אי גילוי מום גנטי - בדיקת מי שפיר

פסק דין לפני תביעת קטינה והוריה, אשר נטען כי כתוצאה מרשלנות רפואית המיוחסת לנתבעים בביצוע בדיקת מי שפיר ואי גילוי מום גנטי, נגרמה לה נכות בשיעור 100%. האם העדר פרוט סיבת הפנייה לביצוע הבדיקה וגיל הנבדקת, מטילים אחריות על הרופא השולח או על המעבדה? האם ניתן לגלות את המום הגנטי הנדון בביצוע "בדיקה שגרתית"? אלה השאלות המרכזיות בתיק זה. רקע כללי 1. תובעת מס' 1 (להלן: "הקטינה") נולדה בשלהי 1993 לאם ילידת 1967, בת 26 בעת הריונה. (להלן: 'תובעת 2 או: 'האם' ). היה זה הריון שני לאחר טיפולי פוריות. הריון ראשון הסתיים בהפלה טבעית. האם היתה במעקב הריון בתחנה לבריאות המשפחה ואצל רופא נשים בקופת חולים מכבי. בשבוע 21 להריונה ביצעה סקירת מערכות במרפאה פרטית בבאר שבע. בשל הימצאותן של שתי צ'יסטות בקרניים הקדמיות במוח העובר, הומלץ לאם על ביצוע בדיקת מי שפיר, באופן פרטי, במכון "מדיקל סנטר באר שבע". הנוזל שנשאב בדיקור נשלח ליחידה הגנטית של בית החולים מאיר (נתבע 2) שם בוצעה הבדיקה המעבדתית. בחודש ספטמבר 93 נשלחה התשובה לרופא השולח ולאם, ובסופה המסקנה: "בבדיקה שבוצעה בתאים מתרבית מי שפיר לא נמצאו סטיות כרומוזומליות". לאחר יומיים נעשתה לאם סקירת מערכות נוספת שתוצאותיה היו תקינות. כשבוע לאחר מכן, בשבוע 39 להריון, הגיעה האם לבית החולים סורוקה, שם הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי עקב חוסר התקדמות בלידה ומצוקה עוברית. מהלך הניתוח והלידה היו תקינים. 2. את הארועים לאחר הלידה מתארים התובעים, כדלקמן: עם לידתה נמצא אצל הקטינה, בין היתר, דיסמורפיזם בפניה, שהתבטא, בין היתר, במפתח עיניים צר, לסת עליונה בולטת, קושי בפתיחת הפה עם חיוך נמוך, אצבעות ידיים ורגליים ארוכות, ועוד. הקטינה סבלה ממצוקה נשימתית, שנבעה מהיצרות קדמית באף, ובשל כך שוחררה מבית החולים, רק לאחר יותר משבועיים, ביום 16.1.94. כמו כן, במהלך ימי חייה הראשונים התקשתה הקטינה לספוג מזון ונזקקה לעירוי נוזלים, נצפתה בעיה בעיניה ועוד פגמים ומומים שונים. בהמשך נמצא כי הקטינה לוקה בפיגור שכלי והתפתחותי חמור ונזקקת להזנה באמצעות צינור ישיר לקיבתה. שבועיים לאחר שחרורה של הקטינה מהאשפוז הראשון, אושפזה היא בשנית במחלקת ילודים ופגים בבי"ח סורוקה בשל מצוקה נשימתית קשה. במהלך אשפוז זה, שנמשך כחודשיים, נערך בירור גנטי שבמהלכו אובחן כי הקטינה סובלת מליקוי -כרומוזומלי, לפיו על הזרוע הקצרה של כרומוזום 9 קיים מקטע עודף ששייך לזרוע הקטנה של כרומוזום 4, ומקורו של ליקוי, הנקרא טריזומיה חלקית של כרמוזום 4, הוא בטרנסלוקציה מאוזנת של כרומוזומים 4 ו-9 אצל אביה. במכתב שנשלח למשפחה מאת פרופ' רבקה כרמי, מנהלת היחידה לגנטיקה קלינית בבי"ח סורוקה, נאמר כי הגורם למומי הקטינה הינו עודף החומר הגנטי השייך לכרומוזום 4, המצוי על כרומוזום 9. בנוסף, הומלץ להורים לערוך בדיקת כרומוזומים של העובר בכל ההריונות בעתיד, ואכן הריונות נוספים שעברה התובעת 2 נסתיימו בהפלה יזומה בשל אבחנה של ליקוי כרומוזומלי אצל העובר, והריונות נוספים הסתיימו בלידת ילדים בריאים לאחר בדיקת כרומוזומים תקינה. גירסת התובעים 3. במגמה להראות שניתן היה לגלות את המום הגנטי הנדון, ולהוכיח רשלנות מצד הנתבעים, מציינים התובעים, כדלקמן: "במהלך הריונות נוספים לאחר לידתה של התובעת, עברה האם בדיקות מי שפיר ובהם זוהה הפגם. בעקבות זיהוי זה ביצעה האם הפלות. בהריונות נוספים אובחן כי לא קיים פגם ואכן האם ילדה ילדים בריאים נוספים". (סיכומי התובעים ע' 3) הנקודות המרכזיות העומדות ביסוד עוולת הרשלנות, לשיטת התובעים, היו כדלקמן: "על הנתבעים היה לדעת מהי סיבת ההפניה של האם לביצועה של בדיקת מי השפיר - לאור ההפלה המוקדמת שעברה האם והממצא בבדיקת האולטראסאונד המחשיד לבעיה גנטית. לו היו טורחים לברר את סיבת ההפניה אזי, גם לשיטתם, אופי התייחסות המעבדה לבדיקה כמו גם היקפה היה שונה בתכלית ולטענת התובעים דבר זה היה מביא ללא כל ספק לאיבחון המום הגנטי. לא יתכן לבצע בדיקת מי שפיר מבלי לברר מה היתה האינדיקציה לביצוע הבדיקה. הנתבעים, אף שידעו על הליכים משפטיים צפויים, העלימו/השמידו במזיד את הראיות הטובות ביותר שהיו בידם לאיבחון המום הגנטי - הסליידים המקוריים הושמדו כמו גם הנגטיבים המקוריים. בדיקת מי שפיר של האם חרגה מהסטנדרט הרגיל ונעשתה תוך "עיגול פינות" באופן שפגע בסיכוי לאבחן את המום הגנטי. גם ללא ידיעת הנתונים המיוחדים של האם, וגם על פי הצילומים הגרועים הקיימים, ניתן וצריך היה לאבחן את המום הגנטי (כפי שאובחן המום בבדיקה הראשונה והיחידה שבוצעה בבית החולים "סורוקה" לאחר לידתה של התובעת בבדיקה בסיסית ברזולוציה רגילה כפי שבוצעה על ידי הנתבעים)." (סיכומי התובעים, ע' 3) להוכחת הרשלנות צירפו התובעים חוות דעת מומחה מטעם פרופ' משה פרידמן המתמחה בגנטיקה רפואית, אשר בחוות דעתו מיום 30.7.00, מגיע למסקנה הבאה: "לדעתי, האבחנה הוחמצה במקרה זה, מכיוון שהטיפול בדגימה נעשה תוך "קיצור פינות" ואי עמידה בסטנדרטים מקובלים. בנוסף, לא רק שלא ניתנה תשומת לב ראויה לממצא שניתן היה לראותו בחומר שעמד לרשות המעבדה, אלא הוא פורש בטעות כ"חפיפה". לאור הספק המשתקף מהערות הבודקת ובמיוחד אם היא באמת סברה (כפי שכתבה) שהייתה חפיפה של כרומוסום 9 בשני התנאים ששימשו להכנת הקריוטיפ, היה צורך להכין קריוטיפ נוסף באיכות אופטימלית, ולהגדיל את מספר התנאים שנספרו. מכיוון שהפגם היה קיים גם בדגימה שנבדקה, אין בלבי ספק שניתן היה לגלותו גם במהלך ההריון, כפי שאכן נעשה לאחר הלידה, ובשני הריונות נוספים אחר כך". כן בפי התובעים טענות נוספות שבחלקן נדון להלן. גרסת הנתבעים 4. הקטינה לוקה בפגם כורמוזומלי נדיר בו קיימת תוספת בכרומוזום 9 שמקורה בכרומוזום 4 של אביה. בכרומוזומים של אביה (תובע 3) קיימת החלפת מקום בין 2 מקטעים באופן הבא: המחצית המרוחקת של הזרוע הקצרה של הכרומוזום 9 עברה שיחלוף (החלפת מקום) עם המחצית המרוחקת של הזרוע הקצרה של כרומוזום 4. לאב עצמו אין חסר או עודף של חומר גנטי, ולכן אין לו בעיה רפואית, אך הוא נושא שינויי מקום של המקטעים הללו (המצב אצל האבא נקרא "טרנסלוקציה מאוזנת") (חוו"ד ראשונה פרופ' שוחט, נ/2, עמ' 4). בניגוד למצב של אביה של הקטינה, אצלו קיימת טרנסלוקציה מאוזנת, אצלה אין איזון - כרומוזום 4 אצלה תקין ואילו כרומוזום 9 "משוחלף" וקיימת בו תוספת מזערית. משמעות הדבר היא שמחד גיסא שיש לה עודף של המחצית המרוחקת של זרוע קצרה של כרומוזום 4, ומאידך גיסא, חוסר של חלק מזרוע קצרה של כרומוזום 9. כלומר יש לקטינה "טרנסלוקציה לא מאוזנת". מצב זה הוא שיוצר את המומים מהם היא סובלת. התוספת הקיימת בכרומוזום 9 של התובעת הינה תוספת קטנה מאוד (גם לדידו של פרופ' פרידמן, עמ' 2 לחוו"ד). הזרוע הקצרה המשוחלפת של כרומוזום 9 נשארה במבנה די דומה לצורה הרגילה של כרומוזום 9 התקין (חוו"ד הראשונה של פרופ' שוחט). המום הספציפי בו היא לוקה, הינו מום נדיר, וככלל המומים בהם קיים שחלוף של חלקי כרומוזומים הינו נדיר ומגיע לסדר גודל של כ-01:20,000 (עמ' 63 לפרוט'). הנתבעים הגישו לנושא הגנטי חוות דעת מומחה מטעם פרופ' שוחט, וכן העידה מטעמם, מנהלת המעבדה פרופ' ע' עמיאל. בהמשך נדון בטענות הפרטניות של הנתבעים. דיון השאלה הראשונה שבה נדון, הינה איזו בדיקה היתה אמורה להתבצע על ידי הנתבעים? שלב טרום הבדיקה הגנטית 5. אין מחלוקת בין הצדדים שפרופ' מייזנר שערך לאם בדיקת על-קול (US), בה נמצא ממצא של ציסטות בפלקסוס הכורואידלי במח העובר, החליט כי ממצא זה מעלה את הסיכון הסטטיסטי לתסמונת כרומוזומלית, המליץ לערוך בדיקת מי שפיר. בכך רואים הנתבעים רפואה במיטבה. פרופ' מייזנר צייד את האם בהפניה לביה"ח מאיר לצורך ביצוע הבדיקה. בישיבת בית המשפט מיום 23.3.04 הוגש כמוצג ת/1 העתק התיק בבית חולים מאיר, שבו נעשתה הבדיקה הכרומוזומלית. דף מס' 7 בת/1 הינו "הסכם לניקור שק השפיר ובדיקות לשם אבחון טרום לידתי", עליו חתומה האם ופרופ' מייזנר. כותרת דפים מס' 9-8 הינה "גיליון מידע לבדיקת העובר", מטעם בית החולים א.ג.מ והחתום ע"י פרופ' מייזנר, מיום 21.9.93. זהו מן הסתם טופס ההפניה לביה"ח מאיר ליחידה הגנטית (להלן: "המעבדה"). עיון בדף 8 מלמד, שבחלקו העליון, מתחת לכותרת, נכתב "לא למילוי" ובתוך מסגרת זו ישנם פרטים להשלמה. עושה רושם שחלק זה אמור להיות ממולא על ידי המעבדה. בין כך ובין אחרת, יש חשיבות לחלק זה לאור הפרטים שבו, כפי שנראה בטבלה להלן: לא למילוי תאריך הפניה _________ מקבל הפניה _________ מס' 2P __________ הבעיה __________ מס' מב __________ המפנה ______________ טל' _______________ מס' A/V _________ תאריך בדיקה _________ תאריך יעוץ __________ מס' גנטיקה _______ כל החלק העליון הנ"ל נותר ריק! מתחת לכותרת זו יש רשימה של פרטים שונים לגבי האם והבעל, וכן שאלות ותשובות, כגון האם הם קרובים?; האם נבדקו לעניין טיי-זקס? (התשובה: לא) והאם נבדקו לתלסמיה כן/לא (ריק). כמו כן פרטים על סוג דם, וסת אחרון וסדירות, תאריך U.S אחרון (29.8.93), גיל ההריון (21) והאם הוא [ההריון - י.ש.] רב-עוברי (לא). בדף מס' 9 ישנם פרטים נוספים לגבי לקיחת תרופות, מספר הפלות (1) ובין היתר שתי שאלות ותשובות נוספות, הנחוצות לענייננו: 1. "הייתם בייעוץ גנטי? - לא." 2. "האם יש מחלות פיגור או מומים בבני משפחה? - לא." כמו כן, גם הסעיף: "רשמו הערותיכם", נשאר ריק. דף מס' 10 הינו "דו"ח ביצוע בדיקת מי שפיר" אף הוא חתום בידי פרופ' מייזנר. דף מס' 1 (מאוחר מבחינה כרונולוגית), הינו מכתב מיום 21.9.93 המופנה לפרופ' מייזנר לגבי תוצאות הבדיקה ביחידה הגנטית בבי"ח מאיר, חתום ע"י ד"ר עליזה עמיאל, ובו נאמר כך: "בתאריך 01/09/93 בוצעה למור יוסף אסתר בדיקת מי-שפיר לצורך אבחון כרומוזומלי. סיבת ההפניה לבדיקה: _______. [כך במקור - י.ש.] המספר השכיח של הכרומוזומים בספירת 10 מטפזות היה: 46 בבדיקה מפורטת של הכרומוזומים נמצא קריוטיפ: XX, 46 נקבה (תקין)." דף מס' 2 הינו מכתב המופנה לתובעת 2, בדבר תוצאות הבדיקה, ובו נאמר: "הננו שמחים למסור לך את תוצאות הבדיקה הטרום לידתית שביצעת. בדיקה שבוצעה בתאים מתרבית מי-שפיר לא נמצאו סטיות כרומוזומליות. כפי שהוסבר לך ביעוץ הגנטי, תוצאות הבדיקה מתייחסות אך ורק לאותם המומים שאליו בוצעה הבדיקה. תוצאות אלה אינן מבטיחות שהולד יהיה ללא מומים מולדים ו/או פי שכלי. מין הילוד - נקבה נודה לך אם תעדכני אותנו בבוא העת על מהלך ההריון ותוצאות הלידה. הננו מאחלים לך הצלחה בהמשך לך ולמשפחתך". (דף 2, נושא תאריך: 21.9.93). 6. הנה כי כן, ברור ביותר כי היחידה הגנטית - המעבדה, קיבלה את נוזל מי השפיר, ואת ההפניה לבדיקה ללא פרטים בדבר גיל הנבדקת וסיבת ההפניה, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. אין גם מחלוקת כי בשני הפרטים, דהיינו בדבר מחלות, פיגור או מומים בבני משפחה, וכן היות ההורים בייעוץ גנטי, שהתשובות הרשומות בטופס לגביהם הינן "לא". נציין כבר עתה, כי התשובה שנשלחה לגב' מור-יוסף, הינה "סטנדרטית", שכן ברור כי המילים: "כפי שהוסבר לך בייעוץ הגנטי",אין להן בסיס. חשיבות ידיעת הסיבה לביצוע בדיקת מי השפיר 7. הצדדים התייחסו לסוגיה זו בסיכומיהם, תוך ציטוט מתוך עדותה של פרופ' עמיאל, אשר נשאלה וענתה: "ש. חשוב לכם לדעת כשאתם מקבלים את הבדיקה מה סיבת ההפניה? ת. חשוב לנו מאוד ואנו מאוד מתייחסים אליה. יש לנו נוהלים מיוחדים לגבי בדיקת מי שפיר. למשל יש לנו הנחיות שבמידה ויש עיבוי בעורף אנחנו מגדילים את מדגם התאים שנסרקים במיקרוסקופ וגם במחשב מ 10 לפחות ל 10 (בפרוטוקול נפלה טעות - צריך היה להיות 'לפחות ל-20', כפי שמופיע גם בהמשך העדות) מכיוון שיכולה להיות פה תופעה שנקראת מוזאייקה שחלק מהתאים תקינים וחלק אינם תקינים ככל שאגדיל את המדגם הסיכוי למצוא, אם במידה ומשהו לא תקין, הסיכוי שלי למצוא עולה ככל שאני מגדילה את מדגם התאים הנסרקים..." (פרו' ע' 160. התוספת - של ב"כ התובעים) (סיכומי התובעים, 4). ובהמשך: "... כאשר יש ממצאים נוספים של אולטרסאונד שבגללה מגיעה הבדיקה, איך אתם פועלים באופן שונה מהבדיקות הרגילות? ת. אנחנו מוסיפים מושבות של מי שפיר. מגדילים את המדגם. מנסים מינימום 20 אם ניתן אף יותר. בדרך כלל במי שפיר אנו מוגבלים למספר התאים... ש. ציסטות במקלעת כל הדם הכורואידית זה ממצא אולטרסוני פתולוגי? ת. זה ממצא שעד כמה שאני יודעת יש לו קשר לטריזומיה 18. בכל מקרה כמו שאמרתי קודם של חשד למום כרומוזומלי ידוע אנו מגדילים את המדגם לפחות - 2 מושבות, מנסים במידה וזה אפשרי מבחינת כמות התאים שישנם..." (סיכומי התובעים, 4). ולענין מידע על הפלות, מעידה פרופ' עמיאל: "... האם אינפורמציה על כך שלאשה בהריון שבדיקות מי השפיר שלה מובאות לפניך, היתה הפלה או לא היתה הפלה זו אינפורמציה שחשוב לך לדעת? ת. כן. מאוד. במקרים של 2 ויותר הפלות, אנו גם מנסים להגדיל את המדגם מנסים לחפש את המומים המבניים ולא את המספרים ואנו מאוד מתייחסים לנושא ההפלות...". (פרו' עמ' 163). גם המומחים שהעידו בתיק זה התייחסו לסוגיה. פרופ' שוחט, מטעם הנתבעים, מציין בחוות דעתו: "... בבדיקת על קול נמצא ממצא של ציסטות בפלקסוס הכורואידלי במוח העובר. אף שיש מחלוקת אם הממצא מעלה מעט את הסיכון הסטטיסטי לתסמונת כורמוסומליות... הופנתה האם לביצוע דיקור מי שפיר...". ובהמשך: "...כרומוסום 9 המשוחלף דומה במקרה הנידון מאוד במבנהו לכרומוסום 9 התקין עד כי דרושה רזולוציה גבוהה מאוד, ובמיוחד הסתכלות על הרבה מאוד תאים בכדי לאתרה...". (ההדגשה - אינה במקור) ובעדותו, ציין פרופ' שוחט: "והיום אם יביאו לי את המקרה ואני אעשה מי שפיר אני אדע להסתכל ולהגיד אם זה תקין או לא, אבל בבדיקה רוטינית היא מתפספסת מפני שאנחנו לא עושים מספיק צילומים ואנחנו לא מספיק ערים ואנחנו לא שמים את תשומת הלב לראות את הקצה של התמונה את הפינה של התמונה שהיא זזה בחדר רק אם אתה מסתכל לשם...". (פרו' עמ' 62). מכאן מבקש ב"כ התובעים להסיק שצירוף עדויות אלה מלמד כי אילו היו יודעים על הממצא מבדיקת ה- U.S ומרחיבים את הבדיקה, הרי שהיו מגלים את הפגם. לענין מסקנה זו נשוב בהמשך. חשיבות ידיעת גיל האם (בת 26). 8. כאמור גם פרט זה לא הובא לידיעת המעבדה. אין מחלוקת בין הצדדים כי לגיל האם יש חשיבות לענין בדיקת מי שפיר. אין חולק על כך שבדרך כלל נעשית בדיקה זו לנשים בגיל 35 ומעלה, לאור הסיכונים הכרוכים בבדיקה זו, או אז עלות הבדיקה מכוסה על ידי קופת החולים. (ראו תקנה 3 לתקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר), תש"ם-1980). הידיעה על גילה של האם בעת בדיקת המעבדה, אמור להבהיר לבורר במה להתמקד בבדיקתו, ולמצער, להביא את הבודק לברר את הסיבה לכך, או לקבל פרטים נוספים או לשוחח עם השולח (פרופ' מייזנר במקרה דנן) ולברר עימו מה הסיבה שלדעתו היה צורך בבדיקה, על מנת להתמקד במום מסוים. ידיעת הממצא שנתגלה באולטרה סאונד. 9. כאמור, הממצא בדבר הציסטות הוא שהביא את פרופ' מייזנר להציע לאם ביצוע הבדיקה, וב"כ הנתבעים, כאמור לעיל, רואה בכך "רפואה במיטבה", ואולם אף ממצא זה לא הובא לידיעת המעבדה. פרופ' פרידמן מתייחס לכך כדלקמן: "... נכון שהיום הממצא הזה שהיה באולטרסאונד נחשב לממצא די זניח, אבל זה לא היו פני הדברים בשנת 93. זה היה די סמוך למאמרים שהופיעו שקשרו את הממצא הזה לליקוי כרומוזומי וזאת היתה הסיבה שעשו את הבדיקה מלכתחילה. זאת אומרת הבדיקה הזאת נעשתה מלכתחילה כדי לחפש ליקוי כרומוזומי...". ופרופ' שוחט, בחוות דעתו, מציין: "בבדיקת על קול נמצא ממצא של ציסטות בפלקסוס הכורואידלי במוח העובר. אף שיש מחלוקת אם הממצא מעלה מעט את הסיכון הסטטיסטי לתסמונת כרומוסומליות ואף שאינו מהווה אינדיקציה רפואית לביצוע דיקור מי שפיר הופנתה האם לביצוע בדיקת מי שפיר...". לענין חשיבות גיל הנבדקת וסיבת ההפניה, נשאלה פרופ' עמיאל, וכך ענתה: "ש... האם את בתוך התיק שנמצא כרגע אצלך, המקורי, את יכולה להגיד לנו מה היתה סיבת ההפניה לבדיקה. אם אני מסתכל על מסמך מס' 7 לתצהירך , בתשובה לפרופ' מייזנר כתוב שסיבת ההפניה לבדיקה: לא רשום. האם לך רשום מה היתה סיבת ההפניה לבדיקה? ת. מה שאני כרגע רואה שחסר לי... כשמגיעה אלינו בדיקת מי שפיר היא מגיעה עם התאריך. במידה והאישה זכאית לפי הנחיות משרד הבריאות לבדיקת מי שפיר, זה בדרך כלל בגלל הגיל. בשנת 93 לפי זכרוני זה היה עד גיל 37 ולא 35 כפי שמקובל היום. את הדף עם הפרטים ששם כתובה הסיבה אני לא רואה כרגע בתיק המקורי ואני לא יודעת, אחרי כל הידיים שהתיק הזה עבר, איפה הוא נמצא. אם אתה שואל אותי אז הסיבה הנראית לעין שהנשים עושות את הבדיקה זה גיל האישה. אין לי כרגע פה את הדף אני מניחה... אם היתה בעיה במשפחה והיא לא נאמרה אז היה או גיל האישה או משהו בחלבון עוברי שלא היה תקין. ש. יכולה להיות גם סיבה של איזשהו ממצא באולטרסאונד? ת. גם יכול להיות. אבל לגבי הזכאות שלו זה לא בהכרח.. יש בעיות עם הזכאות של מומים באולטרסאונד...". (עמ' 159-160 לפרוטוקול). לאור דברים אלה ניתנה החלטה באותו דיון, בזו הלשון: "החלטה- כמבוקש. פרופ' עמיאל תמציא גם לבית המשפט את התיעוד שיש לה לגבי התאריך שבו החומר הגיע אליהם בפועל, ומה סיבת ההפניה ככל שמצוי בידיה" (עמ' 165). 10. פרופ' עמיאל לא המציאה מסמך כלשהו, או תשובה כלשהי, לאחר ישיבת בית המשפט מיום 14.2.05, אולם בתשובה לבקשה לתיקון כתב התביעה (שנדון בה להלן) צורף לתגובה גם תצהיר חתום על ידי פרופ' עמיאל מיום 5.7.05, בו היא מצהירה, בין היתר, כדלקמן: "התייחסותי למשקל שיש לייחס לממצא אולטרסאונד כפי שהיה לתובעת היה לגבי טריזומה 18 (עמ' 163 לפרוטוקול) - וטריזומה זו אינה נשוא התביעה" (סעיף ג לתצהירה). וכן: "עוד אבקש לציין כי השאלה שנשאלה בדבר מומים בעל-קול, כי במקרה של מומים מסויימים בעל קול אנו מגדילים (בשנתיים האחרונות) את מדגם התאים שנסרק בעיקר בגלל חשש למומים כרומוזומלים מספריים או מוזאיקה שלהם (חלק מהתאים תקינים וחלק מראים שינוי כרומוזומלי אחיד בכל התאים שיש השינוי)". (ההדגשה - אינה במקור). הנתבעים טוענים ומדגישים, כי בדיקת מי השפיר בוצעה כ'בדיקה שגרתית'. עוד טוענים הנתבעים, בסיכומיהם, כדלקמן: "הממצא של המום במוח העובר אינו מעורר חשד ספיציפי, ועל כן הבדיקה הינה שגרתית" (שם, 8 פסקה ג'). אינני מקבל עמדה זו. שכן, כפי שעולה מן האמור לעיל, המעבדה לא ידעה על קיום הציסטות, ולא ידעה דבר וחצי דבר על סיבת ההפניה, לפיכך לא ניתן להסיק, דווקא מכך, על היותה "שגרתית". כן אני קובע כממצא עובדתי, שלא זו בלבד שהמעבדה לא קיבלה פרטים לגבי סיבת ההפניה, אלא אף לא ביקשה פרטים. 11. גם אם נקבל את הפרקטיקה שבאין פרטים, או הפניית תשומת לב המעבדה לביצוע הבדיקה לכיוון מסויים, אזי הבדיקה שנעשית הינה שגרתית, שבה השאלה אם יש בכך כדי לפתור את הנתבעת 2 מלוודא את הסיבה? ייתכן שהעמימות בהפניה של פרופ' מייזנר למעבדה של פרופ' עמיאל נבעה מן הרצון לחסוך למטופלת את התשלום עבור הבדיקה, לאור היותה רק בת 26. אולם תהא הסיבה אשר תהא, מן הראוי שפרקטיקה זו, ככל שקיימת, תחלוף מן העולם, שכן מדובר בחיי אדם, והתוצאות עלולות להיות טרגיות, והדבר הינו בבחינת 'יצא שכרו בהפסדו'. סיבת הבדיקה הינה הדבר הבסיסי ביותר, ואף דבר המובן מאליו בכל בדיקה רפואית או מקצועית בכל תחום. היא היא הראשית. אף במוצג נ/1, המהווה קובץ "הנחיות למעבדות המבצעות בדיקות ציטוגניות" (עידכון מס' 3 לנוהל קודם) שתחולתו מ- 1.10.99, ישנה התייחסויות באילו מקרים ניתן להסתפק במס' מסוים של מטפזות, כגון במקרה של אישור או שלילת שינוי כרומוזולי משפחתי (טרנסלוקציה משפחתית), או לאישור אבחנה קלינית של טריזומיה, או בדיקה ציטוגנית של בני זוג באינדיקציה של הפלות חוזרות או חוסר פוריות, או התייחסות ספיציפית לבדיקת מי שפיר, ללמדך על חשיבות מתן הסבר על סיבת ההפנייה. הכיצד, אפוא, תדע המעבדה האם יש לשים דגש בבדיקה מפורטת יותר אם לאו? 12. ודוק, לאחר הלידה משנתגלתה הבעיה נעשתה בדיקה חוזרת (רוויזיה), בה נלקחו 20 דגימות. גם אם נצא מן ההנחה כי המעבדה ראתה את הבדיקה המקורית כשגרתית, ושללה מומים אופיינים לגיל 35 (כגון תסמונת דאון) או טריזומה 18, כנזכר, הרי שבעת הכנת מכתב התשובה של התוצאות (דף מס' 1 בת/1), המעבדה אמורה לציין, כפי שצוטט לעיל מתוך מכתבה של פרופ' עמיאל: "סיבת ההפניה לבדיקה: ___." רובריקה זו נשארה, כאמור לעיל, יתומה. לטענת הנתבעים, גם פרופ' פרידמן התייחס לבדיקה כאל בדיקה שגרתית, ובשלילת דבריו אלה, לדעת הנתבעים, יהא בכך משום הרחבת חזית. ייאמר כי, ב"כ הנתבעים עצמם מציינים בסעיף 4ז' לסיכומיהם כדלקמן: "בעדותו [של פרופ' פרידמן - י.ש.] אמר כי הבדיקות שנעשות הן נגזרות מהאינדיקציה לבדיקה. זאת אומרת שאם האינדיקציה למשל היא רק גיל האשה אז הבדיקות יהיו מכוונות לכיוון מסוים. מאידך אם נולד להם כבר ילד קודם עם מחלה גנטית כלשהי אז הבדיקות תהיינה מכוונות למחלה הספציפית שאותה אנחנו מחפשים... אז אם היה לנו סיפור משפחתי ברור... ברמה שהיתה גורמת לבודק לחשוב שזה יכול להשליך על ההריון הזה, אז ברור שהבדיקה היתה יותר ממוקדת מכיוון נתון. כשהדבר הזה לא היה אז הבדיקה נכללה בבדיקות שגרה". (עמ' 18 לפרוטוקול). אכן הדברים מדברים בעד עצמם, ויש בהם כדי לסייע לגירסת הנתבעים. 13. בכתב התביעה, בתאור עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעים, נאמר: "...שנהגו כפי שמוסד סביר וזהיר המפעיל מעבדות גנטיות ועורך בדיקות מי שפיר לא היה נוהג בנסיבות העניין ולאו שלא נהגו כפי שמוסד סביר וזהיר כנ"ל היה נוהג בנסיבות העניין" (סעיף 19 יז'). המענה לכך בכתב ההגנה, היה סטנדרטי: "הנתבעים מכחישים את האמור בסעיף 19 לכתב התביעה על כל סעיפי המשנה שבו" (סעיף 15 לכתב ההגנה). גם מתשובת הנתבעים לסעיף 5 לכתב התביעה, שם נאמר כי בשל הימצאותן של שתי הציסטות הנ"ל הומלץ על בדיקת מי שפיר, נאמר ע"י הנתבעים: "הבדיקה בוצעה ברמה גבוהה ועל פי הסטנדרטים הרפואיים המקובלים ולאו הסבירים כפי שהיו נהוגים באותה עת ועל בסיס היכולות הרפואיות ו/או על בסיס המידע הרפואי כפי שהיה בפני הנתבעים בזמן ביצוע הבדיקה" (סעיף 5ב לכתב ההגנה) (ההדגשה - אינה במקור). כן מוסיף ב"כ התובעים בסיכומיו ומציין, כי הנתבעים לא ביקשו פרטים נוספים לענין סעיף 19 הנ"ל. הבקשה להוספת נתבעים נוספים לאחר מתן עדותה של פרופ' עמיאל, הגישו התובעים ביום 14.6.05, בקשה לתיקון כתב התביעה והוספת נתבעים נוספים, (בש"א 2106/05). הבקשה נסמכה על כך שפרופ' עמיאל העידה כי לא ידעה את סיבת ההפניה של האם, וכי ישנה חשיבות עליונה לידיעה זו, תוך ציטוט קטעים מן הפרוטוקול, שהובאו בדיון זה לעיל. לפיכך, ביקשו התובעים לצרף כנתבעים נוספים את פרופ' מייזנר ואת חברת הביטוח שלו M.C.I , בנמקם: "התובעים יטענו בכתב התביעה המתקן המצורף בזה, כי פרופ' מייזנר התרשל מצידו בכך שלא דאג ליידע את מנהלת ו/או את עובדי המעבדה של הנתבעים כי בבדיקת האולטרסאונד שעברה תובעת 2, נמצא ממצא של פלקסוס כורואידלי במוח העובר". (שם, סעיף 6). בהמשך נאמר: "התובעים יוסיפו ויטענו כי הנתבעים הנוכחיים מצידם, ובכללם פרופ' עמיאל, התרשלו שעה שלא ביררו את סיבת ביצועה של בדיקת מי שפיר לאישה צעירה בגיל 26, וזאת אף שלשיטתה של מנהלת המעבדה קיימת חשיבות רבה ביותר לסיבת ההפניה, ושעה שלא דאגו ליידע את המעבדה באשר לסיבת ההפניה לבדיקה". הנתבעים השיבו כי מדובר בבקשה צינית ומטעה, הנובעת מקשיים בהוכחת התביעה, והתנגדו נמרצות לבקשת התיקון. בהחלטתי מיום 3.8.05 נאמר, בין היתר, כדלקמן: "ראה אפוא, בית המשפט, כי נוכחותו של בעל דין נוסף דרושה על מנת להכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה, הרי שיש בידו לצרף את אותו בעל הדין, אם לבקשת אחד הצדדים ואם על פי שיקול דעתו, בכל שלב משלבי המשפט. בעניין זה, הלכה היא, כי ניתן לצרף בעלי דין נוספים אף בשלב הערעור, בנוסף, נקבע בפסיקה כי במקרים מסויימים ניתן לצרף אף בשלב הדיון הנוסף (ראו: ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה. פ"ד לה(2), 123; ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח'. פ"ד מח(3), 45; בש"א (עפ') 2562/04 אקו"ם, קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' זאב שאול (לא פורסם) ועוד)." יחד עם זאת, הבקשה נדחתה בסופו של יום, בעיקר לאור השלב בו נמצא הדיון, שכן משמעותה היתה פתיחת חזית חדשה, והתחלת המשפט מראשיתו. מה גם שהתובעים היו ערים לנחיצות, זאת בעת הגשת התביעה. 14. עתה יצוין, כי לכאורה לשני הצדדים היה אינטרס, מלכתחילה, שפרופ' מייזנר יהא צד למשפט (כנתבע או כצד ג'). אולם כל צד וטעמיו עימו, לא עשה כן. המסקנה היא אפוא, כי את המחדלים שתוצאתם רשלנות באי העברת הנתונים אודות תובעת 2, שהועברו על ידי פרופ' מייזנר למעבדה, יש לייחס, בשלב זה, לתובעים. אחריות מפנה הבדיקה והמעבדה כך, חוזרים אנו לשאלה האם המעבדה התרשלה בכך שלא ביקשה פרטים אודות האמא, הן בטרם הבדיקה, על מנת לדעת במה להתרכז, והן בתום הבדיקה משבאה פרופ' עמיאל לכתוב את מסקנת המעבדה? וכן אם היתה ערה לכך שסיבת ההפניה במכתבה נותרה ריקה גם בתשובתה. (כמפורט לעיל). 15. אכן צודקים ב"כ הנתבעים שהבדיקה נותרה "כבדיקה שגרתית". אולם ב"כ הנתבעים עצמם מתייחסים לדברי פרופ' פרידמן שהעיד שבשנת 1993, לאור מאמרים שהתפרסמו, ממצא של ציסטות במקלעת כלי הדם הכרואידית במוח העובר, חייב חיפוש ליקוי כרומוזומי. (עמ' 18). ודוק, בדיקת דיקור מי שפיר הינה בדיקה שסיכונים בצידה, לפיכך כאשר מחליט רופא שהבדיקה נחוצה בגיל 26, הרי שאין להתייחס אליה כאל בדיקה שגרתית. לפיכך באין הפניה ברורה, או הנחיות ברורות מצד המפנה, ובאין בירור מצד המופנה לסיבת ההפניה, המסקנה יכולה להיות, לכאורה, ששני גורמים אלה חדלו. פרופ' מייזנר קיבל את התשובה מהמעבדה, וראה שאותה רובריקה בדבר סיבת ההפניה, נותרה ריקה, עדיין לא מצא לנכון לחזור ולהעיר את תשומת לב המעבדה לכך, בכך נותר "הכדור" בידיו. 16. במקרה נשוא ע"א 434/94 - פלונית נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4), 205, נדחתה תביעה נגד מכון אולטרסאונד. כב' השופטת ד' דורנר מציינת: "עם זאת, עדיין נותרה השאלה אם כנגד זכותן של האימהות עמדה חובת גילוי של המכון דווקא. כאמור, בין המכון למטופליו באולטרסאונד לא היה קשר ישיר. הבדיקות במכון בוצעו על-סמך הנחיות בכתב של רופאי המטופלים, ואף תוצאות הבדיקות היו מיועדות לרופאים. על-כן, בגדר חובת הזהירות שחב המכון למטופליו היה עליו לבצע את הבדיקה כפי שנדרש על-ידי הרופא המפנה - הכול כבודק זהיר וסביר. סוג הבדיקה לא נקבע איפוא על-ידי המכון אלא על -ידי הרופא המפנה. עולה מן המקובץ כי החובה לגלות לברמן ולתומר את מגבלות הבדיקה השיגרתית ואת האפשרות לערוך בדיקה אחרת מקיפה יותר, לא הייתה מוטלת על המכון. שכן, לא המכון הציע להן להיבדק במתכונת המצומצמת, אלא הן הופנו לבדיקה המצומצמת על-ידי רופאיהן. עא 94 / 434 שי ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ [פדאור (לא פורסם) 97 (3) 749], עמוד 7 מסקנתי היא איפוא כי חובת היידוע לא הייתה מוטלת על המכון." (שם, 216). ובהמשך מציינת כב' השופטת ד' ביניש: "אין ספק, כי ראוי למסור למטופל מה כוללת הבדיקה אליה הופנה ואף אני סבורה, כי על הרופא מוטלת חובה לעשות כן. השאלה הראויה לליבון מעמיק יותר היא השאלה אם חייב הרופא להעמיד את המטופל על כך שישנם סיכונים חבויים נוספים, שניתן לערוך ביחס אליהם בדיקות נוספות, שעה שאין המטופל שייך לקבוצת סיכון ואין כל אינדיקציה כי סיכון כזה רלוונטי לגביו. שאלה זו התעוררה בארצות הברית ביחס לבדיקות שונות, בין היתר בתחום של ייעוץ גנטי מוקדם לגילוי מומים מולדים והיא הוכרעה על-פי מבחן הרמה המקובלת ברפואה." [ראו:v. The Regents of the University of California, 215 Cal. App. 3d Munro 1989) 977); ראו גם: Karlsons v. Guerinot, 394 N.Y.S.2d 933 (1977); Jay M. Zitter, "Malpractice: hysicians Duty, Under Informed Consent Doctrine to Obtain atient's Consent to Treatment in regnancy or Childbirth Cases," 89 ALR 4th 799]. " (שם, 220) 17. פרופ' מייזנר אינו צד למשפט. לא יהא זה הוגן לקבוע ממצאים לגביו, על אף שהתובעים, בבקשתם הנ"ל, ייחסו לו רשלנות. יחד עם זאת, לאור החומר שלפני, נראה כי פרופ' מייזנר קיבל את התוצאה, ואין לפנינו פרטים האם דן עם האם על תוצאות הבדיקה, ומה היו שיקוליו, דבר המצריך בירור במישור היחסים בינו לבין התובעים. לאור כל האמור, יש לקבל את טענת הנתבעים כי במקרה של 'בדיקה שגרתית' פעלה היא על פי הנוהג המקובל אותה עת, דהיינו לקיחת 10 דגימות בלבד, וכך אף נאמר בתשובת המעבדה עם מתן תוצאות הבדיקה, שנשלחה לפרופ' מייזנר. עוד יצוין כי בטופס ההפניה נאמר שאין "סיפור משפחתי", והזוג לא נשלח ליעוץ גנטי, ואף מכך יכולה היתה המעבדה להסיק כי מדובר בבדיקה שגרתית. באותה המידה אף קשה לדעת אם פרופ' מייזנר היה ער לכך שעצם קיום הבדיקה ב-10 דגימות לא יכול היה לגלות את מה שהוא ציפה. מכל מקום, יש להניח שהבין את תשובת המעבדה, שאם לא כן, ודאי היה מברר מה פשר התוצאה. כאן אף ראוי לציין שהציסטות הנ"ל, יכול שתעלמנה במהלך ההריון. התוצאה הינה, כי המעבדה עשתה את המוטל עליה בבדיקת מי שפיר כבדיקה שגרתית, כפי שאף פרופ' פרידמן התייחס אליה. האם ניתן היה לגלות את המום 'בבדיקה שגרתית'? 18. התובעים טוענים שלמעשה שאלה זו יכולה להתייתר אם תתקבל טענתם שהנתבעים התרשלו באי שמירת הראיות הטובות ביותר הנוגעות לעניין. המדובר בסליידים עליהם גודלו המושבות אשר מהן נלקחו הדגימות לצורך ביצוע הבדיקה, והתשלילים המקוריים מהם הופקו צילומים לצורך ביצוע הקריוטיפים. הנתבעים, לעומתם, טוענים כי לא ניתן הדבר, כפי שיפורט להלן. נראה כי שתי השאלות כרוכות אחת בשניה, וכך ניתן להבין אף מחוות דעתו של פרופ' פרידמן, ולפיכך עדיף להכריע ראשית בשאלה שבכותרת. פרופ' פרידמן, המומחה מטעם התובעים, מציין בחוות דעתו כי: "... עלי להדגיש שעמד לרשותי תיעוד באיכות נחותה מזה שעמד לרשות הבודקים המקוריים של החומר, אך גם במגבלות אלו, ניתן לדעתי לראות תוספת לזרוע הקצרה של כרומוסום 9 באחד מהצילומים. ... להערכתי, אם הבדיקה היתה מבוצעת כיאות, הממצא הכרומוסומי לא היה מוחמץ..." גם בחוות דעתו המשלימה, חוזר פרופ' פרידמן ומבהיר כי מדובר בשינוי ובתוספת שניתן לזהותה: "... דבריו של פרופ' שוחט, לפיהם המקטע מכרומוסום 4 שנוסף לכרומוסום 9 הוא קטן מאוד, ואין בו כדי לגרום לאסימטריה של הכרומוסומים אינה עומדת במבחן העובדות. אורך הקטע הנוסף שווה למחצית הזרוע הקצרה של כרומוסום 4 ואילו המקטע החסר בכרומוסום 9 הוא קטן מאוד. לכן התוספת "נטו" ניתנת לגילוי, כפי שהוכח בבדיקות שנערכו במקומות אחרים..." העדר תיעוד 19. לאור דברי פרופ' פרידמן, נסטה לרגע מהדיון בשאלה הנ"ל, ונבדוק האם העדר התיעוד מהווה נזק ראייתי המעביר הנטל לכתפי הנתבעים. פרופ' פרידמן מציין בחוות דעתו כי התיעוד המקורי שעימו עבדה המעבדה לא נמצא. בנושא זה היתה התכתבות בין הצדדים (ת/2), ומסתבר כי גם הסליידים כמו גם הנגטיבים המקוריים אינם בנמצא. בזמנו (5.7.94) דהיינו כחצי שנה לאחר לידת התובעת, פנתה עו"ד מלצר בשם התובעים על מנת לקבל את מלוא התיעוד הרפואי הנוגע לבדיקות הגנטיות (ת/6), חרף זאת החומר הנ"ל לא נשמר. למעשה אין מחלוקת עובדתית שהמקור של התיעוד הנ"ל לא נמצא, ותשובת הנתבעים הינה: "אין לנו עתה נגטיבים אבל יש לנו את האורגינל מהמחשב שנעשה מהסליידים המקוריים" (עמ' 172). פרופ' עמיאל העידה כי בשנת 1993 לא היו נוהלים לגביהם, והיא מוסיפה: "לגבי המקרה של התיק הזה, אנו עשינו רוויזיה לאחר שנודע לנו שהמום שאיתו נולדה הקטינה [י.ש.], לא מצאנו... התיק הועבר לעורך דין ושמרנו על הסליידים כל הזמן הזה ולאחר מכן התיק נסגר..." דברים אלה אושרו אף על ידי פרופ' שוחט. כן ראו דברי פרופ' פרידמן בחוות הדעת המשלימה, המציין כי למרות שבזמן ההריון צולמו ארבעה תאים, נמצאו בתיק רק הדפסים של שתי מטפזות). הנתבעים טוענים כי דרך בניית הקריוטיפ, היתה המקובלת, דהיינו גזירת התמונות והדבקתם.כן טוענים הם כי הסליידים הולכים ודוהים באופן טבעי עם הזמן, וכעבור ארבע שנים הם הושמדו. כך טוענת פרופ' עמיאל, וכך אף העיד פרופ' שוחט. על חשיבות תיעוד ממצאים רפואיים בזמן אמת, אין חולק. כמו גם לעניין התוצאה המשפטית הנובעת מאי תיעוד ורישום נאות, דהיינו: העברת נטלים, עילה נזיקית עצמאית נזק ראייתי כראש נזק, והחלת הכלל "הדבר מדבר בעדו". 20. הפסיקה בתחום זה עניפה. החל מע"א 58/82 קנטור נ' מוסיוב, פ"ד לט(3),253 בואכה ע"א 9328/02 לאה מאיר נ' ד"ר דן לאור, תק-על 2002(3), 767. כן ראו א' פורת וא' שטיין "דוקטורינת הנזק הראייתי", עיוני משפט כ"א (תשנ"ח), 191. יחד עם זאת, לעולם יש לבדוק אם קיומן או איכותן של הרשומות הרפואיות, או ליקויים אחרים, מאפשרים לבית המשפט להגיע להכרעה. לפיכך לא כל חוסר או ליקוי ברישום הרפואי יעביר את הנטל ההוכחה לכתפי הנתבע (ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים, פ"ד נז (5) 35). 21. מעדיף אני את עמדת הנתבעים בסוגיה זו, לא רק בשל העובדה שאף בבדיקה הנוספת (רוויזיה) לא נמצא הפגם, אלא משקבעתי כי הבדיקה היתה שגרתית, לא חייב הדבר בדיקה מפורטת, הרי שאין נפקות להעדר תיעוד כנטען על ידי התובעים, אף אם נכון הוא עובדתית. נשוב, אפוא, ונבחן את אפשרות הגילוי בבדיקה שגרתית. טיב הבדיקה 22. הבדיקה שבוצעה, וכפי שתוארה על ידי פרופ' עמיאל, התאימה לביצוע בדיקה בסטנדרט סביר באותה עת (עדות פרופ' פרידמן, ע' 49). הנה כי כן, אף פרופ' פרידמן, המומחה מטעם התובעים, לא יכול היה להצביע על הפגם, כפי שהוצג לו מתוך התשלילים שנבדקו ברוויזיה. מעדיף אני את חוות דעתו של פרופ' שוחט, שלא ניתן לראות את המום דנן בכרומוזומים, ואף את עדותה של פרופ' עמיאל בעניין זה (ע' 183 לפרו'). לאבחון מומים ספציפיים יש צורך בביצוע 'בדיקה ממוקדת'. זאת כשיש חשד על רקע קיום מומים כרומוזומליים במשפחה.כאמור, תשובת התובעים לשאלה זו היתה שלילית. אף הבדיקה הנקראת "Fish" (בדיקה פלורוסצנטית), מבוצעת רק כאשר הפגם המדויק ידוע. גם פרופ' פרידמן מסכים לכך. יצוין, כי אף בדיקה זו אינה נכללת בסל הבריאות. מכל מקום, בדיקה זו לא היתה אפשרית בתקופה הרלוונטית (חומרי הצביעה לאיתור תסמונת דאון או טריזומה 18 או 13 הגיעו לשוק מאוחר יותר). (ע' 187 לפרו'). אשר לבדיקת דם ברזולוציה גבוהה, אין מקום להרחיב את הדיבור, חרף שהמומחים התייחסו לכך (חוות דעת שוחט (המשלימה) ע' 2). העובדה שבבדיקות אחרות של התובעת 2, לאחר הולדת הקטינה, כן גילו את הפגם, אינה יכולה להשליך למקרה דנן, כאשר לא הובאו ראיות על אותן בדיקות, ואף לא ברור אם היו בדיקות ממוקדות אם לאו (ראו להלן בפרק עדות פרופ' פרידמן). אם היו אלה בדיקות שבוצעו כשגרתיות, חזקה על התובעים שהיו מביאים ראיה שכזו. (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה (1) 736). מסכים אני לדברי ב"כ הנתבעת, כי גם פרופ' פרידמן ציין כי רק כשמכירים את הפגם ניתן על ידי בדיקה במיקרוסקופ וב-Fish לראותן (ע' 82 לפרו'). ובהמשך, מעיד הוא כי היה צריך להתעורר חשד ובעקבותיו היה צריך לבדוק כרומוזומי 9 נוספים (ע' 33 לפרו'). וכך העיד פרופ' פרידמן: "אני נהייתי חכם לאחר מעשה. אני לא בטוח שבהסתכלות לפני מעשה זה לא היה אקוויוולנטי כי הרי מה שחסר פה נוסף שם והחתיכה מכרומוזום 9 היא חתיכה קטנה מאוד מאוד, כן כך שהיא לא משחקת פה תפקיד ממשי בהגדלת הגדלים אז אם מה שחזר באחד נוסף לשני, זה צריך להיות פחות או יותר שווה ערך..." (ע' 28 לפרו'). מן המורם עולה, כי אין מקום לקבוע כי נגרם נזק ראייתי לתובעים במידה המצדיקה העברת נטלים, וכי בבדיקה שבוצעה לא ניתן היה לגלות את המום שהתגלה, לאחר לידתה של הקטינה. עדותו של פרופ' פרידמן 23. במהלך המשפט דנן, התברר כי פרופ' פרידמן שוחח פעמיים עם פרופ' שוחט על חוות דעתו, והנתבעת טענה כי פרופ' פרידמן למעשה חזר בו מחוות דעתו. מן הראוי להתייחס לטיעוני הצדדים בנושא זה, שהקדישו לכך חלק נכבד מסיכומיהם. פרופ' פרידמן לא הכחיש את קיומן של השיחות. כבר בראשית עדותו אמר לגבי הבדיקות כי טעויות כאלה קורות, וציין: "ולגבי ממש שכיחות אני לא יכול להגיד כי אנחנו שומעים על הטעויות רק במקרים שלא אובחנה, אז כל המקרים שכן אובחנו אנחנו לא שומעים עליהם כך שאני לא יכול ממש לתת לך אחוזים אבל מכיוון שאנחנו סופרים רק עשרה תאים ומתוכם מכינים קריוטיפ, קריוטיפ זה תמונת כרומוזומים מסודרת, אנחנו מכינים רק תא אחד או שניים אז טעויות כאלה יכולות להתרחש." (שם, עמ' 7). ובהמשך: "הדברים האלה הם דברים שניתן לטעות בהם וטעויות מתרחשות" (עמ' 16). וכן: "אני אומר היום אני חכם לאחר מעשה אבל אם נסתכל על זה בעיניים אובייקטיביות לפני מעשה הרי מה שירד מפה עבר לשם ולהיפך, אז זה צריך להראות פחות או יותר אותו דבר.." (פרו' ע' 29; סיכומי הנתבעת, 25). הנתבעים בסיכומיהם טוענים בנושא זה כדלקמן: "חזרתו של פרופ' פרידמן נבעה בעיקרה מהעובדה שמאז לידת UVהתובעים נולדו למשפחת התובעים (בני דודים של התובעת) 2 ילדים הלוקים אף הם באותו פגם גנטי, כאשר בדיקות מי השפיר שבוצעו במהלך ההיריון (בבי"ח שיבא ובי"ח קפלן) תורגמו כתקינות. פרופ' פרידמן הסביר כי באחד המקרים (בשיבא) המעבדה לא ידעה מראש על הפגם המשפחתי עקב ליקוי קומוניקטיבי, והבדיקה פוענחה על ידם כתקינה! ובמקרה השני (בקפלן) ידוע על הפגם המשפחתי וביצעו בדיקה רגילה מבלי שביצעו בדיקת Fish. בשני המקרים טען פרופ' פרידמן שהוא עצמו יכול היה לראות את הפגם ללא מאמץ, אך בהסתייגות: "זה אם יודעים איפה להסתכל" (עמ' 46). שוב חזר פרופ' פרידמן על דבריו כי "טעויות יכולות לקרות". (שם, 26). ובהמשך אמר פרופ' פרידמן: "אם אז כשפנו אלי היה ידוע לי מצב הדברים הזה לא הייתי כותב את חוותה דעת, יכול להיות אבל אל בגלל שאני לא חושב שרואים שם משהו, אלא בגלל שאז הייתי אומר טוב החמיצו את זה בעוד מקום וכו', בגלל זה אני אומר שהייתי משנה את זה ואומר לא 'אין ספק' אלא 'אפשר והיו מגלים' (עמ' 47 לפרוט'). ב"כ התובעים היו ערים להתפתחות זאת בעדותו של פרופ' פרידמן, וכדבריהם, לכך שהוא "ממתן" את חוות דעתו. בחקירה החוזרת, השיב פרופ' פרידמן כדלקמן: "... מה שאני אמרתי והתכוונתי ואני עומד על זה, אני עומד על הדברים שכתבתי בחוות הדעת. אלא מה קורה אני הרי חי ועובד במילייה מקצועי מסויים, האנשים שמדובר בהם עליזה ואני חברים באותו חוג באוניברסיטה ושנינו בציטוגנטיקה ועוסקים בגנטיקה, אותו דבר פרופ' שוחט ואני וכולם ולכן כשאני כותב חוות דעת שנוגעת לעמיתים שלי אני עושה את זה כשאני משוכנע במאה אחוז שהמקרה, שמשהו שם לא היה תקין ואני מאוד מקווה שגם מי שכתבתי נגדו את חוות הדעת מכיר בזה ומבין שכאן היתה בעיה... לכן אני אומר שאני לא חוזר בי מהדברים בחוות הדעת אבל במצב שבו אני יודע שיש מקום לספק ושטעויות יכולות להתרחש לא הייתי כותב אותה מלכתחילה זאת אומרת לו היו באים אלי..." (שם, 137). ואף בתשובה לשאלת בית המשפט, ענה: "... הרי היה לי רק בדיקת מי שפיר אחרת זו הבדיקה שנעשתה לקטינה ובבדיקה הזו נספר 10 תאים וכשאני הסתכלתי על הכרומוזומים האלה היה לי רושם, גם היום הם הסתברו שיש פס נוסף באחד הכרומוזומים. כשביקשתי את כל החומר, ביקשתי את ה-SLIDS ביקשתי את הנגטיבים, ומהנגטיבים אפשר להפיק יותר מידע מאשר מהתמונות, לא קיבלתי אותם... ולכן אני אומר מה שכתבתי בחוות הדעת אני עומד מאחוריו אני רק ממתן אותו בזה שאני אומר שאפשר שניתן היה לגלות ולא ודאי שניתן היה לגלות. במצב שבו אני אומר אני צריך למתן את הדברים לא הייתי מוציא חוות דעת נגד עמית שלי למקצוע בגלל המילייה שאני חי בו כן זאת הנקודה..." (שם, 138). התובעים בסיכומיהם מצטטים, בהגינותם, את שני הקטעים הנ"ל, ומוסיפים: "כך או כך, יצויין כי לא במשפט פלילי עסקינן ואין על התובעים להוכיח את הודאות (100% או 90%) של הגילוי - לו היתה הבדיקה נעשית כראוי - אלא די בכך שיוכיחו את הסבירות ("אפשר היה לגלות") כדי להרים את נטל ההוכחה (אף שאינם חייבים בו כפי שיפורט להלן) כנגד הנתבעים. ודאי שדי בכך לצרכי "הלכת מלול" עליה נרחיב בהמשך. (סיכומי התובעים, עמ' 19) תהא מידת "ההתמתנות" של פרופ' פרידמן אשר תהא, לא שוכנעתי כי הטיפול המעבדתי שבוצע על ידי הנתבעת לא היה מיומן, נכון לאותה תקופה (ת.א. 475/94 (י-ם) אמיל אמיאל נ' בית החולים האוניברסיטה הדסה, דינים מחוזי, כרך כו(4), 607). זאת, בצרוף דבריו לגבי הבדיקה השגרתית, מביאה, כאמור, להעדיף את חוות דעת של פרופ' שוחט. לפני נעילה 24. אכן, אין זה שכיח שמומחה הנחקר על חוות דעתו, חוזר בו מן האמור בה, הן בשל עובדות המתגלות לו, או בשל מידע המוצג לו במהלך החקירה הנגדית. יצוין, כי פרופ' פרידמן אמר את שאמר, או מיתן את חוות דעתו, כפי שמצינו לעיל,לאחר שראה את חוות הדעת של הנתבעים, דהיינו שמתן חוות דעתו הינה מטעם התובעים, וניתנה טרם הובאו ראיות הנתבעים. מכל מקום, יש לשבחו על הגינותו ויושרו המקצועי. לאור האמור, מתייתרות סוגיות נוספות שהצדדים התייחסו אליהן, לרבות האשם התורם של התובעים באי גילוי המקרה במשפחה עם מום זהה. התוצאה הינה, שהתובעים לא הוכיחו את תביעתם ודינה להדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות ושכ"ט. תביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בהריון)מי שפיר