מחלת בכצ'ט


פסק דין

א. התביעה וההליכים שבעקבותיה
תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, בטענה של רשלנות רפואית.

כפי שציין ב"כ הנתבעים בתחילת סיכומיו, "עיקרי העובדות בתובענה זו אינן שנויות במחלוקת". המחלוקת נטושה בשאלה אם ממסכת העובדות המוסכמת יש להסיק חבות של הנתבעים, או מי מהם, כלפי התובעת, ואם כן - מה שעור הפיצויים שיגיעו לתובעת.

התובעת, ילידת 26.4.77, היתה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו מבוטחת של הנתבעת 3, קופ"ח מאוחדת. הנתבע 1 הינו רופא, עובד של הנתבעת 3, מומחה בראומטולוגיה ורפואה פנימית, אשר טיפל בתובעת, עקב מחלת הבכצ'ט, שממנה סבלה. הנתבעת 2, גם היא עובדת של הנתבעת 3, היא רופאת המשפחה שטיפלה בתובעת בקביעות, כולל בתקופה הרלוונטית. הנתבעת 4 היא מבטחתם של הנתבעים 1-3, לעניין תביעות מסוג התביעה דנן.

בסוף שנת 1999 החלה התובעת לסבול מהופעת כיבים בפה ובגניטליה, ומנגעים עוריים. היא אושפזה בביה"ח איכילוב, ושם אובחנה כסובלת ממחלת בכצ'ט. לאחר שטיפול תרופתי בחומרים אחרים, לא סטרואידליים, כגון קולכיצין, לא הפחית את התסמינים, ולא פתר את הבעיה, הומלץ לה, ביום 17.1.00, ע"י הנתבע 1, על טיפול בפרדניזון, במינון של 30 מ"ג ליממה, עם הורדה של 5 מ"ג כעבור חמישה ימים, והוראה לשוב לביקורת כעבור שבוע (נספח א' לת/2). בהמשך להמלצה זו, המשיכה התובעת להיות מטופלת בפרדניזון, במינונים שונים, עד תחילת שנת 2001, להקלת סימני מחלת הבכצ'ט, כאשר המרשמים לתרופה הונפקו לה ע"י הנתבעת 2, בהסתמך על ההמלצה הראשונית של הנתבע 1. ב-30.1.01 ילדה התובעת בן. לאחר הלידה, החלה לסבול מרגישות ומכאבים בעמוד השדרה התחתון, והופנתה לבירור. במסגרת זו בוצעה לה ביום 25.3.01 בדיקת CT של עמוד השדרה המותני והגבי, ונמצא תמט חלקי של גופי חוליות D12 ו-L2 (נספח ג' לת/2). בתאריך 3.4.01 בוצע מיפוי עצמות, אשר הדגים מוקדי קליטת יתר במקומות שונים (נספח ד' לת/2). בבדיקת צפיפות עצם מיום 6.5.01, נמצאה ירידה משמעותית בצפיפות העצם בעמוד השדרה, וירידה בינונית בצפיפות העצם בצוואר עצמות הירך (נספח ה' לת/2). בצילום עמוד השדרה מיום 29.5.01 נמצא חוסר סידן בולט בחוליות, ונצפו מספר שברי דחיסה אופייניים לשימוש ממושך בקורטיזון בצורת "דג" (נספח ו' לת/2).

התובעת טוענת, שהפגיעות שתוארו לעיל נגרמו כתוצאה ישירה מרשלנותם של הנתבעים 1 ו-2, ומהפרתם את החובה החקוקה שבסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, בעת מתן הטיפול בה, המתבטאת, בין היתר, באלה: אי מתן הנחיות מתאימות לתובעת, אי מתן טיפול מונע לבריחת סידן בצד הטיפול בפרדניזון, אי עריכת מבחן צפיפות עצם במהלך הטיפול, חוסר מעקב אחר מדדים מעבדתיים והדמייה, לצורך הערכת התפתחות אוסטאופניה או אוסטיאופורוזיס, הימנעות מאזהרת התובעת מפני הנזקים העלולים להיגרם במתן טיפול מסוג זה, וחוסר תיאום בעבודה המשותפת ביניהם.

הנתבעים כופרים בטענות אלה של התובעת. לשיטתם, קיבלה התובעת טיפול הולם ומתאים למחלת הבכצ'ט. אמנם, טיפול זה כלל גם שימוש בפרדניזון (לאחר שחיוניותו ויעילותו הוכחה במקרה זה), אך מדובר היה בטיפול במינונים מוגבלים, לעתים קצובות ולא ברציפות, באופן שלא חייב מעקב יוצא דופן, כמו זה הנדרש במהלך טיפול רצוף וממושך בסטרואידים. כמו כן, הנתבעים שוללים את קיומו של קשר סיבתי בין הממצאים והנזקים שנתגלו אצל התובעת, ובין הטיפול שניתן לה על ידיהם. זאת משום שהתובעת טופלה בפרדניזון באופן מדוד ומועט, שאין בו כדי לגרום לנזקים הנטענים.
לחלופין, טוענים הנתבעים, שיש להטיל על התובעת רשלנות תורמת במידה ניכרת, וזאת בשל העובדה שלמרות המלצתו המפורשת של הנתבע 1, והפניות למעקב ע"י הנתבעת 2, לא חזרה התובעת למעקב במרפאתו של הנתבע 1, במשך תקופה של יותר משנה.

לביסוס טענותיה צירפה התובעת לכתב התביעה את חוות דעתה של פרופ' ט. חצ'ק-שאול, מומחית לרפואה פנימית (ת/1). זו כתבה בחוות דעתה, בין היתר, את הדברים הבאים (עמ' 3):

"אוסטאופורוזיס הינה אחד הסיבוכים העיקריים בשימוש ממושך בסטרואידים. הטיפול הממושך בסטרואידים קשור בעליה בשכיחות שברים בעצמות, בעיקר בשברים בחוליות עמוד השדרה. זאת משום שעצמות טרבקולריות, כמו החוליות, יותר רגישות להשפעת הסטרואידים על הופעת האוסטאופורוזיס. הירידה בצפיפות העצם בחוליות יכולה להגיע לכדי 40%. קצב איבוד מסת העצם הינו גבוה במהלך 6-12 החודשים הראשונים לטיפול בסטרואידים וממשיך בקצב נמוך במהלך שנות טיפול נוספות. ישנם הבדלים אינדיבידואלים בתהליך איבוד מסת העצם מה שמעיד על סיכון משתנה לכל פרט.
על חולה העומד להיות מטופל בסטרואידים לטווח ארוך לבצע מבחן צפיפות עצם... חולים הסובלים מאוסטאופורוזיס או אוסטאופניה, או כל חולה המקבל טיפול בסטרואידים במינון של 5 מ"ג או למעלה מזה, לפרק זמן של 3 חודשים ויותר, או חולים המועמדים לקבל טיפול בפרדניזון במינון של 7.5 מ"ג ליממה או למעלה מזה צריכים לקבל טיפול מונע. טיפול זה כולל תוספת סידן וויטמין D וטיפול בביפוספונטים.
גברת סרף סימה טופלה בפרדניזון במינונים גבוהים במשך שנה וחצי ללא טיפול מונע באוסטיאופורוזיס, דהיינו, ללא תוספת טיפול בסידן, בוויטמין D ובביפוספונטים, וללא מעקב אחר מדדים מעבדתיים והדמיה לצורך הערכה של התפתחות אוסטאופניה ו/או אוסטאופורוזיס, וכך חלפה שנה וחצי ללא טיפול מונע באוסטאופורוזיס. טיפול זה הוחל רק אחרי הופעת כאבי גב עזים ורק כאשר אובחנו שברים בחוליות רבות בעמוד השדרה.
יש לראות קשר ישיר בין העדר מתן הטיפול המונע אוסטאופורוזיס והשברים שהופיעו בעמוד השדרה, תוך טיפול בפרדניזון. כאמור לא בוצעו טיפולים למניעת האוסטאופורוזיס למרות המלצות חד משמעיות המופיעות בספרות הרפואית.
ההופעה של שברים מרובים בעמוד השדרה מגבילים באופן משמעותי את גב' סרף סימה בתפקוד היום יומי. מאחר ועיקר הנכות הינה בתחום האורטופדי הרי שיש לבקש את הערכת דרגת הנכות מרופא מומחה באורטופדיה".

הנתבעים לא הגישו חוות דעת רפואית נגדית לזו שהוגשה מטעם התובעת, לגבי כל העניינים הקשורים לאחריות ולחבות.

בכל הנוגע לנזקים, עקב רשלנותם הנטענת של הנתבעים, צירפה התובעת לכתב התביעה חוות דעת של האורטופד ד"ר י. מתן, אשר קבע, שנכותה הצמיתה של התובעת עומדת על 22.6% לפי סעיף 37(8)א משוקלל של מבחני המל"ל, וכי נכות זו כוללת את כל נכותה הפונקציונאלית.
הנתבעים הגישו ביום 15.5.05 חוות דעת רפואית מטעמם, ערוכה בידי האורטופד פרופ' י. נרובאי. מומחה זה קובע, שנותרה לתובעת נכות צמיתה בשעור 10%, בגין השברים בעמוד השדרה הגבי, לפי סעיף 37(6)ב, ונכות צמיתה בשעור 10%, בגין השברים בעמוד השדרה המתני, לפי סעיף 37(7)(א), ובסה"כ נכות צמיתה משוקללת בשעור 19%.

משהתברר, שמאמצי פשרה מרובים שהושקעו לא נשאו פרי, נקבע התיק להוכחות. באי כח הצדדים הסכימו, ששני המומחים האורטופדים לא ייחקרו, ובכך חסכו מהלכים מיותרים, שאכן לא היו מוצדקים, לנוכח הפער הלא גדול בין קביעות שני המומחים הנ"ל. לקראת ישיבת ההוכחות הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית שלה (ת/2). הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהירים מטעמם.
ישיבת ההוכחות, שהתקיימה ביום 21.11.05, כללה חקירה של פרופ' חצ'ק-שאול ושל התובעת. בסיום ישיבת ההוכחות נעשה מאמץ נוסף להביא את הצדדים לפשרה, תוך שנקבע, כי אם זו לא תושג, יוגשו סיכומים בכתב. משהוגשו סיכומים בכתב, נמצאנו למדים, שלא הושגה פשרה, וכי אין מנוס ממתן פסק דין. לאחר שגם הושלם חסר, אשר התברר מתוך עיון ראשוני בסיכומים, הוכשרה הקרקע לכך. הבה נשנס מותנינו וניגש למלאכה.




ב. תוצאה סופית בקליפת אגוז
שקלתי את טענות הצדדים - על רקע מכלול הראיות, שמטעם התובעת, והעדר הראיות מטעם הנתבעים - והגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל, במובן זה שייקבע, כי מבין הנתבעים 1 ו-2, הנתבעת 2 (בלבד) עוולה כלפי התובעת. בהמשך לכך קמה גם חבות של הנתבעות 3 ו-4 כלפי התובעת. עם זאת, חיובן של הנתבעות 2-4, יחד ולחוד, יגיע רק כדי 85% מנזקי התובעת, ואילו היא "תספוג" את ה-15% הנותרים של נזקיה, וזאת לנוכח אשם תורם מסויים, אשר יש לייחס לתובעת.

להלן אסביר כיצד הגעתי לתוצאה דלעיל, ובהמשך אעבור לדון בעניינים הקשורים לנזקים ולפיצויים.


ג. ביסוס התוצאה בעניין האחריות והחבות
אין מחלוקת, שהתובעת קיבלה טיפול תרופתי בפרדניזון, במינונים ובמועדים שצויינו ע"י פרופ' חצ'ק-שאול בחוות דעתה (ר' ע' 2 לת/1: "הטיפול התרופתי בחולה").

בהסתמך על החומר שהיה מונח בפניה, קבעה פרופ' חצ'ק-שאול, שיש קשר ישיר בין העדר מתן הטיפול המונע אוסטאופורוזיס, בעת קבלת הטיפול בפרדניזון, ובין הנזקים שנגרמו לתובעת. הנתבעים, מצדם, לא הגישו חוות דעת נגדית, לסתירת הקשר הסיבתי הנטען, ואף בחקירה הנגדית של המומחית שמטעם התובעת, לא הצליחו לשלול את קיומו של הקשר הנ"ל. אדרבא, ניתן אפילו למצוא חיזוק לקיומו של קשר כזה באישורים הרפואיים שניתנו לתובעת ביום 12.8.03 וביום 16.12.03 ע"י הנתבע 1 (צורפו כנספחים ז2 ו-ז3 לתצהיר התובעת), שגם בהם מצויין, כי השברים בגב התחתון מקורם באוסטיאופורוזיס קשה, שנגרם ע"י שימוש ממושך בסטרואידים.

לא די בקשר הסיבתי הנ"ל, בין הטיפול בפרדניזון ובין הנזקים שנגרמו, כדי להטיל אחריות נזיקית על הנתבעים. כדי לעשות זאת, יש לבחון שאלות נוספות, שהן שאלות משנה לשאלה הכוללת, האם יש לייחס לנתבעים, או למי מהם, עוולה ניזקית כלפי התובעת.

בפתיחת הדיון בהקשר זה, יש להדוף את טענת הנתבעים, כי המרשמים שניתנו לתובעת סופקו בכל פעם לתקופה קצרה של מספר ימים, אשר אינה מחייבת מעקב. נתון זה אינו בא לידי ביטוי בתיק הרפואי של התובעת, שנוהל אצל הנתבעת 2. כיוון שהנתבעים לא הציגו ראיות אחרות לביסוס טענתם זו, יש לקבל את עמדתה של פרופ' חצ'ק-שאול (שהתיק הרפואי הנ"ל היה מונח בפניה בעת עריכת חוות הדעת), שהמינונים שניתנו במקרה זה היו גבוהים וממושכים דיים, כדי לחייב מעקב (פרוטוקול, ע' 11, ש' 17-25).

בהמשך לכל שנאמר עד כה, יש לבחון את המצויין לעיל, בסעיף 15.

באשר לנתבע 1, מסקנתי היא, כי אין להטיל עליו כל אחריות. בפי התובעת אין כל טענה כנגד עצם ההחלטה לטפל בה בפרדניזון, ואף פרופ' חצ'ק-שאול מאשרת, שטיפול זה ניתן לתובעת על סמך אבחון מתאים ונכון, ולאחר שתרופות אחרות לא הועילו (ת/1: "הטיפול התרופתי בחולה"; פרוטוקול, ע' 11, ש' 9-11). הטענות נגד הנתבע 1 מתמקדות אך ורק במעקב טיפולי, שלדעת התובעת לא היה מספק. בטענה זו אין כדי לקבוע שהנתבע 1 עוול כלפי התובעת.
מן הראיות עולה, שהנתבע 1, בהמלצתו מיום 17.1.00, נתן לתובעת מרשם לתקופה מוגבלת, עם הוראה על הפחתת המינון לאחר 5 ימים. לא נטען, שנתן, או התכוון לתת, לתובעת טיפול בסטרואידים לתקופה ממושכת יותר, ואין מחלוקת, שבמתן מרשם, לתקופה כה קצרה ובמינון שנרשם, אין כל צורך במעקב מיוחד. לא זו אף זו, אלא שבמכתב שכתב הנתבע 1 (נספח א לת/2), שהופנה לרופאה המטפלת, כלולה הוראה שהתובעת תשוב אליו לביקורת כעבור מספר ימים. במצב עניינים זה עשה הנתבע 1 כל שנדרש ממנו, והיה רשאי להניח שייעשה כל הנחוץ, בפיקוח הרופאה המטפלת (הנתבעת 2). במכלול הנסיבות, ובין היתר, כאשר המשך הטיפול, לרבות עניין ההפנייה לבקורת, הופקד בידיה של הנתבעת 2, והתובעת לא חזרה אליו לבקורת, לא נדרש ממנו שיעשה פעולות נוספות. סיכומם של דברים, שאין להטיל אחריות על הנתבע 1.

באשר לנתבעת 2, מסקנתי שונה. אמנם, מצד אחד, לא הוכח שהנתבעת 2, כרופאת משפחה, היתה חייבת להיות מודעת לסכנה שבנטילת פרדניזון במועדים ובמשכי הזמן שבהם ניתנה. פרופ' חצ'ק-שאול העידה בביהמ"ש, שנדיר שאישה בגילה ובמצבה של התובעת תסבול ממחלת עצם כלשהי, וכי אצל התובעת גורם הסיכון היחיד היה נטילת פרדניזון עקב מחלת בכצ'ט (פרוטוקול, ע' 6, ש' 11 – ע' 7, ש' 4; ע' 7, ש' 11). כמו כן, העידה, שלא ידוע לה על הנחיות של משרד הבריאות לגבי מועדים לבדיקת צפיפות עצם אצל מי שנמצא בקבוצת סיכון ואצל מי שלא (פרוטוקול, ע' 7, ש' 5-6). יש לזכור גם, שבמהלך רוב שנת 2000, השנה העיקרית בה ניתן הטיפול, היתה התובעת בהריון, ולא מקובל לבצע במהלך הריון בדיקת דקסא לבדיקת צפיפות העצם (פרוטוקול, ע' 8, ש' 1-2), או לתת פוסלן לבניית עצם (שם, ש' 3-4). בנוסף, התברר, שהספרות המקצועית הרלוונטית, שאוזכרה בחוות הדעת של פרופ' חצ'ק-שאול, פורסמה בכתבי עת מקצועיים, המיועדים לראומטולוגים, וכי רובה המכריע אף פורסם רק לאחר המועדים הרלוונטיים לתיק זה. פרופ' חצ'ק-שאול אישרה, שאינה יודעת, האם פורסמו מאמרים בעניין זה גם בכתבי עת המיועדים לרופאי משפחה (פרוטוקול, ע' 9, ש' 7-8, ש' 18; ע' 10, ש' 1).
בהתחשב בכל אלה, ניתן היה לומר, לכאורה, שרופא משפחה סביר, לא היה אמור לחשוב שיש צורך במעקב מיוחד ובטיפול מונע ו/או להציע לבחורה בת 22, בהיריון, ללא היסטוריה קודמת של שברים בגב ומחלות עצם, בדיקה לצפיפות עצם. זאת מכיוון שהסיכון הצפוי לעובר בעריכת בדיקה כזו גבוה בהרבה מהסיכוי שבחורה במצב זה תסבול מאוסטיאופורוזיס.

למרות כל האמור לעיל, אני סבור, שבמקרה זה, יש מקום להטיל אחריות על הנתבעת 2. זאת מהטעמים שיצויינו להלן.
ראשית – מקובלים עלי דבריה של פרופ' חצ'ק-שאול, שדווקא בגלל הידע המועט של רופאי משפחה באשר לחולי בכצ'ט המקבלים סטרואידים, הייתה מוטלת חובה על הנתבעת 2 לקבל ייעוץ מראומטולוג לפני מתן הטיפול לתובעת ובמהלכו (פרוטוקול, ע' 9, ש' 11-12; ע' 10, ש' 24-28).
שנית – מן התיק הרפואי של התובעת עולה, שהנתבעת 2 אכן הפנתה את התובעת לראומטולוג, מספר פעמים. הפניות אלה מלמדות, שבפועל, הנתבעת 2 ידעה, או הבינה, שמעקב כזה הוא חיוני. בנסיבות אלה, היתה מוטלת על הנתבעת 2 החובה, להתנות את חידוש המרשמים בביצוע המעקבים שאליהם נשלחה התובעת, או לפחות להתייעץ בעצמה עם ראומוטולוג (כפי שהסבירה פרופ' חצ'ק-שאול, בפרוטוקול, ע' 10, ש' 24-28). בהקשר זה יצויין, כי העובדה שהנתבעת 2 לא ציינה בתיק הרפואי, שהתובעת אינה ממלאת אחר המלצותיה בעניין המעקבים, וכי היא יידעה אותה על ההשלכות שעשויות להיות לכך, יחד עם העובדה שבהעדר עדות של הנתבעת 2, גם לא נסתרה טענת התובעת, כי לא קיבלה מן הנתבעת 2 מכתבי הפנייה לצורך המעקבים, תורמת לתמונה הכוללת המתקבלת, שהנתבעת 2 ידעה על חשיבות המעקבים, אך לא פעלה כמתחייב מידיעה זו, ולפי סטנדרטים ראויים, הנדרשים מרופא המודע למה שהייתה מודעת.

בנסיבות המקרה, ובהעדר טיעון נוגד, נגזרת מאחריותה ומחבותה של הנתבעת 2 גם חבות של הנתבעת 3, מעבידתה של הנתבעת 2, וגם של הנתבעת 4, כמבטחתן של הנתבעות 2 ו-3.


ד. אשם תורם של התובעת
כאמור לעיל, רשלנותה של הנתבעת 2 באה לידי ביטוי בכך שלמרות שסברה שמעקב אצל ראומטולוג הוא חיוני, היא לא פעלה כראוי בנושא המעקבים, וזאת, בין היתר, בכך שלא התנתה בכך את המשך הטיפול, ואף לא התייעצה בעצמה עם ראומטולוג. יחד עם זאת, הגעתי למסקנה, שלתובעת אשם מסויים בכל הנוגע לאי קיומו של מעקב מתאים אצל ראומטולוג (וכתוצאה מכך, אי ביצוע בדיקות הכרחיות וקבלת טיפול מונע נדרש). זאת משום, שלמרות מה שנאמר לה בקשר לכך, היא לא עשתה את שנדרש ממנה בהקשר זה.

בעניין המעקב הרפואי שבו עסקינן, תשובותיה של התובעת בחקירתה הנגדית לקו במגמתיות, שתכליתה לשפר את מצבה המשפטי של התובעת, וגם בסתירות מסויימות. עם זאת, העדר עדות של הנתבעים, ובפרט של הנתבעת 2, פועל לחובת הנתבעים, במובן זה, שלא עלה בידיהם להוכיח באיזה אופן הוסבר לתובעת עצמה הצורך להיות במעקב. אכן, לגבי הנתבע 1, כבר נאמר, כי בנסיבות שבהן היה מעורב, לא היה צריך לעשות יותר משעשה. עם זאת, לגבי הנתבעת 2, בהעדר עדות שלה, לא נסתרה טענת התובעת, כי היא כלל לא אמרה לה שעליה להיות במעקב של ראומטולוג (פרוטוקול, ע' 13, ש' 12-28), וגם לא טענת התובעת, כי כלל לא פתחה את מכתבו של הנתבע 1, שהופנה אל הנתבעת 2, וכי לא היתה מודעת לעניין המעקב שצויין במסגרתו (פרוטוקול, ע' 12, ש' 23-30). בהמשך לכך, ולמה שנאמר לעיל בסעיף 20, התמונה הכוללת המתקבלת היא, שנאמר לתובעת ע"י הנתבעת 2, כי עליה להיות במעקב של ראומטולוג, אך לא רק שלא נמסרו לה ע"י הנתבעת 2 מכתבי הפנייה לשם כך, אלא שהנתבעת 2 גם לא הבהירה לה כראוי את חשיבותו של אותו מעקב, ואת העובדה שאין די בביקורים אצל הנתבעת 2. במצב עניינים זה, התובעת אכן עשתה נסיונות לתאם ביקורים אצל הנתבע 1 (כפי שאשרה בחקירתה - פרוטוקול, ע' 13, ש' 8-10), אלא שהם לא יצאו לבסוף לפועל. נראה שבגלל הטרחה הכרוכה בביקורים אלה (כגון בשל הקושי לקבל תור, היותה בהיריון, העובדה שהתגוררה בנתניה, וכדי להגיעה אל הראומטולוג היה עליה לנסוע לת"א), העדיפה התובעת לוותר עליהם, עד אשר בתחילת שנת 2001, לאחר לידת בנה, תקפו אותה כאבים עזים. רק אז הבינה התובעת עד כמה חיוני שתפנה לראומטולוג, ועשתה זאת (פרוטוקול, ע' 14-15).

סיכומם של דברים, בהמשך למה שנאמר עד כה, הוא, שבשל הימנעותה של התובעת מלפנות לביקורת אצל ראומטולוג, בנסיבות שתוארו לעיל, יש לייחס לה אשם תורם, אך בשעור נמוך. אני מעמיד את שעור האשם התורם על 15%.


ה. סיכום ביניים ומסלול להמשך הדרך
מכל שנאמר עד כה עולה, כי התביעה נגד הנתבע 1 נדחית, וכי הנתבעים 2-4, יחד ולחוד, חבים בפיצוי התובעת, בשעור 85% מן הסכום הכולל שייפסק.

נעבור עתה לבחינת כל הנחוץ לצורך פסיקת הפיצויים. אקדים ואומר, כי התובעת עותרת לפסיקת פיצויים בראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות (עבר ועתיד), עזרת הזולת (עתיד), הוצאות רפואיות (עבר ועתיד), נסיעות (עבר ועתיד) ונזק לא ממוני.


ו. הנכות הרפואית
בהמשך למה שנאמר לעיל, בסעיף 9, לעניין חוות הדעת הרפואיות, הפער בין מומחי הצדדים הוא אכן מינורי (22.6% לעומת 19%). איני מוצא בטענות הצדדים הצדקה להעדפת מומחה אחד על פני עמיתו. כמו במקרים דומים, אני מניח, כי גם במקרה דנן, פעל כל מומחה כדי לעשות את המירב עבור מי שפנה אליו, ככל שהדבר אפשרי. בהמשך לכך, נקודת המוצא תהיה, כי לתובעת נכות רפואית, הנמצאת בתווך בין קביעות שני המומחים הנ"ל, אשר, תוך עיגול מסויים, יעמוד שעורה על 21%.


ז. פיצויים - הפסדי השתכרות (עבר ועתיד)
לגבי עבודה של התובעת לפני הארועים דנן הוגשו תלושי שכר לחודשים ינואר - אפריל 2000, שמהם עולה, כי התובעת עבדה אז כספרית, מקצוע שלמדה גם בביה"ס התיכון המקצועי שבו למדה, והשתכרה שכר המסתכם בכ-2,800 ₪, לאחר הצמדתו למועד פסק הדין. לאחר גילוי הבעיות הרפואיות הנדונות, פנתה התובעת בתחילת שנת 2003 לקורס ספרות נשים, שנמשך כשמונה חודשים, ובסיומו קיבלה תעודת מקצוע בתחום זה (נספח י"ג לת/2). מבחינת עבודה בפועל, התובעת לא עשתה נסיונות של ממש להשתלב בעבודה במקצוע זה, וגם לא בעבודות אחרות, למעט עבודה לזמן קצר בקונדיטוריה הסמוכה לביתה.

לטענת התובעת, מצבה הרפואי לא מאפשר לה השתלבות בעבודה כלשהי. לנוכח הסטוריית העבודה הדלה של התובעת לפני הארועים דנן (ראו פרוטוקול, ע' 15, ש' 19 ואילך), יחד עם מצבה הרפואי של התובעת לפני הארועים דנן, ואחריהם, והיותה אם לשלושה ילדים (ילידי 30.11.98, 31.1.01, 7.7.05 - פרוטוקול, ע' 18, ש' 13-14), מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי כושר השתכרותה של התובעת היה לא גבוה, ומקובלת עליי גם הצעתם לבסיס שכר של 3,500 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד גם יחד. מקובלת עליי גם טענת הנתבעים, כי אין לזקוף לחובת הארועים דנן פגיעה בכושר השתכרותה של התובעת, בסדרי הגודל שהתובעת טוענת להם.

בסיכומם של דברים, אני סבור, שבכל הנוגע לעבר, הרי שבהתחשב בכל שנאמר לעיל, יש לפסוק פיצוי לפי שעור פגיעה של 25% מכושר השתכרות של 3,500 ₪ לתקופה שמאז אמצע שנת 2001 (כחצי שנה לאחר לידת הילד השני) ועד מועד פסק הדין. החישוב יהיה אפוא: 25% X 3,500 ₪ X 59 חודשים = 51,625 ₪. סכום זה הוא כבר בערכים של מועד פסק הדין. נותר להוסיף רק ריבית מתאימה לכל חודש וחודש. בהתחשב בתקופה שחלפה, ובהשפעתה על נושא הריבית, כולל לעניין ריבית דריבית, אקבע, כי סכום הפיצוי עבור הפסדי השתכרות בעבר יעמוד במעוגל על 58,000 ₪ למועד פסק דין זה.

בכל הנוגע לעתיד, המדובר בתקופה של 38 שנים, שממועד פסק הדין, שבו התובעת כבת 29 שנים, ועד הגיע התובעת לגיל 67. לגבי תקופה זו אני סבור, כי, במכלול הנתונים, יש להעמיד את שעור הפגיעה בכושר ההשתכרות על שעור הנכות הרפואית, דהיינו, שהפגיעה היא בשעור 21% מכושר השתכרות של 3,500 ₪ לחודש. החישוב יהיה אפוא: 21% X 3,500 ₪ X 271.8902 (מקדם ל-38 שנים) = 199,839 ₪.
הפיצוי בכל הנוגע להפסדי השתכרות בעתיד יעמוד על סכום מעוגל של 200,000 ₪.


ח. פיצויים - עזרת הזולת בעתיד
בראש נזק זה התובעת אינה עותרת לפיצוי עבור העבר. היא עותרת לפיצוי לעתיד, המסתכם בכ- 280,000 ₪ (סעיף 44 של סיכומיה). הנתבעים מציעים סכום של 80,000 ₪ (סעיף 9, בע' 15 של סיכומיהם).

במכלול נתוני המקרה, מקובלת עליי טענת הנתבעים, כי התובעת מסתדרת עד כה ללא צורך בעזרת הזולת, ועל כן גם אינה עותרת לפיצוי בראש נזק זה בכל הנוגע לעבר. בכל הנוגע לעתיד, נכויותיה של התובעת עלולות לגרום לכך שבהמשך הדרך היא תזדקק לעזרת הזולת לצורך עבודות הבית הקשות. בהתחשב גם בכך שעם ההתקדמות בגיל, צפוי שהתובעת תיזקק לעזרה כזו, גם ללא קשר לנכויות דנן, אני סבור שיש להביא בחשבון עזרה בהיקף ממוצע של כשתי שעות שבועיות, עקב הנכויות הנ"ל, ובהמשך לכך, אני מעמיד הפיצוי בראש נזק זה על סכום גלובלי של 100,000 ₪.


ט. פיצויים - הוצאות רפואיות (עבר ועתיד)
בראש נזק זה התובעת עותרת לפיצוי בסכום כולל של 30,000 ₪, עבור "טיפולים רפואיים... שאינם כלולים בסל הבריאות" (סעיף 45 של סיכומיה). הנתבעים טוענים, כי אין מקום לפיצוי כלשהו (סעיפים 15-18, בע' 16 של סיכומיהם).

בעניין זה מקובלות עליי כל טענות הנתבעים, ודין התביעה בכל הנוגע לראש נזק זה להידחות.


י. פיצויים - הוצאות נסיעה (עבר ועתיד)
התובעת עותרת לפסיקת סכום כולל של 40,000 ₪ (סעיף 47 של סיכומיה). הנתבעים טוענים, כי אין מקום לפיצוי כלשהו (סעיפים 15-18, בע' 16 של סיכומיהם).

במכלול נתוני המקרה, מקובלות עליי הטענות שבסעיף 16 לסיכומי הנתבעים, והתביעה לפיצוי בראש נזק זה נדחית.


יא. פיצויים - נזק לא ממוני
בראש נזק זה, התובעת עותרת לפסיקת 150,000 ₪ (סעיף 43 של סיכומיה). הנתבעים מציעים סכום של 70,000 ₪ (סעיף 14, בע' 16 של סיכומיהם).


39. לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים לעניין ראש נזק זה, על רקע מקבץ נתוני המקרה דנן, אני מעמיד הפיצוי על סך 120,000 ₪ למועד פסק דין זה (סכום הכולל, בין היתר, ריבית עד מועד זה).


יב. סיכום וסיום
סכום הפיצויים הכולל שנפסק מסתכם ב-478,000 ₪ (צירוף הסכומים שנפסקו לעיל, בסעיפים 30, 31, 33 ו-39).

בשל האשם התורם שנזקף לחובת התובעת, על הנתבעים 2-4, יחד ולחוד, לפצות את התובעת ב-85% מהסכום הנ"ל, דהיינו בסך 406,300 ₪.

התביעה נגד הנתבע 1 נדחית. בהתחשב בייצוג המשותף לכל הנתבעים, ובמכלול הנסיבות, אין צו להוצאות בקשר לכך.


42. הנתבעים 2-4 ישלמו לתובעת שכ"ט עו"ד, בשעור 20% מהסך 406,300 ₪, בצירוף מע"מ, והם גם ישלמו לתובעת את עלויות חוות הדעת של פרופ' חצ'ק-שאול ושל ד"ר מתן, את הסכום ששילמה התובעת לפרופ' חצ'ק-שאול עבור חקירתה, ואת אגרת המשפט ששילמה התובעת עם הגשת התביעה, כאשר על כל סכום מהנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומו.
הנתבעים 2-4 ישאו גם בתשלום יתרת האגרה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מחלת בכצ'ט

  2. מחלת הסיליקוזיס

  3. מחלת עור של ספר

  4. מחלת כבד - פגיעה בעבודה

  5. מחלת עור פחח רכב

  6. החמרה במחלת קרוהן

  7. מחלה בגלל מתח וחרדה

  8. מחלת מיאסטניה גרביס

  9. מחלה זיהומית בגלל שריטה

  10. מחלת fmf ביטוח לאומי

  11. מחלת עור לעובדי ניקיון

  12. תביעה בגלל מחלה - עבודה בחו"ל

  13. ערעור על מועד תחילת מחלה

  14. אי יכולת לעבוד בגלל מחלה

  15. פקודת תאונות ומחלות משלח יד

  16. אוסטאוגנזיס אימפרפקטה בישראל

  17. מחלה נדירה של ילד - ביטוח לאומי

  18. התפרצות של מחלות דלקתיות כרוניות

  19. מעסיק שלא מאמין לאישורי מחלה של עובד

  20. מחלה / נגיף בשליחות בחו"ל מהעבודה - זכאות פיצויים ?

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון