סרטן השד - ממוגרפיה / ביופסיה


פסק דין

אשה התלוננה לפני רופא על הופעת גוש בשד הימני שלה, הרופא הסתפק בהפנייתה לבדיקת ממוגרפיה (שהעלתה תוצאה שלילית) ושלל את הצורך בעריכת ביופסיה. להלן פסק הדין בתביעה:

השופט א' מצא:

1. אשתו המנוחה של המשיב 2 (להלן - המשיב),נפטרה ביום 16.10.88 עקב מחלת סרטן שהתפשטה בגופה. העותר הוא רופא, שכיהן כמנהל המרפאה לגילוי מוקדם של מחלת הסרטן שליד בית החולים "קפלן" ואשר בדק אתה מנוחה, עם הופעת הסימנים הראשונים של מחלתה, בכמה הזדמנויות במהלך שנת 1986. המשיב הגיש בקשה לחקור בסיבת מותה של אשתו, שלטענתו נגרם עקב רשלנותו המקצועית של העותר.


בבקשה נטען, כי במאי 1986, עת התלוננה המנוחה לפניו על הופעת גוש בשד הימני שלה, הסתפק העותר בהפנייתה לבדיקת ממוגרפיה (שהעלתה תוצאה שלילית) ושלל את הצורך בעריכת ביופסיה; וכי בספטמבר, עת בדק את המנוחה בדיקור לצורך בדיקה ציטולוגית, חזר ושלל, על יסוד תוצאות הבדיקה, כל חשש לקיומו של תהליך ממאיר. רק ביום 3.12.86 מצא לנכון להפנות את המנוחה למחלקה כירורגית. בביופסיה שנערכה לה, ביום 8.12.86, התברר, כי בשד יש גידול מסוג קרצינומה. בו ביום בוצעה כריתה מלאה של השד, שלוותה בכריתת חלק משרירי בית החזה ובלוטות הלימפה. אלא שלעת הזאת התהליך הממאיר כבר פשה בגופה של המנוחה, וחרף טיפולים רבים ומורכבים להם נזקקה, נחרץ גורלה. על יסוד עובדות אלו - שבעיקרן נכללו בתלונה כנגד העותר, שהגישה המנוחה עצמה (כשנה לפני פטירתה) למרכז קופת-חולים - טען המשיב בבקשתו, כי העותר נושא באחריות פלילית לגרימת מות המנוחה וכי יש בסיס להאשימו בעבירה.


ביום 9.8.89 החליט המשיב 1 (להלן - השופט החוקר) כי יש לחקור בסיבת מותה של המנוחה. אך עם היפתח החקירה, ביום 2.5.90, טענו לפניו באי-כוחם של המדינה (המשיבה 3) ושל העותר, כי לאור העובדה שמאז טופלה המנוחה לאחרונה על-ידי העותר ועד לפטירתה חלפו יותר משנה ויום, שוללת הוראת סעיף 310 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מדעיקרא, את האפשרות להאשים את העותר בגרימת מותה של המנוחה. השופט החוקר קיבל טענה זו, ומאחר שלפי האמור בבקשת המשיב לא הייתה לחקירה מטרה אחרת, זולת האשמתו של העותר בעבירה כאמור, החליט, כי אין מקום להמשיך בחקירה.

כעבור זמן, ביום 26.7.90, נמלך השופט החוקר בדעתו והורה לזמן את הצדדים להשמעת טיעון נוסף בשאלה, אם אין להמשיך בחקירה במטרה לברר, שמא יש מקום להאשים את העותר בעבירה לפי סעיף 7(338) לחוק העונשין, בשל סיכון חיי המנוחה במעשה פזיזות ורשלנות, אותו עשה במהלך טיפולו הרפואי בה. ובעקבות שמיעת הטענות הנוספות, לעניין השאלה שהציג לצדדים, החליט, ביום 2.11.90, לחדש את הליכי החקירה.


כנגד החלטה אחרונה הוגשה העתירה שלפנינו. בצו-על-תנאי, שהוצא על פיה, נדרשו

המשיבים ליתן טעם, מדוע לא תבוטל ההחלטה.



2. העתירה נסמכה על שני טעמים: האחד, שהשופט החוקר איננו מוסמך לערוך חקירת

סיבות מוות, שמטרתה האפשרית היחידה היא האשמת העותר בעבירה, שגרימת מותה של

המנוחה איננה מיסודותיה. והשני, כי משהחליט השופט החוקר, כי אין מקום להמשיך

בחקירה, חל על החלטתו עקרון סופיות הדיון, ושוב לא היה רשאי לחזור ולהחליט -

מיוזמתו שלו ובלא שנתבקש לכך - לחדש את החקירה.


בא-כוח המדינה לא נקט עמדה בדבר צדקתו של הטעם השני, אך תמך בקבלת העתירה על-

פי טעמו הראשון של העותר.

בא-כוח המשיב חלק על שני טעמיה של העתירה, אך את עיקר טיעונו הפנה לסתירת הטעם

הראשון. לדעתו, מוסמך שופט חוקר לצוות על הגשת כתב אישום כנגד אדם גם בגין

עבירה שאיננה עבירה של גרם מוות; ומכך משתמע, כי שופט חוקר מוסמך לחקור בסיבת

מותו של אדם, גם לנוכח קיום חשש שנעברה עבירה שתרמה להתרחשות שהסתיימה במוות,

גם אם לא הייתה סיבה ישירה או בלעדית לגרם המוות. בבקשתו לחקור בסיבת מותה של

המנוחה החשיד המשיב את העותר באחריות לעבירה שבעטייה נגרם המוות. על-פי הוראתו

של סעיף 310 לחוק העונשין, העבירה בה הוחשד העותר אמנם נתיישנה, והשופט החוקר

לא יוכל לצוות שיואשם בה. אך בידי השופט החוקר יהיה להאשימו בעבירה אחרת,

שלגביה אין ההתיישנות חלה, ובעצם האפשרות הזאת די כדי להצדיק את קיום החקירה.

3. דעתי היא, כי צודק העותר בטענתו, כי על-פי העובדות, שנטענו בבקשת המשיב

לחקור בסיבת מותה של המנוחה, לא היה השופט החוקר מוסמך להורות על פתיחת

החקירה. דין העתירה איפוא להתקבל על-פי טעמו הראשון של העותר. לנוכח מסקנתי

זו, אינני צריך להידרש לצדקת טעמו השני. יצוין, כי השאלה, אימתי ובאילו תנאים

רשאי שופט חוקר - שנתבקש לכך - לחדש חקירה שנסתיימה או שהופסקה, כבר נדונה

בפסיקה (בג"צ 1[ 159/68]; ובג"צ 66/81



[2], בעמ' 350-348). ייחודה של פרשתנו הוא בכך, שהחלטת השופט החוקר, לחזור

ולחקור, ניתנה ביוזמתו ובלא שנתבקש לכך; ואת השאלה, אם רשאי היה לעשות כן,

אוכל להניח בצריך עיון.

4. הדיון בשאלת הסמכות יזקיקנו לנוסחיהם של סעיפים 30 ,19 ו 32 לחוק חקירת

סיבות מוות, תשי"ח-1958 (להלן - החוק).


סעיף 19 לחוק מגדיר את המקרים בהם קמה עילה לעריכת חקירה בסיבת מותו של אדם

ומונה את הזכאים לבקש עריכתה של חקירה כזאת:


"מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן

מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או

במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, קצין משטרה,

רופא או כל אדם מעונין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע

המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות.


בסעיף זה, אדם מעונין - בן זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו

ואחיותיו".

סעיף 30 לחוק כולל הוראות לעניין תוצאותיה האפשריות של חקירת סיבות מוות:



"שופט חוקר רשאי להחליט -

(1) כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח סיבת המוות, ומה הן תוצאות

חקירתו;



(2) כי הראיות שהובאו לפניו אין בהן כדי להוכיח סיבת המוות;



העתק ההחלטה ימציא החוקר למשטרה וללשכת הבריאות המחוזית".


וסעיף 32 לחוק מסמיך שופט חוקר ליתן צו אישום:


"נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח לכאורה שנעברה

עבירה על-ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט

בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו

אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו".



5. הצדדים חלוקים בשתי שאלות עיקריות: ראשית, איזוהי ההוראה הקובעת את סמכותו

של השופט החוקר? ושנית, מה משמעות האמירה "נעברה עבירה" שבסעיף 32 לחוק?



המשיב טוען, כי את היקף סמכותו של השופט החוקר יש ללמוד מהוראות שלושת סעיפיו


האמורים של החוק, וכי את המושג "נעברה עבירה", שבסעיף 32, יש לפרש כפשוטו.
לפיכך, תהא החלטת השופט החוקר לעניין סיבת המוות (לפי סעיף 30 לחוק) אשר תהא -

וגם אם לא מצא ראיה לכאורה שהמוות נגרם בעבירה (כמשמעו בסעיף 19) - בידו לצוות

שיואשם אדם בעבירה כלשהי, שביצועה מסתבר, לכאורה, מן הראיות.


עמדת העותר - לה שותף גם בא-כוח המדינה - שונה בתכלית: סעיף 19 לחוק, המגדיר

את העילות לקיומה של חקירת סיבות מוות, תוחם גם את גבול סמכותו של השופט

החוקר. הוראת סעיף 30 לחוק, לעניין תוצאותיה של החקירה, והוראת סעיף 32 לחוק,

לעניין סמכותו של השופט החוקר ליתן צו אישום, אינן הוראות עצמאיות, אלא הן

הוראות שיש לפרשן בכפיפות להוראת סעיף 19. פירוש הדיבור "נעברה עבירה" שבסעיף

32, לפי גישה זו, הוא: נעברה עבירה שגרמה למוות. מכאן שסמכות השופט החוקר ליתן

צו אישום מוגבלת למקרה, בו מחליט הוא - על-פי סעיף 1(30) - כי הראיות שהובאו

לפניו יש בהן כדי להוכיח את העובדה שהמוות "נגרם בעבירה" וכן את זהותו של מבצע

העבירה שגרמה למוות.

6. הדין במחלוקת זו, לדעתי, הוא עם העותר והמדינה.


סמכותו של שופט חוקר לחקור בסיבת מותו של אדם מוגבלת למקרים בהם מובאת לפניו

בקשה כדין לעריכתה. השאלה, אם בקשה הינה כדין, נבחנת על-פי הוראות סעיף 19.
כמאמרו של הנשיא שמגר, בבג"צ 3[ 535/89], בעמ' 449: "מלותיו של סעיף 19

נושאות על פניהן את התכלית החקיקתית של הוראה זו ושל החוק כולו" (ההדגשה שלי -

א' מ').


מבחניו של סעיף 19, להעמדת סמכותו של השופט החוקר, הם שניים. המבחן הראשון הוא

פרסונאלי: מטרתו לברר אם מבקש החקירה נמנה עם הזכאים לבקש את עריכתה. המבחן

השני הוא מבחן העילה: מטרתו לברר אם הבקשה מגלה עילה לעריכת החקירה. סמכותו של

שופט חוקר לחקור בסיבת מותו של אדם מותנית במתן תשובות חיוביות לשתי השאלות

כאחת. בקשת אדם שאיננו בגדר הזכאים לבקש חקירה לא תוכל להיענות, גם אם מגלה

היא עילה לחקירה. אם תצביע הבקשה על קיום עילה לעריכת חקירה (כגון, שיש יסוד

סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה), יוכל השופט החוקר להפנות את המבקש למשטרה, או

להפנות בעצמו את תשומת לבה של המשטרה לחשש שהבקשה מעוררת, אך לא יהיה מוסמך

לחקור בסיבת המוות בעצמו. הוא הדין במקרה בו המבקש אמנם רשאי להגיש את הבקשה,

אך בקשתו איננה מגלה עילה מוכרת לעריכת החקירה. כך - כדרוש לענייננו - אם נוכח

השופט החוקר, כי הבקשה מבססת חשד לביצוע עבירה שלא גרמה למות המנוח, אין הוא

מוסמך לערוך חקירת סיבות מוות. קיומו של חשד מעין זה עשוי להצדיק הגשת תלונה

למשטרה, אך בו בלבד אין כדי להעמיד עילה לעריכתה של חקירת סיבות מוות.

בניגוד לגישה שהייתה מקובלת בעבר, שגרסה מידה של צמצום בהגדרת תחומיה של חקירת

סיבות מוות (ראה בג"צ 4[ 54/62]), גילתה הפסיקה, בשנים האחרונות, נטייה להרחיב

בהבנת משמעותה של "סיבת המוות" וכפועל יוצא מכך - גם בהגדרת מהות תפקידו של

השופט



החוקר. מקום שיש יסוד סביר לחשש, שסיבת מותו של אדם אינה טבעית או שמותו נגרם

בעבירה, אין השופט החוקר יוצא ידי חובת תפקידו בהגדרת הסיבה הביולוגית שבעטייה

נגרם המוות, אלא עליו להוסיף ולברר את הנסיבות בהן התרחש המוות, לרבות

האירועים שהובילו להתרחשותו, וכן לבחון, אם ניתן לגלות את האחראי למעשה או

למחדל, שבעטיו נגרם המוות (ראה דברי הנשיא שמגר בבג"צ 3[ 535/89] הנ"ל, בעמ'

451). מאידך ראוי לזכור, כי עניינו של החוק הוא בחקירת סיבת המוות ולא בקביעת

זהות הממית, וקיום האפשרות לגלות את האחראי לגרם המוות איננו תנאי לחקירה.
משמע, שגם אם ברור, מלכתחילה, כי אי-אפשר לגלות את זהות הממית או שבנסיבות

העניין לא יהיה אפשר להביאו לדין, אין בכך כדי לייתר חקירה בסיבת המוות, אם

הנסיבות מצביעות על חשש שסיבת המוות אינה טבעית או שהמוות נגרם בעבירה (ראה

דברי השופט ברק, בבג"צ 2[ 66/81] הנ"ל, בעמ' 347-344).

בין הגישה המרחיבה להגדרת תפקידו של השופט החוקר לבין הכרעתה של המחלוקת

שלפנינו אין ולא כלום. אם סיבת המוות, במובנה הרחב, ידועה, שוב אין מקום

לחקירתה. קיום יסוד סביר לחשש, כי בוצעה עבירה שאין לייחס לה את גרימת המוות,

עשוי להצדיק עריכת חקירה על-ידי המשטרה, אך אין בו כדי להעמיד עילה לחקירת

סיבות מוות. בהתייחסו לשוני שבין תפקידה החקירתי של המשטרה לבין תפקידו של

השופט החוקר, בבג"צ 2[ 66/81] הנ"ל, אמר חברי הנכבד, השופט ברק, בעמ' 347:
"תפקידו של השופט החוקר אינו לחקור חשד לביצוע עבירה, אלא תפקידו הוא לחקור

בסיבת המוות". המחשה לגישה עקרונית זו ניתן למצוא בדברי מ"מ הנשיא, השופט

שמגר, בבג"צ 5[ 638/82], בעמ' 784:


"...אם מדובר על צרכן סמים, אין לראות, מהי העבירה, שבוצעה על-ידי צריכת היתר

שגרמה למוות: מעשיו של פלוני, הגורמים למותו שלו, אינם בגדר עבירה לפי דיני

העונשין שלנו. מאידך גיסא, נטילת הסם כשלעצמה ללא קשר לגרם המוות איננה עילה

לחקירת סיבות מוות".



7. סמכותו של השופט החוקר לקיים הליך של חקירה מותווית בסעיף 19 לחוק. סעיפים

30 ו-32 לחוק מגדירים את תפקידי השופט החוקר ואת הכוחות הנתונים לו, במסגרת

ההליך המקוים לפניו, אך אין בהם כדי להרחיב את סמכותו לקיום חקירה מעבר לסמכות

הנתונה לו בסעיף 19. מכאן, שאם לא קמה עילה לחקור בסיבת המוות, אין להוראות

הסעיפים 30 ו-32 כל משמעות. יתר על כן: הוראות הסעיפים 30 ו-32 כרוכות גם

בינותן. משמעות הדבר היא, שהכוח הנתון לשופט החוקר, בסעיף 32, ליתן צו אישום,

איננו יכול להיות אלא חלק מ"תוצאות חקירתו", כמשמען בסעיף 1(30) סיפא.


הנה כי כן, רק בסעיף 1(30) - אך לא בסעיף 2(30) - נאמר, כי השופט החוקר רשאי,

בגדר החלטתו, לפרט גם את "תוצאות חקירתו". לאמור: משהחליט השופט החוקר, לפי

סעיף 2(30), "כי הראיות שהובאו לפניו אין בהן כדי להוכיח סיבת המוות", סיים

בכך את תפקידו. למותר לומר, כי גם לחקירה שהסתיימה בהחלטה כאמור תהיינה בוודאי

מסקנות, והשופט החוקר יוכל לכלול בה גם את המלצותיו; ואלו כן אלו אף יכולות

להיות לעזר למשטרה בחקירתה. אך החלטה


לפי סעיף 2(30) איננה יכולה לכלול "תוצאות" (אופראטיוויות), וממילא איננה

יכולה לכלול צו אישום לפי סעיף 32 לחוק. מאידך, אם החליט השופט החוקר, לפי

סעיף 1(30), "כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח סיבת המוות...", הריהו

מצופה להוסיף ולפרט, בהחלטתו, גם את "תוצאות חקירתו". אם תוצאת החקירה עונה על

מבחנו של סעיף 32 - לאמור, כי הוכח לכאורה שפלוני עבר עבירה - בידי השופט

החוקר לצוות על העמדתו לדין. מתכליתו של הליך החקירה ומן ההקשר הענייני שבין

תכלית זו לבין בחינת תפקידו וכוחותיו של השופט החוקר מתחייב, שאת הדיבור

"נעברה עבירה" שבסעיף 32 יש לפרש כמתייחס לעבירה שעניינה בגרימת המוות נושא

החקירה, ולא לעבירה אחרת.

8. מסקנתי עולה בקנה אחד עם תכליתו של החוק. כן מתיישבת היא עם ההבחנה הנדרשת

בין תפקידו של השופט החוקר לבין תפקידיה של המשטרה. עניינו של השופט החוקר הוא

בחקירת סיבת המוות. אם המוות נגרם בעבירה, כי אז חקירת העבירה - שהיא סיבת

המוות - והעמדתו לדין של האחראי לביצועה הם מעניינו. אף בנסיבות אלו מוטל על

השופט החוקר לשקול, אם ליתן צו אישום או להניח את דבר האשמתו של החשוד בגרם

המוות לרשויות התביעה הממונות על כך (ראה את דברי הנשיא בבג"צ 3[ 535 / 89]

הנ"ל, בעמ' 454-453). אך כשמן הראיות מסתברת אפשרות לביצועה של עבירה אחרת

(וכשאין המדובר בעבירה נלווית, הטפלה לעבירת גרם המוות המשמשת נושא לחקירתו),

אין חקירתה בגדר תפקידו של השופט החוקר. משעלה לפניו, אגב החקירה בסיבת המוות,

חשד לביצוע עבירה כאמור, על השופט החוקר להניחו לחקירת המשטרה; וגם אם סבור

הוא, שיש לפניו ראיות מספיקות להאשמתו של החשוד בעבירה מעין זו, אין הוא מוסמך

לצוות על האשמתו לפי סעיף 32.


בבג"צ 6[ 810/86 ,445/85], סב הדיון על החלטת שופט חוקר להפסיק חקירה, שנפתחה

על יסוד טענת העותרת, שאת מות אמה המנוחה יש לייחס לרשלנות הרופא שטיפל בה.
בחקירה נקבע, שסיבת המוות הייתה תקיפת חיידק, ולא רשלנות רפואית, ובית משפט זה

לא ראה מקום לחלוק על מסקנה זו. עם זאת, ותוך חקירת נסיבות הפרשה, עלה החשש,

שבמהלך הטיפול במנוחה נעברה, בידי מי מהרופאים, עבירה לפי סעיף 7(338) לחוק

העונשין. לחקירתו של חשש זה, שאין עניינו בעבירה של גרם מוות, התייחס השופט ש

לוין, תוך הבחנה בין תפקיד השופט החוקר לבין תפקידי המשטרה (שם, בעמ' 819):


"עם זאת, לא הייתה המשטרה, לאור החומר שהומצא לה, פטורה מלחקור, שמא העובדות

שהיו בפני השופט החוקר מגלות עבירה, שאינה קשורה בהכרח בגרם המוות, לאמור,

עבירה רשלנות לפי סעיף 7(338) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. השופט המלומד לא היה

חייב לחקור בהיבט האמור, והמשטרה והיועץ המשפטי כלל לא נתנו עליה את דעתם".



השופט החוקר בפרשתנו סבר - ועל כך השליך גם בא-כוח המשיב את יהבו - שמאמירת

השופט ש' לוין, כי "השופט המלומד לא היה חייב לחקור בהיבט האמור" (שם; ההדגשה

שלי - א' מ'), משתמע, שהוא לא היה בלתי מוסמך לעשות כן. לדידי, אין לפרשנות זו

כל אחיזה. את דברי


השופט ש' לוין יש להבין על רקע נסיבותיה של הפרשה האמורה: העתירה שם כוונה גם

כנגד המשטרה, שנמנעה מלהוסיף ולחקור בעצמה את החשש לביצוע עבירה לפי סעיף

7(338) לחוק העונשין, שעלה מחומר הראיות שהובא לפני השופט החוקר; ולעניין זה

ניתן בעתירה צו מוחלט, המחייב את המשטרה לעשות את המוטל עליה. אך מדברי השופט

ש' לוין אין, כלל ועיקר, להסיק, שאילו ראה השופט החוקר לעשות כן, היה בידו

להשלים בעצמו את החקירה בכל הנוגע לעבירה האמורה.



9. ומן הכלל - בחזרה לבדיקת שאלת הסמכות בפרשתנו.


אין חולקין, שהמשיב, כבן-זוגה של המנוחה, נמנה עם הרשאים להגיש בקשה לעריכת

חקירה בסיבת מותה. אך האם גילתה בקשתו עילה מוכרת לעריכת חקירה? לשאלה זו יש,

לדעתי, להשיב בשלילה.


בהיעדר נסיבות להעמדת עילה אחרת, ובהיעדר מחלוקת שסיבת מותה של המנוחה הייתה

טבעית, סמך המשיב את בקשתו לחקירה רק על הטענה, לפיה יש יסוד סביר לחשש, שמותה

של המנוחה נגרם בעבירה. יתר-על-כן: המשיב פירש בבקשתו, שהאחראי לגרימת מותה של

המנוחה, שאת אחריותו יש לברר ועל האשמתו יש לצוות (או להמליץ), הוא העותר.
בבחינת השאלה, אם בקשתו מגלה את העילה הנטענת בה, יש להיזקק לעובדות, שעליהן

מיוסדת הבקשה; ומעובדות אלו גופן מתחייבת המסקנה, כי הדין איננו מאפשר לייחס

לעותר אחריות פלילית לגרימת מותה של המנוחה.



סעיף 310 לחוק העונשין קובע לאמור:



"לא יראו אדם כמי שגרם למותו של אחר אם האחר מת כעבור שנה ויום אחד מיום שנגרם

המוות ויום זה בכלל; מנין התקופה יתחיל מן היום שבו נעשה האחרון שבמעשים

האסורים שגרמו למוות, או היום שבו חדל המחדל האסור שגרם למוות, הכל לפי הענין;

נגרם המוות מקצתו במעשה אסור ומקצתו במחדל אסור, ימנו את התקופה מן היום

המאוחר".


מבקשת המשיב עלה, כי לאחרונה טופלה (או נבדקה) המנוחה על-ידי העותר ביום

3.12.86. ממועד זה ועד לפטירתה, ביום 16.10.88, חלפו יותר מעשרים ושניים

חודשים. נמצא, שגם בהנחה שהמשיב צודק בטענתו, כי העותר התרשל באיבחון מחלתה של

המנוחה ובטיפולו בה ושרשלנותו היא אשר גרמה להתפשטות הנגע הממאיר בגופה ולמותה

(ולמותר להדגיש, שעל צדקת הטענות הללו אינני מביע כל דעה), נשלל הקשר הסיבתי

בין מעשי העותר לבין מותה של המנוחה. לטענת המשיב בבקשתו, כי מותה של המנוחה

"נגרם בעבירה", במשמעות הנדרשת לפי סעיף 19 לחוק, לא הייתה איפוא אחיזה

בעובדות הנטענות.



10. עלי עוד להידרש לטענת בא-כוח המשיב, כי עניינו של סעיף 310 לחוק העונשין

הוא





בקביעת דין של התיישנות, המציב מגבלה דיונית על אפשרות האשמתו של העותר

בגרימת מותה של המנוחה אך איננו שולל את היסוד, שמותה אכן נגרם בעבירתו; ודי

ביסוד זה כדי למלא את התנאי הדרוש להקמת העילה הנטענת לעריכת החקירה, גם אם

ידוע שבסופו של דבר לא יהיה בידי השופט החוקר לצוות שהעותר יואשם בגרימת

המוות.


אילו נוכחתי, כי הוראת סעיף 310 לחוק העונשין איננה קובעת אלא דין מיוחד

להתיישנות עבירות שהייתה להן תוצאה מאוחרת של גרם מיתה, נוטה הייתי לקבל,

שסמכותו של השופט החוקר לקיים את החקירה לא נגרעה. סעיף 19 לחוק, הקובע אימתי

תקום עילה לחקירת סיבות מוות, נוקט לשון סבילה: "מותו נגרם בעבירה" (ההדגשה

שלי - א' מ'). האפשרות לגלות את זהותו של הממית (מקום שזו איננה ידועה)

והאפשרות להביא להעמדתו לדין הן מטרות שכיחות בחקירות שיסודן בחשש שהמוות נגרם

בעבירה. אך קיומן של אפשרויות אלו, או איזו מהן, איננו מהווה תנאי מתנאי העילה

לעריכתה של חקירה. בהקשר ענייני שונה משלנו התבטא חברי הנכבד, השופט ברק, כי

"גילויו של הממית הוא אך תוצאת לוואי מחקירת סיבת מוות" (בג"צ 2[ 66/81] הנ"ל,

בעמ' 347). וכבר הזכרתי לעיל את אמירתו (שם), כי "תפקידו של השופט של החוקר

איננו לחקור חשד לביצוע עבירה, אלא תפקידו הוא לחקור בסיבת המוות". באותה הרוח

נוטה הייתי לקבוע, כי גם מקום שהחשוד בהמתה ידוע, אלא שאין אפשרות להעמידו

לדין - בין מפני שאחריותו הפלילית למעשהו מסויגת, בין מפני שעבירתו התיישנה,

ובין מטעם אחר - מתקיימת עילה לחקור בסיבת המוות לשם בירור החשד אם המוות אכן

נגרם בעבירה. אכן, ההתיישנות בפלילים מסווגת אמנם כ"מהותית" (להבדיל

מ"דיונית"), ומשמעותה הרעיונית (כביטויו של השופט ח' כהן בע"פ 7[ 290/63],

בעמ' 578) היא, ש"העבירה כאילו נמחקה וכלא היתה..."; ואף-על-פי כן ברור,

שפועלה היחיד של ההתיישנות הוא בשלילת אחריותו של מבצע העבירה, ולא במחיקת

מעשה העבירה גופו כלא היה. לכן, העילה לחקור במותו של אדם, שיש יסוד סביר לחשש

ש"מותו נגרם בעבירה", אפשר שאיננה פגה רק בשל כך שגלוי וידוע מראש, כי את

החשוד בהמתה, שזהותו ידועה, לא יהיה אפשר להאשים בגרם המוות. ולכאורה, גם מי

שהומת בידי מי שאיננו נושא באחריות פלילית למעשהו, או שעבירתו התיישנה, הוא

בגדר מי "שמותו נגרם בעבירה".


אך האם נכונה סברת בא-כוח המשיב, שהוראת סעיף 310 לחוק העונשין איננה קובעת

אלא דין של התיישנות? ייאמר מיד, כי הניסוח המילולי של ההוראה לכאורה תומך

בסברה זו. לשון הסעיף מקיימת, כנתון, את מעשה גרימת המוות. בחלקו הראשון של

הסעיף ניצבת ההנחה, כי האדם שאחריותו נשללת הוא שגרם למוות; חלקו השני מתייחס

ליום "שבו נעשה האחרון שבמעשים האסורים שגרמו למוות"; וחלקו השלישי דן במקרה

בו "נגרם המוות מקצתו במעשה אסור ומקצתו במחדל אסור". אחריות פלילית למעשהו,

או שעבירתו התיישנה, ספק תמיכה בגישת בא-כוח המשיב משתמעת, כמדומה, גם מדברי

השופט חשין בע"פ 8[ 10/49], בעמ' 440 - 439:



"נניח עכשיו מקרה שבו הוכה המנוח על-ידי הנאשם ימים אחדים בזה אחר זה; ונניח,

שהמנוח, נפטר שנה ושני ימים אחרי המכות הראשונות, אך תוך תקופה של שנה ויום

אחד מעת הנחתת המכות האחרונות. התביעה נתיישנה ביחס למכות


הראשונות; אך האם יש לאמור במקרה כזה שהתביעה הכללית יצאה ידי חובתה משהביאה

ראיות שהמנוח מת ממכותיו של הנאשם, וכי על הנאשם להראות, כי המכות הקטלניות

מקומן דווקא בין הראשונות?" (ההדגשה שלי - א' מ').



אך חוששני, כי הוראת סעיף 310 הנ"ל איננה קובעת דין של התיישנות, אלא דין של

סיבתיות, דהיינו: מעמידה חזקה חלוטה לשלילת הקשר הסיבתי בין מעשה גרם המוות

לבין תוצאתו. למסקנה זו הגעתי על יסוד שלושה טעמים אלה:



(א) המלים "לא יראו אדם..." בהן פותח הסעיף - בדומה למלים "יראו אדם", או

"ייחשב" - אופייניות לדבר חקיקה הקובע חזקה חלוטה. וחזקה כזו היא בבחינת "דין

מהותי שאך מתעטף באיצטלה דיונית" (כלשונו של השופט זוסמן בע"א 9[ 250/69],

בעמ' 138).



(ב) דיני ההתיישנות בפלילים הוסדרו, מאז ומתמיד, בחקיקה הקובעת את סדר הדין

הפלילי. בדין הקיים מוסדרים הם בסעיפים 9 ו-10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח

משולב], תשמ"ב-1982. ואילו סעיף 310 הנ"ל נכלל בחוק העונשין, כהמשך ישיר לכללי

הסיבתיות הנוגעים לעבירות ההמתה המפורטים בסעיף 309 לחוק זה.



(ג) גם העיון בתולדותיו של הסעיף מוביל למסקנה, שאין עניינו בהתיישנות, אלא

בשלילה, מכוח החוק, של הקשר הסיבתי בין המעשה לבין התוצאה (ראה בספרם של י'

לוי ו-א' לדרמן, עיקרים באחריות פלילית (רמות, תשמ"א), 315 וה"ש 10 שם, וכן

בעמ' 362-359). כך עולה גם מן העיון בספרו של פרופ' ש"ז פלר, יסודות בדיני

עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמחקר השוואתי ע"ש הרי סאקר) כרך א, (תשמ"ד)

434-433.


אכן נראה, שסעיף 310 - כפי שטוענים מבקריו - הוא בבחינת שריד אנאכרוניסטי

לתקופה בה טרם הגיע מדע הרפואה להישגיו החדשים (ראה בספרו הנזכר של פרופ' פלר,

בעמ' 434), ולפיכך מקובלת עלי הערת חברי, השופט ברק, "שהגיע הזמן לשקול את

ביעורו של שריד זה מקרבנו". אך כל עוד הסעיף בעינו, יש להוראותיו משמעות

ברורה. המסקנה המתחייבת מהן בענייננו היא, שמותה של המנוחה לא נגרם בעבירה,

ובקשת המשיב לחקור בסיבת מותה, שהתבססה על טענה זו בלבד, לא גילתה עילה על-פי

סעיף 19 לחוק.



11. יש איפוא להפוך את הצו-על-תנאי למוחלט. כיוון שהיוזמה לחידוש החקירה,

שבעטייה הוגשה העתירה, באה מצד השופט החוקר, הייתי נמנע מעשיית צו להוצאות.


השופט א' ברק: מסכים אני לפסק-דינו של חברי, השופט מצא. מבקש אני להוסיף שתי

הערות: ראשית, כל הצדדים הניחו, כי סמכותו של השופט החוקר בעניין שלפנינו

קשורה אך ורק בשאלה, אם היה יסוד סביר לחשש כי מוות נגרם בעבירה. לא נטען

לפנינו, כי סמכות השופט החוקר נעוצה בקיומו של יסוד סביר לחשש, שסיבת המוות

אינה טבעית. בהיעדר טיעון, איני


רוצה להכריע בעתירה על בסיס אפשרות שנייה זו. עם זאת, מבקש אני להשאיר שאלה זו

בצריך עיון, תוך שפסק-דיננו לא יתפרש כשולל אפשרות זו. אכן, לכאורה ניתן

לטעון, כי אם קיים חשש סביר כי רשלנות רפואית גרמה למוות, הרי יש בכך משום

הקמתו של חשש סביר כי המוות אינו טבעי. הדיבור "מוות טבעי" בהקשר שלפנינו אינה

מוות מסיבות טבעיות, שהרי כל מוות נגרם בסופו של דבר מסיבות טבעיות. במסגרת

החוק שלפנינו אין להסתפק בסיבה הרפואית קלינית (כגון דום לב, נזק מוחי), אלא

יש לבחון מה גרם לאותה סיבה רפואית קלינית (ראה בג"צ 3[ 535/89]). אם הגורם

לסיבה הרפואית קלינית הוא גורם שאין בו התערבות חיצונית, כגון מוות מזקנה או

חולשה או מחלה, הרי זהו מוות טבעי. לעומת זאת ניתן לומר - ואיני פוסק בעניין -

כי אם הגורם לסיבה הרפואית קלינית הוא גורם חיצוני, כגון רשלנות רפואית

(המתבטאת במעשה או במחדל), הרי המוות אינו טבעי. אכן, מודע אני לקשיים הטכניים

והמהותיים אשר גישה זו מעוררת, ומבקש אני, על כן, להשאיר שאלה זו בצריך עיון.
שנית, מבקש אני להפנות את תשומת לבו של המחוקק ושל שר המשפטים והיועץ המשפטי

לממשלה להוראת סעיף 310 לחוק העונשין. לדעתי, הגיע הזמן לבטל הוראה זו.
לכאורה, אין כל טעם של מדיניות משפטית ראויה לשמר כלל טכני זה בתקופה

המודרנית. היטיב להביע זאת פרופ' פלר, בציינו:



"... נדמה כי על הוראות סעיף 310 לחוק העונשין אבד הכלח. אין להן כל זכות קיום

אלא כדי לסתור את האמת. שהרי אם אכן מתעורר ספק כלשהו בשאלה אם תוצאה מזיקה

שבה תלויה התהוות עבירה פלילית - ולא דווקא תוצאה קטלנית בלבד - אכן נגרמה על

ידי התנהגות מסויימת, פועל הספק תמיד לטובת בעל ההתנהגות - IN DUBIO PRO REO .
ואילו אם אין כל ספק סביר בדבר, הרי כל כלל משפטי המעביר את הבודק מן המציאות

אל עולם הפיקציות, נמצא סותר את האמת האובייקטיבית; ואילו העולם המדומה הינו

בלתי מוגבל.


