ירידת מים מוקדמת בהריון


פסק דין

בכתב התביעה נטען כי עובדי בית החולים התרשלו בכך שלא סיימו את ההיריון למרות ירידת מים מוקדמת וסימנים לזיהום; לא ניהלו מעקב מסודר אחר האם ובנה למרות סימנים נפוצים לזיהום מי השפיר, לא נהלו רישום סביר על הטיפול מעת האשפוז ועד הלידה, התרשלו בשמירת התיעוד ובכך גרמו למערער נזק ראייתי. להלן פסק הדין בנושא:

השופטת מ' נאור:

1. המערער מספר 1 (להלן – המערער) נולד בשנת 1983 בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, השייך לשירותי בריאות כללית (להלן: המשיבה). חצי שנה לאחר לידתו אובחן המערער כסובל משיתוק מוחין. 19 שנים לאחר מכן הגישו המערער והוריו את תביעתם נגד המשיבה. בתביעתם טענו כי רופאי בית החולים מאיר התרשלו כלפיהם משלא זרזו את לידתו של המערער, ובכך גרמו לו, לטענתם, לשיתוק המוחין. תביעתם נדחתה (כב' הנשיאה גילאור בבית המשפט המחוזי בחיפה). על כך הערעור שבפנינו. המשיבה הגישה ערעור שכנגד על אי פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך דין.


2. ביום 22.10.1983 בשעות הבוקר הגיעה המערערת 2 (להלן: המערערת), אמו של המערער, לבית החולים "מאיר" עקב ירידת מים כשהיא בשבוע ה-31.5 להריונה הראשון. בבדיקה היו מי השפיר צלולים, צוואר הרחם סגור, הדופק העוברי היה תקין ולא הופיעו צירים. בשעות הערב הופיעו צירים קלים ולא סדירים וחום של 37.5 מעלות. תחילה הוחלט לסיים את ההיריון על ידי הזלפת פיטוצין. ואולם, שלוש שעות לאחר מכן, בשעה 21:00 הוחלט על הפסקת הניסיון ליילד את המערערת, זאת בעקבות בדיקה נוספת שהעלתה כי החום ירד, הרחם לא היה רגיש והרגשתה הכללית של המערערת היתה טובה. המערערת אושפזה למעקב בבית החולים. על טיבו של המעקב בו היתה נתונה המערערת הלכה למעשה היתה מחלוקת ועל כך – להלן.


3. ביום 31.10.1983 בשעות הערב עלה חומה של המערערת מ-37 מעלות בשעות הבוקר ל-37.6 מעלות אחר הצהריים. ספירת הלויקוציטים עלתה מ-13,600 ל-14,900 והופיעו צירים. הואגינה היתה חמה מאוד והצוואר מחוק. היתה פתיחה של 1.5 ס"מ. המערערת נשלחה בשלב זה לחדר הלידה וניתנה הוראה לזירוז. הזירוז נעשה על ידי הזלפת פיטוצין במהלכו קיבלה המערערת טיפול אנטיביוטי. המערער נולד ביום 1.11.1983 לפנות בוקר בלידה רגילה במשקל 1,850 גרם. ציון האפגר בדקה הראשונה היה 8; בחמש דקות – 9. מי השפיר היו צלולים ולא מסריחים. המערער הועבר לפגיה בבית החולים מאיר. בבדיקתו נרשם שמצבו הכלכלי בינוני. לא נמצאה עדות לזיהום. בהמשך התפתחה מצוקה נשימתית. המערער עבר אינטובציה ונשלח בדחיפות להמשך טיפול בבית החולים "בלינסון", שם חלפה המצוקה הנשימתית לאחר מספר שעות, ומצבו הוגדר בטוח. ב"בלינסון" נערך ברור זיהומי מקיף. בדם נספרו 43,000 לויקוציטים, מספרם ירד למחרת היום ל-30,000. המערער קיבל טיפול אנטיביוטי במשך שבוע עד שהתקבלו תשובות שליליות על כל התרביות, ונשלל חשד לזיהום. ביום 15.11.1983 הוחזר המערער לבית החולים "מאיר". ביום 27.11.1983 הוא שוחרר לביתו.


4. כאמור, בגיל שישה חודשים אובחן המערער כסובל משיתוק מוחין. בגיל 18 נערכה לו בדיקת MRI שהצביעה על נזק איסכמי לרקמת המוח מסוג P.V.L. התביעה הוגשה כשהמערער היה בן 19. בכתב התביעה נטען כי עובדי המשיבה התרשלו בכך שלא סיימו את ההיריון למרות ירידת המים המוקדמת וסימנים לזיהום; לא ניהלו מעקב מסודר אחר האם ובנה למרות סימנים נפוצים לזיהום מי השפיר, לא נהלו רישום סביר על הטיפול במערערת מעת האשפוז ועד הלידה, התרשלו בשמירת התיעוד ובכך גרמו למערער נזק ראייתי; לא יילדו את המערער במועד, וכך הותירו אותו זמן רב בסביבה מזוהמת.


5. בפני בית המשפט המחוזי העידו המערערת ושניים מן הרופאים שטיפלו בה – ד"ר שילון ופרופ' כהן. בחלוף השנים שני הרופאים לא זכרו את לידתו של המערער, והעידו מה שהעידו על סמך הרישומים הרפואיים. כן העידו מומחים שונים שנחקרו על חוות הדעת מטעמם. הוגשו מוצגים רבים ופרוטוקול הדיון משתרע על למעלה מ-400 עמודים. נראה שהשאלה האמיתית הטעונה הכרעה היא שאלה שבעובדה והיא האם היה, מאז אשפוזה של המערערת, חשש לזיהום בגינו היה צורך להביא בדחיפות את ההיריון לסיום. בשאלה זו כרוכה ושלובה שאלה אחרת והיא האם נגרם למערער נזק ראייתי בשל כך שלא בוצעו בדיקות רפואיות ו/או לא נשתמר רישומן.


6. ציינתי כי בסופו של יום השאלה הטעונה הכרעה היא שאלה עובדתית. הערכאה הראשונה (כב' הנשיאה ב' גילאור) לא מצאה פגם בכך שהמשיבה נקטה מדיניות "שמרנית" לפיה בהעדר אינדיקציה לזיהום אין מקום לסיים את ההריון במקרה של ירידת מים מוקדמת (בשלב ההריון בו עסקינן), אלא יש לאפשר לעובר להתפתח ברחם אימו זמן רב ככל הניתן. באופן זה מופחת הסיכון להופעת סיבוכים הקשורים בפגות ובעיקר הסיכון של תסמונת מצוקה נשימתית לאחר לידה. בית המשפט הזכיר לענין זה (בין השאר) דברים שנקבעו ב-ע"א 4834/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171 (1997). בעניין זה התעוררה שאלה דומה בדבר הצורך בהפסקת ההיריון במקרה של ירידת מים מוקדמת (שם היתה ירידת המים בשבוע ה-25-24 של ההיריון). באותו עניין לא נמצאה רשלנות בכך שננקטה כלפי היולדת "הגישה השמרנית" ולא נעשה זירוז של הלידה. הארוע שם התרחש בשנת 1982, דהיינו בתקופה קרובה לתקופת לידתו של המערער שלפנינו, וכך נאמר שם:


"המומחים אמנם נחלקו בדעותיהם בדבר נכונות החלטתם של רופאי בית החולים שלא להפסיק את הריונה של המנוחה, אך גם המומחה מטעם המערערים הודה בעדותו, כי החלטה זו התיישבה עם הגישה השמרנית המקובלת (וגם בזמן הרלוונטי הייתה מקובלת) על חלק מן הקהילייה הרפואית המוסדית הלגיטימית. והלכה היא, כידוע, כי פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות (ע"א 144/59 ג.ד. נ' מרכז קופת חולים של ההסת' הכללית של העובדים העברים בא"י [1], בעמ' 864; וע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן – פרשת קוהרי [2]), בעמ' 172). הוא הדין באשר לברירת אמצעי הבדיקה והטיפול, שבמידה רבה הייתה אך פועל יוצא מהחלטת הרופאים לשמר את ההיריון זמן רב ככל האפשר."



7. בערכאה הראשונה ובפנינו לא היתה מחלוקת על כך שהעובדה שבית החולים נקט "במדיניות שמרנית" כשלעצמה, איננה מצביעה על רשלנות. הטענות לא היו על "המדיניות" אלא על כך שהנסיבות הקונקרטיות חייבו לסיים את ההיריון בשלב מוקדם יותר, כדי לא לחשוף את האם לזיהום. מאידך, מעיון בעדויות הרופאים המטפלים והמומחים לא עולה מחלוקת על כך שהיה צורך במעקב קפדני. עוד לא היתה מחלוקת שאם היה חשש ממשי לזיהום, צריך היה לסיים את ההיריון. בכך החלו למעשה הרופאים ביום אשפוזה של המערערת על ידי הזלפת פיטוצין, ורק עקב שינוי הנסיבות שינו את החלטתם. ביום 31.10.1983 הוחלט, כאמור לזרז את הלידה. בסופו של יום אנו נצבים בענין זה לא בפני מחלוקת עקרונית בדבר דרכי הטיפול הנכונות והראויות, אלא בפני מחלוקת עובדתית קונקרטית הנוגעת לנתונים העובדתיים בדבר מצבה של האם בשלבים השונים של אשפוזה. בשאלה זו כרוכה גם, כפי שהוזכר, שאלת הנזק הראייתי.


8. בית המשפט של ערעור אינו נוטה להתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625 (2004), (להלן: עניין רגב)). אציע לחברי שלא להתערב במסקנתה של הערכאה הדיונית, לפיה בנסיבות העניין לא היתה התרשלות של הרופאים בטיפול במערערת משום שלא היתה בשום שלב אינדיקציה לזיהום שהצדיקה לזרז את הלידה. אין צורך לדון בשאלות נוספות שהזכירה הערכאה הראשונה חלקן בפירוט וחלקן בקצרה- ובהן שאלת גובה הנזק. בית המשפט בחן את הרישומים הרפואיים שלב אחר שלב מן האשפוז ועד הלידה. תכלית הבדיקה היתה לברר אם חומר הראיות מצביע על כך שהיה צורך לסיים את ההיריון בשלב מוקדם יותר בשל חשש לזיהום. מסקנתו של בית המשפט היתה בשלילה, וכאמור אציע לחברי שלא להתערב במסקנה זו.


9. המערערים טענו בפני בית המשפט המחוזי ובפנינו כי בשלבים שונים של האשפוז היה צריך להפסיק את ההיריון. טענתם הראשונה (כרונולוגית) היתה כי ההחלטה להפסיק את ניסיונות הילוד ביום אשפוזה של המערערת היתה רשלנית. כזכור, ביום בו אושפזה המערערת ננקטו, תחילה צעדים לשם זירוז הלידה, אך כשהשתנו הנתונים – שונתה ההחלטה. התגלעה מחלוקת בין הצדדים, לאור הרישומים במסמכים שונים, האם ספירת הלויקוציטים הגבוהה יותר מיום האשפוז (12,800) היתה מאוחרת לספירה הנמוכה יותר (6,000) או מוקדמת לה. לאחר שמיעת הסבריו של פרופ' כהן, שקיבל את ההחלטה להפסיק את ניסיון הילוד וביצע רישומים בתיק הרפואי, ושמיעת הסבריו של ד"ר שילון בעניין משמעות הרישומים - קבע בית המשפט כממצא שבעובדה כי התוצאה של 12,800 שתועדה בגיליון הרפואי היא התוצאה המוקדמת יותר. מכאן שהלויקוציטים היו בירידה. בממצא זה אין לנו בסיס להתערב. בית המשפט דן עם זאת גם באפשרות האחרת לפיה הבדיקה של 12,800 היא הבדיקה המאוחרת דווקא, וזאת בהנחה שטעה במסקנתו העובדתית. בהנחה זו, כך ציין, עליה בספירה מצביעה לכאורה על מגמה מדאיגה. אולם, כך קבע, ההחלטה אם לזרז את הלידה צריכה להתקבל על סמך התמונה הכוללת ולא על סמך נתון בודד של ספירת לויקוציטים, כאשר יש להביא בחשבון נתונים נוספים, כגון: דרגת החום, הרגישות של הרחם, וההרגשה כללית. ההחלטה להפסיק את ניסיונות הילוד ביום אשפוזה של המערערת היתה לפי קביעת בית המשפט סבירה, וזאת בשים לב לנתונים האחרים: ירידת החום, ההרגשה הכללית של המערערת, עובדה שספירת הלויקוציטים היתה בגדר הנורמה אף בהנחה של עליה. בית המשפט הצביע על כך שהמערערת לא נשלחה לביתה אלא אושפזה למעקב. איני רואה מקום להתערב בממצא הראשי לפיו הלויקוציטים היו בירידה ולא בעליה, ממצא אליו הגיע בית המשפט לאחר שמיעת הסברי הרופאים. ואולם, גם אם שגה בית המשפט בממצא שקבע, שותפה אני למסקנתו כי לאור התמונה הכוללת, ואפילו בהנחה של עליה בלויקוציטים, לא היה צריך לסיים את ההיריון ביום האשפוז.


10. בית המשפט דחה טענה לפיה היתה רשלנות בכך שנעשתה למערערת בדיקה וגינאלית כדי לוודא שאין צניחה של חבל הטבור. בשנת 1983 לא היו אלטרנטיבות אחרות לבדיקה כזו. אילו היתה ירידה של חבל הטבור היה צורך ליילד את המערערת (לגבי צניחת חבל הטבור ראו ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז רפואי בני ציון פ"ד נח(1), 516 (2003)). בית המשפט קיבל בעניין זה את דברי פרופ' חגי, אחד המומחים מטעם המשיבה, וגם בעניין זה אין יסוד להתערב.


11. טענותיהם של המערערים בערעורם מופנות במידה רבה לתקופה אותה כינה בית המשפט תקופת "המעקב השמרני", מאז ההחלטה על האשפוז ועד הלידה ביום 31.10.1983. בית המשפט ציין, ועל כך לא היתה מחלוקת כי נקיטת "גישה שמרנית" מחייבת מעקב קפדני לאיתור מוקדם של ממצאים המעלים חשד לזיהום. בענין זה העלו המערערים בערכאה הראשונה ובפנינו טענה של נזק ראייתי, נושא עליו אעמוד בנפרד. עם זאת לטענתם, גם על יסוד הנתונים הרשומים יש להסיק כי היתה אינדיקציה לזיהום כבד שחייב כאמור לסיים את ההיריון. המערערים טוענים כי אינדיקציה כזו היתה קיימת ביום 24.10.1983 - ברישום לא ברור של הלויקוציטים: לא ברור האם המספר הרשום הוא 7,000 או 17,000 (הנתון בעניין זה אינו נלמד מהגיליון השוטף אלא מגיליון המעבדה). באותו מועד, כך עולה מהגיליון הרפואי היו גם צירים קלים. מאידך - חומה של המערערת עמד באותה עת על 36.6 מעלות בלבד. המערערים טענו, באופן חלופי לטענתם כי היה צריך לסיים את ההיריון ביום 22.10.1983, כי היה צורך לגרום לזירוז צירים ביום 24.10.1983. בית המשפט דחה גם טענה זו, וקבע כי יש לתת משקל לנתון לפיו החום ביום 24.10.1983 היה חום נמוך. פרופ' חגי העיד כי חום הינו תנאי הכרחי לאיתור זיהום המצדיק סטייה מן הגישה השמרנית. בית המשפט קבע כי הבדיקה הכללית ביום 24.10.1983 לא הצביעה לכיוון של זירוז, וזאת גם בהנחה שהלויקוציטים היו 17,000. ביום 31.10.1983, מועד בו הוחלט בסופו של דבר לזרז את הלידה - היה המצב שונה. בית המשפט הגיע איפוא לכלל מסקנה כי גם ההחלטה שהתקבלה ביום 24.10.1983 - להמשיך לשמר את ההיריון לאור התמונה הכוללת - היתה החלטה סבירה.


12. בית המשפט סקר את התמונה הקלינית העולה מן המסמכים שהוצגו לו לגבי תקופת האשפוז והחליט, בין השאר על יסוד דברי מומחי המשיבה, שלא היתה אינדיקציה המביאה למסקנה שצריך היה לסטות מן הגישה השמרנית. כזכור ביום 31.10.1983 – החל תהליך זירוז הלידה שהסתיים בשעות הבוקר המוקדמות שלמחרת.


13. המערערים טוענים לפנינו כי המעקב אחר המערערת בין ה-22.10.1983 ועד 31.10.1983 היה מעקב רשלני. בית המשפט הניח כי היו בדיקות נוספות, תקינות, שעל פי הסטנדרטים שהיו מקובלים באותה עת - לא תמיד נרשמו. המערערים טוענים כי לא היה מקום להנחה זו, וכי ההנחה צריכה היתה להיות כי מה שלא נרשם – לא בוצע. אי ביצוע מלוא הבדיקות, ואי שמירת מסמכים כגון תרשימי מוניטור, גרמה להם לטענתם, נזק ראייתי. המערערים, בעיקרי הטיעון מטעמם מונים את שלל הבדיקות שלטענתם לא בוצעו ושצריך היה לבצע, כדוגמא בלבד המערערים טוענים כי ברוב ימי המעקב כלל לא בוצעה בדיקה ידנית. המערערים גם מלינים בערעורם על כך שלא התאפשר להם לחקור בדרגת פרטנות כזו על כל בדיקה ובדיקה שאינה רשומה ולטענתם צריך היה לבצעה. אלך לשיטת המערערים ואניח כי הבדיקות הרשומות הן הבדיקות שבוצעו ואין בילתן. אין בכך כדי לשנות את מסקנתי כי אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. החסר ברישום מעביר את הנטל על המשיבה – אך היא עמדה בו. הרי, כפי שבואר (למשל) בע"א 5586/03 פרימונט נ' פלוני (לא פורסם, 29.3.2007):


"אין חולק כי ישנה חשיבות רבה ביותר לביצוע רישומים על ידי רופא בעת הטיפול שהוא מעניק או סמוך לאחריו. חשיבותם של הרישומים נובעת הן מהצורך לבצע מעקב אחר מצבו הבריאותי של המטופל ולקבל תמונת מצב מלאה באשר למצבו זה, על ידי כל גורם רפואי שיגיש סעד לאותו מטופל, וכן מהצורך בראיות אותנטיות ובעלות משקל באשר להשתלשלות האירועים במהלך הטיפול ובאשר לתוכנו ומהלכו של הטיפול. לפיכך נקבע, כי מקום בו לא נערכו רשומות רפואיות בנוגע לטיפול, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת למחדל זה, יועבר נטל הוכחת העובדות השנויות במחלוקת שיכלו להתברר מתוך הרישומים אל כתפי הרופא או המוסד במסגרתו ניתנו השירותים הרפואיים (עניין קנטור, בעמ' 259; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001)).


עם זאת, לא כל חוסר ברישום מעביר אוטומטית את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. על היעדר הרישום לנגוע ללב השאלה שבמחלוקת [הדגשות הוספו-מ.נ.]. כמו כן, אין מדובר בהעברה כללית של נטל הראיה אל הנתבע, אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית (ראו ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 46 (2003); ע"א 1/01 שמעון נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד נו(5) 502, 517 (2002)).




14. בית המשפט השתכנע, כי גם בהנחה שנטל ההוכחה והשכנוע מוטל על המשיבה הסתברות טענותיה עולה על הסתברות טענות המערערים. בית המשפט פירט בהרחבה את ה"יש": לגבי אותם רישומים המצויים בחומר הרפואי נקבע כי מדובר ברישום רפואי מפורט דיו. עוד קבע בית המשפט כי בחינת הטיפול המתועד שניתן למערערת על פני רצף היום ובראיה רחבה, מעלה כי עמדה בפני הרופאים התמונה הכוללת, וכי אין בממצאים החסרים, כביכול, כדי לשנות את התוצאה. אכן מדובר ברישום משנת 1983 שאינו מפורט כמקובל היום. עיינתי בתיעוד הרפואי, ואף לדעתי, וכפי שקבע בית המשפט אין בכוחן של הבדיקות החסרות כדי לשנות את סבירות ההחלטה. כזכור, בית המשפט נתן משקל רב לנושא של עליית החום כאינדיקציה לקיומו של זיהום או להעדרו. בעניין זה הנתונים מפורטים דים, כלשון הערכאה הראשונה. לא ראיתי מקום בנסיבות הענין לתרעומתם של המערערים בעניין הגבלת החקירה של פרופ' חגי לעניין בדיקות שלא נרשם שנעשו (עמ' 165 לפרוטוקול מיום 16.5.2004). הנחתי היא ממילא כי בדיקה שאינה רשומה – לא נעשתה.


15. ואחרי ככלות הכל: בית המשפט קבע, ואף זהו ממצא שבעובדה, כי המסקנה הסבירה מכל הראיות שהונחו לפניו היא כי הנכות ממנה סובל המערער נגרמה מן הפגות ולא מזיהום. אפשר וממצאו זה מיתר את הצורך לדון בכל מה שקדם לכך.


16. לפיכך: אציע לחברי לדחות את ערעור המערערים.


17. לא ראיתי מקום להיעתר לערעור שכנגד. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת הערכאה הדיונית בנושא הוצאות. "התערבות בעניין זה נעשית במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית או דבק בה פגם או פסול מהותי" (ראו עניין רגב, לעיל). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם חריגים. אכן, היו למשיבה הוצאות, ואולם, הרישום הרפואי שלא היה לעיתים חד משמעי ולא היה מלא, מעביר לדעתי, את הנטל על המשיבה. בית המשפט קבע, וקיבלתי את מסקנתו, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה גם נוכח הרישום הלא מלא. בנסיבות אלה אין הצדקה להטיל על המערערים הוצאות בשל ניהול התיק.


18. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את שני הערעורים בלא צו להוצאות.


ש ו פ ט ת



המשנה לנשיאה א' ריבלין:


מקובלת עליי מסקנתה של חברתי השופטת מ' נאור. אכן, במקרה שלפנינו שאלת ההתרשלות גבולית ביותר. לפני הרופאים עמדה בחירה בין שתי אפשרויות אשר יש בצידן סיכון – החלטה ליילד, הכרוכה בסיכוני הפגות; והחלטה שלא ליילד, הכרוכה בסיכון כי העובר ייחשף לזיהום. מעמדות הצדדים עולה כי הם אינם חלוקים בשתי נקודות משמעותיות: האחת, כי אם אין חשש לזיהום ההחלטה שלא ליילד היא החלטה סבירה. השנייה, כי אם יש חשש ממשי לזיהום קיימת חובה ליילד. השאלה המרכזית העומדת לדיון בפנינו היא, אפוא, אם היה קיים חשש ממשי לזיהום בתקופה שבין ניסיון היילוד הראשון, שהופסק ביום 22.10.1983, לבין ההחלטה לזרז את הלידה ביום 31.10.2008.


חברתי השופטת מ' נאור סבורה כי יש לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבה לא התרשלה בטיפול במערערת. ההחלטה שלא לזרז את הלידה בימים שקדמו ל-31 לחודש – כך נפסק – הייתה החלטה נכונה מבחינה רפואית כמו גם ההחלטה לזרז את הלידה ב-31 לחודש. קביעה זו מבוססת במידה רבה על העמדה כי ב-31 לחודש חל שינוי משמעותי במצבה של המערערת שהצדיק את חציית קו הגבול בין המשך ה"טיפול השמרני" לבין זירוז של הלידה. לאמור, הנתונים מן הבדיקות הרפואיות שקדמו ל-31 לחודש לא העלו אינדיקציות חזקות מספיק לזיהום המובילות לסטייה מן ה"טיפול השמרני", בעוד שלאור נתוני ה-31 לחודש היה צורך לשנות את הגישה הטיפולית ולהחליט על זירוז הלידה. לאחר עיון ברישומים הרפואיים, בחוות הדעת ובפרוטוקולי הדיונים בבית משפט קמא, איני בטוח כי בנסיבות העניין קו גבול שכזה התקיים.


על-פי חוות הדעת של פרופסור חגי – שעליה התבסס בית המשפט המחוזי בקביעתו כי לא היה צריך לזרז את הלידה לפני ה-31 לחודש – רק חום של מעל ל-38 מעלות וספירת לויקוציטים של מעל ל-15,000 או אפילו מעל ל-17,000 הם אינדיקציה ברורה לזיהום. נתונים אלו לא הופיעו באף אחת מן הבדיקות שנערכו למערערת בזמן שהותה בבית החולים, לרבות ביום ה-31 לחודש. עם זאת, החל מהיום הרביעי לאשפוזה, ה-25 לחודש, עלה חומה של המערערת מעל ל-37 מעלות ומספר הלויקוציטים עלה מעל ל-10,000. נתונים אלה אמנם אינם מהווים אינדיקציה חד משמעית לזיהום, אך עצם העלייה במודדים, כמו גם החריגה המסוימת שלהם מהנורמה, מעלים חשש מסוים לזיהום. השינויים שחלו ב-31 לחודש – צירים קלים, ואגינה חמה, עלייה מסוימת בחום ובלויקוציטים ומחיקת צוואר הרחם – מעלים במידה מסוימת את החשש מזיהום. יחד עם זאת, מכיוון שאין מדובר באינדיקציות אבסולוטיות ומכיוון שהערכים במדידות החום והלויקוציטים בימים קודמים – שהן האינדיקציות המרכזיות לקיומו של זיהום – אינם שונים משמעותית מהערכים ב-31 לחודש, אין לומר כי השינוי שהתרחש חייב שינוי גישה מצד בית החולים. אכן נראה כי בשום שלב התשובה לשאלת ה"שמרנות" או ה"זירוז" לא הייתה חד-משמעית או "בינארית".


שאלת ההתרשלות במקרה זה נראית לי גבולית ביותר. גבוליות המקרה נובעת במידה רבה דווקא מכך שאין קו גבול מדויק שחצייתו מהווה התרשלות. מדובר יותר בשטח פריפריאלי מאשר בקו גבול ברור ומוגדר. כאמור, קיימות אינדיקציות אבסולוטיות לזיהום אשר בהתקיימן אין ספק כי ההחלטה שלא לזרז את הלידה עולה כדי התרשלות. בענייננו, אינדיקציות אלו לא התקיימו. לכל אורך תקופת שהותה של המערערת בבית החולים צריכים היו הרופאים לקבל החלטה אם לאור האינדיקציות החלקיות לזיהום שהתקיימו יש לזרז את הלידה ולחשוף את העובר לסכנות הפגות או להמתין ולהסתכן בחשיפה אפשרית לזיהום. בסופו של יום, איני משוכנע כי בנסיבות העניין ולאור הסכנה הנובעת מזיהום והאינדיקציות החלקיות לקיומו, ההחלטה שלא לזרז את לידת המערערת לפני ה-31 בחודש הייתה החלטה נכונה. עם זאת, לא כל החלטה שגויה היא בהכרח גם החלטה רשלנית (ראו: ע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן, פ"ד טו 1974 (1961); ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276 (1991)). איני סבור כי בנסיבות המקרה שלפנינו, יש לומר כי החלטתם של הרופאים שלא לזרז את הלידה עובר ל-31 לחודש עולה כדי התרשלות. מדובר, כאמור, במקרה שבו כל החלטה שהייתה מתקבלת הייתה כרוכה בסיכון. מהחומר שבפנינו עולה כי הייתה התלבטות רבה בנוגע לדרך הנכונה שבה יש לטפל במערערת. תחילה הוחלט לילד אותה, לאחר מכן הופסקה הלידה בשל התייצבות המדדים, ב-28 לחודש החלו במתן אנטיביוטיקה למערערת וב-31 לחודש הוחלט כי יש לזרז את הלידה. המערערים טוענים כי השינויים בגישה הטיפולית מעידים על התרשלות המשיבה, כשלעצמי, אני סבור כי השינויים מעידים על מורכבותו הרבה של המקרה, על הקושי הכרוך בהגעה להחלטה נכונה בזמן אמת ועל הדינמיות הטבועה בהחלטות רפואיות במקרים גבוליים. אשר על כן, אין לקבוע כי התנהגות הרופאים עלתה כדי התרשלות ואני מצטרף לפסק דינה של חברתי השופטת מ' נאור.


המשנה לנשיאה



השופט א' רובינשטיין:


מצטרף אני לפסק דינה של חברתי השופטת נאור ולאשר הוסיף המשנה לנשיאה השופט ריבלין.


ש ו פ ט



הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון