פסק דין התובע ביטח את תכולת דירתו אצל הנתבעת, ובכלל זה פריטים שונים, ציוד הגברה וקול, שלהם נזקק בעיסוקו כזמר. פריטים אלה נגנבו בפריצה למחסן דירת התובע. הנתבעת מסרבת לשלם בגינם תגמולי ביטוח מטעמים שונים. אדון בהם לפי סדרם בסיכומיה. טענת העדר כיסוי ביטוחי לציוד עסקי הנתבעת טוענת שהפוליסה לביטוח הדירה ותכולתה לא כוללת פיצוי בגין גניבת ציוד עיסקי ומחריגה כיסוי זה במפורש בהוראה שעניינה "ציוד ומלאי המשמש בית עסק". התובע הוא זמר, ולעבודתו הוא משתמש בציוד קול והגברה. הפריטים שנגנבו משמשים לצורך "עיסוק", אך ביתו אינו "בית עסק". האם כל המחזיק בביתו חפצים המשמשים אותו לעיסוקו חייב לבטחם בנפרד משאר תכולת הדירה ב"ביטוח לבית עסק"? הטענה מוזרה ולאור ניסיון החיים וגם עדויות גב' מוקד ומר מורגנשטרן ברור, שלא כך נוהגים. גב' מוקד שטיפלה בביטוח התובע מטעם הסוכנת של הנתבעת העידה, שהתובע הודיע לה שבדירה פריטים, שמשמשים אותו בעיסוקו כזמר ולכן הוחלט (לאחר שנועצה במנהלת מחלקת החיתום) לבטח אותם רק כנגד מקצת הסיכונים - ובכלל זה סיכון של גניבה מתוך הדירה (להבדיל מגניבה בעת שהתובע נמצא בהופעות עמם). הדברים באו לידי ביטוי בפוליסה ובתכתובות (ת/1 - ת/3) לאור עדותה של גב' מוקד קשה להבין כיצד העזה הנתבעת לדבוק בטענה גם בשלב הסיכומים - היא ידעה שמדובר בציוד המשמש לעיסוקו של התובע כזמר והסכימה במפורש לבטחו. על מה תלין כעת? בטענה אין ממש. טענת העדר גילוי נאות וטענת העדר כיסוי ביטוחי למחסן התובע העיד, שדירתו בקומה גבוהה ו"הוצמדה" לה כדין יחידת מחסן במרתף הדירה ואף הביא ראיה לכך שהדבר הוכר ע"י העיריה (ת/6). בניגוד לטענות שהעלתה הנתבעת - ושלא בוססו בראיות - המחסן לא היה "בחדר המדרגות" וגם לא יוחד ל"בית עסק". מאותו מחסן נגנבו הפריטים. ע"פ דין וע"פ הפוליסה, ביטוח תכולת הדירה חל על כל שטח הדירה לרבות החלקים שהוצמדו לה כדין. לכאורה הכיסוי נוגע גם למחסן. אלא, שהנתבעת טוענת שכלל לא היתה מודעת לקיומו של המחסן ולכך שהפריטים מאוחסנים בו. מכאן, היא טוענת טענה כפולה: שהתובע לא גילה לה פרטים מהותיים וגם שהפוליסה כלל לא חלה על תכולת המחסן. הנתבעת לא הגישה את הצעת הביטוח, או כל מסמך אחר שבו מגלה לה התובע פרטים מטעים, או מסתיר ממנה מידע נחוץ. הגב' סירוהא העידה כך: "יש לנו תיק בחברה לגבי ביטוחיו של התובע. הבאתי את העתקי הפוליסות. לא היה צורך להביא את שאר החומר". זו טעות, כמובן. על הנתבעת היה "להביא את שאר החומר" הנחוץ להוכחת טענתה שהוצגו בפניה עובדות מטעות. אם לא די בכך, התובע ביקש במפגיע שגב' סירוהא תביא לחקירתה הנגדית את כל תיק הביטוח - אך הנתבעת התעלמה מבקשתו. התובע ואשתו זכרו שסוקר ביקר בדירה, ראה את הפריטים במחסן וצילם אותם. הם לא זכרו את שמו ולא זיהו את מר מורגנשטרן, שאותו פגשו באולם בית המשפט, כאיש שביקר בדירתם. התובע העיד שהסוקר שוחח עמו על עברו כזמר בלהקת "האריות", התבונן בתמונות ואף צילם מקצת מהפריטים. מר מורגנשטרן, לא זכר את התובע והעיד, שאין זה סביר כלל שהפריטים שנגנבו יצולמו לשם סקירה. הפער בין העדויות יכול ללמד על הקושי שבהסתמכות על זכרונם של אנשים, לפגום באמינות עדות התובע, או, לעורר ספק אם אכן מר מורגנשטרן ערך את הסקירה בבית התובע. מר מורגנשטרן עובד בחברת השמאות לוי יצחק. שמו מופיע במסמך ת/4 כמי שערך את הסקירה בביתו של התובע. מר מורגנשטרן לא זכר את התובע ואת דירתו. את עדותו ביסס על המידע האצור ב-ת/4. לפי מסמך זה, נסקר הציוד שנגנב בתוך הדירה אשר תיאורה לא כולל "מחסן" בקומת המרתף. מכך מבקשת הנתבעת שאסיק שהמבוטח "לא גילה" לה מידע זה. ת/4 הוא פלט בלתי חתום ממחשבי חברת לוי יצחק. התובע ביקש מראש ובמפורט מב"כ הנתבעת לדאוג לכך שמר מורגנשטרן יביא עמו לבית המשפט את הטיוטה הכתובה בכתב יד, שלפיה כנטען הוקלד ת/4 במחשב. מר מורגנשטרן העיד, שלא התבקש כלל למצוא את הטיוטה שכתב בידו. חילופי הדברים בין עורכי הדין שבנוכחות העד חילצו ממנו מסקנה, שאין ללוי יצחק כל מסמך אחר וכי הטיוטה הכתובה בכתב ידו נמסרה לגניזה ולא ניתן היה לאתרה. מסתבר, שאם נמסרה לגניזה, ניתן היה להשיבה משם, אלא שהעד שלא התבקש לאתר את הטיוטה אינו יכול להעיד על כשלונו של ניסיון שלא עשה לאתר אותה. משמע: הנתבעת הסתמכה על ראיה משנית - העתק בלתי חתום - כתחליף לראיה טובה ממנה (המקור הכתוב בכתב יד) בלי להוכיח שהבאת המקור היתה בלתי אפשרית. לפי "כלל הראיה הטובה", הגשת העתק כזה, פסולה. מר מורגנשטרן עשה כמיטב יכולתו להעניק מהימנות לת/4. הוא הסביר, שבתקופה הרלוונטית הוא שביצע את רוב הסקירות עבור לוי יצחק באזור ת"א ושהרישום במחשב הוא הבסיס לתשלום שכרו כך שטעות ברישום בת/4 היתה בסופו של דבר מושכת תשומת לב. את מהימנות הרקת כתב היד למחשב ביסס על נוהל העבודה של חברת לוי יצחק: שהמידע מוקלד ע"י קלדנית ונבדק ע"י עובד בכיר ואחראי. ע"פ מהותו, דו"ח סוקר הוא חוו"ד מומחה. הגשת חוו"ד מומחה נעשית בדרך שעוצבה בדיני הראיות. תנאי לתוקפה, שהיא חתומה ע"י אדם, המצהיר על מודעותו לחובה להעיד אמת בבית משפט ועל אמיתות תוכן חווה"ד. בהעדר אלה, אסור לבית משפט לסמוך על "ראיה" שכזו, שאיש לא ערב לאמינותה ואיש לא ישא באחריות הפלילית להטעיית בית המשפט באמצעותה. מוכן הייתי לקבל את המסמך, אילו היה מר מורגנשטרן מעיד כי הוא משוכנע שכל הכתוב בו אמת וכי הוא ערב למהימנות ההעתקה - אך מר מורגנשטרן נזהר ולא התנדב לקחת על עצמו "מחוייבות" כזו - ובצדק. ת/ 4 היא פלט של מסמך שהוקלד למחשב, "רשומה מוסדית" כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 שלשונו: " (א) רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה - (1) המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו; (2) דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה; (3) היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי - (א) דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה; (ב) המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. לא הובאה כל ראיה מהם נוהלי אבטחת המסמכים אצל חברת לוי יצחק, או על דרך הפקת המסמך. ומה באשר ל"דרך איסוף הנתונים" ו"דרך עריכת הרשומה"? כל מי שקיבל (כמבוטח) דו"ח סוקר של חברת ביטוח יודע, שלא כל שנרשם בדו"ח בהכרח מדוייק. מבטחת זהירה שולחת העתק הדו"ח אל המבוטח על מנת שיעיין בו, יעיר את הערותיו וניתן יהיה לייחס לו בעתיד את אי תיקון הטעון תיקון. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לכך שעשתה כן - ולכן ממילא לא ניתן לייחס לתובע "הסתרה" של מידע שלא נכלל בדו"ח. תמיד קיימת אפשרות, שמה שחסר בדו"ח היא השמטה של הסוקר ולא השמטה של המבוטח. וכמובן, כל מי שהתנסה בהקלדה של מסמכים יודע, שיתכן גם יתכן שבהעברת המידע מכתב היד אל המסמך המוקלד יפלו טעויות או השמטות. איני מוכן לקבוע, כי ת/4 אכן כולל במדוייק את מה שרשם הסוקר כשביקר בדירה. אפילו היה ת/4 זהה לטיוטה בכתב ידו של הסוקר, איני מוכן לקבוע שמה שרשם הסוקר בעת ביקורו בדירה הוא במדוייק ובהכרח, כל שאמר והראה לו התובע. אפילו היה ת/4 מסמך קביל לא הייתי מוכן לבסס עליו את המסקנה, שהתובע הסתיר מהנתבעת מידע מהותי, או שהטעה אותה באשר לקיום המחסן ומציאות הפריטים בו. טענה שלא קוימו דרישות המיגון שהן תנאי לחבות המבטחת פוליסת הביטוח מציבה דרישת מיגון של "דלתות - עץ מאסיבי ושני צילינדרים או דלת מתכת ומנעול רב זרועי". בסעיף 5(ב) לתצהירו הצהיר התובע כי הפריטים שנגנבו היו במחסן השייך לדירה "שהיה מוגן ונעול לפי כל הדרישות". בחקירתו הנגדית, לא הוצגה לתובע כל שאלה על טענה זו שטען בתצהירו. לא מצאתי כל ראיה פוזיטיבית של הנתבעת, שהמחסן מוגן בדרך שונה מהדרך שנקבעה בפוליסה ושצוינה לעיל. לאור זאת, לא ברור, מדוע טוענת הנתבעת (סעיף 59 לסיכומיה) שהתובע לא ניסה להוכיח כי קיים את תנאי המיגון. התובע הוכיח את קיום תנאי המיגון בכך שהעיד עליהם עדות שלא נסתרה. הנתבעת צירפה לסיכומיה מסמכים, שלא הוגשו כדין במשפט, תשובות התובע לשאלון שנשלח לו וגם מסמך שערך סוקר מטעמה לאחר הפריצה ובה פירט אילו דרישות מיגון ראוי להציג למבוטח. אם הבנתי נכון את טענות הנתבעת היא מלינה על שהתובע לא עמד בדרישות מיגון אלה - שמעולם לא הוצגו לו ואשר לא נכללו בפוליסת הביטוח שלו! לסיכום שאלת החבות משפט זה נוהל מבלי שהוצגו בפני בית המשפט הראיות החיוניות ביותר לבירור השאלות הממשיות שבמחלוקת. אין ספק שהתובע ביטח אצל הנתבעת את "דירתו". ע"פ דין וע"פ הפוליסה, כוללת "דירה" גם חלקי מבנה שהוצמדו לדירה כדין. התובע הוכיח שלדירתו הוצמד מחסן במרתף הבנין. הנתבעת טענה שלא ידעה על קיום המחסן ולכן גם לא הסכימה לבטחו כחלק מהדירה. אף שראיות המוכיחות את טענתה אמורות היו להמצא בידיה היא לא הביאה אותן. "תיק הביטוח" בכללו, אמור לכלול ראיות שונות אודות ענין זה בדיוק: הצעת ביטוח, תשובות לשאלות שהופנו למבוטח והצהרות שונות שלו בלשונו. על הצהרות אלה המבוטח עצמו בודאי אחראי. הראיה המשנית, שממנה ביקשה הנתבעת להסיק מסקנה דומה - דו"ח הסוקר - היא כשלעצמה אמצעי הוכחה פחות משכנע, אפילו היתה מוגשת כראוי. זהו מסמך שנערך ע"י אדם שאינו המבוטח ולכן פחות ברור עד כמה ניתן לייחס למבוטח עצמו אחריות לתוכנו. המסמך שהוגש, הוגש באופן המגביל מאוד את משקלו ופוגם לחלוטין בקבילותו - וזאת אף שהתובע עצמו ביקש להגיש את הטיוטה הערוכה בכתב יד של הסוקר, באמצעות רושמה. אין לי אלא להסכים עם טענת הנתבעת בתחתית עמ' 10 לסיכומיה: כשבעל-דין נמנע מלהביא ראיה רלבנטית הנגישה לו, מתבקשת המסקנה שאילו הובאה הראיה היא היתה מזיקה לו - ועל אחת כמה וכמה, כאשר הוא נדרש במפורש לעשות כן וללא הסבר נמנע מכך. היקף החבות איש מהצדדים לא הצביע על הבסיס המשפטי לזכות לתגמולי ביטוח לפי ערך כינון ואין בפני ראיה שבפועל רכש התובע פריטים חלופיים בערך זה. לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח ע"פ ערכם הריאלי של הפריטים כשנגנבו, בסך 23,500 ₪, הנושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 23.6.99 ועד התשלום המלא בפועל. בהעדר כל טיעון לענין דמי ההשתתפות העצמית, איני מפחיתם מהסכום האמור. דומה שהההליכים בתיק זה השתבשו. הנתבעת העלתה טענות משכנעות לכאורה, שנחזו להסמך על ראיות, שבסופו של דבר לא הוגשו, או שהתגלו כבלתי קבילות. חלק מהטענות שבסיכומים היו מנוגדות לראיות ממש. לא אוכל שלא להתייחס לאחת מהן כעת. הנתבעת ייחסה לתובע "מרמה" (בסע' 49 לסיכומיה) על שעד היום הוא מסתיר מהמבטחת את קיום המחסן, תוך התעלמות מדברי התובע שכעת הוא גר במקום אחר (ר' אמצע עמ' 5 לפרוטוקול). ניתן לצפות שחברת ביטוח תהיה יותר זהירה בייחוס מרמה למבוטחיה. בנסיבות אלה אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בסכום כולל (לרבות שכ"ט עו"ד ויציאות) 10,000 ₪. ביטוח פריצה / גניבהפריצהמקרקעיןמחסן