האבסורד שבהוראת סעיף 310 לחוק העונשין אינו נובע רק מכך שעבר זמנו אף בטרם

נחקק לצרכיה של ארץ ישראל בשנת 1936, אלא גם מכך שבעבירות תוצאתיות אחרות נגד

גוף האדם, נעדר הזמן שחלף משעת הפגיעה ועד לגיבוש התוצאה כל משמעות נורמאטיבית

לעניין קביעת הזיקה הסיבתית של התוצאה לפגיעה" (פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 434).


חברי, השופט מצא, רואה בכלל זה "שריד אנאכרוניסטי לתקופה בה טרם הגיע מדע

הרפואה להישגיו החדשים". דומה, שהגיע הזמן לשקול את ביעורו של שריד זה מקרבנו.


כאמור, מסכים אני לפסק-דינו של חברי ולהנמקתו.



השופט ד' לוין: מסכים אני לפסק-דינו של חברי, השופט מצא,ומטעמיו.


אשר להערות שבחוות דעתו של חברי, השופט ברק, מצטרף אני לדעתו, שראוי לבטל את הוראות סעיף 310 לחוק העונשין. לטעמי, ייטיב המחוקק אם ייתן דעתו לכך ויפעל לתיקון המתחייב בחוק.

מאידך גיסא, לא נראית לי הערתו האחרת של חברי, השופט ברק. השאלה המוצגת לעיון לעת מצוא כבדת משקל היא ואיננה פשוטה. איני רואה טעם לעוררה, ולו גם אגב אורחא, בלא שהתקיים בנושא זה דיון מעמיק.


בענייננו השאלה כלל לא עלתה לדיון בשום, שלב ועדיף להתייחס אליה כאשר תצוף ותעלה ביוזמת בעלי דין.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גידול באף

  2. גידול בכתף

  3. סרטן קשקשי

  4. סרטן ביטוח חיים

  5. גידול שפיר בראש

  6. סרטן במיתרי הקול

  7. ביטוח מחלת הסרטן

  8. פיטורים בגלל סרטן

  9. גידול ממאיר - ביטוח

  10. גילוי סרטן ריאות בזמן

  11. אבחון סרטן ריאות

  12. אבחון שגוי - סרטן

  13. כריתת אשך - סרטן האשכים

  14. ניתוח להסרת גידול בחו"ל

  15. צריבה במתן שתן - סרטן ?

  16. סרטן דייגים – מעגן קישון

  17. גידול ברחם - גילוי מוקדם

  18. מיקרוטראומה - סרטן

  19. מימון תרופות לסרטן

  20. גידול בראש תסמינים

  21. גידול - כמה אחוזי נכות ?

  22. אבחנה מאוחרת של סרטן בצבא

  23. גילוי מוקדם של סרטן

  24. סרטן בגלל עבודה או עישון ?

  25. כימותרפיה בילדים - סיכונים

  26. התיישנות תביעה - אבחון סרטן

  27. מימון תרופה לסרטן השד

  28. סרטן השחלות במהלך שירות צבאי

  29. סרטן השד - ממוגרפיה / ביופסיה

  30. סרטן הקיבה - גילוי מוקדם

  31. חשיפה לאסבסט – פיצויים על סרטן

  32. הכרה בגידול כתאונת עבודה

  33. אחוזי נכות לאחר סרטן השד

  34. ביטוח סרטן בראש אצל ילדים

  35. אבחון סרטן ע''י רופא ילדים

  36. סרטן עקב חשיפה לקרני רנטגן

  37. סרטן המעי הגס - אבחון מוקדם

  38. גילוי סרטן לאחר תאונת דרכים

  39. גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס

  40. גוש גדול בשד - כריתת שד מלאה

  41. גליבק - מימון תרופה סל הבריאות סרטן

  42. חשיפה לחומרים מסרטנים בעבודה

  43. פוליסת ביטוח מחלת הסרטן - תביעה כספית

  44. תביעה של חולה סרטן לאשר תרופה – טקסול

  45. הרצפטין - בקשה של חולה סרטן מימון תרופה

  46. סרטן של מפעיל תא לחץ יחידה של צוללים של צה"ל

  47. ביטוח חיים - כיסוי ההלוואה במקרה פטירה ממחלת סרטן

  48. תביעת רשלנות רפואית בגין איחור בגילוי סרטן

  49. ביטוח חיים - אי גילוי מחלה בהצהרת בריאות – סרטן הערמונית

  50. גידול סרטני בכליה עקב חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה

  51. תגמולי ביטוח מחלת סרטן - תשלומים לתקופת אבדן כושר עבודה - פטור מתשלום פרמיה

  52. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון