודע; הצהרה על נזק, אינו עניין של "מה בכך", כהאי לישנא: "תאור התאונה: עובד ברעש 40 שנה. סובל מליקוי שמיעה וטיניטוס תמידי". אשר על כן, המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הינו המועד בו עתר התובע להכיר בו כנפגע. בנסיבות אלה אני קובעת כי המועד למניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום 12.7.98 ועל כן התביעה דנן, שהוגשה ביום 10.1.02, הוגשה במועד בו התביעה התיישנה. זאת ועוד, לדידי מועד בדיקת האודיוגרם מיום 22.7.98 היא הבדיקה הרלוונטית לצורך קביעת תקופת ההתיישנות ולא בדיקת האודיוגרם מיום 11.1.99, כטענת התובע. ד"ר המלפרב, המומחה מטעם הנתבעת, קובע כי "בדיקת השמיעה שבוצעה כחמישה חודשים קודם לזו מיום 11.1.99 (דהיינו מ - 22.7.98) נראית גרועה יותר באופן תמוה מן האחרונה". קביעתו זו של ד"ר המלפרב לפיה הבדיקה מיום 22.7.98 היא החמורה יותר בעניינו של התובע, לא נסתרה על ידי התובע או על ידי המומחה מטעמו. זאת ועוד, פרופ' יואכימס בחוות דעתו, בחר שלא להתייחס לבדיקות השונות מיום 11.1.99 ומיום 22.7.98, ולמעשה אינו נוקט כל עמדה בחוות דעתו בדבר המועד בו התגלתה הנכות ו/או התגבשה לכדי נכות שאינה עניין של מה בכך. דא עקא, משנטען כי הבדיקה הרלוונטית לקביעת הנכות הינה הבדיקה מיום 22.7.98 ובהעדר תגובה מטעם התובע, אני קובעת כי מקרה הביטוח הפך לגלוי ומתועד ואינו עוד עניין של "מה בכך", ביום הבדיקה של ה - 22.7.98, וממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. רוצה לומר, גם על פי הממצאים הרפואיים יום גילוי הנזק הינו מיום 22.7.98, במועד הבדיקה שתוצאותיה חמורות מהבדיקה מיום 11.1.99, ולכן מניין תקופת ההתיישנות יש למנות בשים לב למועד הבדיקה מיולי 1998. בנסיבות אלה, דין התביעה להדחות, משום שהוגשה במועד בו התביעה התיישנה. 9. במאמר מוסגר, אציין כי קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר מועד בו הוכרה נכות המזכה את הנפגע בגמלה, קרי 11.1.99, אינה מעלה ואינה מורידה למניין תקופת ההתיישנות, מכמה טעמים: ראשית, קביעת המל"ל אינה קבילה בהליך שבפני, המתנהל על פי חוו"ד המומחים הרפואיים. שנית, קביעת המל"ל הינה קביעה על פי המגמות וההסדרים החלים במוסד לביטוח לאומי וככל שמדובר בתשלום גמלאות. שלישית, בדוחות המל"ל שהוגשו יש התייחסות לבדיקה מיום 11.1.99, מחד, והתעלמות מהבדיקה מיום 22.7.98, מאידך, למרות שהבדיקה מיום 22.7.98, הונחה על שולחן הועדה ומכאן שאין בפנינו קביעה מוחלטת וברורה. אשר על כן, קביעת המוסד לביטוח לאומי בדבר מועד בו הוכרה לראשונה קיומה של הנכות במל"ל, אינה קביעה ששעונה על אדנים ראייתים, הרלוונטים לתביעה שבפני. 10. בשולי הדברים, מצאתי להתייחס לשתי נקודות נוספות שנדונו על ידי הצדדים בסיכומיהם למרות שאין בהם כדי לשנות את התוצאה. שיעור הנכות במחלוקת בדבר שיעור הנכות, כפי שקבע פרופ' יואכימס, לבין שיעור הנכות, כפי שקבע מטעם ד"ר המלפרב, - אין מקום להכריע בשים לב לקביעת המוסד לביטוח לאומי, אשר קבע דרגת נכות דומה לקביעת פרופ' יואכימס, משום שכאמור, אין הנכות שנקבעה בוועדה הרפאית של המל"ל, ראיה קבילה בענייננו. לאחר עיון בחוו"ד הרפואית, אני מאמצת את קביעת ד"ר המלפרב, אשר לא הסתפק בחומר הרפואי מעברו של התובע, אלא דרש ומצא לערוך לתובע בדיקת שמיעה, עדכנית. בנסיבות אלה, שחוו"ד מאוחרת נסמכת על חומר רפואי עדכני, ובהעדר ניסיון של התובע לחלוק על הממצאים העדכניים ולהתעמת עם החומר הרפואי העדכני, הכף נוטה לאימוץ חוו"ד ד"ר המלפרב. 11. עניין נוסף שעלה בסיכומים הינו השאלה האם הנתבעת יכולה להסתמך על נימוק דחית תביעה נוסף על הנימוקים שצויינו במכתב הסירוב שנשלח על ידה מתאריך 12.9.00, עת פנה התובע לראשונה ועתר לקבלת פיצוי על פי הפוליסות. ב"כ התובע טוען כי מכתב הסירוב מיום 12.9.00 שצורף לסיכומים, והדוחה תביעתו משום ש"הנכות שנקבעה לך היא בגין מחלת מקצוע שאיננה אירוע תאונתי על פי ההגדרה בפוליסה. לאור האמור לעיל, אינך זכאי לתשלום ותביעתך נדחית", - מגבש את מגוון העילות עליהם יכולה הנתבעת להסתמך בתביעה שבפני, הא ותו לא. התובע מעגן טענתו בהנחיות המפקח על הביטוח וטוען כי דין טענה שלא נטענה במכתב הסירוב, כדין טענה שאין להעלותה, כדוגמת טענת ההתיישנות שמקומה נפקד במכתב הסירוב. בעניין זה אפנה לדבריו של כב' השופט א. אורנשטיין בת"א 3058/03 עזבון המנוחה נאווה בגס ז"ל ואח' נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, כהאי לישנא: "בתי המשפט ראו לנכון לאמץ הנחיות המפקח, הכל לפי הנסיבות. בהקשר זה אפנה לפסק דין של כב' השופטת דותן בתיק בר"ע ת"א 2656/02 גולדברג נ' ביטוח ישיר וכן להחלטת כבוד השופט כהן בת"א חי' 739/01 הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ... אציין בקצרה כי בית המשפט הגיע לכלל דעה שיש לאמץ את ההנחיה ולא לאפשר העלאת טענה שלא הועלתה בדחייה המקורית למעט שני חריגים. הראשון, כאשר נודע למבטח על הנימוק שאותו הוא מבקש להוסיף, רק לאחר הדחייה המקורית והוא לא יכלה היה לדעת אודותיו קודם לכן. השני, כאשר הפעלת הסנקציה תרחיב את מסגרת הכיסוי הביטוחי גם על סיכונים אשר מלכתחילה אינם מבוטחים על פי הפוליסה, היינו שהמשמעות תהיה שיינתן למעשה למבוטח כיסוי שאינו זכאי לו לפי תנאי הפוליסה". לא מצאתי להכנס לעומקן של הטענות, הן בשאלה האם הנתבעת רשאית לעלות טענה שלא נטענה בעבר והן בשאלה האם בפני הרחבת חזית אסורה, משום שדין הטענה לגופה להדחות על הסף. טענת ההתיישנות הנטענת בפני, לא היתה רלוונטית ביום 12.9.00, יום הוצאת מכתב הסירוב של חברת הביטוח, שהרי במועד הוצאת המכתב לא התיישנה התביעה, ועל כן כדין נפקד מקומה במכתב הסירוב. לימים, במועד הגשת התביעה, טענת ההתיישנות הפכה לרלוונטית ומכאן פתוחה הדרך לנתבעת לעלות טענת ההתיישנות בכתב הגנתה, כפי שעשתה. ברי, אם כן, כי אין לראות בטענת התיישנות שהופיע לראשונה בכתב הגנה כטענה שיכלה הנתבעת לטעון במכתב הסירוב אך לא נטענה. על כן, אף שלא נטענה טענת ההתיישנות במכתב הדחיה, יכולה הנתבעת להעלות הטענה כנגד תביעת המבוטח, במועד בו לטענה יש נפקות ומשמעות. 12. סוף דבר, דין התביעה להדחות בין משום שאין לראות בעבודתו המתמשכת של התובע במקום עבודה מושרה רעש - אירוע תאונתי, ובין משום שהתביעה התיישנה. 13. לאור העובדה כי התיק הסתיים ללא שמיעת ראיות, מצאתי שלא להכביד עם התובע בפסיקת ההוצאות ועל כן אני קובעת כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות, שכ"ט עו"ד ומע"מ, בסך כולל של 2,500 ₪. ביטוח חייםשמיעה