תלונה נגד רופא - קובלנה


פסק דין

הנשיא א' ברק:

ערעור על החלטת שר הבריאות לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן – הפקודה), אשר קבע כי רישיונו הרפואי של המערער יותלה למשך 5 שנים.

רקע עובדתי

1. כנגד המערער, רופא כירורג בהכשרתו, הוגשו למשיב מספר קובלנות אשר ייחסו לו התנהגות שאינה הולמת רופא וגילוי חוסר יכולת או רשלנות חמורה במילוי תפקידיו כרופא (כאמור בסעיפים 41(1), (3) לפקודה, בהתאמה). הקובלנה הראשונה הוגשה ביום 21.7.92, ובעקבותיה מינה המשיב ועדה לפי סעיף 44(א) לפקודה, כדי לדון בקובלנה (להלן – הוועדה). בשל ריבוי תלונות כנגד המערער, תוקן כתב הקובלנה מספר פעמים נוספות, כאשר התיקון האחרון בוצע ביום 7.7.98, שאז הוכתרה הקובלנה בכותרת "קובלנה [נוסח משולב]". קובלנה זו איחדה את כל הקובלנות שהוגשו כנגד המערער, שיפורטו להלן בקצרה.


2. שתי קובלנות עניינן טיפול שנתן המערער למנוח משה זילברנגל (להלן – זילברנגל) ולמנוח רון ארטו (להלן – ארטו). זילברנגל פנה למערער בבקשה כי יסיר "נגע" מזרועו הימנית. המערער אכן הסיר את הנגע, ולפי הטענה השליכו לאשפה, מבלי לשלוח את הממצא לבדיקה פתולוגית. מספר חודשים לאחר מכן זילברנגל נותח, ונמצא גידול ממאיר בבית השחי, שאובחן כמלנומה. זמן קצר לאחר מכן נפטר. אירוע דומה אירע במקרה של ארטו, שפנה למערער בשל שומה בגבו ששינתה צורה, דיממה וגדלה. על פי הנטען בקובלנה, הסיר המערער את השומה, אך במקום לשלוח אותה לבדיקה פתולוגית, השליכה לאשפה. לאחר מכן (בשנת 1987) אובחנה אצל ארטו מחלת סרטן מסוג מלנומה, בעקבותיה נפטר לאחר זמן קצר. קובלנה אחרת עניינה טיפול במטופלת ענת אריאלי (להלן – אריאלי). על-פי הנטען בקובלנה, פנתה אריאלי למערער כשהיא מתלוננת על כאבים בבטנה, והלה שלח אותה לביצוע צילומים. לאחר שחזרה עם הצילומים, לא ביצע בה המערער בדיקה נוספת, התייחס בזלזול לטענותיה, ורשם לה תרופה מסוג "פרדניזון". משלא פסקו הכאבים, נשלחה אריאלי לצילום נוסף, אולם עוד באותו ערב הגיעה לבית החולים שם אובחן אצלה זיהום חריף בבטנה. קובלנה נוספת הוגשה כנגד המערער בגין שימושו בתרופה הידועה כ- E.D.T.A. נטען כי המערער ייבא את התרופה, המיועדת לטיפול בהרעלת מתכות, שלא כדין, והשתמש בה שלא לפי ההתוויה כאשר נתן אותה לחולים הסובלים ממחלות לב ומטרשת עורקים. השימוש ב-E.D.T.A הביא לשתי קובלנות נוספות. האחת, בגין שימוש בתרופה זו אצל המנוח אהוד דרייפוס (להלן – דרייפוס). דרייפוס, חולה לב שנקבע לו מועד לניתוח, פנה למערער לקבלת טיפול, ובמהלכו התמוטט. ניסיונות החייאה עלו בתוהו. אירוע נוסף עניינו ביוסף שפי (להלן – שפי), חולה לב שהגיע לאחר ניתוח למרפאת המערער. במהלך טיפול ב-E.D.T.A לקה שפי בשיתוק בצד ימין ואיבד את כושר הדיבור. קובלנה נוספת עניינה במתן עדות מטעה בבית משפט, שהמערער נתן בתביעת דיבה שהגיש כנגד "ידיעות אחרונות" שייחס לו תקלות בטיפול ב-E.D.T.A (ת"א 214/95 בבית המשפט המחוזי בירושלים). קובלנה אחרונה עניינה ניהול לקוי של הרשומות הרפואיות במרפאת המערער.


3. הוועדה שדנה בקובלנות שמעה עדויות וראיות מטעם הקובל והמערער. בהחלטתה (מיום 21.1.03) קבעה כי רשלנות המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר. נקבע כי מעשיו מצביעים על חוסר יכולת רפואית מקצועית ומהווים התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה. הוועדה סברה כי יש לשלול את רישיונו לצמיתות, אולם בהתחשב בגילו של המערער (68) ובהתמשכות ההליכים בעניינו, החליטה להמליץ על התלית רישיונו של המערער לחמש שנים.


4. המלצות הוועדה הוגשו למשיב, אשר לו מסורה הסמכות להתלות רישיון, מכוח סעיף 41 לפקודה. סמכות זו הואצלה לשופט (בדימוס) ו' זילר. השופט זילר בחן את המלצות הוועדה ואת טענות ההגנה של המערער, והחליט לאמץ את מסקנות הוועדה במלואן. משכך, הוצא צו ההתליה שכנגדו מופנה הערעור שבפנינו.


הערעור

5. בערעור חוזר המערער על הטענות שהשמיע בפני הוועדה ומוסיף מקצת טענות חדשות. כן הוא מבקש להגיש ראיות נוספות בערעור. נטען כי רמת ההוכחה הנדרשת בהליכי התליית רישיון הנה דומה לרמת ההוכחה הנדרשת בהליכים פליליים. רמת הוכחה זו, כך נטען, לא התקיימה בעניינו. כן טען המערער כי הוועדה העדיפה את עדויות אשתו של זילברנגל ואשתו של ארטו על פני עדותו שלו, וזאת למרות שנתגלו סתירות בעדויות אלה, מה גם שעדות אשת ארטו אינה מתיישבת עם הדו"ח הפתולוגי שנערך לאחר מותו. באשר לאריאלי, נטען כי מתן פרדניזון נבע בעיקר מהעובדה כי סירבה ליטול אנטיביוטיקה. באשר לטיפול ב E.D.T.A, המערער טוען כי מדובר בטיפול מקובל אצל חולי טרשת עורקים, ואף אם השתמש בתרופה בניגוד להתוויה, הרי שפרקטיקה זו הייתה מקובלת באותן שנים, וראיה לכך, תקנות הרוקחים שאסרו על שימוש בניגוד להתוויה בוטלו. כן חולק הוא על קביעת הועדה לפיה לא ניהל רישומים רפואיים כנדרש, שכן באותה תקופה לא היה מקובל לנהל רישומים מפורטים. לחילופין, המערער טוען כנגד חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, אפילו מדובר בהתליה לחמש שנים, הרי שבשל גילו המבוגר מדובר בהתליה לצמיתות, ואף לגוף מעשיו אלה אינם מצדיקים הטלת עונש כה חמור.


6. המשיב מבקש לדחות הערעור. לטענתו, אין מקום להתערב בהחלטת המשיב ובקביעות הועדה ששמעה עדויות וחוות דעת מקצועיות ממספר רב של אנשים, ובכללם המערער ועדיו. לגבי אריאלי, עדותה הייתה מהימנה על הוועדה וגם המומחים שהעידו חיוו דעתם כי מתן פרדניזון החמיר את מצבה ולא היה מקום לתיתו. באשר לשימוש בתרופה E.D.T.A, הרי שהשימוש בה נעשה בניגוד להתוויה הרשומה. אכן, האיסור על שימוש בניגוד להתוויה בוטל בתקנות, אבל הועבר משם לפקודת הרוקחים (סעיף 47א(ב)), ללמדך על חשיבותו. זאת ועוד, אין מחלוקת מומחים לגבי השימוש בתרופה זו, מה גם שהיא אינה בשימוש בישראל לצורך טיפול במחלות לב וכלי דם. לטענת המשיב, השימוש בתרופה נגד פרקטיקה מקובלת והצביע על טיפול רשלני. לבסוף, המשיב טוען כי אין ממש בדברי המערער כאילו רישומיו הרפואיים תאמו את הסטנדרט בשנות ה-80, שכן אף אם אלה נערכו לפני שנים רבות, מדובר בפגמים חמורים הנוגדים אף את הסטנדרט באותן שנים. באשר לערעור על חומרת העונש, המשיב טוען כי ההחלטה נוטה לקולא בהתחשב במעשים שביצע המערער. לדבריו, היה ראוי להתלות את רישיון המערער לצמיתות, אך בהתחשב בגילו של המערער ובהתמשכות ההליכים הוחלט להקל עמו ולהעמיד את ההתליה על חמש שנים בלבד.


דיון

7. לדברי המערער, רמת ההוכחה הנדרשת בהליכים משמעתיים הנה רמת ההוכחה בפלילים. בעניין זה נאמר מפי הנשיא שמגר, כי בבחירה בין שתי רמות הוכחה, שכנוע מעבר לכל ספק סביר מחד, ומאזן הסתברויות מאידך, מצטרף הדין המשמעתי מבחינה זו להליך פלילי, שכן עניינו בדיני נפשות (ראו עש"ם 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401, 407; וראו גם עש"ם 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2) 312, 332; עש"ם 85/01 יריב נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(6) 411, 424; עש"מ 7858/03 יופה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); אולם ראו דעות אחרות בעש"ם 3/88 אזוט נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 867, 873 ובעש"ם 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326, 329). למחלוקת זו אינני נצרך, שכן, באתי למסקנה כי מחומר הראיות הרב שהיה בפני הוועדה, שכלל עדויות המתלוננים, חוות דעת מומחים שגם העידו בפני הוועדה, ואף עדות המערער ועדיו, ניתן לקבוע, כפי שקבעה הוועדה, כי אחריותו של המערער בכל אחת מהקובלנות הוכחה מעבר לכל ספק סביר. המערער מבקש למעשה, כי בית משפט זה יתערב בממצאי הוועדה, ויקבע ממצאים אחרים תחתיה. הלכה היא כי התערבות בממצאי ועדה לפי סעיף 44 לפקודת הרופאים תיעשה רק אם יתברר כי הוועדה שגתה שגיאה חמורה ועקרונית בקביעתה, או שהממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות (ע"א 3425/90 פינסטרבוש נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 321, 329; להלן – פרשת פינסטרבוש). עיון בחומר הראיות אינו מלמד על שגיאה חמורה שכזו. גם לגופם של דברים, דין טענות המערער להידחות. אתייחס אליהן בקצרה.


8. העדויות שנמסרו בפרשות זילברנגל וארטו נמצאו מהימנות על הוועדה. כתחליף לעדותה של אשת ארטו, נמסרו, בהסכמה, פרוטוקולי דיון מתביעת רשלנות רפואית שהגישה כנגד המערער ואחרים (ת"א 776/94 בבית המשפט המחוזי בירושלים), שם נקבע כי עדותה של ארטו הייתה מהימנה, בעוד שעדותו של המערער בדבר איבוד הרישומים הרפואיים הייתה בלתי סבירה על פניה. בין אם המערער זרק את הרקמות שהוציא על הרצפה, ובין אם אלה נזרקו לפח, ברור כי לא נשלחה דגימה כלשהי לבדיקה פתולוגית. טענת המערער בעניין זה כאילו כל רישומיו הרפואיים אבדו עת שעבר מרפאה, הנה בלתי סבירה. כך, המערער לא דיווח לקופת חולים על אובדן הרישומים, לא הציג שום ראיה הנוגעת לאובדן זה, ואף לא הביא עדים מטעמו, כגון עובדי מרפאה, שיכלו להעיד על האירוע. כן לא הביא ראיות ממעבדה פתולוגית כלשהי היכולות לבסס את טענתו על שליחת הרקמות לבדיקה. מנגד, עדויות הרופאים שהעידו בפני הוועדה היו חד-משמעיות ועמדו על החשיבות שבשליחת רקמות לבדיקה פתולוגית.


9. באשר לפרשת אריאלי, גם כאן עדותה נמצאה מהימנה על הוועדה. לא הייתה מחלוקת על כך שאריאלי קיבלה תרופה מסוג פרדניזון, אשר החמירה את מצבה ואף גרמה למיסוך יתר הסימפטומים מהם סבלה. חוות הדעת והעדויות בפני הוועדה חיזקו מסקנה זו. אף בכרטיס הרפואי של אריאלי נרשמה אבחנה משוערת של דלקת התוספתן, אולם המערער נמנע משליחתה לחדר המיון.


10. בעניין השימוש ב-E.D.T.A לא הייתה למעשה מחלוקת בין המומחים שהעידו בפני הוועדה. התרופה מיועדת למקרים של הרעלת מתכות, ולא למקרים של מחלות לב וכלי דם. שימוש בניגוד להתוויה זו נוגד את האמור בתקנה 3(א) לתקנות הרוקחים (תכשירים רפואיים), התשמ"ו-1986, שהייתה בתוקף בזמן שהמערער השתמש בה. אכן, התקנה בוטלה, אך במקומה התווסף סעיף 47א(ב) לפקודת הרוקחים, התשמ"א-1981 הקובע:


"לא ייצר אדם ולא ישווק תכשיר, ולא יורה על שימוש בו, אלא אם כן הוא תכשיר רשום ובהתאם לרישום ולפקודה זו."





מכאן שדין טענת המערער בעניין זה להידחות אף היא. זאת ועוד, המערער אישר בעדותו כי לא ביקש את האישורים הנדרשים לשימוש בתרופה זו. טענת ההגנה המרכזית של המערער הייתה כי מדובר בפרקטיקה נוהגת, לפיה מקובל להשתמש בתרופות בניגוד להתוויה הרשומה. טענה זו הופרכה בדיונים בוועדה על-ידי הרופאים שהעידו בפניה. אלה הצביעו על הסכנות החמורות בשימוש בתרופה זו על חולי לב, והדגישו כי הטיפול שנתן המערער אינו מקובל כלל בקהילה הרפואית. לא זו אף זו, הטיפולים שנתן המערער, כירורג בהכשרתו, נועדו ליתן מזור לחולי לב וכלי דם. אין מדובר בהליך כירורגי. המערער אף לא התייעץ עם רופאים המתמחים במחלות לב לצורך הטיפול שנתן. המומחה היחיד שהעיד מטעם המערער לגבי פרשה זו חיווה דעתו כי פעולת המערער נופלת בגדר אסכולת מיעוט שנמצאת בתוך הרפואה. אולם, למעט עדות זו, שניתנה על-ידי רופא נוירולוג שאינו מומחה בתחום הנדרש, עמדו לנגד הוועדה ראיות למכביר המצביעות על היפוכו של דבר. שימוש בתרופה זו הביא גם לכשלים באופן טיפולו בדרייפוס ובשפי. ממצאי הוועדה בעניין זה היו מקובלים על השופט (בדימוס) זילר ואיני רואה כל מקום להתערב בהם. אעיר רק, כי לאחר ששפי לקה בשיתוק במרפאת המערער, סירב המערער להזמין אמבולנס לטובת פינויו לבית חולים ואף סירב לפרט על גבי ההפניה לחדר המיון מהו הטיפול אותו נתן לשפי. מעשים אלה הנם חמורים. יש בהם כדי לבסס את טענת המשיב על כך שהמערער היה מודע לסכנות במתן התרופה לחולי לב, ומכאן שחשש פן יתגלו מעשיו בפני רופאים אחרים. מה גם שמדובר בהתנהגות שאין לקבלה במסגרת יחסי רופא חולה (ראו סעיפים 5 ו-8 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996; להלן – חוק זכויות החולה).


11. אין ממש בטענת המערער על ניהול רישומים רפואיים כנדרש. אכן, ייתכן כי קיימת כיום הקפדה יתרה על רישומים נאותים, וכי רמה זו גבוהה משהייתה בעבר. גם אם נניח כך, אין לומר כי לא חלה כל חובה לנהל רישומים נאותים, אף בשנים בהן התרחשו האירועים נשוא הקובלנות (השוו: ע"א 410/93 יגר נ' שר הבריאות, פ"ד מח(4) 97; וראו ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט(3) 253). הרופאים שהעידו בפני הוועדה בחנו את רישומי המערער. התרשמותם הייתה כי מדובר ברישומים לקויים באורח קיצוני, החסרים פרטים רבים בצורה שאינה מאפשרת קבלת תמונה סבירה אודות מצב החולה.


12. סיכומו של דבר, לא מצאנו להתערב במסקנות הוועדה, שהנה גוף מקצועי, ובהחלטת המשיב, בהיותן מבוססות ומעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה בפניהם. הסבריו של המערער לא נתקבלו על-ידי הוועדה והמשיב נוכח עדויות וחוות דעת רבות שהובאו בפניהם אשר סתרו את דבריו. המערער לא הצביע על עילה כלשהי שבגינה יש להתערב בממצאי הוועדה (ראו ע"א 4693/90 סוסאן נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1), 309; פרשת פינסטרבוש, בעמ' 328). יש לדחות גם את בקשת המערער לצירוף ראיות נוספות בערעור. המערער לא הצביע על כל טעם מדוע יש לקבל ראיות אלה בשלב כה מאוחר, וגם לגוף העניין אין בראיות אלה כדי לשנות מהתוצאה בערעור זה.


13. דין דומה יש לייעד לערעור על חומרת העונש. עונשו של המערער אינו חמור כלל ועיקר, בהתחשב במעשים אשר ביצע המהווים התנהגות שאינה הולמת רופא מורשה. המערער פעל בניגוד לעקרונות המנחים בתחום העיסוק ברפואה, בין שמדובר בכבוד המקצוע, בין שעניינם ביחסים שבין רופא וחולה וכן יתר כללים אתיים ואחרים המעצבים ערכים ותפיסות שראוי כי יחולו במקצוע הרפואה (ע"א 580/86 פישמן נ' שר הבריאות, פ"ד מא(2) 614, 615 וראו גם את חוק זכויות החולה). לא אחת נפסק, כי אמות המידה בדבר אמצעי הענישה הנדרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על ידי המסגרות המקצועיות עצמן, בהתאם לסמכותן על-פי דין (ע"א 412/90 אליהו נ' שר הבריאות, פ"ד מ"ד(4) 422, 427). רק סטייה מהותית, לקולא או לחומרה, תצדיק התערבות של בית משפט זה. אין במקרה הנוכחי משום סטייה מהותית כאמור. אכן, ההליכים בעניינו של המערער נתמשכו זמן רב, בין היתר עקב כמות החומר הראייתי שהוגש לוועדה. על כך יש להצר. נכון הוא גם שהמערער כיום הנו אדם מבוגר. כל אלה הן נסיבות הראויות להתחשבות (ראו ע"א 942/90 פעילן נ' שר הבריאות, פ"ד מה(4) 360; ע"א 2595/96 מוסקונה נ' שר הבריאות (לא פורסם); ע"א 3714/93 פרי נ' שר הבריאות (לא פורסם)). נסיבות אלה נלקחו בחשבון על-ידי הוועדה והמשיב. לשיטתם, ראוי היה במקרה זה להתלות את רישיונו של המערער לצמיתות, אך בשל הנסיבות המקלות שפורטו ראו לנכון להתלות את רישיונו לחמש שנים בלבד. קביעה זו מקובלת עלי, ואיני מוצא מקום להתערב בה.


אשר על כן, הערעור נדחה על שני חלקיו. בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות.


ה נ ש י א


השופט א' רובינשטיין:


אני מסכים.


ש ו פ ט



השופטת א' חיות:


אני מסכימה.


ש ו פ ט ת



הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון