נטען כי המוות נבע מטיפול רפואי רשלני שניתן למנוח בין כתלי בית החולים. החלטה חייל נפצע בתאונת דרכים, צילומי הרנטגן ומיפוי ממוחשב של הבטן העלו דם בחלל הצפק עם חשד לקרע בטחול. הרופא התורן הזעיק את הכונן וזה החליט לבצע ניתוח לפרטומיה בבטנו. להלן החלטה של בית משפט בנושא: א. מילות הקדמה 1. החייל המנוח, נפטר לבית עולמו באמצע התמוז שנת תשנ"ה והוא בן 21. רבות נכתב על השבוע האחרון לחייו, אולם פשר חידת מותו לא נודע. קודם שנתגלגלה חידה זו לפתחי, נדונה פרשיית מותו של החייל ז"ל בפני שלוש ועדות חקירה שונות, נעשה ניתוח שלאחר המוות ונתקיימה חקירה משטרתית. כל אלה העלו תוצאות שונות, אשר נבחנו במהלך חקירה זו, שנתקיימה בפני. כיום, בבואי לחתום את תוצאות חקירתי, מעיין אנוכי בסיכומיהם של באי כח בעלי הדין שהושמעו בחללו של אולמי, וכולם תמימי דעים המה כי "גורם עלום" הביא למותו בטרם עת של המנוח. אמנם המנוח נפגע בתאונת דרכים קשה, בה קיפחו את חייהם שניים מחבריו, אולם, לא הפגיעה היא שהביאה עליו מוות טרגי חסר פשר זה, אלא אותו "גורם עלום" ואלים, אשר פגע במוחו והביא על משפחתו אסון חסר פשר זה. 2. חקירה זו שבפניי, נערכה בעקבות החלטתי מיום 3.5.98, בה החלטתי להעתר לבקשת המבקשים ולפתוח בחקירת סיבות המוות. לטענת המבקשים, מותו של המנוח לא היה מוות מסיבות טבעיות. לטעמם, קיים חשש של ממש, כי המוות נבע מטיפול רשלני שניתן למנוח בין כתלי בית החולים "העמק" בעפולה, ועל-כן, ביקשוני לחקור בעניין, בתוקף סמכותי על פי חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח1958-. ב. ה ע ו ב ד ו ת : 3. החייל נפגע בתאונת דרכים שאירעה בשעות המוקדמות של בוקר יום 2.7.95, עת נסע במכונית עם שניים מחבריו. שני החברים נפטרו מיידית עם הפגיעה, ואילו החייל ז"ל, אשר נפגע קלות, יחסית, פונה מן המקום באמבולנס, כשהינו בהכרה מלאה, ועוד הספיק להתקשר במכשיר הסלולרי לאביו ולהודיעו על האירוע. 4. בקבלתו בחדר המיון בבית החולים העמק, היה החייל ז"ל שרוי בהכרה. רוב הבדיקות שנערכו לו בקבלתו פורשו כתקינות. צילומי הרנטגן ומיפוי ממוחשב של הבטן העלו דם בחלל הצפק עם חשד לקרע בטחול. הרופא התורן, ד"ר יעקב חרומוב, הזעיק את הכונן, ד"ר נועם בנימין, וזה החליט לבצע ניתוח חוקר (לפרטומיה) בבטנו. ד"ר חרומוב החתים את החייל על טופס הסכמה לניתוח. הניתוח בוצע ע"י ד"ר בנימין, ד"ר חרומוב וסגן מנהל המחלקה, ד"ר וינר, שנשלח לעזרה. במהלך הניתוח נמצא דם בכמות 600 סמ"ק בחלל הבטן, וקרע לכל אורך הטחול - אשר נתפר במהלך הניתוח. 5. בגמר הניתוח הוחדר לגופו של החייל ז"ל צנתר אפידורלי לשיכוך הכאב, וכך הועבר, במצב המו-דינמי יציב, להמשך השגחה בחדר התאוששות. מן הנתונים שפורטו בדוח ועדת ריבקינד, אשר חקרה את המקרה, עולה, כפי שגם למדתי מחומר הראיות האחר המצוי בפני, כי בסביבות השעה 10.40 החלו בהזלפה, לתוך הצנתר האפידורלי, של חומרי שיכוך מסוג MARCAINE 1/mcg/ml וכן FENTANYL 2/mcg/ml (הידוע גם כביאטריל), שהוכנו לפי שיגרה מחלקתית, תוך לקיחת 10 סמ"ק מרקאין ו2- סמ"ק פנטניל, אשר הושלמו ל- 50 סמ"ק ע"י סלאין. ההזלפה נעשתה בקצב של 7 סמ"ק לשעה. בנוסף, קיבל החייל ז"ל 10 מ"ג פרמין דרך הוריד. אציין, כי החומרים שהוחדרו בצנתר האפידורלי הינם חומרים משככי כאב, המהווים נגזרות של מורפיום, ואילו הפראמין נועד לטיפול בבחילות שלאחר הניתוח. על פי הרישום בגליון מעקב ההתאוששות, צוין על-ידי האחות "אי שקט ורעד". 6. בשעות אחר הצהרים, הועבר החייל ז"ל למחלקה כירורגית א'. במחלקה היה החייל ער לחלוטין, קיבל אורחים שונים ושוחח עימם. החייל ז"ל אף היה מודע למותם של שני חבריו וביקש מאביו, כי יבקר את המשפחות וישתתף בהלוויות, וזה מילא אחר מבוקשו. 7. בשעה 18.00 מולא הצנתר האפידורלי מחדש בחומרי אלחוש על-ידי ד"ר מוסקוביץ. 8. בשעה 22.30 החל החייל ז"ל להזיע אקססיבית ולהתלונן על בחילה. האירוע דווח, כנראה לרופא התורן, ד"ר וינר ולמרדים התורן, על ידי האחיות. בשעה 00.20, הוקטן קצב האלחוש האפידורלי על-ידי מרדים תורן, ד"ר יצחק פיאלקוב, מקצב הזלפה של 7ml/h ל- 5ml/h. 9. לקראת שעות הבוקר נראה, כי התנהגותו של החייל ז"ל החלה להיות בלתי שקטה. החייל תלש את הזונדה, וסירב לאפשר לרופא, ד"ר וינר ליטול ממנו דם לבדיקה, ללא נוכחות אביו, שאמנם נקרא וסייע בנטילת הדם. בשלב זה, השעה היתה 06.30 בבוקר, וכעדותו של ד"ר וינר, החייל ז"ל היה בהכרה ותיקשר עם הסובבים אותו. 10. בשעה 07.30 בבוקרו של יום 3.7.95 נערך ביקור הבוקר של רופאי המחלקה, בראשות ד"ר סייפן. בביקור השתתפו, בין היתר, ד"ר וינר וד"ר ברלין. בשלב זה, החייל בהכרה מעורפלת, מנותק מן הסביבה, במצב של אגיטציה (אי-שקט), וממלמל כל העת "נו אבא באמת". ד"ר סיפן ערך להחייל ז"ל בדיקה נוירולוגית בסיסית קצרה, ובעקבותיה, לנוכח אירוע התאונה הקשה בה היה מעורב החייל ז"ל, ואבדנם של שני חבריו, מגיע ד"ר סייפן לאבחנה, כי החייל סובל מתגובה פסיכוטית חריפה, כנראה כתוצאה מ"טראומה נפשית" (ACUTE POSTTRAUMATIC STRESS DISORDER APTSD -). על מנת לאשר אבחנה זו, דרש ד"ר סייפן, כי יוזמן ייעוץ פסיכיאטרי, וכמו כן, ביקש לדבריו, כי תערך להחייל בדיקת C.T. ראש. בסיום בדיקת הרופאים הוצא הצנתר האפידורלי, כחלק מהתהליך המקובל לגבי חולים שעברו ניתוח יום קודם. 11. הפסיכיאטרית, ד"ר חנוך זומנה כיועצת למחלקה. האבחנה שנמסרה לה, על פי טופס היעוץ היתה Conversive reaction, דהיינו תגובה פוסטראומטית. ד"ר חנוך רשמה בטופס ההתייעצות: "סביר להניח יש לזה תגובה לאירוע וגם נמסר לו על מוות של חבריו אך אין להוציא מהחשבון סובדורל המטומה (מלה לא ברורה) לדעת עם לא קיבל מכה בראש (כך במקור - ב.א.) יש לעשות C.T. דחוף!" טופס ההפניה לבדיקת ה- C.T. מולא על ידי ד"ר חנוך, ולא על ידי ד"ר ברלין - אשר היה הרופא האחראי במקום ומרכז המחלקה. (על נסיבות מילוי טופס הפניה זה עוד אדון בהמשך). הפסיכיאטרית הוסיפה ורשמה, כתרופת הרגעה, בעת הצורך, PHENERGAN 25mg, אשר תינתן "SOS" (לפי הצורך). 12. בדיקת ה- C.T. שנערכה להחייל, פורשה כתקינה. על אף שד"ר חנוך רשמה בטופס ההתייעצות, כי "יש לזמנה שנית לאחר ביצוע בדיקת ה- C.T.", היא לא זומנה שנית. 13. ראוי לציין, כי תרופת הפנרגאן, שנרשמה להחייל ז"ל על-ידי הפסיכיאטרית, הינה תרופה הדומה בתכונותיה לפראמין שניתנה לו יום קודם כנגד בחילות. 14. לאחר בדיקת ה- C.T. הוחזר החייל ז"ל למחלקה. בשעה 13.00 לערך שוב החלה הזעה מוגברת שלוותה בתנועות גוף שונות, אשר פורשו בצורות שונות על-ידי העדים השונים שהעידו בפניי. היו אלה תנועות התכווצויות ורעד תוך סיבוב הראש והצוואר ימינה, כשהידיים בתנועות סיבוב כלפי פנים ומלוות בקולות נחירה. ד"ר ברלין הוזעק מספר פעמים אל מיטתו של החולה, אולם לטענתו, לא ראה דבר. בשלב זה (שעה 13.45) ניתנה להחייל זריקת הפנרגאן, אך ללא הועיל. 15. נראה, כי מצבו של החייל ז"ל המשיך להידרדר משעה לשעה, כאשר איש מן הרופאים לא ניגש למיטתו בשעות קריטיות אלה. בשלב זה, מחובר לגופו של החייל ז"ל מכשיר למדידת ריווי חמצן בדם (פלס אוקסימטר) ואק"ג - כנראה על פי הוראתה של אחות פלונית, אשר נוכחה במצבו, אשר הצדיק מעקב - אך דבר זה לא מצא ביטוי ברשומות. 16. בשעה 16.00 או בסמוך לה, מתחלפות משמרות הרופאים, ואת המחלקה מקבלים הרופאים ד"ר חרומוב וד"ר גופלד. ד"ר חרומוב שערך ביקור ערב במחלקה, מצא את החייל ז"ל כשהוא מחובר כבר למכשיר הפלס אוקסימטר ומקבל חמצן. החייל היה ללא הכרה, מתנשם קשות (במצב של "היפר ונטילציה"), עם קצף היוצא מפיו והתכווצויות בידיים. לדבריו סבר, כי החייל ז"ל עבר אירוע מוחי, והחליט, באישורו הטלפוני של ד"ר סייפן, להזעיק נוירולוג. 17. ראוי לציין, כי מאז ביקור הבוקר ועד סופו של אותו יום, לא ניגש ד"ר סייפן ולו פעם אחת למיטתו של החולה, כאשר לדבריו, הוא היה מדווח כל העת באשר למצבו. 18. הנוירולוג, ד"ר רשף, שהיה כונן, זומן בשעה 18.00 באמצעות מכשיר המוטורולה והגיע לבית החולים תוך פרק זמן סביר - בשעה 18.30. עם הגעתו נמסרה לו האבחנה הקודמת, שהיה בפני הצוות הרפואי, באשר ל-APTSD (תסמונת פוסט-טראומטית). ד"ר רשף ערך בדיקה לחולה, אשר נמצא אותה עת בנשמת בולטת, "מלווה סטרס אוטונומי, טכיקרדיה והזעה ומגוון של תנועות רעד (לא פרכוסים), מתיחה, התחמקות מכאב לסירוגין והיפרטונוס. עיניים מטיילות. לא נמצאו כל סימני דצרברציה (המעידים על פגיעה מוחית). סימנים אלה פורשו אף על ידי ד"ר רשף כתגובה הסטרית, והוא הורה ליתן להחייל זריקת ואליום 17.5 מ"ג לוריד - דבר שהביא להעלמן של התנועות ולשקיעה למצב של שינה. ד"ר רשף שב, מיוזמתו, כעבור שעתיים, ובדק שוב את החייל ז"ל. בשלב זה שם ד"ר רשף ליבו להתפתחות של תנועת דצרברציה וסימנים אחרים, אשר היה בהם כדי להעיד על נזק מוחי נוירולוגי עם רושם של פגיעה בגזע המוח. נעשה ניסיון להעיר את החייל ז"ל ע"י הזרקת כ- 10 מ"ג ANEXATE, שהינו אנטי-דוט לואליום, אך הדבר לא הועיל והחייל ז"ל לא מתעורר. בשלב זה בוצע להחייל ז"ל, על פי דרישת ד"ר רשף, C.T. מוח חוזר, אשר הדגים בצקת קלה במוח. הוחל בטיפול כנגד בצקת מוח, והחייל ז"ל מועבר למחלקה לטיפול נמרץ, שם קיבל טיפול תומך. 19. ביום 6.7.95 הועבר החייל ז"ל להמשך טיפול בבית החולים רמב"ם, שם נפטר בערבו של יום 9.7.95. 20. נתיחה שלאחר המוות, שבוצעה על-ידי פרופ' היס במכון לרפואה משפטית על-שם ל. גרינברג ("אבו כביר"), העלתה, בין היתר, את הממצאים האנטומים הבאים, לגבי הפגיעה המוחית: "1. מוח מונשם" - תוך גולגלתי וחוט השדרה. א. נמק של נאורונים וסביב לחדרי המוח." בחוות דעת ביניים קבע פרופ' היס, כי החייל ז"ל נפטר כתוצאה מאנצפלופתיה היפוקסית/אנוקסית (של המוח התוך גולגלתי וחוט השדרה). לדעתו, סביר להניח, כי קיים קשר בין הידרדרות מצבו לבין הטיפול הרפואי לאחר הניתוח. רצוי להעריך את השפעת הטיפול לשיכוך כאבים שקיבל החייל ז"ל על הידרדרות מצב הכרתו ובהמשך על מותו. בחוות דעת משלימה נוספת, שנעשתה לאחר בדיקה היסטולוגית, חזר פרופ' היס על מסקנתו: "אנצפלופתיה (ENCEPHALOPATHY) הינה שם כולל למחלה או פגיעה מוחית. אנצפלופתיה היפוקסית (HYPOXIC ENCEPHALOPATHY) הינה פגיעה מוחית הנובעת מאי הגעת חמצן למוח ואילו אנצפלופתיה אנוקסית (ANOXIC ENCEPHALOPATHY) הינה פגיעה מוחית הנגרמת מירידה בחימצון המוח." 21. בהמשך, אתייחס לאבחנות/השערות השונות באשר לגורם שהביא למותו של המנוח. אנתח את חומר הראיות שהועמד לרשותי, או נאסף על-ידי, תוך נסיון להגיע לממצאים. ג. חומר הראיות: 22. פרשיה עגומה זו נחקרה על-ידי מספר גורמים: א. ועדת בדיקה שמונתה על-ידי קופת החולים הכללית (בראשות ד"ר מ. וינר וד"ר ה. זינגר). ב. ועדת חקירה צבאית שמונתה על-ידי קרפ"ר. ג. ועדת חקירה שמונתה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות, בראשות פרופ' אברהם ריבקינד, שהינו כירורג כללי בהתמחותו, וחברים בה פרופ' קוטב - שהינו מרדים ופרופ' פלדמן נוירולוג - שלושתם מומחים מוכרים ובעלי מעמד נכבד, כל אחד בתחומו. ועדה זו, אף ביקשה חוות דעת נוספת מפרופ' סופר, שהינו נוירולוג ואשר ערך פעם נוספת בדיקה פתולוגית של המוח בלבד. ד. נתקיימה חקירה משטרתית מקפת של המעורבים בפרשיה. בסיכומה הוחלט על-ידי פרקליטת מחוז צפון, כי אין מקום להעמיד לדין פלילי איש מן המעורבים. 23. בפתיחתה של חקירתי זו, דרשתי וקיבלתי את כל חומר הראיות שנצבר בידי הגופים החוקרים, כך שבטרם החילותי בשמיעת הראיות במסגרת חקירתי, מצויים היו לנגד עיני ראיות רבות ומגוונות ששימשו בסיס להמשך החקירה. כל החומר שהיה מצוי בפני, הועבר לעיונם של כל הצדדים הנוגעים, כאשר החלטתי, כי החקירה תקוים באופן פומבי, ומבלי שימנע מצד זה או אחר עיון בכל חומר שהוא. 24. עליי להדגיש, כי במלאי תפקיד זה של שופט חוקר - תפקיד הכולל בחובו סממנים מעורבים של חוקר ושל שופט, לא מצאתי עצמי כבול על ידי דיני הראיות הנוהגים בבתי משפט. תפקידי זה נתפס על ידי, בהתאם לכללים שגובשו בפסיקת בתי המשפט, לא כתפקיד פסיבי, באופן הנהוג בשיטת המשפט האדוורסרית, הנקוטה בשיטת המשפט שלנו, אלא כתפקיד אינקוויזיטורי - ממש כאילו הייתי חוקר משטרה, תוך נקיטת יוזמה משל עצמי, ותוך ליקוטו של חומר אשר נאסף על ידי אחרים. יפים לכאן דבריו של כב' השופט מ"מ הנשיא (אגרנט) כתוארו אז בבג"ץ 54/62, שאמא נ. שופט השלום אשקלון, פד"י ט"ז (1) 729, 739: "אין השופט החוקר מוגבל בגביית עדות שהיא כשרה לפי דיני הראיות המקובלים." לא סכסוך בין שני צדדים יריבים נדון בפניי. כל תכליתו של ההליך הינה איסוף ראיות לבירור וקביעת "סיבת המוות". הטלת משימת החקירה בסיבת המוות על ממלא כהונה שיפוטית, לא נועדה להפוך את ההליך "החקירתי" ל"דיון שיפוטי". (כדברי כב' השופט קדמי ברע"פ 3542/93, דליה אזוב נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ח (4) 705, 715). בנסיבות אלה סברתי, כי כל חומר שנאסף בידי גורמים אחרים, במסגרת הליכי חקירה שנעשו על פי דין זה או אחר, עשוי להיות לי לעזר בבצעי את מלאכת החקירה, על מנת להגיע למסקנה, האם יש רגליים לחשד שהמוות נגרם בעבירה. 25. הנה כי כן, נאסף בידי חומר ראיות רב ועצום אשר רוכז במספר קלסרים, והכולל בין היתר: א. חוות דעת הועדות השונות בפרשייה. ב. חומר עדויות שנאסף על-ידי החוקר הצבאי, ד"ר אריאלי. ג. מכתבי הרופאים לד"ר ליפשיץ, מנהל בית החולים "העמק". ד. חוות דעתו של פרופ' היס (3 במספר). ה. חוות דעתו של פרופ' דב סופר. ו. חומר החקירה שנאסף על-ידי אנשי המשטרה. ז. מכתבה של חברת רפא באשר לתכונות הפראמין. ח. חוות דעתו של פרופ' אבינועם רכס. ט. רשומות רפואיות. 26. עלי לציין, כי מסקנותיהן של ועדות רפואיות, אשר מונו על פי דין, כשירות אף הן להגשה כראיות עצמאיות. (ר' ע"א 4384/90 שמעון ואתורי ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח' פד"י נ"א (2) 171, 184, 185). על-כן, בערכי את החקירה ייחסתי למסקנות ועדת ריבקינד וועדת החקירה הצבאית, את המשמעות הראויה, כראיות קבילות, ולא רק כחומר חקירה גולמי. דו"ח ועדת החקירה של קופת החולים נחזה בעיני כדו"ח שטחי, כפי שאפרט להלן. 27. בהמשכו של דיון זה יסומן מקורן של הראיות, עליהן נסמכתי, בהתאם למפתח המפורט בנספח להחלטתי זו. 28. כל החומר המצוי בפני הוצג אף לצדדים, כאשר הובהר להם, כי החומר יהווה חלק מחומר הראיות, וזאת מבלי שהועלתה כל התנגדות מצידם, ותוך כדי שב"כ המשיבים 3-8 מבקשני, כי חומר זה בצירוף סיכומי באי-כח הצדדים, יהווה את התשתית להחלטתי - הצעה שלא נתממשה. ד. האבחנות השונות: 29. ועדה ראשונה, שדנה בענין מותו של המנוח, היתה ועדת הבדיקה של קופת החולים הכללית. ועדה זו טרחה להקדים ולומר, "שלא מצאנו עדות לטיפול רשלני או בלתי תואם את מהלך העניינים על-ידי מי מאנשי הצוות הרפואי." לנוכח מסקנותיי, כפי שאפרטן בהמשך, לא אתייחס להקדמה זו. הועדה שללה את הסיבות השכיחות להתפתחות נזק מוחי, כגון הפרעה בהספקת הדם, הפרעה באספקת חמצן, פגיעה מוחית חבלתית או דימום תוך גלגלתי, אמבוליות אוויר או שומן, נזק לגזע המוח או עמוד שדרה כתוצאה ישירה מתאונה. כן נקבע, כי אף לא נמצאה עדות להפרעה מטבולית כלשהיא שתסביר המצב. החומר היחיד שנחזה על-ידי הועדה כמי שעלול לגרום לעלייה בלחץ תוך גולגלתי, פרכוסים, דיכוי נשימה וירידת לחץ הדם הינו הביאטריל (פנטניל) שניתן בצנתר האפידורלי. הועדה קבעה, על דרך האלמינציה, כי הביאטריל הוא הגורם למוות המנוח, בהוסיפה, כי המדובר במהלך נדיר ביותר, כאשר ידוע רק על שני מקרי מוות דומים אשר יתכן, כי המוות קשור במתן ביאטריל אפידורלי. לא מצאתי לנכון ליחס לדו"ח זה משקל ראייתי נכבד. הדוח נערך בהסתמך על מכתביהם של הרופאים המעורבים, מבלי שמצאתי בו כל עדות לחקירה עצמאית של ממש שערכה ועדה זו. 30. ועדת החקירה הצבאית שנתמנתה על-ידי מקרפ"ר, ניהלה חקירה מקפת בהרבה מזו של קודמתה. ועדה זו קבעה, כי הטיפול, נוהלי הדיווח והליכי קבלת ההחלטות, באשר להחייל ז"ל, היו לקויים. אלא שהואיל ומדובר באזרחים, שאינם נתונים למרות הצבא, אינה מסיקה מסקנות אישיות. הועדה אימצה את ממצאיו של פרופ' היס, לפיהם נגרם המוות כתוצאה מאנצפלופתיה אפוקסית/אנוקסית של המוח התוך גולגלתי ושל חוט השדרה, תוך הצבעה על האפשרות של קשר בין הטיפול לשיכוך כאבים לבין ההתדרדרות בהכרתו. בהתאם הגיעה הועדה למסקנה: "כי בשעות הלילה שבין 2.7.95 ל- 3.7.95, כתוצאה מהשפעת יתר של ה- FENTANIL שניתן באלחוש האפידורלי נגרמה אנצפלופתיה אנוקסית, משנית לדיכוי נשימתי (היפו-וונטילציה) שאירע בלילה ולא תועד. האבחנה המוטעית, לפיה המדובר בתגובה נפשית, ואשר התקבלה בבוקר 3.7.95 גרמה להחדרת חומרי הרגעה נוספים שמנעו מהרופאים לראות תמונת-מצב נוירולוגית מלאה ואולי אף החמירו את מצבו של המנוח." 31. בשלב זה אעשה אתנחתא ואציין, כפי שאף ציינה הועדה הצבאית, גורם שועדת הבדיקה של קופת החולים התעלמה ממנו, והוא שלחולה המחובר לצנתר האפידורלי, מוצמד על ידי מחלקת ההרדמה, דף מעקב, הקרוי "טופס מעקב לטיפול בשיכוך הכאב". בטופס זה מופיעות הנחיות לתופעות לוואי המתגלות במהלך הטיפול - (Treatment of side effect). בין היתר מופיעה הנחיה, למקרה של דיכוי ההכרה (SEDATION), לטיפול בתרופה מסוג "NALOXONE". (ר' טופס המעקב של החייל ז"ל - רש52/). והנה, על אף שבטופס זה נרשמה ערנות חלקית בשעות 04.00 - 07.00 של יום 3.7.00, וזוהתה שקיעה במצב ההכרה בעת ביקור הבוקר של הרופאים, בראשות ד"ר סייפן וד"ר וינר, איש לא טרח לפנות להנחיה זו ולשקול, האם יש מקום לפעול על פיה. 32. כנגד שתי האבחנות הראשונות, המתייחסות לחומר האלחוש האפידורלי, כגורם "העלום", הגיעה ועדת החקירה שמונתה על ידי משרד הבריאות ("ועדת ריבקינד") למסקנה שונה. (דו"ח הועדה מוצג (1)-113(1)126-). ועדה זו סברה, כי הגורם שהביא לפטירתו של החייל ז"ל, היה תגובת לוואי של הפראמין, אשר הוזרק לו דרך הוריד בחדר ההתאוששות לאחר הניתוח - תגובה שהוחמרה עם הזרקת הפנרגאן יום לאחר מכן: "חברי הועדה התמקדו והתרכזו במציאת הסיבה שגרמה למותו של החייל הללי ז"ל. לדעתנו, פיתח החייל תגובה IDIOSYNCRASY לפרמין אותו קיבל דרך הוריד בחדר התאוששות, תגובה שהוחמרה עם קבלת זריקת הפנרגן לשריר בהמשך. החייל ז"ל מציג תמונה קלסית של תופעה זו: DIAPHORESIS - הזעה מוגברת. AKATHISIA - אי שקט פנימי - חוסר יכולת להשאר רגוע. ACUTE DYSTONIA תנועות שלעתים יכולות להיות חשודות כתגובה פסיכיאטרית קשה ויכולות להטעות כתגובות דמויות דהצרברציה. בצעירים התגובות הללו מוגבלות לראש, לצואר ולידיים. התופעות הללו מופיעות בדרך כלל אצל גברים צעירים מתחת לגיל 30. התסמונת הזאת המכונה "CENTRAL TETANUS" יכולה להתפתח אחרי מנה אחת בלבד של החומרים. לעתים, כמו במקרה הנדון הסימפטומים הינם כה קשים שכדי לשמור על נתיב אויר פתוח אצל החולים יש לבצע טרכאוסטומיה דחופה מכיון שהחולה מפתח אפיגלוטיטיס. ידוע, שלתרופות הללו יכולת לחסום את דרכיי האויר ולמנוע אספקת חמצן למוח." (עמ' 6 לחווה"ד). האסמכתא שהובאה היתה פסק דין אמריקני ישן משנת 68, Smith V.US, שניתן בערכאה ראשונה. הועדה הוסיפה וקבעה, כי האבחנה של תגובה נפשית כחלק מתסמונת קונברסיבית' או כתגובה נפשית פוסט טראומטית חדה, הינה בעלת סבירות נמוכה - והינה בחזקת אבחנה שלילית, אשר יש וניתן לעשותה, לאחר שנשללו, באופן פעיל, כל סיבות אחרות לנזק נוירולוגי ממשי. הועדה הוסיפה וקבעה, כי כיוון שפטירה כתוצאה מ- IDIOSYNCRASY לפראמין, הינה אירוע נדיר ביותר, שלא היה ידוע לרופאים בבית החולים - הרי שהרופאים לא התרשלו בכך שאיחרו במתן אנטידוט. 33. ועדת ריבקינד הוסיפה וישבה על המדוכה בנושא הטיפול שניתן להחייל ז"ל במחלקה ועל ידי היועצים השונים, בקבעה: "לדעתנו מדובר בכשל מחלקתי בטיפול בהחייל ז"ל. איננו מצפים מרופאי המחלקה לעשות את האבחנה הנדירה של IDIOSYNCRASY לפרמין ופנרגן שפיתח החייל ז"ל וכמובן הטיפול בתופעה זו. כל המחלקה היתה שבויה באבחנה שגויה של הפרעה פסיכיאטרית. לאף אחד מרופאי המחלקה לא היתה מחשבה שניה לגבי האבחנה והאפשרות של נזק מוחי מטבולי או היפוקסי שאינו גורם לשינוי פתלוגי בר איתור במיפוי מוח ממוחשב בשלביו המוקדמים וכמצוות אנשים מלומדה טיפלו/לא טיפלו בהחייל ז"ל. גם האחיות המשמשות בתפקידן כמשוש העדין של החולים לא התריעו שמשהו "לא בסדר" עם החייל ז"ל. לדעתנו הרופאים התבוננו בשיוויון נפש בהדרדרותו. כבר בשלבים המוקדמים הטיפול בהחייל ז"ל היה צריך להיות נמרץ. רופאי המחלקה כשהתקבלה התשובה התקינה של מיפוי המוח הממוחשב בבוקר היו צריכים לשאול את עצמם מה קורה עם החייל ז"ל? ולהכנס גם הם ל"אי שקט פסיכומוטרי". אמנם לא היתה אבחנה, אך אפשר וצריך היה לבצע להחייל ז"ל אינטובציה ולטפל בו באופן סימפטומטי בשלבים המוקדמים יותר." (עמ' 7 לחווה"ד). הוסיפה הועדה הנכבדה והתייחסה לתפקוד היועצים השונים, תוך שהיא דנה אותם ברותחין, באשר להתנהגותם האפטית ואי הסקת המסקנות המתבקשות. בסיכום המליצה הועדה כדלקמן: א. לד"ר סייפן מנהל המחלקה - הערה. ב. לד"ר דינה חנוך - הערה או נזיפה. ג. לד"ר רשף - הערה. במאמר מוסגר, עליי לציין, כי הועדה אף שקלה אפשרות של טעות במתן החומר בצנתר האפידורלי, ולשם כך כיתתה רגליה לעפולה, וביקשה לבחון מקרוב את דרך הנפקת חומרי האלחוש והכנסתם למזרק, אך לא מצאה כל ראיה לאפשרות של טעות. אף בפני לא הובאו ראיות כלשהן לטעות מסוג זה. 34. כנגד חוות דעתה של ועדת ריבקינד, יצא הנוירולוג, ד"ר רשף חוצץ, תוך שהוא מגייס לעזרתו את הנוירולוג, פרופ' אבינועם רכס, אשר הגיש חוות דעת נפרדת. בחוות דעתו זו, מייחס פרופ' רכס חשיבות לממצאיו של הפתולוג, פרופ' דב סופר, שהינו נוירופתולוג בהתמחותו, אשר ערך בדיקה פתולוגית נוספת של המוח בלבד ואבחנתו הינה של "מוח מונשם" (RESPIRATOR BRAIN), תוך שהוא מסביר, בניגוד לדעתו של פרופ' היס, כי הממצאים המורפולוגים שנראו, אינם מספיקים לקביעת האבחנה של אנצפלופתיה אנוקסית (Anoxic Encephalopathy). פרופ' סופר לא הצביע על כל גורם אפשרי לפגיעה במוח ממנה סבל החייל ז"ל. בהעדר כל עדות לאירוע היפוקסי או איסכמי בטיפול בהחייל ז"ל, מביע אף פרופ' רכס ספק בחוות דעתו של פרופ' היס. עליי לציין, כי עיינתי בחוות דעתו של פרופ' סופר - חוות דעת שנעשתה לבקשת ועדת ריבקינד, ועמדה לנגד עיניה, עת חיוותה דעתה, ולא מצאתי בה שלילה של האבחנה של אנצפלופתיה אנוקסית, אלא רק פירוט של מיעוט הממצאים ההיסטולוגיים, אשר יהא בהם די כדי להגיע לאבחנה של אנצפלופתיה אנוקסית. פרופ' סופר אף ציין, כי ההיפוקמפוס - שבו נמצאים התאים הרגישים ביותר לפגיעה היפוקסית - לא נמסר לבדיקתו, וקשה מאוד לקבוע אבחנה של אנצפלופתיה היפוקסית ללא בדיקתו. בעדותו בעל פה, הסביר פרופ' רכס, כי שוחח עם פרופ' סופר (ר' פ103/ ו104-), אשר ענהו, כי אינו יודע מהו הגורם למותו של המנוח. 35. לנוכח כל הנתונים שבידיו קובע פרופ' רכס, כי בהעדר כל עדות להיפוקסיה, איסכמיה, מחלה זיהומית, הפרעה מטבולית או אנדוקרינית, נותרה קטגוריה אחת של TOXIC, ENCEPHALOPATHY (פגיעה מוחית טוקסית), וזאת כאבחנה על דרך השלילה, מבלי שתהא בידיו הוכחה המאשרת אבחנה זו. לדעתו, אם אכן זו האבחנה, הגורם לה יכול להיות התרופות שהוזרקו לחלל האפידורלי (תוך העלאת רמז באשר לתרופות שאולי הוחדרו בטעות - סתם ולא פירש). כראיה מסייעת לכך, רואה המומחה בכך שהתופעות של הפגיעה המוחית החלו 4 שעות לאחר שהוחלף החומר במזרק האפידורלי, ביום 2.7.95 שעה 18.00. אציין, כי בחוות דעת נוספת שנתן פרופ' היס, ושהוגשה על ידי המבקש, נקבע, כי במועד בו נערכה הבדיקה, לא ניתן היה לאתר נוכחותם של חומרים טוקסיים בגופו של החייל ז"ל. 36. פרופ' רכס הוסיף ופירט בהמשך חוות דעתו (עמ' 8), מדוע הבחנתה של ועדת ריבקינד, לעניין היותו של הפראמין כגורם המוות, שגויה. אין בדעתי להיכנס למחלוקת מומחים זו, שהאכסניה הראויה לבירורה, יתכן ותהא במסגרת קיום משפט לגופו, אך לא במהלך חקירה. 37. אציין רק, כי שני המומחים נחקרו ארוכות באולמי. לכל אחד מהם היו נימוקים ראויים שהובאו בתמיכה לחוות דעתם. תקצר היריעה מלפרט את הנימוקים שהועלו על-ידי המומחים לכאן או לכאן, כאשר, כל אחד משני המומחים גילה התמצאות ובקיאות יוצאת מגדר הרגיל בחומר הנוגע, והפנה את האצבע לעבר הנתונים התומכים בגרסתו. כך למשל נטושה היתה מחלוקת בין שני המומחים, באשר לסימנים שהדגימה אחותו של המנוח, הגב' אלה צור. זו העידה על תנועותיו של המנוח - תנועות אלה נתפסו על ידי חברי ועדת ריבקינד כתנועות דיסטוניות, המהוות חלק מהתגובות האקסטרפירמידליות , האופייניות להרעלת פראמין, בעוד שפרופ' רכס ראה בתנועות אלה, כפי שהודגמו באולמי, תנועות בלתי ספציפיות, אשר לא ניתן להגיע מהם לכלל מסקנה ספציפית. (ר' עדות פרופ' ריבקינד - פ22/47/ - פ13/48/, ועדות פרופ' רכס פ17/108/). מכל מקום, שני המומחים מסכימים ביניהם, כי התנועות, יש בהן כדי ללמד על הרעלה. (ר' עדות פרופ' ריבקינד - פ16/48/ ומסקנתו של פרופ' רכס בחוות דעתו). 38. על כן, דייני אם אציין, כי חוות הדעת המצויות בפני, כולם גם יחד, אין בהן כדי להביאני, באופן שמעבר לכל ספק סביר, כדי מידת ההוכחה, הנדרשת במשפט פלילי, למסקנה חד משמעית, באשר לגורם הספציפי, אשר הביא למותו של החייל ז"ל. 39. יהא הגורם אשר הביא על החייל ז"ל את מותו, אשר יהא, הרי כיום איש שוב אינו חולק על כך, כי החייל ז"ל לא סבל מכל בעיה פסיכוגנית. אף אין חולק על כך (למעט ועדת הבדיקה של קופת החולים), כי הטיפול שניתן להחייל בזמן אמיתי, היה לקוי. בהמשכה של חקירה זו, אעבור לטיפול הרפואי שניתן להחייל ז"ל, תוך בחינת הפעולות שננקטו, לנוכח המידע אשר מצוי היה בידי המטפלים בזמן אמיתי, ולנוכח הפעולות שהתחייבו ממידע זה. ה. הטיפול שניתן לנוכח אותות האזהרה: 40. הן במסקנותיה של ועדת החקירה הצבאית והן במסקנותיה של ועדת ריבקינד, אשר מצויות היו בפני, ערב פתיחתו של הליך החקירה, עולה תמונה קשה של תפקוד לקוי מצד המטפלים בהחייל ז"ל. ככל שנתמשך הליך החקירה שבפני, הלכה תמונה זו והתחדדה. כיום, אין חולק על כך, כי סימניה של מחלתו של החייל ז"ל החלו להתגלות בערבו של יום 2/7/95. (אם כי פרופ' ריבקינד אף העלה את הסברה, כי סימניה המוקדמים של המחלה נתגלו עוד בחדר ההתאוששות לאחר הניתוח - כאשר נתגלו בו סימני רעד - פ/ 13/51). 41. לערך בשעה 22.30, בלילה נתגלו אצל החייל ז"ל סימני הזעה אקססיבים ובחילה קשה. (ר' עדות סיגל עצמון ר188/1/). האחות האחראית, הגב' אלה נזיקביץ, שנוכחה בכך כפי שהעידה על כך בפני ועדת ריבקינד (ר213/1/), הזעיקה, על-כן, את המרדים. דברים אלה אף מאושרים בעדותה של הגב' סיגל עצמון. ואכן גם בטופס המעקב לטיפול בשיכוך הכאב (רש52/) נרשם, כי המנוח סובל מבחילות. חרף זאת, העיד המרדים, ד"ר פיאלקוב, בפני ועדת ריבקינד (ר195/1/), כי לא קיבל כל הוראה מפורשת, כי לא דיבר עם האחות, כאשר הקטנת המינון נובעת מכך, שהחולה לא התלונן על כאבים, וזאת "כרוטינה שלו עצמו", וזאת לאחר שבדק את אישוניו של החולה ומצא אותם שווים. איני מקבל עדותו זו של ד"ר פיאלקוב. אמנם ד"ר פיאלקוב לא העיד בפני, אולם בחומר המצוי בפני, מצויות ראיות רבות, לפיהן זומן המרדים, לנוכח הבחילות שאחזו בהחייל ז"ל (ר' עדויות גב' נזיקביץ לעיל, עדות סיגל עצמון, עדות האחות חפציבה - ר209/1/, עדות האח מסאלחה סמיח - ר209/1/, עדות האחות פסיה פלח - מ1/, הגליון הסיעודי - רש70/). עליי אף לציין, כי ד"ר פיאלקוב לא ערך כל תרשומת באשר לבדיקה שעשה. העדרה של רשומה רפואית, אשר ד"ר פיאלקוב היה מחוייב לעשותה, יש בה משום הפרת חובתו של ד"ר פיאלקוב. במקרה זה, כמו במקרים אחרים, עליהם אעמוד בהמשך, העדרן של רשומות רפואיות, פוגע באפשרות החקירה, ומהווה אות וסימן לסטנדרטים הבלתי ראויים שננקטו בבית החולים העמק בכל הנוגע לניהול רשומות רפואיות. 42. סימנים אלה, שנחזו בהחייל, נתפשים על-ידי פרופ' רכס כסימניה הראשונים של מחלת האנצפלופתיה, שתקפה את החייל ז"ל (פ8-10/105/). וראה גם עדותו של פרופ' ריבקינד בעמודים פ52/ - פ53/. עם זאת, אין לראות בסימנים אלה סימנים ספציפים (שם), אשר עשויים להדליק אצל כל רופא סביר שהוא נורות אדומות. עם זאת, רואים אנו, כי משעה 22.30 בלילו של יום 2/7/95 ואילך חל תהליך רצוף של הידרדרות במצבו של החייל ז"ל. ראוי לציין, כי ד"ר וינר, שהיה הרופא התורן במחלקה אותו לילה, לא יודע כלל, לא על תופעות ההזעה, לא על הבחילה ולא על ביקורו של המרדים (ר' עדותו פ17/39/ - פ16/40/) . בעדותו בפניי, מייחס הוא את ביקור המרדים לכאבים שהופיעו אצל החייל ז"ל בשעות הלילה (שם) - עובדה חסרת כל בסיס, ולא נכונה עובדתית. אף ד"ר סייפן, מנהל המחלקה, מעיד, בעדותו במשטרה (מ5/), כי התנהלו רישומים לגבי אירועי הלילה, ולא אירעו כל אירועים חריגים, פרט לכך, ש"המרדים נקרא להוריד את המינון האפידורלי". בשולי עדותו זו של ד"ר סייפן, רשמתי לעצמי את השאלות, האם בירר ד"ר סייפן לעצמו מדוע זומן המרדים? האם זימון מרדים הינו פעולה שבשגרה, או שמא נוצר איזה צורך כלשהו בזימונו? שאלתי זו לא נשאלה על ידי ד"ר סייפן, כאשר עמד מול מיטתו של החולה בשעות הבוקר, כפי שלא נשאלו שאלות אחרות, לא ע"י ד"ר וינר ולא ע"י ד"ר סייפן - אשר בחרו בדרך הקלה של קביעת אבחנה פסיכוגנטית. 43. ברור, כי העדר הממשק בין האחיות, לבין הרופא התורן, והרופא המרדים, הינה תופעה חמורה העלולה להביא לתוצאות מפליגות בחומרתן. אף ראוי לציין, כי לעובדה שנקרא מרדים בשעות הלילה, נמצא ביטוי לקוני בטופס מעקב לשיכוך הכאב (ר52/), כאשר לידו חתימת מרדים בלתי ברורה. לא נעשה כל רישום באשר לסיבת הקריאה, לסיבת הקטנת המינון ולבדיקות שערך המרדים להחייל ז"ל. 44. לקראת שעות הבוקר המוקדמות נראה, כי חלה החמרה נוספת במצבו של החייל ז"ל, המתבטאת בתלישת הזונדה. בגיליון המעקב לשיכוך הכאב נרשם, לגבי השעות 4AM ו- AM7, נרשם: "ערנות חלקית". 45. בשעה 06.30 בבוקר ניגש ד"ר וינר להחייל ז"ל במטרה ליטול בדיקות דם. החייל מתנגד לביצוע הבדיקה ודורש, כי אביו יהא לידו. ואכן האב נקרא לסייע. ד"ר וינר העיד, כי לשעה זו התקשורת עם החייל ז"ל היתה אמנם קצרה אך החייל הגיב לענין (פ15/44/). האחות הגב' אלה נזיקביץ, שעזרה לד"ר וינר בנטילת דם, ביקרה את החייל בשעה 07.00. לפי עדותה בפני ועדת ריבקינד, בשעה 07.00, התקשורת היתה תקינה, כאשר בין השעות 07.20 - 07.00, החל החייל ז"ל לנהוג באי שקט (ר' עדותה ר214/1/). הרשומות שבפני מלמדות, כי מועד נטילת בדיקות הדם וביקור האחות, היו המועד האחרון בו קיימות רשומות לגבי היותו של החייל במצב של הכרה ותיקשר עם הסובבים אותו. עם זאת, קיימת עדותו של האב, לפיה תחושתו היתה, כבר בשלב זה, ש"משהו לא בסדר" (ר188/1/). 46. כחצי שעה עד שעה, לאחר אירוע זה, נתקיים ביקור הבוקר של רופאי המחלקה, בראשות ד"ר סייפן, מנהל המחלקה, ד"ר וינר סגנו, וכן נכח ד"ר ברלין. יתכן ונטלו חלק בביקור גם רופאים אחרים, אולם איני רואה צורך באיתורם, לצורך חקירה זו. מצבו של החייל ז"ל בעת הביקור זכה לתיעוד רב, בכל החומר המצוי בפני, פרט לרשומה הרפואית שמילאו הרופאים. ד"ר סייפן, שהיה כאמור, הרופא הבכיר, בעת הביקור, הגדיר את מצבו של החייל ז"ל: "מנותק מהסביבה, לא ניתן לתקשור, מבולבל. עיניים סגורות עם מצמוץ קל, חוזר על מילים "נו באמת אבא". (ר184/1/). בעדותו בעל-פה בפני כינה ד"ר סייפן את מצבו של החייל ז"ל כ- "STUPOR". אין תימא איפוא, כי ד"ר וינר היה מופתע לראות את החייל במצב זה, כפי שהעיר בביקור הבוקר (עדות ד"ר סייפן ר184/1/). הערה זו לא זכתה לכל התייחסות נוספת. ד"ר סייפן הוסיף והדגיש בעדותו בפני, כי "לאחר ניתוח ללא התפתחות חריגה של תפירת טחול, אין שום סיבה שהחולה יהיה במצב כזה" (פ1-2/11/). מוסיף ד"ר סייפן ומציין, כי ידוע היה לו שבעת נטילת הדם לבדיקה על-ידי ד"ר וינר, הוא דיבר ותיקשר עם המנוח (פ2-4/11/). ד"ר ברלין, שנכח בביקור, מציין, כי החייל ז"ל במצב של "אגיטציה", לא שקט, באי שקט פסיכומוטורי (ר186/1/). 47. במצב דברים זה, מבצע ד"ר סייפן מספר בדיקות נוירולוגיות בסיסיות. כדבריו: "בסיטי בצעתי בדיקה נוירולוגית בסיסית ראשונית כדי לדעת אם מדובר בבעיה אורגנית או בעיה אחרת. בדיקה זו כוללת בדיקת אישונים, תגובת האישונים לאור, בדיקת רפיון או העדר רפיון בגפיים, מה שאנו קוראים לזה בדיקת - כח גס..." (פ8-10/11/). וכן: "ישנו טסט נוסף - מדובר בשקיעת הכרה אורגנית, כלומר האם התגובות הינן על רקע גופני - אורגני או על רקע של תגובה נפשית, וזאת בדיקה שמרימים את היד של הפצוע ונותנים לה ליפול, אם היא נופלת על פניו, כלומר לא מגן על פניו, ז"א שזה אורגני, אם מפיל היד החוצה, זה מראה על נסיון של התגוננות. בדיקה זו לא קובעת אבחנה סופית, זו בדיקת עזר שעשויה לתמוך באבחנה." (פ21-27/11/). לבדיקות אלה לא נמצא כל ביטוי, ולו ברמז, ברשומה הרפואית. 48. ד"ר סייפן היה מודע לכך, כי "ברפואה נכונה נהוג לא להשאיר אף פעם, בשלב הזה לפחות, לא לקבוע אבחנה נפשית ובלי לשלול פגיעה גופנית אורגנית." (פ1-3/12/). חרף זאת, ועל אף הבדיקה הבסיסית, ולמרות שידוע לו, כי השקיעה במצב ההכרה היה מהיר, מחליט ד"ר סייפן על הבחנה של "תגובת דחק לאחר חוויה של טראומה". (פ16-17/11/). לשם אישושה של אבחנה זו, ביקש ד"ר סייפן לזמן יועץ בתחום הפסיכיאטרי, וכן, לדבריו, אף לבצע בדיקת סריקה ממוחשבת למוח (C.T. SCAN). אגב, בחומר שלפני לא מצאתי ראיה לכך, כי אכן בעת ביקור הרופאים, הוחלט על ביצוע בדיקת הסריקה. ד"ר וינר, אשר אמור היה להיות מודע יותר מכל רופא אחר, למצבו של החייל ז"ל, ועל האירועים שקדמו לביקור הרופאים, לרבות לגבי מצב הכרתו של החייל ז"ל, זמן קצר קודם לכן - לא התערב באבחנה זו. ו. חובותיו של הרופא: 49. סבורני, לנוכח העדויות והחומר המצוי בפני, כי שלב זה, של בוקרו של יום 3.7.95, הינו השלב הקריטי ביותר במהלכה של החקירה שבפני, פרט לרגע מתן החומר העלום אשר גרם למצבו של החייל. בשלב זה, של ביקור הבוקר של הרופאים, היו בפניהם, אם לא נתונים חיוניים, אזיי לפחות נדלקו נורות התרעה אדומות, אשר על פיהן היה עליהם להחליט באשר להמשך דרכי הטיפול והאבחון בהחייל ז"ל. 50. יתכן ומיותר יהא לחזור על הפסיקה הענפה שהתפתחה עם השנים באשר לחובותיו של הרופא כלפי מטופלו. הכלל המנחה הינו: "מי שמכריע גורלות חייב להכריע על בסיס המידע המלא הרחב והטוב ביותר האפשרי." (אזר, נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין, הוצ' פרלשטיין גינוסר 1994 בעמ' 243). ואני אוסיף, כי רופא שאינו דואג, טורח ומוודא, כי בפניו יעמוד מלוא המידע החיוני והרלוונטי באשר למצבו של החולה, בין המידע הקיים ובין המידע שהינו בר השגה, באמצעים העומדים לרשותו של הרופא, חוטא לתמצית ומהות מקצועו, ייעודו והאמון הניתן בו, ואינו אלא כאותו רופא אליו, התכוון המחבר והפילוסוף בן המאה ה- 18, וולטר; באומרו: "רופאים הם אנשים הרושמים תרופות, אשר על אודותיהן הם יודעים מעט מאוד, כדי לרפא מחלות עליהן ידוע להם עוד פחות, למען אנשים שאין הם יודעים עליהם דבר." אלא שמאז נאמרו דברים אלה, ועד עתה חלפו כ- 250 שנה, בהן צעד מקצוע הרפואה והתקדם, ועימו גם הציפיות, אשר מצפה החברה מן הרופאים. 51. בע"א 3245/91, ד"ר בנדיקט ברנשטיין נ. ניסים עטיה, פד"י מ"ט (3) 709, בעמ' 720, אנו מוצאים: "רופא חייב לדעת את הנדרש ממנו, לרבות אבחון סימני אזהרה על מחלות ואופן בדיקה נאות, וכן על הרופא לדעת מה אינו יודע ולהפנות את החולה לרופא מומחה המתאים לטפל במחלתו." בע"א 58/82, משה קנטור נ. ד"ר שלום מוסייב, פד"י ל"ט (3) 253 נאמר: "אין הרופא יוצא ידי חובתו בכך בלבד שהוא מקבל ההחלטה, ההולמת את המימצאים הגלויים, אלא שומה עליו לפעול בשקידה ראויה ובמאמץ סביר, על-מנת שהמימצאים הללו אכן יובאו לידיעתו, שאם לא כן כל החלטה, המתבססת על מימצאים חסרים, תהא לוקה בחסר אף היא, ואין כל משמעות לכך שנאמר, שהרופא המליץ על הטיפול, שהלם את המימצאים שהיו לפניו. אין אנו שואלים את עצמנו רק מה צפה הרופא במצב נתון מסוים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים." בע"א 2694/90, הסתדרות מדיצינית הדסה נ. מימון אסי, פד"י מ"ו (5) 628, 637, מוצאים אנו, לגבי בחירה סתמית, באופציית טיפול אחת על פני האחרת, שנעשית ללא שיקול דעת: "אין הרופא פוטר עצמו בבחירה סתמית של אופציה טיפולית אפשרית שאינה נעשית בדרך הראויה." ואילו בפסק הדין המנחה, שניתן על ידי בית המשפט העליון, בסוגיית גרם מוות ברשלנותו של רופא, ע"פ 116/89, נתן אנדל נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ה (5) 276, 289, פרש בית המשפט העליון את מסכת חובותיו של הרופא כלפי מטופלו: "במסגרת תפקידיו של רופא המטפל בחוליו מוטלת עליו החובה לאבחן, במסגרת נתוניו של כל מקרה, את האבחנה הרפואית הנכונה ביחס לחולה בו הוא נדרש לטפל; עליו להחליט על הטיפול הנדרש; ועליו להשגיח כי טיפול כזה אכן יינתן לחולה. במסגרת חובת האיבחון של המחלה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי-קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על-מנת לאמת או לשלול מימצאים מסוימים, מימצאים שיש בהם כדי לסייע לאיבחון נכון. 52. ומן הכלל אל הפרט: ניצבים אנו אל מול מיטתו של חולה, השרוי בהכרה חלקית בבוקרו של יום 3.7.95. הסימנים הקליניים לגבי חולה זה, מתבטאים בשקיעה במצב ההכרה, מצב של STUPOR. החולה אינו מתקשר עם הסובבים אותו. החולה מצוי במצב של אגיטציה. ידוע, כי החולה עבר ניתוח לתפירת הטחול לפני כ- 24 שעות. לאחר ניתוח זה חובר לצנתר אפידורלי. אירועי הלילה ידועים, או אמורים להיות ידועים, לנוכח הרשום ברשומה הרפואית רש52/. רופא בכיר הניצב ליד המיטה, ד"ר וינר, יודע, כי פחות משעה קודם לכן ניתן היה לתקשר עם החולה, אשר היה בהכרה מלאה. ידוע, כי החולה מחובר לצנתר אפידורלי, דרכו מוחדרים לגופו בקצב הזלפה של 5ml/h תרופות אופיאטיות מסוג מרקאין ופנטניל (ביאטריל). תופעות הלוואי של תרופות אלה ידועות לרופאים. אף ידוע, או אמור להיות ידוע לרופאים מן הרשומות הרפואיות (רש51/) - גיליון מעקב התאוששות - כי ביום 2.7.00 בשעה 10.40 הוזרקו לגופו פטידין 10 מ"ג ופראמין 10 מ"ג. כמו כן ידוע, או אמור להיות ידוע לרופאים, ואם אינם יודעים - באפשרותם לברר זאת על נקלה - כי החולה יודע על פטירתם של חבריו, מזה שעות רבות, וכי לאחר מכן תיקשר בצורה ברורה ובהירה עם הסובבים אותו. כל הנתונים דלעיל אינם נתונים, אשר היה קיים קושי כל שהוא בליקוטם - אלו נתונים זמינים וקיימים, אשר די בעלעול ברשומות ובהחלפת אינפורמציה, בין הרופא התורן לבין מנהל המחלקה, ושמיעת האחיות, כדי להביאם בחשבון כגורמים המשפיעים, אשר בכוחם כדי להביא לאבחנה, או לפחות להניעם לנסות וליתן טיפול תומך אף בהעדר אבחנה. כדבריו של פרופ' ריבקינד פ21/54/ ואילך: "שאלה: הרופאים מאבחנים בעיה אורגנית, מה עושים על מנת להציל חולה זה. ד"ר סייפן הגדיר את זה כסטופור, באותה עת. תשובה: פה מתחיל הענין, מה האבחנה. אם לא מצליחים להגיע לאבחנה, אך מניחים שיש בעיה אורגנית, אז פועלים מבלי שיש לך אבחנה. למשל אם חשבו שזה קשור לאפידורל, אז אתה יכול לתת נלקסון. אם היו חושבים שזה משהו אחר, כמו שהם נתנו ואליום. נקודתית, אני הייתי מטפל בו סימפטומטית, אני רואה אי שקט, משהו לא בסדר, לדעתי פה התחילה ההיפוקסיה הרלטיבית שלו, אני פה אישית עושה לו אינטובציה על המקום, וזה יכול היה להועיל ללא צל של ספק. אתמול דסקסתי את המקרה עם ד"ר חיים גרנות, ושאלתיו מה היה עושה, והוא השיב לי, שהיה עושה אינטובציה שהיתה מנשימה אותו, שומרת על דרכי האוויר, גורמת לאספקת חמצן לדם, הייתי לוקח אותו לסיטי "סכיין". אמנם לקחו אותו, אבל לא במהירות הראויה." פרט לטיפול תומך מסוג זה, מונה פרופ' ריבקינד רשימה של פעולות אבחון, ומספרן לא מועט, קודם שמגיעים לאבחנה פסיכיאטרית אחרי טראומה (ר' עדותו בעמ' פ53/ - 54). אף פרופ' רכס, שנקרא להעיד מטעם הרופאים המטפלים, מנה שורה של פעולות, מנקודת מבטו, כמומחה בתחום הנוירולוגיה, אשר היה מקום לנקטן לנוכח הנתונים הקיימים: "תשובה: חולה שנכנס למצב של חוסר הכרה והיה בריא קודם לכן. האפשרויות האבחנתיות שניתן לעשות באותו מועד, בדיקת "סיטי סכיין" של המוח כדי לראות אם יש משהו במבנה המוח, כגון דימום. הייתי עושה בדיקה איאיגי' לראות אם יש הפרעה בפעילות החשמלית של המוח. הייתי עושה בדיקות לראות אם יש שינויים במאזן האלקטרוליטים שבדם. הייתי עושה ניקור מותני על מנת לברר אם יש תהליך דלקתי או דימום במוח. הייתי בודק את רמת הגזים בדם וחושבני שזה מה שהייתי עושה בשלב זה." (פ30/105/ - 3/106). משנשאל העד האם בדק את החומר הרפואי המתייחס לשלב זה, השיב בחיוב. ולשאלה מה נעשה? השיב במילה אחת "כלום". משהוספתי והקשיתי כלום ניתן לעשות בשלב הזה אבחנה של סטרס השיב: "חושבני שאבחנה זו של סטרס היתה לקויה." ואם בכך לא די, הוסיף העד, כי אבחנה זו לא ניתן היה להעלותה כלל כאפשרות ראשונה. (שם, שורה 6). 53. הנה כי כן, קבעו שני מומחים רפואיים, את אשר עשוי להבין כל רופא מתחיל, שסיים זה עתה בית ספר לרפואה, כי האבחנה שנעשתה, לפיה הסימנים שנתגלו בהחייל ז"ל, הינם סימנים פסיכוגנים, לא היה מקום כלל לעשותה בשלב זה. אף אני, העני ממעש, שמקצוע הרפואה ממני והלאה, בעייני בחומר המצוי בתיק הרשומה הרפואית, התקשיתי להבין, מבלי שאחווה דעתי, הכיצד זה ניתבו עצמם הרופאים לדרך ללא מוצא, שעה שהסימנים המרצדים לנגד עיניהם מחייבים נקיטת דרכים אחרות. כך למשל, חפרתי והפכתי בטופס המעקב לשיכוך הכאב, ותהיתי על מהותה של תרופת ה- NALOXONE, אשר יש לתיתה, על פי ההתוויות שעל גבי הטופס, במקרה של דיכוי הכרה. במהלך החקירה הקשיתי ושאלתי בנושא זה הן את פרופ' רכס והן את ד"ר סייפן. עליי לציין, כי פרופ' רכס ביקש למנוע עצמו מלהשיב על השאלה, אך מחקירתו הצולבת עולה מאליה התשובה: "שאלה: אני מציג לך את הטופס של שיכוך הכאבים. האם מה שראו מנהלי המחלקה בבוקר היה "סידיישן". תשובה: בית המשפט לא יכול לשאול אותי שאלה כזו, כי השאלה מה היה הסטופור. סטופור זה מצב של חוסר הכרה וסידיישין זה מצב שאתה מרדים חולה באמצעי תרופות הרדמה. שאלה: שאלתי, כאשר אתה רואה את החולה לנגד עיניך, אתה יכול לדעת אם החולה נמצא במצב של סטופור או סידציה. תשובה: הוא קיבל פנטניל במשך הרבה מאד שעות והיה ער. שאלה: ובכל זאת במצב מסוים הייתה שקיעה בעירנות. תשובה: כן. אני חושב שהייתה שקיעה כי הוא החל לחלות במחלה המוחית. שאלה: אני מדבר על "ריל טיימ". תשובה: אדם ששוקע בסדציה עקב קבלת מורפין, יש לו אישונים צרים מאד. שאלה: צריך לעשות בדיקה כזו, כאשר רואים את החולה במצב כזה. תשובה: לדעתי כן, צריך לבדוק. שאלה: אתה ראית איזה שהיא תרשומת על בדיקת אישונים. תשובה: לא שאני זוכר דבר כזה." (פ31-16/106/). לנוכח תשובה זו, פניתי לד"ר סייפן, שישב באולמי, וביקשתיו, כי יפנני לרשומה בדבר בדיקת אישונים - אך שאלתי לא נענתה, כאשר בא-כוחו אישר, כי אין תרשומת כאמור. בשלב זה נשאל פרופ' רכס, האם לדעתו, כאשר נערכת בדיקה כאמור לחולה, יש לרשום את כל תוצאות הבדיקות ברשומה הרפואית. התשובה החיובית התבקשה מאליה (פ107/). למותר לציין, כי עיינתי ברשומה הרפואית (רש60/) ולא מצאתי בה לא זכר לבדיקה נוירולוגית ולא לבדיקת אישונים - בדיקה אשר יתכן וניתן היה למצוא בה סימן להרעלת אופיאטים כתוצאה מחומרי האלחוש שהוחדרו בצנתר האפידורלי. איני סבור, כי עלי לחזור ולציין במסגרת זו את אשר נפסק לא אחת באשר לצורך בניהול הולם של רשומות רפואיות (ר' למשל ע"א 6643/95, יהונתן כהן נ. קופת החולים של ההסתדרות, תקדין עליון 99 (2) 227 וכן ע"א 6330/96, בנגר נ. בית החולים הילל יפה, תקדין עליון 99 (1) 249). אם אכן ערך ד"ר סייפן בדיקה נוירולוגית כפי עדותו, לא אדע מה מנע ממנו למלא את חובתו הבסיסית לרשום עובדה זו ברשומה. 54. ד"ר סייפן, שהיה מודע לצנתר האפידורלי, המחובר לגופו של החייל ז"ל, וידע על כך שנתעורר בחצות הלילה ערב קודם לכן, צורך בזימון מרדים למיטתו של החייל. לא מצא לנכון כלל לבדוק את השפעת חומרי האלחוש האפידורלים של החייל. וכך מעיד הוא בפני באשר לתופעות הלוואי של חומרי האלחוש: "ידוע לי שהחולה קיבל אלחוש אפידוראלי. לאחר הביקור הצנתר הוצא. ש. ידעת גם אילו תרופות הוכנסו לתוך הצנתר הזה. ת. ידוע, והתרופות ניתנו במינונים לפי הכללים. ש. לשתי תרופות אלה, יש אילו שהן תופעות לוואי. ת. יש תופעות לוואי שאינן נדירות, הן ניתנות לטיפול. התופעות הן: בד"כ הזעה, עליית הדופק, לפעמים רעידות, אבל מרדימים מוסמכים ממני יכולים להעיד. השיגרה שלנו היא שמופיעות תופעות כאלה, על האחות לדווח למרדים התורן, והתשובה היא בהקטנת המינון. זה ההסבר לכך שקצב ההדלפה הוקטן בלילה. ש. ידוע לנו שהיו בחילות, רעידות, הזעה - כך מופיע בחומר. ת. הוזמן מרדים בשעה 12:30. ש. תופעות אלה עלולות לגרום לנזק נוסף. ת. לא ידוע לי, אבל זה בתחום של מרדימים. נלוקסון היא תרופה שנוגדת אופיאטים. הן תרופות נגד כאבים, מיחוש, מהמשפחה של מורפיום. יש הרי תופעות של רעילות למורפיום, אז נותנים תרופת נגד - נלוקסון כאנטידוט." (פ4-18/14/). המסקנה העולה הינה, כי ד"ר סייפן היה אף מודע לסיבת זימונו של המרדים, לנוכח תופעת ההזעה. ד"ר סייפן אף הוסיף באשר להשפעת האופיאטים על החולה: "ת. הרעלה זו גורמת לדיכוי נשימה. ירידת לחץ דם וכתופעה חיצונית יכולה להיות גם הזעה. ש. כאשר יש דיכוי נשימה וירידת לחץ דם עלולים להביא לפגיעה מוחית עקב העדר חמצן במוח. ת. כן. במקרה זה, היה מעקב לחץ דם, דופק וקצב נשימה. זה גם אחד הכללים השגרתיים כאשר יש לחולה אלחוש אפידוראלי. והנתונים הרשומים שדווח, לא מצביעים על שום ירידת לחץ דם, אחד הפרמטרים המצביעים על אספקת דם טובה לאיברי הגוף השונים כולל המוח, היא מתן שתן ודבר זה נבדק. יכול להיות דיכוי נשימה ללא ירידת לחץ דם, אשר יביא לפגיעה מוחית, לפיכך אנו סופרים את הנשימות, וזה מתבטא או בנשימה איטית או בנשימות מהירות ושטחיות, שגם הם ביטוי למצוקה נשימתית. הרעלת מורפיום, מביאה להאטת קצב הנשימה. בבדיקות שבוצעו אצל החייל בלילה, הם בגדר הלילה." (פ20/14/ - פ4/15/) מבחינת גיליון המעקב, מגיע ד"ר סייפן למסקנה, כי, לנוכח ספירת נשימותיו של החייל, קצב הלב וערכי לחץ הדם, לא סבל החייל מהרעלת אופיאטים. עם זאת, באותה נשימה הודה, כי ענין זה נתון בתחום הידיעה של המרדימים. כדבריו: "כאשר אנו מזהים דיכוי הכרה, ההוראה היא לקרוא למרדים." ובהמשך: "לפי מה שלי נמסר הוזעק פעמיים מרדים." (פ15/15/ ואילך). 55. התוצאה הינה, כי בהתעלם מכל אותות האזהרה, הגיע ד"ר סייפן, ועימו ד"ר וינר, לכלל המסקנה, כי החייל ז"ל סובל מתסמונת פוסטראומטית. אמנם קיימים היו סימנים רבים התומכים באבחנה זו (ר' עדותו של ד"ר סייפן פ12,11/). אולם, כפי שהראיתי לעיל, האבחנה נעשתה בדרך שגויה, בניגוד לכל דיסיפלינה סבירה, ומבלי שתישלל באופן פעיל כל סיבה אחרת לנזק נוירולוגי (ר' דו"ח ועדת ריבקינד עמ' 6 למטה). 56. לאישוש הבחנה זו, החליטו הרופאים לזמן יעוץ פסיכיאטרי. תמהני עליהם, שנדרשו דווקא לייעוץ פסיכיאטרי, שעה שמומחה בתחום זה אינו יכול לבצע בדיקה מבלי לתקשר עם החולה (עדות ד"ר חנוך פ16/77/ - פ14/78/). מאידך לא מצאו הרופאים כל צורך בזימון מומחה בתחום הנוירולוגי. נראה, כי לו היו נוהגים הרופאים בחכמה, ומזמנים נוירולוג, היה החייל זוכה לבדיקות נוספות, כגון בדיקת EEG (גלי מוח), שהינה בדיקה נדרשת בנסיבות הענין, ואשר באמצעותה ניתן היה, אולי לגלות את התהליכים החולניים המתהווים במוחו של החייל בשלבים מוקדמים, ואולי לנקוט פעולה שתהא בה כדי לעצור או להאט את התהליך. 57. מוסיף ד"ר סייפן וטוען, כי הורה על ביצוע בדיקת C.T. להחייל, על מנת לשלול פגיעה פיזית במוחו, כגון המטומה סוב-דוראלית. על אף שד"ר סייפן חוזר על טענה זו פעם אחר פעם, הרי ברשומה הרפואית מופיעה עובדה זו בנפרד, ובכתב יד שונה. נראה, כי ההוראה לביצוע בדיקת C.T. יצאה מטעם הפסיכיאטרית, ד"ר דינה חנוך - אשר מילאה גם במו ידיה את טופס ההפניה לבדיקה, ולא ד"ר ברלין - שהיה הממונה על המחלקה לאחר ביקור הבוקר. 58. לסיכום ביניים: ד"ר סייפן וד"ר וינר אשר ניצבו לנגד כל נורות האזהרה המהבהבות, כאשר לנגד עיניהם מצויים כל הנתונים הדרושים ודרכי הפעולה הראויות, בחרו בדרך הקלה של קביעת אבחנה מבדלת, אשר אמורה להיות האבחנה האחרונה בנסיבות הענין, ומצאו לעצמם מפלט "באבחנה מבדלת" של תסמונת פוסט טראומטית - וכך נרשם אף ברשומות הרפואיות. העובדה, כי נתבקש אף יעוץ פסיכיאטרי, אין בה כדי לגרוע מן העובדה, כי שני רופאים אלה הפרו את חובתם הבסיסית כלפי החולה, בנהגם בו שלא בהתאם לאמות הפעולה הראויות ההולמות כל רופא. אין ספק, כי ההימנעות מעריכת אבחנה ראויה, על פי הכללים שהותוו לעיל, יש בה משום הפרת חובותיהם של שני אלה כלפי החולה. אמנם האבחנה נעשתה על-ידי ד"ר סייפן, אולם לנוכח מעורבותו של ד"ר וינר באירועי הלילה, ולנוכח העובדה, כי הוא היה בעל המידע, מכלי ראשון, לגבי התהליך המהיר של ההתדרדרות במצב הכרתו של החייל, הוא אשר אמור היה להתריע לגבי מצב זה, ולמנוע קבלתה של אבחנה לקויה ושגויה כפי שנתקבלה. אין המדובר בטעות בקבלת החלטה או בהפעלת שיקול הדעת, אלא הימנעות מהפעלת שיקול הדעת, תוך קבלת החלטה שלא היה כלל מקום לקבלה. ז. המשך הטיפול/חוסר הטיפול בהחייל ז"ל ואחריותם של ד"ר סייפן, ד"ר חנוך וד"ר ברלין: 59. לאחר ביקור הבוקר עזבו הרופאים הבכירים את המחלקה, בהותירם את הזירה לד"ר ברלין, שהינו מתמחה שנה שניה ברפואה כירורגית וד"ר גופלד. ד"ר ברלין אשר היה האחראי על המחלקה באותו השבוע, הגיע לעבודתו בבוקרו של יום 3.7.95 לאחר שעבד בלילה הקודם כתורן בניידת טיפול נמרץ. יש להניח, כי בשלב זה, היה הוא כבר לאחר תורנות לילה במד"א, ואותות עייפותו וחוסר ריכוזו אף נשמעו בעת מתן עדותו, למעלה מ- 4 שנים לאחר האירועים נשוא חקירה זו. ד"ר סייפן, אשר הינו הרופא הממונה והיה הכונן במחלקה, לא שב לראות את החייל ז"ל עד אשר זה פונה מן המחלקה בשעות הלילה המאוחרות למחלקת הטיפול הנמרץ, כאשר היה ברור כבר, כי נפגע פגיעה נוירולוגית אנושה. ד"ר סייפן, אף לא מצא לנכון לסור למיטתו של החייל ז"ל, כאשר שב למחלקה בתום יום הניתוחים, ואף לא כאשר החמיר מצבו של החייל בשעות אחר הצהרים, באופן שהניע את ד"ר חרומוב - תורן הערב להזעיק נוירולוג כונן - לנוכח התופעות הקשות שגילה, ולדווח לו על כך. בהתנהגותו זו, גילה ד"ר סייפן רפיון חושים, חוסר אכפתיות, בהתייחסו בשוויון נפש למצבו של חולה, אשר היה שרוי במצב קשה, תוך שהוא מוצא לנכון לכבות את ה"נורות האדומות", בסמכו על חוות דעת יועצת פסיכיאטרית, אשר הוא לא קראה כלל, ולו היה קוראה, היה מגלה, כי אין בה כל מאום, אשר יהא בו כדי להצדיק כיבויין של נורות אלה. תמיהה נוספת מצאתי בעמ' 6 לעדותו של ד"ר סייפן במשטרה, בו הוא מעיד, כי זימן, על פי הנוהל התקין, "יועצים מומחים לאישור או לשלילת ההשערה ואכן ההשערה של תגובה נפשית אושרה על-ידי הפסיכיאטרית והנוירולוג." אכן, כפי שהערתי לעיל, הנוהג התקין חייב גם התייעצות בנוירולוג, אך משום מה לא נכתב בעדות, כי הנוירולוג זומן רק בחלוף 10 שעות, שלא בנוכחות ד"ר סייפן, שהיה הכונן הבכיר. בכך סבורני אף, כי ד"ר סייפן לא הקפיד על הבאת מלוא העובדות הנכונות לידיעת החוקר המשטרתי. 60. תפקידיו של הרופא הכונן הבכיר הוגדרו על-ידי בית המשפט העליון בפרשת אנדל (ע"פ 116/89). אין המדובר בכללים משפטיים ערטילאיים, שנתגבשו באולמו של בית המשפט, אלא כללי התנהגות הכרחיים, הנדרשים מרופא בכיר. וכך קובע בית המשפט העליון, בעמ' 286: "הרופא הכונן צריך להיות מוכן לכל קריאה דחופה ולהיות מוכן לייעץ בכל עניין הנוגע לחולים במחלקה, כדי שיוכל למלא תפקידו כראוי, ראוי שיידע, ולו כללית, על הנעשה במחלקה, ואם בין החולים הנמצאים יש מקרה חריג, הדורש תשומת לב מיוחדת - שיידע על כך, אך על-פי הנוהג, אין הכרח שהרופא הכונן יבקר כל אחד מהחולים במחלקה קודם התחלתו את כוננותו... מעדותו של פרופ' טבע עולה, שרופא כונן צריך, אמנם, לקבל אינפורמציה אם חלו התפתחויות מחלקתו עוד טרם לכתו הביתה, אך הוא צריך לקבל את האינפורמציה בקשר לכך מהרופא הזוטר שבמחלקה או מן האחיות." ובהמשך (עמ' 290): "מעצם תפקידו וחובתו של רופא נובע, שכשקיימים בינו לבין חולה "יחסי שכנות", אין הוא רשאי לחטוא במחדל של אי-טיפול בחולה, רק מכיוון שעל-פי "הגדרת התפקידים" רופא אחר אמור לטפל בחולה, חייהם ובריאותם של חולים מופקדים בידיו של הרופא. לפיכך, אם חולה נמצא במסגרת אחריותו הכוללת כרופא כונן, דהיינו נמצא במחלקה שהוא הרופא הכונן בה, אין הוא יכול להשתחרר מחובתו כלפי החולה, עד שלא ידאג שהחולה יקבל את הטיפול הדרוש, אם על-ידיו ואם על-ידי אחרים, כרופא כונן של המחלקה חייב היה אנדל במתן סעד ועזרה לחולים שבמחלקתו במקרה שתידרש עזרה כזו." וראה גם ע"א 3425/90, ד"ר אלכסנדר פינסטרבוש נ. הועדה שמונתה לבדוק קובלנה נגדו, פד"י מ"ו (1) 321 בעמ' 330, 331). 61. במקרה דנן זומנה, כאמור, הפסיכיאטרית, ד"ר דינה חנוך, כיועצת למחלקה: דו"ח ההתייעצות שנכתב על ידה (רש66/) אינו קובע כל דבר באשר למצבו של החייל ז"ל. כל שכתבה המומחית, כפי שצוטט כבר לעיל, כי "סביר להניח" כי מדובר על תגובה לאירוע. עם זאת קובעת ד"ר חנוך, כי אין לשלול אפשרות של סוב-דורל המטומה, על מנת לבדוק אם לא נחבל בראשו. ד"ר חנוך היא אשר דרשה עריכת בדיקת C.T. דחוף. ד"ר ברלין, שהיה כאמור רופא המחלקה, לא טרח לרשום אף את הוראת הבדיקה, כאשר מפיה של ד"ר חנוך למדנו, כי זה אף התנגד לביצוע הבדיקה, ואף זרק את הטפסים (ר' עדותה ר192/1/(. משום מה, ד"ר ברלין אינו זוכר דבר לעניין זה (ר' עדותו פ70/, מ2/). חרף חוות דעתה של הפסיכיאטרית, אשר אין בה למעשה כל חיווי דעה שהוא, מעיד ד"ר סייפן במשטרה (מ3/): "בשלב הזה נתתי הוראה להזמין יעוץ פסיכיאטרי דחוף על מנת שמומחה לתחום יאשר או ישלול הבחנה מבדלת של תגובת דחק חריפה שלאחר טראומה. במקביל נתתי גם הוראה לבצע C.T. מוח.... ... במקביל קיבלתי דיווחים שוטפים לגבי החולה. דווח לי על חוות הדעת של הרופאה הפסיכיאטרית ד"ר חנוך כי לדעתה אכן מדובר בתגובת דחק ודווח לי כי בדיקת ה- C.T. תקינה. לאור הנתונים האלה, כובו הנורות האדומות. בשעות אחר הצהריים קבלתי עדכון מהתורן ד"ר חרומוב כי הפצוע אינו חוזר למצב הכרה צלול וכי יש רושם כי הופיעו פירכוסים..." (ההדגשה אינה במקור - ב.א.) מן האמור ניתן להסיק שלוש מסקנות: א. ד"ר סייפן קיבל דיווח לא נכון, או שהוא פירשו באופן לקוי באשר לתוצאות ההתייעצות הפסיכיאטרית. ד"ר סייפן אף לא טרח, כפי הנראה, לקרוא את הדו"ח. ב. לנגד עיניו של ד"ר סייפן דלקו "נורות אדומות" שכבו עם הדיווח. ג. ד"ר סייפן לא עמד בקשר, באשר למצבו של החייל ז"ל, עד שעות אחרי הצהריים, לאחר חילופי המשמרות. 62. באשר לפעולתה של ד"ר חנוך: לא מצאתי בטופס הייעוץ כל חיווי דעה שהיא. יש לזכור, כי מעמדה של ד"ר חנוך הוא כשל יועצת בלבד. יכולת פעולתה של ד"ר חנוך היתה מוגבלת, שכן בהעדר קשר עם החולה - לא ניתן לאבחן את מצבו מן הבחינה הפסיכיאטרית. על-כן כל שהיה לאל ידה של ד"ר חנוך לעשות הוא רק להנהן בראשה, מבלי לשלול את האבחנה - אך מובן שלא לאשרה. יעיד על כך הדו"ח שנכתב על ידה. ד"ר חנוך אף הדליקה מחדש את נורות האזהרה בהצביעה על אפשרות לפגיעה פיזית בראשו של החייל ז"ל, אלא שנראה, כי הדברים לא כך נתפרשו על ידי ד"ר ברלין, שהעבירם לד"ר סייפן. וכך מעיד ד"ר ברלין במשטרה (מ1/): "הסיכום היה שמדובר בתגובה פסיכוטית". נראה, כי לא כך ראתה הפסיכיאטרית את הסיכום, כאשר בעדותה בפני ועדת ריבקינד טענה, כי חשבה שמדובר בבעיה תוך מוחית, וניהלה על כך ויכוח קולני עם הכירורג (ד"ר ברלין) אשר זרק את טפסי ה- C.T. (ראה ר192/1/). אף במכתבה לד"ר ליפשיץ, מנהל בית החולים (ר' קלסר A) כתבה ד"ר חנוך, כי האבחנה המבדלת רחבה והיה צורך בבירור גופני מלא. אמנם ד"ר חנוך רשמה להחייל ז"ל, לצורך טיפול SOS (דהיינו לשימוש בשעת הצורך), 25mg PHERNEGAN - תרופה שהינה נגזרת של פראמין - אך, אדגיש, כבר בשלב זה, לנוכח המידע הקיים על תופעות הלוואי הקשורות בפראמין ונדירותם, ולנוכח העובדה, כי בשלב הזה טרם הופיעו בהחייל כל התופעות, שזוהו על-ידי ועדת ריבקינד כתופעות אקסטרפירמידליות , הנובעות מנטילת הפראמין, כך שלא סביר היה, בשלב זה, שתועלה האפשרות של פגיעה מפראמין. איני מוצא כל מקום לחוות דעתי, באשר לנוהלי זימון היועצים, והצורך שלהם בביקור חוזר מיוזמתם. דייני אם אומר, כי דבריה של ד"ר חנוך, לפיהם לא היה טעם בעריכת ביקור חוזר, בהעדר יכולת לתקשר עם החייל ז"ל, סבירים בעיני. לפיכך, לא מצאתי כל פגם בהתנהגותה של ד"ר חנוך, אשר יהא בו כדי להטיל עליה אחריות פלילית כלשהיא. 63. לא כך הם פני הדברים לגבי ד"ר ברלין. לאחר שובו של החייל ז"ל מבדיקת ה- C.T., שוב החלה ההזעה המוגברת, שלוותה בתנועות גוף שונות, שנתפרשו על-ידי ועדת ריבקינד כתנועות דיסטוניות (עמ' 4) וע"י ד"ר רכס כתנועות לא ספציפיות (פ108/). תנועות אלה, עוררו דאגה רבה בקרב בני המשפחה, ואחיות שנכחו בהן. על תנועות אלה, עמדה, בבהירות רבה, אחותו של החייל ז"ל, הגב' אלה צור (פ100/). בערך בשעה 13.00 החלו להופיע אצל החייל ז"ל אף התכווצויות שונות, תוך שהוא מסובב הראש ימינה עם אגרופים קפוצים ימינה (עדותה במשטרה מ1/). על דברים אלה אף חוזרת אחותה גב' סיגל עצמון (ר' עדותה במשטרה (מ3/). כן ראה עדות האב (פ7/). אף מעדויותיהם של כל האחיות עולה תמונה דומה פחות או יותר: - חפציבה גוטמן ר203/1/. - ד"ר אנה וינשטיין (פסיכיאטרית), על ששמעה מהאחות הראשית (ר196/1/). - האחות רחל יחיא - ר202,201/1/. - האחות נירה קרת ר206/1/, פ67/. כל התופעות דלעיל הועלו בפני ד"ר ברלין, אשר הוזעק מספר פעמים, על-ידי בני המשפחה והאחות (ר' למשל עדות רחל יחיא ר201/1/) עדות האב (פ7/) ועדות האחות אלה צור (פ100/). כל קריאות העזרה האלה, לא הביאו את ד"ר ברלין, אלא לסור פעמיים, לראות בחטף את החייל ז"ל, וכל שהתרשם לא היה אלא כי "בהתרשמותי - החולה ישן" (פ10/71/). ד"ר ברלין לא טרח כלל לבדוק האם אכן החולה "ישן" או שמא הינו שרוי במצב של אבדן הכרה. במהלך חקירתו של ד"ר ברלין בפני, עולה, כי ד"ר ברלין נכנס אולי כפעמיים לראות את החייל ז"ל. ד"ר ברלין הסתפק בציון, כי המדדים היו תקינים (ר71/). בהמשך הסתבר, כי לא ד"ר ברלין הוא שנטל את המדדים אלא הסתפק במבט חטוף במדדים שהיו רשומים בדף שעל הקיר (פ24/71/ - פ20/72/). לא התרשמתי מעדותו, כי הוא השתהה יותר מאשר פרק זמן קצר. על פי עדותה של האחות אלה צור, כל התנהגותו של ד"ר ברלין היתה כמי שאומר "עזבוני". 64. בהעדר התייחסות מצידו של ד"ר ברלין למצבו של החייל ז"ל, בהצטרף להתנהגותו בשעות הבוקר - יש כדי ללמד על כך שרופא זה טרם הפנים את החובות המוטלות על רופא האחראי על מחלקה. רופא זה מופקד היה על שלומו של החייל ז"ל. המסגרת הנורמטיבית ליחסי רופא - מטופל, הוגדרה לא אחת בפסיקה: "נקודת המוצא העקרונית הינה כי בין רופא למי שמטופל על-ידיו קיימים יחסי "רעות", הרופא הוא "שכן" של המטופל, הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על-ידיו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כל מי שמטופל על ידיו." (ע"א 4025/91 יצחקי צבי נ. ד"ר יעקב קרול, פד"י נ (3) 784, 788). אין ללמוד, כי ד"ר ברלין נהג לפי כללים אלה ובכך הוא התרשל כלפי המנוח. ח. שעות אחר הצהרים והערב: ד"ר חרומוב וד"ר רשף: 65. בשעות אחר הצהרים, בסמוך לחילופי משמרות הרופאים, מחמירות התכווצויותיו של החייל ז"ל. התופעות נראות על-ידי האחיות וכן על-ידי ד"ר חרומוב. ראוי לציין, עוד קודם לביקורו של ד"ר חרומוב, חובר החייל ז"ל למד ריווי חמצן בדם (פלסאוקסימטר) ולחמצן - אשר הותקנו בהוראת האחות, שכן ד"ר ברלין לא ראה צורך בהם. עצם חיבורו של החייל ז"ל למכשירים אלה, מלמד על החומרה, הדחיפות והבהילות בהן ראו האחיות את מצבו של החייל ז"ל - תחושות שלא הגיעו קודם לכן עדי ד"ר ברלין. 66. ד"ר חרומוב מסר על אשר חזה: "ת. אני ראיתי פלסאוקסימטר וראיתי שהוא היה מחובר. ש. מדוע לא לקחו את הערכים ממנו. ת. כאשר הגעתי לחדר הזה הוא דווקא היה הראשון בחדר, ושמתי לב, שמצבו לא תקין, מה ז"א לא תקין, ראיתי שהוא הזיע, ראיתי שיצא לו קצף מהפה, ראיתי את תנועותיו ידיו ואצבעות ידיו, כמו פירכוסים, כאשר כפות ידיו מופנות כלפי חוץ, יכול להיות שאלה תנועות דצ'. קשה לקבוע אם זה דצ' כאשר רואים אדם פעם ראשונה. אי אפשר לומר חד משמעית שזה סימנים המסבירים דצ', אבל מה שכן, כאשר אדם מפרכס אי אפשר למדוד חום, כי אינך מקבל את המדדים האובייקטיבים הנכונים, לכן לא שמתי לב לפלאסאוקסימטר ושמתי לב לעוד דבר שהוא התנשם, לכן אני יודע שיש הפרעות כאלה, ועבורי בדיקה אובייקטיבית יותר לקחת דם מהעורק ולשלוח למעבדה ולקבל ממש מדדים אובייקטיבים תקינים, וזה מה שאני קבלתי. כאשר ראיתי שיש דיספרופורציה בין תוצאות סיטי של בדיקה שבוצעה במהלך היום לבין מה שראיתי כרופא תורן, על סמך הסימנים שראיתי, התקבלה החלטה להזעיק את הנוירולוג הכונן." (פ15-28/30/). אין ספק, כי פעולתו של ד"ר חרומוב היתה ראויה. כנגדה, בולט, שוב חוסר המעש של ד"ר סייפן - אשר לא טרח לסור למיטתו של החייל ז"ל, חרף העובדה שהיה, כעדותו הוא, בקרבת מקום. 67. ועדת ריבקינד גינתה את התנהגותה הכוללת של המחלקה, אשר השיגרה כרסמה בכל רבדיה. התמונה אשר נתגלתה לנגד עיני היתה חמורה בהרבה. לא בשיגרה חזיתי, אלא ברפיון כפיים ומחשבה, חוסר מוטיבציה וסיגול נורמות התנהגות, שאין בהן כדי לעמוד ברמת ההתנהגות הנדרשת מן הרופא הסביר - רופא אשר על כתפיו מוטלת האחריות לדאוג לשלומו, לשלמות גופו ולחייו של החולה, אשר חייו מופקדים בידיו. כל רופאי המחלקה הכירורגית שהוזכרו לעיל (ד"ר סייפן, ד"ר וינר וד"ר ברלין) נתפסו לכלל האבחנה השגויה, ולא היו נכונים לסטות הימנה כהוא זה. איש מהם לא נכון היה להקדיש מחשבה שניה לתופעות המתרחשות לנגד עיניהם, או לאבחנתם - הם, העומדת על יסודות רעועים. 68. אין לייחס את הדברים האמורים אף לגבי ד"ר חרומוב. ד"ר חרומוב, ניצב היה כבר בפני תופעות חמורות בהרבה מאלה שחזו בהן קודמיו, ובנסיבות הענין - החלטתו לזמן נוירולוג - שעה שהמדובר בנזק שנחזה כנזק נוירולוגי - היתה במקומה. על-כן לא אדע מדוע זה צורף ד"ר חרומוב כמשיב. 69. הנוירולוג הכונן, ד"ר רשף, אשר זומן על-ידי ד"ר חרומוב, הגיע לבית החולים תוך פרק זמן סביר. ד"ר רשף ערך להחייל ז"ל בדיקה נוירולוגית מקפת, אשר תועדה על-ידו בפרוט בטופס ההתייעצות (רש62/). אף לד"ר רשף נמסרה האבחנה השגויה, של תסמונת פוסט-טראומטית, ונראה, כי בדיקתו הושפעה מתפיסה שגויה זו. עם זאת, מציין ד"ר רשף בגליון המעקב את ממצאיו, תוך שהוא מציין, עובדה מוטעית, שכפי הנראה נמסרה לו ע"י מאן דהוא מסגל המחלקה, כי לפני שסופר להחייל ז"ל על מות חבריו, היה בהכרה וכי נכנס למצבו לאחר שסופר לו על כך. פרופ' רכס מציין, כי התופעות בהן חזה ד"ר רשף, לא היו ספציפיות דיין כדי לבסס עליהן אבחנה. אף מן הראוי לציין, כי ד"ר רשף לא התייחס לתרופות שקיבל החייל ז"ל ולצנתר האפידורלי, אף גבי דידי, העובדה כי נטען שלא סופר על כך, אין בה כל רבותא, שכן הרשומות הרפואיות עמדו לרשותו, ומהן יכול היה ללמוד על העובדות הרלבנטיות. 70. ד"ר רשף הורה להזריק להחייל וואליום 17.5 מ"ג. לגבי מתן תרופה זו חלוקות הדעות. מחד טוענת ועדת ריבקינד, כי מתן תרופה זו, החמירה את מצבו של החייל ז"ל או ליתר דיוק החמירה את התמונה - "החייל ישן" (עמ' 8). מאידך טוענים ד"ר חנוך וכן פרופ' רכס בחוות דעתו, כי הוואליום מהווה אנטי דוט לפראמין ומהווה את הטיפול המקובל לחולים הסובלים מרגישות יתר לפראמין (ר' חוות דעתו סעיף 4 בעמ' 9). טיפול זה אף מצויין בקטעי הספרות שהעמיד ד"ר רשף לעיוני. לא הובאו בפני כל ראיות, כי המינון של הוואליום, אשר ניתן להחייל ז"ל היה גבוה. פרופ' רכס מפרש את התנהגותו של ד"ר רשף כתקינה בנסיבות הענין, ולנוכח התסמינים הקליניים בהם חזה. ד"ר רשף אף לא הפקיר את החייל ז"ל, ושב לבקרו כעבור שעתיים - פרק זמן סביר. עם שובו, הפכו תנועותיו של החייל ז"ל ספציפיות יותר, באופן שנתפרשו על-ידי ד"ר רשף כתנועות דצרברציה - והמעידות על פגיעה מוחית. ראוי לזכור, כי בעת הבדיקה הראשונה, ניסה ד"ר רשף להפיק תגובות דצרברציה מהחייל ז"ל באמצעות לחיצה על עצם הסטורנום (חזה) אולם הממצא היה שלילי - כך שקשה לקבוע, כי ד"ר רשף טעה באבחנתו הראשונה. מכל מקום, גם אם טעה ד"ר רשף, הרי מדובר בטעות סבירה, בנסיבות הענין. ההלכה המקובלת הינה, כי לא כל טעות באבחנה מצד רופא מהווה רשלנות. (ר' ע"א 323/89 קוהרי נ. מדינת ישראל, פד"י מ"ה (2) 142). 71. לנוכח האמור, לא מצאתי בחומר הראיות, הנוגע לפעולתו של ד"ר רשף, כל דבר שיעיד על התרשלות מצידו. ד"ר רשף דאג לתעד את כל ממצאיו ואבחנותיו ברשומות הרפואיות, וחזר עליהן בפירוט רב בעדויותיו בפני כל הגופים השונים (מכתבו לד"ר ליפשיץ, עדותו במשטרה, עדותו בפני ועדת ריבקינד ומכתבו אליהם, וכן עדותו בפניי). ט. האם מותו של החייל ז"ל נגרם בעבירה: 72. לדאבון הלב, ניסיונותיי לגלות את הגורם למותו של החייל העלו חרס. כפי שהדגשתי בתחילת החלטתי זו, קיימים מספר גורמים אפשריים לפגיעה במוחו של החייל ולהתפתחות האנצפלופתיה האלימה אשר הביאה למותו. כנגד כל התזות שהובאו במהלך החקירה, הועלו נימוקים כבדי משקל, אשר יש בהם כדי להטיל בכל אחת מהן ספק סביר. יש לזכור, כי בתחום המשפט הפלילי עסקינן, ובכגון דא, כל ספק סביר יפעל לזכותו של הנאשם. עצם העובדה, כי יסודה של עבירת גרם המוות ברשלנות זהים ליסודיה של עוולת הרשלנות האזרחית, עדיין אין בה כדי להעביר לתחום הפלילי אף את כללי הראיות המקלים הנוהגים במשפט האזרחי. בעוד שבמשפט האזרחי, די בהסתברות של 51%, כדי להכריע לטובת גירסה זו או אחרת. אין הדבר כך כאשר המדובר במשפט פלילי. אמנם איני שופט היושב במשפט על פי כתב אישום, שהוגש נגד הרופאים המעורבים, אלא רק שופט חוקר, אשר רשאי להסתפק בחומר החקירה הגולמי שבפניו, ולהותיר את ההכרעה לשופט שישב לדין במשפט הפלילי. אולם סבורני, כי בנסיבות אלה שבפני, בהן לא הוכח הגורם ולא הוכח, כי אלמלא מחדליהם של הרופאים, היה נמנע מותו של החייל ז"ל - הרי לא אוכל לבסס על חומר החקירה שאספתי, הוראה למתן צו אישום, בדיוק כפי שפרקליטת המחוז החליטה, בחכמתה, כי רבה, שנתיים לפני, לא להגיש כתב אישום בגין עבירה של גרם מוות ברשלנות. 73. אמנם נכון הדבר, כי בהתנהגותם של ד"ר סייפן, ד"ר וינר וד"ר ברלין היתה משום התרשלות, ואולי אף כך גם היה בהתנהגות המרדים, ד"ר פיאלקוב, אולם כדי שניתן יהא להטיל אחריות בגין רשלנות, לרבות במקרה של תביעה אזרחית בגין עוולת הרשלנות, יש לקבוע קשר סיבתי בין האשם ובין הנזק. כידוע, עוולת הרשלנות דורשת הוספת שלושה מרכיבים: א. הפרת חובה. ב. נזק. ג. קשר סיבתי בין השניים. אין בפני כל ראיה שהיא, כי לו היו פועלים הרופאים לפי אמות המידה הנדרשות, היה בכוחם למנוע את הנזק שנגרם להחייל ז"ל. יש לזכור, כי בהיותו של גורם המוות עלום, הרי גם בחירתה של דרך טיפול זו או אחרת, המבוססת על אבחנה סבירה, בנסיבות הענין, לא היה בה כדי להבטיחני, שמותו של החייל ז"ל היה נמנע. לא מצאתי בדברי המומחים שהעידו בפניי, ואף לא בחוות דעתה של ועדת ריבקינד, כי טיפול זה או אחר היה בהם כדי למנוע את מהלכה של המחלה. אמנם, אם אכן נגרם מותו של החייל כתוצאה מחומרי האלחוש האפידורלי, כשיטתה של ועדת החקירה הצבאית, יתכן והיה במתן תרופת ה- NALOXONE במועד, כדי לעצור את ההדרדרות. אולם לא כך נקבע לגבי שני הגורמים האפשריים האחרים שהועלו כגורמים לאנצפלופתיה אשר הביאה למותו של החייל ז"ל. כך נפסק בע"א 1643/95, יהונתן כהן נ. קופת חולים של ההסתדרות (תקדין 94 (2) 227 בו קבע בית המשפט, כי קיימים מקרים בהם לא ידוע אם הנזק נגרם בעוולה, וכי יש סבירות גבוהה, כי הנזק נגרם "בידי שמיים". לפיכך, על אף התרשלות הגורם הרפואי, לא ניתן לקבוע, כי קיים קשר סיבתי בין הגורם (במקרה ההוא - זיהום) לבין הנזק או חלק ממנו. וכך נפסק אף בפרשת פרופ' אנדל, שם קבע בית המשפט העליון, לגבי אחד האירועים, לגביו יוחסה רשלנות לנאשם: "ואולם, גם אם התרשל אנדל בשלב זה, אין ראיה שלו היה אנדל מגיע לבית החולים בשלב זה, היה לאל ידו להציל את חיי המנוחה. על-פי עדותו של פרופ' טבע, יש להניח, שחייה היו ניצלים לו היו פועלים על-פי הדיווח הנובע מבדיקתו של קליינמן את המנוחה בשעה 19:30 ומסיקים ממנו את המסקנות הנכונות, אך אין כל ראיה שבשעה מאוחרת יותר, ב- 21:30, היה ניתן הדבר, ובפרט שלא ברור, שגם לו היה ממהר אנדל לנסוע לאחר הדיווח, בשעה 21:30, לבית החולים וכעבור זמן קצר היה מחליט שיש לנתח, שאפשרויות ניתוח היו קיימות, על-פי עובדות המקרה. ספק אם היה נמצא בשעה זו צוות לביצוע הניתוח בבית החולים. בנסיבות אלה, אין מקום לקבוע שקיים קשר סיבתי בין רשלנותו של אנדל כשלא חש לבית החולים לאחר השיחה ב21:30- לבין מות המנוחה." (עמ' 294). 74. מבחן נוסף, הפועל כנגד הטלת אחריות למותו של המנוח על שלושת הרופאים שהתרשלו, והעולה גם מהוראת סעיף 21 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, הינו מבחן הצפיות. גם אילו קבעתי, כי המוות נגרם כתוצאה מן הסיבוך הנדיר של IDIOSYNCRASY לפראמין, כקביעתה של ועדת ריבקינד, הרי עדיין אין חולק על כך, כי המדובר בסיבוך נדיר מאין כמותו. כל הרופאים שהעידו בפני, ללא יוצא מן הכלל, לא נתקלו מעודם במקרה של מוות שנגרם כתוצאה מהרעלת פראמין. (ראה דו"ח ועדת ריבקינד עצמה, בעמ' 7; עדותו של פרופ' ריבקינד בעמ' פ8/64/; עדות ד"ר דינה חנוך בעמ' פ5/85/; עדות ד"ר רשף בעמ' פ23/88//; עדות פרופ' רכס בעמ' פ109/ וכן פ114/). אמנם, אין חולקין על כך, כי פראמין כשלעצמו עלול לגרום, במספר קטן של המקרים לנזק, המתבטא בתופעות אקסטרפירמידליות , כגון דיסטוניה, כעולה ממכתבה של הגב' הדס פרידמן מחברת ר.פ.א - יצרנית התרופה (ראה מוצג 54/1). אולם, יש לזכור, כי אין היקפו של נזק צפוי (אך נדיר) זה, זהה להיקפו של הנזק החמור שנגרם במקרה דנן. פרופ' רכס שהעיד בפני, היה נחרץ בקביעתו, כי מעולם לא ראה אדם שנפטר כתוצאה מ- ACUTE DISTONIA {שהינה התוצאה הלא רצויה של מתן הפראמין ובני מינה, כגון הפנרגאן והביאטריל (ר' מכתב חברת רפא - פ25/114/)}. נראה, כי פרט למקרה החריג של הגב' אליזבט סמית, שנפטרה בארצות הברית בשנות ה60-, לא אוזכר אף מקרה מוכח של מוות כתוצאה ממתן תרופות ממשפחת הפראמין או דומיה, כגון הפנרגאן. מקרה דומה, של נזק נדיר, אשר נגרם על-ידי טיפול בזריקת אלחוש דנטלית, נדון בע"א 935/95, פלונית (קטינה) נ. ד"ר קליפורד דניס, תקדין עליון 98 (3) 644. שם קבעו שופטי הרוב, כי הצפיות, המקיימות את דרישת הקשר הסיבתי המשפטי, צריכה להתייחס לסוג הנזק שאירע בפועל, להבדיל מהנזק הספציפי שהתרחש. אך אין דומות "תכונותיו העקריות" של נזק מינורי וחולף, לנזק חמור שאינו הפיך. דרגת החומרה של הנזק שנגרם בפועל, העולה בשיעורה, פי כמה, על דרגת הנזק שהיה צפוי קודם למתן התרופה, היא אשר הופכת את הנזק שנגרם, לנזק מסוג שונה לחלוטין מזה של הנזק שהיה צפוי. ואכן, גם במקרה דנן, לו נגרם הנזק כתוצאה מהרעלת פראמין, כל שהיה צפוי, בגדר הסביר, הוא, כי החולה יסבול מדיסטוניה בת חלוף, ולא נזק רבתי הכרוך בקיפוח חיים. עובדה היא, כי כאמור, איש מן הנחקרים בפני, לרבות המומחים, לא נתקל במקרה של מוות שמקורו בהזרקת פראמין במינון של 10 מ"ג. יפים לכאן המקרים שנאמרו בפסק הדין המנחה, בע"א 280/60, פרדו נ. חפץ-פלדמן, פד"י ט"ו 1974, 1977: "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות." י. סוף דבר: 75. כפי שקבעתי בהחלטה זו, היתה התרשלות במעשיהם או במחדליהם של המשיבים: ד"ר סייפן, ד"ר וינר וד"ר י. ברלין. אולם בהעדר מידע לגבי גורם המוות וכתוצאה מכך לגבי דרך הטיפול הנכונה, אשר היה מן הראוי לנקוט בה, אין כל דרך לקבוע, כדי מידת ההסתברות הדרושה במשפט פלילי, כי מותו של החייל ז"ל נגרם, או ליתר דיוק - לא נמנע, עקב מחדליהם הרשלנים של מי מבין המשיבים. יתכן, כי נעברו כאן עבירות אחרות כגון עבירות בניגוד לסעיפים 322, 325, 337 או 338 לחוק העונשין, אולם עבירות אלה אינן שייכות למסגרת הדיון הנוכחית, ולא אתייחס אליהן. 76. גם אם טעו הרופאים ד"ר חנוך וד"ר רשף במה מבין מעשיהם, ואיני קובע, כי אכן טעו הם, הרי קביעתה של טעות זו הינה חכמה שלאחר מעשה. רופא בשר ודם עלול לטעות ולא כל טעות מהווה רשלנות (ר' פס"ד פרדו נ. חפץ פלדמן לעיל). 77. לא מצאתי כל רשלנות או התרשלות בהתנהגותם של ד"ר נועם בנימין, ד"ר חרומוב וד"ר קולטון. 78. לנוכח כל האמור, אין באפשרותי לקבוע, כי מותו של החייל ז"ל נגרם בעבירה, בניגוד להוראת סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז1977-. 79. אין ספק, כי מותו של החייל ז"ל לא נגרם כתוצאה מפגיעתו בתאונת הדרכים שאירעה בשחר יום 2.7.95. החייל ז"ל הגיע לבית החולים, כאשר מצבו הרפואי סביר יחסית וסיכוייו לשרוד גדולים. במהלך היממה הראשונה לשהותו בבית החולים, ניתן להחייל ז"ל טיפול כלשהוא, או הוזרק לגופו חומר אשר גרם, בסופו של דבר, למותו. החייל ז"ל נפטר כתוצאה מאנצפלופתיה - (ENCEPHALOPATHY). הגורם למחלה זו נותר עלום, כאשר מחומר הראיות ניתן להצביע על אחד מבין שלושה גורמים אפשריים: א. IDIOSYNCRASY לפראמין, אשר גרמה לחסימת דרכי אוויר עליונות ול- ANOXIC ENCEPHALOPATHY, כדעתה של ועדת ריבקינד ופרופ' היס. ב. הרעלה ממקור בלתי ידוע, או מן המזרק האפידורלי, אשר גרמה להחייל ל- TOXIC ENCEPHALOPATHY, כדעתו של פרופ' רכס. ג. HIPOXIC ENCEPHALOPATHY עם הופעה מאוחרת של בצקת מוחית, שמקורה באלחוש האפידורלי, כקביעת ועדת החקירה הצבאית, ופרופ' היס. 80. ולעת סיום אוסיף קמצוץ נופך משלי: שהדי במרומים, כי לא חסכתי עיתותי ואוני, בנסיון לפתור את החידה המייסרת את נפשם של הוריו ואחיותיו של החייל ז"ל. ליבי דואב על כך, כי מאמצי העלו חרס. ובעודי כותב שורות אלה, צפות לנגד עיני מילותיו של המשורר: "אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כרחי יודע כי אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו." (מתוך אל מלא רחמים, יהודה עמיחי, "שירים 1948-1962" בהוצאת שוקן) על כורחי, ניסיתי לפתור החידה, אולם יודע אנוכי, כי לו היו הרחמים בעולם, יתכן ולא היה עליי להתמודד עם חידה זו. ניתן היום י' באב תש"ס, 11 באוגוסט 2000 במעמד המבקש ועו"ד בכר, עו"ד ברזני בשם המשיבים 1 ו - 2 , ד"ר בלונדהיים סגנית מנהלת בית החולים העמק, עו"ד חדוה לוין באת כוח המשיבים 9-10 ובשמו של עו"ד קייזמן בא כוח משיבים 4-8. ניתוחרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתמקרי מוותרשלנות