רישיון נהיגה אוטובוס - ותק 4 חודשים בלבד - כיסוי ביטוחי

פסק דין פסק דין זה בה להכריע במחלוקת שבין הנתבעת לצד השלישי, וזאת בהתאם להסכמה דיונית שהצדדים הגיעו אליה ביום 27/12/04. רקע עובדתי: 1. תחילתה של התובענה בתאונת דרכים שבה נפגע רכב שביטחה התובעת על ידי רכב שנהג בו מי שהיה הנתבע 1 בתביעה. 2. הנתבע 1 (שהתביעה שכנגדו נמחקה בפסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ביום 27/12/04) היה עובד של הנתבעת 2, שנותרה נתבעת יחידה בתיק. 3. הנתבעת מצידה שלחה הודעה לצד שלישי, לחברת הביטוח שאצלה ביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונה. לטענת הנתבעת מכח פוליסת הביטוח חבה חברת הביטוח, צד ג', לשלם לה כל סכום שתחוייב לשלם לתובעת. 4. בהסכם שהושג בין הצדדים ביום 27/12/04 הסכימו כל הצדדים, מהו סכום הנזק שנגרם לרכב התובעת בתאונה, וכן מהו הסכום שישולם בסופו של דבר לתובעת, כאשר נותרה במחלוקת השאלה מי ישא בסכום זה - הנתבעת או הצד השלישי או שתיהן יחד בחלוקה כלשהי ביניהן. 5. זו המחלוקת שיש להכריע בה כעת. 6. יצויין כי אין מחלוקת שהנתבעת ביטחה את האוטובוס שהיה מעורב מטעמה בתאונה אצל צד ג' (להלן: חברת הביטוח), והמחלוקת שבין הצדדים מקורה בעובדה שבפוליסת הביטוח שהיתה בתוקף במועד התאונה מופיע סייג לחבותה של חברת הביטוח לפיו מותנה הכיסוי הביטוחי עפ"י הפוליסה בסייג הבא: "רשאים לנהוג, כל נהג בפקודת בעל הפוליסה וברשותו, מותנה במפורש כי ברכב המבוטח לא ינהג נהג שטרם מלאו לו 24 שנים ו/או שותק נהיגתו בסוג זה של רכב פחות מ-12 חודשים". טענות הצדדים: 7. חברת הביטוח טוענת שמאחר והנהג שנהג באוטובוס בעת התאונה, היה בעל רשיון נהיגה באוטובוס בעל ותק של 4 חודשים בלבד בנהיגה באוטובוס, ממילא חל הסייג על חבותה עפ"י הפוליסה וזאת מאחר שהסייג שפורט לעיל, קובע שעל ותק הנהיגה להיות 12 חודשים לפחות באותו סוג של רכב. לפיכך טוענת חברת הביטוח כי אין כל רלוונטיות לעובדה שלנהג רשיון נהיגה כבר שנים ארוכות, שכן הותק הרלוונטי הוא הותק בסוג הספציפי של הרכב נשוא הפוליסה, היינו, אוטובוס. 8. הנתבעת מצידה טוענת כי אין לקבל את טענותיה של חברת הביטוח. הנתבעת טוענת כי היא מבטחת מזה שנים רבות את כל כלי הרכב שבבעלותה אצל חברת הביטוח, והביטוחים של כלי הרכב הללו, מתחדשים באופן אוטומטי משנה לשנה, אף ללא הודעה מוקדמת. 9. לטענת הנתבעת בכל הפוליסות שנערכו לרכביה עד לפוליסה נשוא התביעה, הופיע סייג אחר שהוא דומה אך שונה מהסייג שבגינו מנסה חברת הביטוח להתנער כעת מחבותה. 10. לטענת הנתבעת הסייג שהופיע בפוליסות האחרות, קבע כדלקמן: "רשאים לנהוג, כל נהג, למעט נהגים מתחת לגיל 24 ובעלי ותק נהיגה פחות מ-12 חודשים". 11. הנתבעת טוענת כי מששינתה חברת הביטוח את הסייג באופן שאין עוד די בותק נהיגה של 12 חודשים, אלא שנדרש ותק נהיגה של 12 חודשים ב"סוג זה של כלי רכב", היה על חברת הביטוח להסב את תשומת ליבה של הנתבעת באופן מיוחד לתנאי החדש, שכן תנאי זה יש בו משום שינוי מהותי בפוליסה. 12. הנתבעת טוענת כי סייג חדש זה לא הובא לידיעתה ובפועל אף לא קיבלה את הפוליסה הרלוונטית קודם למועד התאונה, אלא רק לאחר אירוע התאונה. 13. הנתבעת טוענת כי חברת הביטוח לא הוכיחה שפוליסת הביטוח נשלחה ו/או נמסרה לה לפני אירוע התאונה, וכי די בכך כדי לשלול מחברת הביטוח את הזכות והיכולת להסתמך על הסייג החדש שפורט בפוליסה. 14. חברת הביטוח מצידה טוענת כי הניסוח החדש של הסייג אין בו בכלל שינוי מהותי, מאחר שגם בנוסח הקודם צריך היה לפרש את התנאי כמחייב ותק נהיגה של 12 חודשים דווקא בסוג הרכב נשוא הפוליסה ולא בכל רכב שהוא. לפיכך טוענת חברת הביטוח כי אין כל שינוי מהותי, אלא רק שינוי בניסוח, ולא חלה עליה חובה להסב את תשומת ליבה של הנתבעת לשינוי זה. 15. חברת הביטוח טוענת גם כי יש משום חוסר תום לב בטענות שטוענת הנתבעת, ובנסיון שעושה הנתבעת להבנות משינויי הנוסח שבפוליסה. 16. חברת הביטוח טוענת שהיא רשאית לסייג את אחריותה בתנאים, וכי אם לא עמדה הנתבעת בתנאים המוקדמים שנקבעו לכיסוי הביטוחי, אין מקום לחייב אותה לשלם לנתבעת מכח הפוליסה. 17. לחילופין, טוענת חברת הביטוח כי בפועל עומד הסייג שבמחלוקת בדרישות שפורטו בסעיף 3 לחוק חוזה ביטוח ואשר לפיו תנאי או סייג יש לפרט בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים בו או בהבלטה מיוחדת. לטענת חברת הביטוח, הסייג מופיע בעמוד הראשון לרשימה המהווה נספח לפוליסה, ובכך יש כדי לענות גם על הדרישה לגבי מיקום הסייג בפוליסה, וגם על הדרישה בנוגע להבלטת הסייג. דיון: 18. לאחר שעיינתי בטיעוני שני הצדדים אני מעדיפה את טענות הנתבעת על טענות חברת הביטוח, וקובעת כי על חברת הביטוח החובה לשלם את נזקי התאונה על פי הפוליסה. במילים אחרות, חברת הביטוח אינה יכולה להבנות מהסייג החדש שכללה ברשימה שצורפה לפוליסה נשוא התביעה. 19. במקרה שבפני מדובר במבוטחת שמבטחת מזה תקופה ארוכה את הרכבים אשר ברשותה אצל אותה חברת הביטוח. 20. אין מחלוקת על כך שבכל הפוליסות עד הפוליסה נשוא התביעה, הופיע סייג שהגביל את חבותה של חברת הביטוח רק למקרים שבהם הנהג ברכב הוא מעל גיל 24 והוא בעל ותק נהיגה של יותר מ-12 חודשים. 21. נוסח הסייג, כפי שהופיע בפוליסות הקודמות, לא כלל את הסייג הנוסף, שנוסף רק בפוליסה נשוא התביעה, ולפיו ותק הנהיגה, שנקבע למינימום של 12 חודשים, מתייחס דווקא לנהיגה "בסוג זה" של רכב, היינו הרכב נשוא הפוליסה. תוספת זו הוספה רק בפוליסה נשוא התביעה. 22. דווקא משום שמדובר בתוספת של מילים ספורות, ששובצו לתוך התנאי המקורי, היה על חברת הביטוח להסב במיוחד את תשומת ליבה של הנתבעת לתוספת ולהגבלה הנוספת שנוגעת לותק הנהיגה. 23. אינני מקבלת את טענות חברת הביטוח לפיהן אין שינוי מהותי בין התנאי כפי שפורט בפוליסות הקודמות לבין התנאי שפורט בפוליסה נשוא התביעה. 24. מדובר בשינוי מהותי, שכן בעוד שבפוליסות הקודמות הסתפקה חברת הביטוח בכך שלנהג יהיה ותק בנהיגה יותר מ-12 חודשים, מבלי שהגבילה את הותק לסוג מסויים של כלי רכב, הרי שבפוליסה נשוא התביעה, בחרה חברת הביטוח להוסיף הגבלה נוספת ולפיה הותק בנהיגה צריך להיות דווקא בסוג הרכב המפורט בפוליסה ולא בכל רכב שהוא. 25. מדובר בשינוי מהותי מאוד כפי שניתן להיווכח דווקא מעובדות המקרה שבפני. במקרה שבפני הנהג שנהג ברכב בעת התאונה מחזיק ברשיון נהיגה מזה כ-30 שנה ורשיון הנהיגה שלו הוא ברכב כבד בדרגה 6. לעומת זאת הרשיון הספציפי לנהיגה באוטובוס, ניתן לנהג רק 4 חודשים לפני מועד התאונה. 26. אינני מקבלת את טענות חברת הביטוח, לפיהן גם את הנוסח הקודם צריך היה לפרש באופן שרשיון הנהיגה צריך היה להיות בן 12 חודשים דווקא בסוג הרכב שבפוליסה, ואני קובעת כי הגבלה נוספת זו הוספה רק בפוליסה נשוא התביעה. 27. הפסיקה קובעת שיש לפרש את הוראות חוק חוזה ביטוח בפרשנות שתרחיב את חבות המבטח כלפי המבוטחים. ע.א 2620/01 מחוזי ת"א, כלל חב' לביטוח בע"מ נ' אלסייד מוסא עלי. ע.א 1845/90 סיני נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פד"י מז(5), 661. 28. לפי התנאי, כפי שפורט בפוליסות הקודמות שבהן לא היתה כל הגבלה לעניין הותק לסוג מסוים של רכב, היה כיסוי ביטוחי לנתבעת. לעומת זאת, על פי הנוסח החדש של הסייג, נוסח שפורט לראשונה בפוליסה נשוא התביעה, אין לכאורה כיסוי ביטוחי. 29. ציינתי כי לכאורה אין כיסוי ביטוחי משום שבפועל, וכפי שציינתי לעיל, אני קובעת שחברת הביטוח אינה רשאית להסתמך על הסייג הנוסף הזה. 30. הסייג הנוסף לא הובא לידיעתה של הנתבעת ועל כל פנים חברת הביטוח לא הציגה ראיות כלשהן לכך שהסייג הובא לידיעת הנתבעת מעבר לרישומו הסתמי ברשימה שצורפה לפוליסה. 31. מעבר לכך, חברת הביטוח גם לא הוכיחה כי הפוליסה, ובמיוחד הרשימה שצורפה לפוליסה, הועברה לנתבעת קודם לתאונה. חברת הביטוח טענה אמנם בסיכומיה כי הפוליסה והרשימה שצורפה לה נמסרו לנתבעת ע"י סוכן הביטוח, אולם מעבר לטענה סתמית זו שבסיכומי חברת הביטוח, לא הוצגה כל ראיה לתמוך בה. 32. יותר מכך, העובדות שחברת הביטוח מודה בהן תומכות דווקא בגרסת הנתבעת לגבי החידוש האוטומטי של הפוליסות. גם לטענת חברת הביטוח לא הודפסה הפוליסה אלא ביום 20/5/03 בעוד ששני הצדדים מסכימים שהפוליסה נכנסה לתוקף כבר ביום 1/5/03. מכאן, לכאורה, שיש ממש בטענות הנתבעת לפיהן החידוש נעשה אוטומטית ובשל כך לא היתה חשיבות להדפסת הפוליסה בדחיפות. 33. בנסיבות אלה על חברת הביטוח להוכיח כי הנתבעת ידעה על התנאי המקדמי החדש שנקבע בפוליסה - בעת שחודש הביטוח, שכן אין חולק על כך שהפוליסה נכנסה לתוקף עוד טרם שהודפסה הרשימה, ובכללה התנאי החדש שנוסף בה. לא מיותר לציין כי גם לעניין המועד שבו הודפסה הפוליסה אין בפני כל ראיה שהיא והמועד שבו הודפסה לכאורה נטען רק בסיכומי חברת הביטוח מבלי שהוצגה ראיה כלשהי לטענה זו. 34. משלא הוכיחה חברת הביטוח כי הפוליסה נמסרה לנתבעת, לא הרימה את הנטל המוטל עליה לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק חוזה ביטוח, ובכלל זה לא הוכיחה כי הסייג החדש הובא לידיעתה של הנתבעת. ע"א 4819/92, אליהו נ' ישר, פ"ד מט(2), 749. 35. יותר מכך, העובדה שהפוליסה לא היתה מצויה בידי הנתבעת עד לתאונה, האירוע הביטוחי, מהווה לכשעצמה הפרה של סעיף 2(א) לחוק חוזה ביטוח ומונעת את השענות חברת הביטוח על הסייגים המופיעים בה. 36. חשוב לשוב ולהדגיש שלא רק שמדובר בתנאי חדש, שמצמצם עוד יותר את חבותה של חברת הביטוח על פי הפוליסה, אלא שהתנאי הנוסף לא נכתב בנפרד אלא שובץ בתוך תנאי קודם באופן שהוספו מילים בודדות לנוסח שפורט בפוליסות הקודמות. באופן כזה קשה לעמוד על ההבדל שבנוסח התנאי המסייג את החבות, שכן בקריאה ראשונית קשה להבחין בשינוי וכל שכן, קשה להבחין בכך שמדובר בשינוי מהותי ביותר בנוגע לחבות הביטוחית. 37. דרך זו שנקטה בה חברת הביטוח יש בה משום חוסר תום לב. עיקרון תום הלב מהווה מכשיר משפטי מרכזי בהתמודדות של הדין עם תניות פטור בחוזה הביטוח. שני ענפיו המרכזיים של העקרון, דרישת תום הלב במשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים) וחובת תום הלב בקיום החוזה (סעיף 39 לחוק החוזים), עשויים, כל אחד בנפרד, לכבול את ידיו של מבטח המבקש להשתחרר מאחריותו על פי הפוליסה. (ידין, חוק חוזה הביטוח - א' ידין, התשמ"א-1981, 18). 38. הטלתה של חובת תום הלב על הצדדים לחוזה הביטוח, בשלב הטרום חוזי (סעיף 12 לחוק החוזים), נועדה בין היתר, לחשוף את הסייגים לכיסוי הביטוחי ולהבטיח גילוי נאות שלהם ע"י המבטח. דרישת תום הלב במשא ומתן מטילה, איפא, על המבטח את החובה להעמיד את המבוטח על גבולותיה של הפוליסה ועל החריגים לתחולתה. המבוטח לא יוכל להסתמך על תניית פטור שהובלעה בין מגוון תנאיה של הפוליסה. לעניין זה ראה פרידמן וכהן, חוזים, בעמוד 583. "אי גילוי בלתי נאות הוא גם המקרה, בו סומך צד על רעהו בכל הנוגע לניסוחו של החוזה, ותוך ניצול האמון המירבי, מגניב הצד "המופקד" על ניסוח החוזה תנייה לטובתו. אי הגילוי כאן הוא על רקע יחסי האימון בין הצדדים". 39. הלכה פסוקה היא כי עקרון הגילוי איננו חד צדדי. כשם שהמבוטח לא יכול להבנות במימוש זכותו הלכאורה, על מצד שווא של עובדות, או הסתרת מידע מטריאלי לחוזה, כך לא יכול המבטח להנפיק פוליסה, שלא בהתאם להצעה, או להוסיף סייגים המשליכים על היקף חבותו בלא ידיעת המבוטח ובלא הסכמתו. והשווה - ת.א. 1716/02, מרדכי הרמתי נ' אמינים סוכנות לאומית לביטוח, תק-של 2003(2), 2805, 2808. 40. בנסיבות אלה ומשלא הוכיחה חברת הביטוח כי הודיעה לנתבעת על הסייג הנוסף, או כי הסייג הנוסף היה ידוע לנתבעת עובר לעריכת פוליסת הביטוח וחידושה, אין היא רשאית להסתמך על תנאי נוסף זה. ת.א. (ח') 593/00, אגמי חב' לעבודות עפר ומים בע"מ נ' מנורה ואח', תק-מח' 2004 (1), 3673. 41. לפיכך, אני קובעת כי על חברת הביטוח לשאת בתשלומים שנקבעו בהסכמה הדיונית שבין הצדדים, כאשר היא רשאית לנכות מתשלומים אלה רק את סכומי ההשתתפות העצמית או כל סכום אחר שהנתבעת היתה צריכה לשאת בו על פי הפוליסה והתנאים שפורטו בה (למעט הסייג שבטל). בסכומים אלה, שאותם זכאית חברת הביטוח לנכות מהנתבעת, תשא הנתבעת ותשלם אותם ישירות לתובעת והכל על פי הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה בדיון מיום 27/12/04. 42. לנוכח האמור בס' 8 להסכמת הצדדים מיום 27.12.04 אני מורה כי לסכומים שעל חברת הביטוח לשלם לתובעת יש להוסיף שכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 3,500 ₪ ומע"מ וכן את שכר עדותה של העדה שנקבע בזאת לסך של 200 ₪. חברת הביטוח תישא גם בהוצאות הנתבעת בגין ההודעה לצד שלישי וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪ ומע"מ. פוליסהמשפט תעבורהותק בעבודהכיסוי ביטוחיאוטובוסרישיון נהיגה