פסק דין העובדות 1. התובע, הינו בעל משק פרחים לייצוא בישוב קדימה, ומכהן כיו"ר המועצה הדתית בכפר קדימה. התובע סובל מפגם מולד בעיניו, מסוג "נאנופטלמוס", המתאפיין, בין היתר, בכושר ראיה לקוי ובגלגל עין קטן. התובע מרכיב משקפי-ראיה חזקות, בעלות עובי ניכר, עקב הליקוי בראייתו (15+). הנתבע 1, ד"ר רוני קובל (להלן: נתבע 1 או ד"ר קובל) הוא רופא עיניים מומחה, אשר הועסק בקופת החולים הכללית של ההסתדרות, היא הנתבעת 2. הנתבע 3, ד"ר אברהם גולן (להלן: נתבע 3 או ד"ר גולן) הוא רופא עיניים מומחה, בעל מרפאת עיניים פרטית ובעל מרכז רפואי הנקרא "רפאל". 2. בתאריך 17.11.92 חש התובע כאבים עזים בראשו, ולאחר שסבר כי הדבר נובע מבעיות ראיה, הוא הופנה לנתבע 1, ד"ר קובל. ד"ר קובל בדק את התובע בדיקה יסודית ובין היתר נטען, כי הזליף לעיניו טיפות להרחבת האישונים. בין הצדדים קיימת מחלוקת האם הטיפות להרחבת האישונים הוזלפו לשתי עיניו של התובע, לעין אחת בלבד, או שמא כלל לא. במחלוקת זו אדון עוד להלן. את תוצאות הבדיקה רשם ד"ר קובל על-גבי טופס ההפנייה שקיבל מהרופא המטפל, וכן הוא מפרט את תוצאותיה בתצהירו (נ8/). עיקר ממצאי הבדיקה הנ"ל היה, כי הלחץ התוך-עיני נמצא תקין (15.25 מ"מ כספית), וכי לא נתגלה כל ממצא רפואי שחייב טיפול מיידי. יצויין, כי היה זה הביקור האחד והיחיד של התובע במרפאתו של ד"ר קובל. 3. לטענת התובע, לאחר הביקור אצל ד"ר קובל הוא המשיך לחוש כאבים עזים בראשו ובעינו השמאלית, שלווו בסחרחורות והקאות, ועל-כן הוא הופנה לבית החולים "מאיר" בכפר-סבא. בבית-חולים "מאיר" נבדק התובע ביום 18.11.92 והוברר, כי הוא סובל מלחץ תוך-עיני (גלאוקומה) בעין שמאל. הוא טופל באמצעות קרני לייזר ותרופות שונות, אך בלא הצלחה, ולכן הופנה לבית החולים בילינסון בפתח-תקוה, שם הוא התקבל ביום 23.11.92. מרישומי בית החולים בילינסון עולה כי: "למעשה החולה עדיין נמצא בהתקף חריף של גלאוקומה בעינו השמאלית …". עוד נרשם בגליון מהלך המחלה, כי יש מקום "לשקול המשך הטיפול בעין שמאל על-פי הקליניקה באם לייזר או ניתוח" (נ5/). 4. בעת שהופנה מבית החולים מאיר לבית החולים בילינסון וכן במהלך היותו מאושפז בבית החולים בילינסון, ונוכח הכאבים החריפים מהם סבל, פנה התובע לנתבע 3, ד"ר גולן, במרפאתו הפרטית ברמת-גן. ד"ר גולן אמר לתובע, כי הטיפול בקרני לייזר (לרבות טיפול מיוחד ב"יאג לייזר") לא יועיל לו, וכי הפתרון לבעייתו הינו ניתוח דחוף בלבד. התובע הסכים להינתח על-ידי ד"ר גולן באופן פרטי, והניתוח אכן בוצע ביום 24.11.92 במרפאתו של האחרון. תמורת הניתוח שילם התובע לד"ר גולן סך 5,900 ש"ח. ביום 29.1.93 ביצע ד"ר גולן ניתוח נוסף בעינו השמאלית של התובע, להסרת "קטארקט" שהתפתח בעין זו. בעקבות הניתוחים הנ"ל, נגרם לתובע עיוורון מוחלט ולצמיתות בעין שמאל, ועל-כן הוגשה תביעת הנזיקין דנן. 5. התביעה מייחסת לשני הרופאים-הנתבעים רשלנות בטיפול בתובע, שגרמה לעיוורונו המוחלט בעינו השמאלית. לטענתה, התרשלו שני הנתבעים בכך שלא איבחנו כי התובע סובל מפגם או מחלת ה"נאנופטלמוס" בעינו השמאלית (להלן - הפגם או נאנופטלמוס), דבר שניתן היה להיעשות בנקל נוכח מימדי העין הקטנים והצרים, ליקוי הראיה הניכר ממנו סבל התובע והעובדה שהוא הרכיב משקפיים בעלות עובי נדיר. עוד מוסיפה התביעה וטוענת, כי ד"ר קובל התרשל בכך שהרחיב את אישוני עיניו של התובע, כאשר הכלל הוא, כי "אצל חולי נאנופטלמוס יש להימנע מלהרחיב את האישון כדי לא לגרום להתקף של גלאוקומה", כאמור בחוות-דעתו של פרופ' משה לזר, שהעיד מטעם התביעה (חוות-דעתו - ת1/). ד"ר גולן, הנתבע 3, התרשל בכך שעל-אף הפגם ממנו סבל התובע בעינו השמאלית, החליט לנתחו בעין זו, וזאת למרות שאין לבצע כל התערבות כירורגית בעין הלוקה בפגם שכזה, כפי שעלה מעדויות המומחים הרפואיים שמסרו חוות-דעת והעידו בתיק זה. פגם ה"נאנופטלמוס" 6. הנאנופטלמוס הינו פגם או מחלה המוגדרת בספרות הרפואית כ"קטנות יוצאת דופן בכל המימדים של העין …" (ת23/). המאפיינים של פגם זה, כמפורט בחוות-דעתו של המומחה פרופ' מ' לזר, הם כדלקמן: "1. עין קטנה - מבנה אנטומי לקוי הגורם לצפיפות של רקמות. 2. זוית צרה עם נטיה לסגירת הזוית ולהתפתחות של לחץ תוך עיני גבוה. 3. תגובה קשה מאד לניתוח תוך עיני - סיבוכים רציניים המובילים לעוורון". לדעת פרופ' לזר: "אצל החולה הנדון התקיימו שלושת המאפיינים הנ"ל: 1. העין מאד קטנה - אורך של 16.5 מ"מ לעומת אורך נורמלי ממוצע של 23 - 24 מ"מ. 2. לאחר הרחבת האישון הופיע התקף חריף של גלאוקומה שלא הגיב לטיפול המקובל. 3. הופיעו סיבוכים לאחר שני הניתוחים התוך עיניים שהובילו לעוורון" (ראה ת1/). 7. אין חולק, למעשה, כי מחלת הנאנופטלמוס לא אובחנה ככזו על-ידי שני הנתבעים גם יחד, והם לא נתנו דעתם לפגם זה בעת שבדקו או טיפלו בתובע. עם זאת, יש לציין ולהדגיש, כי גם במהלך הטיפול בבית החולים מאיר והאישפוז בבית החולים בילינסון, שלכל הדעות היו תקינים וסבירים, לא גילו הרופאים המטפלים בשני בתי החולים הנ"ל את הפגם המולד ממנו סבל התובע, והדבר לא בא לידי ביטוי ברישומיהם. במצב דברים זה, ספק רב בעיני אם ניתן לבוא בטרוניה למי מבין הנתבעים על-כך שלא גילו את מחלת הנאנופטלמוס ממנה סבל התובע - ככזאת - להבדיל ממימדי העין הקטנים ויוצאי הדופן, שהיו בולטים לעין, כשלכך אתן דעתי בהמשך. לאמור, איני סבור כי ניתן לבוא בטרוניה דווקא לשני הנתבעים בתיק זה, על-כך שלא עלה בידם לאבחן ולגלות את אשר לא איבחנו וגילו רופאי-עיניים אחרים ומומחים כמותם, בשני מוסדות רפואיים רציניים ובעלי-שם כבית החולים מאיר ובית החולים בילינסון. עם זאת, מקובלת עלי חוות-דעתו של המומחה, פרופ' שלמה מלמד - שהעיד מטעם ההגנה, דווקא - ולפיה: "ההגדרה של נאנופטלמוס אני מציע לא להיתפס לזה אלא שהעין היא קטנה. לא חשוב מה ההגדרה וזאת עובדה ידועה לרופאים. כשיש אבחנה של עין קטנה הגישה היא להיתרחק מהעין כמפני אש מבחינה כירורגית" (עמ' 45 לפרוטוקול). נתבע 1 - ד"ר קובל 8. בתאריך 17.11.92 נבדק התובע, כאמור, על-ידי ד"ר קובל, ותוצאות הבדיקה היו תקינות, כולל לחץ תוך-עיני תקין (15.25). ממצאי הבדיקה פורטו כדבעי ברישומים (נספח ל- נ8/), וד"ר קובל חזר עליהם בתצהירו ובעדותו בבית המשפט. ד"ר קובל השתמש במהלך הבדיקה במנורת סדק "ונמצא שהמקטע הקדמי בשתי העיניים היה בגדר הנורמה" (נ8/, סעיף 4). בין הצדדים נטוש ויכוח עז, האם הרחיב ד"ר קובל את האישונים של התובע בשתי עיניו, טרם הבדיקה, או בעין אחת בלבד (עין שמאל), או שמא כלל לא ערך הרחבה שכזו. גירסתו הנחרצת של התובע היתה, כי הרחבת האישונים היתה בעין שמאל בלבד. בתצהירו (נ8/) לא שלל ד"ר קובל את האפשרות שביצע הרחבת אישונים לתובע, אך הדגיש כי אם אכן בוצעה הרחבה שכזו, היא בוצעה בשתי העיניים, כנהוג במקרים של בדיקת עיניים. גם בעדותו בבית המשפט, מאשר ד"ר קובל כי: "יתכן שהרחבתי לו את שני האישונים" (עמ' 74 לפרוטוקול). יצויין עוד, כי על-פי המסמכים הרפואיים שנערכו ונרשמו לאחר הבדיקה על-ידי ד"ר קובל - בבית החולים מאיר, בבית החולים בילינסון ועל-ידי ד"ר גולן - חזר התובע ואמר שוב ושוב כי נעשתה לו הרחבת אישונים בבדיקתו אצל ד"ר קובל. 9. בהסתמך על חומר הראיות שבתיק, ובעיקר על עדותו של התובע, המהימנה עלי בנקודה זו, והנתמכת תמיכה של ממש בעדותו של ד"ר קובל עצמו, שאף מהימנותו אינה מוטלת בספק בעיני - מסקנתי היא כי ד"ר קובל אכן ערך לתובע הרחבת אישונים בשתי עיניו, לצורך בדיקתן. לא סביר בעיני, כי הרחבת האישונים נעשתה בעין השמאלית בלבד, ומקובל עלי כי הפרקטיקה הנהוגה - עליה העידו העדים והמומחים בתיק זה - היתה הרחבת האישונים בשתי העיניים גם יחד (ראה עדות פרופ' לזר, בעמ' 22 לפרוטוקול). השאלה המרכזית הנשאלת לגבי אחריותו של ד"ר קובל בתביעה זו הינה, האם התרשל בכך שערך הרחבת אישונים בעיניו של התובע - שעה שהתובע סבל מפגם הנאנופטלמוס, או בכל מקרה מעין קטנה, צרה ובעייתית ביותר. פרופ' לזר, העד המומחה מטעם התביעה, מסר בחוות-דעתו (ת1/), כדלהלן: "יש להימנע מלהרחיב את האישון כדי לא לגרום להתקף של סגירת הזווית ועליית הלחץ. מן הרשום במסמך מס' 1 לא התרשמתי שהיה הכרחי להרחיב את האישון. אם יש הכרח להרחיב את האישון לשם בדיקת קרקעית העין חייבים לתת טיפות וכדורים כדי למנוע עליה של הלחץ וכן יש לכווץ את האישון מיד עם תום הבדיקה". פרופ' שלמה מלמד, עד מומחה מטעם ההגנה, מסר בחוות-דעתו המקצועית, לענין הרחבת האישונים, כדלהלן: "בדיעבד, יתכן שנעשתה טעות לגבי השיקול בהרחבת האישונים או, ליתר דיוק, באי מתן חומרים מכווצי אישון לאחר הבדיקה, אולם אין לשלול את הצורך בבדיקת הקרקעית המדוקדקת במקרה זה, לצורך אימות האבחנות האפשריות. על-פי הרישום בכרטיס רפואי אמנם ידע ד"ר קובל על ההיפרמטרופיה הגבוהה, אך אבחנתו המבדלת כוונה לאפשרות של רטיניטיס פיגמנטוזה עקב הניסטגמוס וחדות הראיה הירודה בשתי העיניים. לכן, אין לשלול את הצורך בהרחבת האישונים בכדי לברר את מצב הרשתית. בהקשר זה יש לציין, כי רבים מחולי הננופטלמוס מפתחים גלאוקומה חריפה או כרונית ללא שום קשר לנטילת טיפות המרחיבות אישונים. בעיניים בהן הזווית כה צרה מלכתחילה גם שינויים פיזיולוגיים כגון שהייה בחושך או התרגשות עלולים להביא לתוצאה דומה. המענין היה שכאן, למרות הזלפת הטיפות בשתי העיניים, ההתקף החריף של הגלאוקומה התפתח בעין שמאל בלבד. בהחלט יתכן, שההתקף בעין זו התפתח עוד לפני מתן הטיפות, שכן הסימפטומים של מר יומטוביאן שהביאו אותו לד"ר קובל היו כאבים עזים במצח ובעין שמאל" (נ4/, עמ' 2). 10. ד"ר יצחק גוטמן, מומחה נוסף מטעם ההגנה, חיווה דעתו המקצועית באשר לבדיקתו של התובע על-ידי ד"ר קובל, כדלהלן: "ד"ר קובל, הרופא הראשון שבדקו בפרק זה נתבקש להתייחס ל"הרגשת הלחץ" שהחלה ימים טרם בדיקתו. ביצע בדיקה מקפת וכלל (לדברי התובע) הרחבת אישונים - כמקובל. ד"ר קובל פעל כיאות ואף תעד היטב את בדיקתו וממצאיו. לא היתה כל סיבה לא לנקוט בצעד כלשהו בבדיקה שערך, כולל הרחבת האישונים. לא תועדו זוויות סגורות או שהינן עשויות להיסגר, והיות והחשד הקליני חייב הערכת קרקעית העין (פונדוס), הרי הרחבת האישונים הינה מנדטורית, ובאותו הזמן לפי בדיקתו לא היתה כל הוראת נגד לכך. ד"ר קובל פעל נכון, כיאות -וככל רופא סביר באותו מצב" (נ7/, עמ' 6). 11. לאחר ששמעתי עדויות המומחים וקראתי את חוות הדעת המקצועיות, ונוכח נסיבות המקרה בכללותן, הגעתי למסקנה כי לא ניתן לקבוע שד"ר קובל התרשל בכך שהרחיב את אישוניו של התובע לצורך בדיקת עיניו, על אף שהמדובר בעיניים קטנות מהרגיל ובעייתיות במיוחד. כאמור, לא איבחן איש מהרופאים שבדק וטיפל בתובע - בכל השלבים, כולל בבתי החולים מאיר ובילינסון - כי התובע סובל ממחלת הנאנופטלמוס כהגדרתה בספרות הרפואית. לא שוכנעתי, כי העובדות שעינו השמאלית של התובע היתה קטנה וצרה מהרגיל וכי הוא הרכיב משקפיים עבות באופן מיוחד - היה בהן כדי לחייב את ד"ר קובל להימנע מבדיקת הרחבת האישונים בכלל, בדרך של הזלפת טיפות לתוך עיניו. המומחה מטעם התביעה, פרופ' לזר, היה זהיר למדי בניסוחיו בחוות-דעתו (נ8/), שעה שציין כי "יש להימנע" מלהרחיב את האישון, וכי לא התרשם "שהיה הכרחי" להרחיב את האישון. עם זאת, בעדותו בבית המשפט היה פרופ' לזר נחרץ יותר, שעה שקבע כי: "נדיר שרופא מעז להרחיב אישון בעין כה קטנה" (עמ' 18 לפרוטוקול). מאידך, המומחה מטעם ההגנה, ד"ר גוטמן היה נחרץ למדי בחוות-דעתו - ובכיוון ההפוך - ולפיה הרחבת האישונים היתה "מנדטורית" (ת7/, עמ' 6). 12. בנסיבות המקרה, מקובלת עלי יותר חוות הדעת השקולה של פרופ' מלמד, ממנה ניתן להסיק כי הרחבת האישונים בנסיבות שבהן היא בוצעה (בשתי העיניים, כאמור), לא הגיעה לכלל התרשלות או סטייה מסטנדרט סביר של טיפול רפואי. כדברי פרופ' מלמד: בדיעבד, יתכן שנעשתה טעות לגבי השיקול בהרחבת האישונים … אולם אין לשלול את הצורך בבדיקת הקרקעית המדוקדקת במקרה זה, לצורך אימות האבחנות האפשריות" (נ4/, עמ' 2). וכך העיד פרופ' מלמד בבית המשפט: "אם הלחץ תקין והעין יחסית שקטה אבל החולה מראה ירידה כה ירודה, רואים שיש ירידה בחלק האחורי. אין מניעה להרחיב אישונים ולאחר מכן ניתן להצר אותם ולבדוק את הרשתית" (עמ' 43 לפרוטוקול). חוות-דעתו המקצועית ועדותו המאופקת והענינית של פרופ' מלמד מקובלות עלי, והנני נכון לאמצן. לאמור, טעות בשיקול דעת יתכן שהיתה כאן בביצוע הרחבת האישונים, אך לא רשלנות של ממש. 13. לא מצאתי אף כי ד"ר קובל התרשל בכך שלא ביצע "התוויית נגד" להרחבת האישונים של התובע, כטענת ב"כ התובע, והתרשמתי כי המדובר במקרה זה בדעות שונות ומגוונות של המומחים השונים. ד"ר קובל ערך את בדיקת העיניים לתובע, לרבות הרחבת האישונים, בצורה סבירה למדי ולא ניתן להצביע על התרשלות כלשהי מצידו בבדיקה שערך, לרבות בנושא "התוויית הנגד". גם הטענה כי "ד"ר קובל לא קיים סדרי מינהל תקינים המחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדוייקת של טיפול בחולה" (סעיף 9, עמ' 9 לסיכומים) - דינה להידחות. שוכנעתי, כי ד"ר קובל רשם בטופס הבדיקה את נושאי הבדיקה שערך וממצאיה בפירוט ניכר, ואין לבוא בכל טרוניה כנגדו בענין זה. טענת ב"כ התובע, עו"ד פלטר, בדבר המחיקה שבוצעה על-גבי טופס הבדיקה, וכי זו בוצעה על-ידי ד"ר קובל (עובדה המוכחשת נמרצות על-ידו) - אינה מקובלת עלי ודינה להידחות. לא מצאתי אף כל רבותא במחיקה הנ"ל (כשממילא ניתן לקרוא את הכתוב, גם לאחר המחיקה), ולא היה לממצא הנדון כל השלכה בעיני, על הנושאים השנויים במחלוקת בתיק זה. 14. לחלופין, גם אם הייתי מגיע למסקנה שונה מזו שאליה הגעתי לגבי היעדר התרשלות מצד ד"ר קובל בבדיקתו - לא היה בכך כדי להועיל לתובע, שכן לא הוכח בעיני, הקשר הסיבתי בין הרחבת האישונים בעין קטנה וצרה מסוג זה של התובע, לבין התוצאה של התקף הגלאוקומה החריף בו לקה, שלא לומר התוצאה הסופית של הניתוח בעין שגרם לעיוורון. ושוב, מקובלת עלי חוות-דעתו של פרופ' מלמד, לפיה: "… רבים מחולי הנאנופטלמוס מפתחים גלאוקומה חריפה או כרונית ללא שום קשר לנטילת טיפות המרחיבות אישונים" (נ4/, עמ' 2). עוד קובע פרופ' מלמד - וקביעתו נאמנה עלי - כי למרות שהזלפת הטיפות בוצעה בשתי העיניים של התובע - התפתחה הגלאוקומה רק בעינו השמאלית, וקיימת אפשרות שהתקף זה התפתח עוד לפני הבדיקה אצל ד"ר קובל, שכן התובע סבל עוד לפני בדיקתו מ"כאבים עזים במצח ובעין שמאל". כך גם העיד פרופ' לזר בבית המשפט: "ש. ידוע לך מעיון במסמכים רפואיים שהתובע קיבל טיפות להרחבת אישונים זולת למקרה בו אנו דנים בו ולא קרה דבר. ת. כללית אני יכול להגיד שפעמים רבות קורה שמרחיבים אישון ולא מקבלים התקף ואחר-כך מרחיבים וכן מקבלים. אצל החולה שלנו כנראה שהורחבו שני האישונים והוא קיבל התקף רק בצד אחד. זאת תופעה שיכולה לקרות שמרחיבים אישון ולא מקבלים התקף" (עמ' 18 לפרוטוקול). 15. במצב דברים זה, סבורני כי התביעה לא השכילה להוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי, כי דווקא הרחבת האישונים היא שגרמה ללחץ התוך עיני בעינו השמאלית של התובע, ובעין זו בלבד. לאור נסיבות המקרה, ובהסתמך על חוות-דעתו של פרופ' מלמד, לא ניתן לשלול את האפשרות שהמדובר בהתקף שהתפתח באופן עצמוני וספונטני ולא כתוצאה מהרחבת האישונים - בין לפני ההרחבה ובין לאחריה. עוד ניתן לציין (ולו אגב אורחא, שכן ב"כ הצדדים לא התייחסו לכך במישרין בסיכומיהם), כי הקשר הסיבתי בין טיפולו של ד"ר קובל בתובע לבין התוצאה הסופית - עיוורונו של התובע - נותק בעיני, בכל מקרה, נוכח השתלשלות האירועים בתיק זה. המדובר הן בטיפול לו זכה התובע בבתי החולים מאיר ובילינסון - שכנגדם אין כל טענות בתביעה שבפני ומקובל על הרופאים המומחים כי היה זה טיפול סביר ונאות - והן, ובעיקר, בהתערבות הכירורגית הסופית והנמרצת של הנתבע 3, ד"ר גולן, שבהחלט לא ניתן לראותה בגדר הציפיות הסבירה של הנתבע 1. יצויין, כי ממועד הבדיקה על-ידי ד"ר קובל (17.11.92) ועד מועד הניתוח הראשון שבוצע על-ידי ד"ר גולן (24.11.92) חלף כשבוע ימים. 16. סוף דבר, מסקנתי היא, כי לא הוכחה התביעה כנגד הנתבע 1, ד"ר קובל, וזאת - בין עקב העדר רשלנות מצידו בטיפול בתובע ובין כתוצאה מניתוק הקשר הסיבתי בין הטיפול לבין התוצאה הסופית. הפועל היוצא מכך, שאף לא הוכחה התביעה כנגד הנתבעת 2, קופת החולים הכללית, בה הועסק הנתבע 1. אשר-על-כן, החלטתי לדחות את התביעה כנגד נתבעים אלה. נתבע 3 - ד"ר גולן 17. במהלך בדיקתו של התובע בבית-חולים מאיר בכפר-סבא, נעשו נסיונות לפתור את הבעיה באמצעות מתן תרופות וקרני לייזר. הטיפול לא עלה יפה, ועל-כן הועבר התובע לבית החולים בילינסון, שבו ניתן לבצע, בין היתר, טיפול באמצעות קרני לייזר מיוחדות ויעילות מסוג "YAG לייזר". המדובר בטיפול יעיל ביותר, כשלדברי פרופ' לזר בעדותו בבית המשפט: "לדעתי, יאג לייזר יכול לשבור כל התקף של גלאוקומה" (עמ' 20 לפרוטוקול). בטופס סיכום המחלה מבית החולים מאיר לבית החולים בילינסון נכתב כדלהלן: "נסיון ל-LZ ע"י לייזר-קריפטון לייזר-ארדון לא הצליח. הועבר לביה"ח בילינסון לטיפול LZ ע"י יאג לייזר" (ת15/, מסמך 17). כך נכתב אף במכתב ההפנייה מבית החולים מאיר לבית החולים בילינסון כי התובע "מופנה לטיפולכם לנסיון יאג לייזר אורידוטומיה" (ת32/). 18. ד"ר גולן בדק את התובע עוד ביום 18.11.92 - עת ביקר במרפאתו לאחר שהופנה מבית-חולים מאיר לבית החולים בילינסון - ולאחר שראה את טופס ההפנייה הנ"ל (ת15/), אמר לו כדברים הללו: "כשהתובע הופיע אצלי בדקתי אותו ואכן מצאתי שהוא שרוי בעיצומו של התקף גלאוקומה חריף. לאור האמור לעיל, טיפטפתי לעיניו טיפות ואכן העין הגיבה והלחץ ירד. הסברתי לתובע כי להערכתי הנסיונות לשבור את ההתקף באמצעות לייזר YAG (בבי"ח בילינסון) לא יצלחו וכי אין מנוס אלא מלעשות ניתוח כירורגי אשר סביר להניח יפתור את הבעיה" . (תצהיר גולן - נ11/, סעיף 5). במהלך אישפוזו בבית החולים בילינסון, ולאחר שמצבו של התובע לא השתפר, לטענתו, והוא המשיך לסבול קשות מכאבי ראש ומכאבים בעינו השמאלית, הוא פנה בצר לו לנתבע 3, ד"ר גולן, על-מנת שינתחו. לדברי ד"ר גולן: "התובע סיפר לי כי בבית-חולים בילינסון התכוונו לנתח אותו (ואף לדבריו רצו שיחתום על טופס הסכמה לצורך כך), ואולם התובע מאחר והיה ממורמר מאד על הדרך בה התייחסו אליו העדיף לעשות את הניתוח אצלי" (נ11/, סעיף 10). ואכן, הניתוח בוצע ביום 24.11.92, במרפאתו של ד"ר גולן (רפאל), וכאמור, נכשל. בתאריך 29.1.93 ביצע ד"ר גולן ניתוח נוסף בתובע, בעקבות קטראקט שגדל בעין, אך גם ניתוח זה לא החזיר לתובע את מאור עיניו. 19. בעדותו בבית המשפט, שהותירה בי רושם עגום למדי - יש להודות - חזר ד"ר גולן והדגיש כי התובע אמר לו ש"עומדים לנתחו" בבית החולים בילינסון, לאחר שכל הטיפולים הקודמים, לרבות בלייזר, לא צלחו וכי התובע העדיף להינתח על-ידו ולא בבית-חולים בילינסון (עמ' 79 לפרוטוקול). ד"ר גולן הודה, כי לא בדק את מצבו הרפואי של התובע עם בית החולים בילינסון, והסתפק בדיווחיהם של התובע ואשתו. כדבריו בעדותו בבית המשפט: "התובע לא רצה לעבור ניתוח בבלינסון שם כבר החתימו אותו על ניתוח, אבל אשתו ואחיו התקשרו אלי ואמרו לי שהוא צריך לעלות לניתוח אבל חוסר הרצינות בהם נתקלו שם הם מעדיפים לא ללכת. ש. האם ביקשת לקבל דיווח או מסמכים רפואיים מבילינסון? ת. קיבלתי כל יום דיווח מהמשפחה על מה שקורה. בבילינסון רצו לנתח אותו בניתוח המיועד למקרה כזה. יאג לייזר לא עבר, אני יודע שהוא עבר טיפולי לייזר בקשתית וזה לא עזר, אני גם האצתי בו ללכת לבילינסון לעשות טיפול כדי לפתור את הבעיה, אם זה היה בצע כסף הייתי אומר לו שאנתח אותו אך ההיפך, הוא בא אלי ודחיתי אותו. גם הוא אמר ששכנעתי אותו ללכת לבילינסון וכל הנסיונות לשבור את ההתקף בלייזר …" (עמ' 79 לפרוטוקול). יצויין, כי התובע עצמו מכחיש כי בבית החולים בילינסון נאמר לו שרוצים לבצע ניתוח וכי אמר כדברים הללו לד"ר גולן. לטענתו: "בבילינסון לא אמרו לי כלום" (עמ' 35 לפרוטוקול). 20. פרופ' לזר מחווה דעתו המקצועית לגבי התנהגותו של ד"ר גולן בפרשה, בזו הלשון: "ב. אם מופיע התקף חריף של סגירת הזווית ועליית לחץ אצל חולה עם NANOPHTHALMUS יש לעשות כל מאמץ כדי להפסיק את ההתקף ללא ניתוח, בעזרת תרופות וטיפולי לייזר. טיפול כירורגי בהתקף של גלאוקומה הוא בדרך כלל טיפול יעיל מאד ויחסית פשוט בעיניים "רגילות". בעין של NANOPHTHALMUS לעומת זאת הטיפול הכירורגי מלווה בסיבוכים קשים עד כדי עוורון, כפי שקרה במקרה הנדון. ג. אם יש הכרח לבצע ניתוח תוך-עיני בעין עם NANOPHTHALMUS, מקובל כיום לבצע תחילה ניתוח מונע חוץ עיני כדי להקטין את הסיכון של הופעת סיבוכים בעת הניתוח התוך-עיני. הניתוח המונע נועד להחליש את דופן העין, כך שהנפח של העין עם NANOPHTHALMUS יגדל במקצת וזרימת הדם מתוך כדור העין החוצה תשתפר" (ת1/, עמ' 2). 21. פרופ' שלמה מלמד מחווה דעתו המקצועית לגבי טיפולו של ד"ר גולן בתובע, כדלהלן: "אצל ד"ר גולן עבר מר יום טוביאן שני ניתוחים בעין שמאל. א. ניתוח האירידקטומיה - ד"ר גולן ביצע שתי אירידקטומיות כירורגיות ומציין בגליון החולה כי מהלך הניתוח היה תקין. לא ידוע לי מהרישומים מה היה הלחץ התוך עיני בעת ביצוע הניתוח ומה היה מצב הקרנית. כפי שתיארתי קודם, אין לגשת בקלות או במהירות לניתוח תוך עיני של עין עם ננופטלמוס, מחשש ל- CHOROIDAL EFFUSION. מצב דלקתי של העין (כפי שנצפה כאן) אף מקשה יותר על קבלת החלטה כזאת, ויש צורך להמתין עד להתבהרות הקרנית ולבצע אירידקטומיה עם לייזר שאינה מצריכה פתיחת העין ולכן אינה מביאה לסיבוכים הקשים המתוארים. ב. ניתוח הקטרקטה - ניתוח קטרקטה בעין עם ננופטלמוס יכול להיות אירוע טראומטי ביותר, עם סיכוי גדול לאובדן העין אם לא ננקטים אמצעי זהירות שפורטו קודם לכן. כאן, בעקבות מדידת אורך העין לצורך השתלת העדשה, המנתח חייב להיות מודע לאורך גלגל העין (הקטן ביותר) ולבעיות הקשות הנלוות למצב המסובך הזה. עפ"י תאור הניתוח של ד"ר גולן לא בוצעו סקלרוסטומיות מגינות המומלצות במקרה כזה לשם מניעת הצטברות נוזלים בתוך העין" (נ4/, עמ' 3). במהלך עדותו בבית המשפט, חזר פרופ' מלמד על דעתו, ואף ביתר נחרצות, שעה שקבע כדלהלן: "ההגדרה של ננופטלמוס אני מציע לא להיתפס לזה אלא שהעין היא קטנה. לא חשוב מה ההגדרה וזאת עובדה ידועה לרופאים. כשיש הבחנה של עין קטנה הגישה היא להתרחק מהעין כמפני אש מבחינה כירורגית. ידוע שבגלל קוטן העין כל כניסה לעין ולא חשוב מאיזה סיבה - עצם הכניסה וזה ידוע מעוררת בעין יצירת נוזלים ובגלל הלחץ של הסקלרה על כלי הדם כל דקופרסיה יוצרת בעין מעגל קסמים קשה ולא ניתן לשליטה של הפרשת נוזלים מאחורי הרשתית וזה יכול להיות מלווה בדימום, לנוזלים אין לאן ללכת והם חוזרים קדימה. לעיתים אין ברירה ומבצעים ניתוח אך זה עם כל מיני פעולות נלוות וטיפולים נלווים כדי להקטין עד מינימום את הסיבוכים הנובעים מהפרשת הנוזלים והצטברותם" (עמ' 45 לפרוטוקול). ובהמשך הדברים: "ש. בשנת 92 היה ידוע זה מכבר ששימוש ביאג לייזר מייתר את הניתוח. ת. אין ספק. אינני זוכר מקרה אחד ב15- שנה אחרונות שהזדקקתי לעשות ניתוח לשחרור לחץ. תמיד השתמשתי ביאג לייזר" (עמ' 46 לפרוטוקול). ופעם נוספת: "מעולם לא קרה לי שנזקקתי לעשות ניתוח. אני מאמין גדול ביאג לייזר זה טיפול שמוכיח את עצמו ביום יומי. מטפלים ביאג לייזר בהרבה מקרים של הזווית הצרה. הערך שעל פיו הייתי מציע לנהוג הוא לא להזיק ולא להכנס לעין כי ידוע שכל כניסה לעין כזאת בעייתית וביאג לייזר עושים את החיתוך בלי להיכנס לגלגל העין" (עמ' 47 לפרוטוקול). פרופ' מלמד מסכם את חוות-דעתו המקצועית וקובע שוב עמדה מפורשת: "יש להתרחק מעין כזאת כמפני אש כי כל כניסה כירורגית ולו הקטנה ביותר מעוררת גם הליכים בלתי-ניתנים לשליטה שיכול לגרום לעיוורון" (עמ' 47 לפרוטוקול). יצויין, כי רק המומחה ד"ר יצחק גוטמן, הנאמן לשיטתו ולדרכו, כותב בחוות-דעתו, כי הטיפול בפרשה זו היה תקין ושפיר לחלוטין מצד כל הרופאים: "ד"ר גולן אף הוא נהג כשורה … להערכתי פעל ד"ר גולן באותו הזמן כיאות …" (נ7/, עמ' 6). 22. לאחר ששקלתי והתרשמתי מחוות-דעת המומחים ועדויותיהם בבית המשפט, ונוכח מכלול נסיבות הפרשה, הנני מאמץ חד-משמעית את עדויותיהם המהימנות, הברורות והנחרצות של פרופ' מלמד ופרופ' לזר, על-פני חוות-דעתו של ד"ר גוטמן, שאינה מקובלת עלי לחלוטין, וחוששני שהיא אכן "בולטת בחד-צדדיותה ובחוסר אובייקטיביות" מובהקים, כדבריו של פרופ' לזר (עמ' 15 לפרוטוקול). מסקנתי היא, כי ד"ר גולן פעל במקרה דנן מתוך רשלנות ותוך סטיה ברורה מסטנדרט התנהגות מקובל אצל רופאים מסוגו, בכך שהחליט לבצע את הניתוחים בעינו הפגומה והפגועה של התובע. מקובלת עלי במלואה חוות-דעתו של פרופ' מלמד, וכפי שציינתי לעיל, אין מקום להיתפס להגדרה הרפואית-הסמאנטית של מחלת הנאנופטלמוס במקרה דנן (שלא אובחנה כאמור, על-ידי איש מבין הרופאים שטיפלו בתובע). די לקבוע, כי המדובר היה בעין קטנה באופן יוצא דופן, כאשר התובע מרכיב משקפי-ראיה בעלי זכוכית עבה במיוחד, דבר המצביע על הליקוי הקשה בראייתו. אין גם ספק, כי ד"ר גולן עצמו היה ער להיותה של העין קטנה ובעייתית במיוחד, כפי שהוא ציין במסמכים שיצאו מתחת ידו (ראה ת35/). 23. פרופ' מלמד - שהיה, אגב, עד מומחה מטעם ההגנה - חוזר ומדגיש בעדותו את הסכנה הברורה והצפוייה מביצוע התערבות כירורגית בעין כה פגומה וקטנה, בבחינת סיכון וודאי, כמעט, לעיוורון. פרופ' מלמד חוזר בעדותו בבית המשפט פעמיים על-כך ש"יש להתרחק מעין כזאת כמפני אש", שכן כל כניסה לעין כזו יכולה להביא לעיוורון העין (עמ' 45, 47 לפרוטוקול). הדברים אמורים ביתר שאת, נוכח האמור בחוות הדעת, הן של פרופ' מלמד והן של פרופ' לזר, לפיהן אין כמעט ספק כי טיפול ב"יאג לייזר", אותו אמור היה התובע לקבל בבית החולים בילינסון, היה מביא לפתרון המצוקה של התובע, או למיצער להקלה ניכרת בה, שכן המדובר בטיפול של "חיתוך" באמצעות הקרניים מבלי הצורך להתערבות כירורגית בעין עצמה. פרופ' מלמד הדגיש, וחזר והדגיש, כי מעולם לא קרה לו שנזקק לבצע ניתוח בנסיבות שכאלה, והדברים מדברים בעד עצמם ואומרים דרשני לגבי התנהגותו הרשלנית והנמהרת של ד"ר גולן, בהחלטתו לבצע את הניתוח בעין כה בעייתית. 24. למרבה הצער, לא טרח ד"ר גולן להתענין כלל לגבי הליכי הטיפול של התובע בבית החולים בילינסון, והסתמך אך ורק על דברי התובע ואשתו (המוכחשים על-ידי האחרונים), כי בבית-חולים בילינסון מתכוננים לנתח אותו. זאת - בניגוד מוחלט לאמור בגליון המחלה של בית החולים, בו נאמר, בין היתר, כי יש מקום "לשקול המשך הטיפול בעין שמאל על-פי הקליניקה באם ליזר או ניתוח" (נ5/; רק ההדגשה האחרונה במקור). יתרה מזו - ד"ר גולן עצמו מאשר כי התובע בא להתייעץ עימו לאחר הפנייתו מבית-חולים מאיר לבית-חולים בילינסון "לטיפול על-ידי יאג לייזר" (ת15/; ת32/). והנה, ד"ר גולן היה, ככל הנראה, קטן אמונה ביותר לגבי תוצאות הטיפול ב"יאג לייזר" (וזאת בניגוד מוחלט לחוות הדעת של פרופ' מלמד ופרופ' לזר), ואמר לתובע כי להערכתו "הנסיונות לשבור את ההתקף באמצעות לייזר YAG בבית החולים בילינסון לא יצלחו וכי אין מנוס אלא מלעשות ניתוח כירורגי …" (תצהיר גולן - נ11/, סעיף 5). 25. חוששני חשש רב, כי אצה דרכו של ד"ר גולן לבצע את הניתוח בעינו של התובע, במרפאתו הפרטית, והוא קבע עמדה נחרצה ומוטעית מלכתחילה, עוד בעת שהתובע היה במעבר מבית-חולים מאיר לבית-חולים בילינסון. הוא לא היה מוכן לתת כל אמון בטיפול השמרני בבית החולים בילינסון, ובעיקר לטיפול ב"יאג לייזר", שלדעתם האחידה והחד-משמעית של המומחים היה בו כדי להביא לפתרון הבעיה, אלא היה להוט למדי לבצע את הניתוח במו ידיו. עוד יצויין, כי משהחליט כבר ד"ר גולן לבצע את הניתוח בעינו הלקוייה והקטנה של התובע - הוא לא נקט בכל אמצעי זהירות מינימליים, כמתחייב מניתוח מסובך וקשה שכזה, ואף לא העמיד את התובע על הסיכונים החמורים הצפויים מהניתוח, עד כדי עיוורון של ממש (ראה עדותו של פרופ' מלמד - עמ' 45 לפרוטוקול; חוות-דעת פרופ' לזר - ת1/). 26. סוף דבר, התרשלותו של ד"ר גולן בכל הקשור בטיפול הרפואי בתובע - החל בהחלטה לבצע את הניתוחים בעינו, ללא מיצוי הטיפול השמרני קודם לכן (לרבות יאג לייזר), עבור באי-נקיטת אמצעי זהירות נאותים בעת ביצוע הניתוח הראשון וכלה באי-העמדת התובע על הסיכונים הכרוכים בניתוח העין הבעייתית - ברורה וניכרת לעין כל, ומכאן אחריותו לתוצאה המצערת של עיוורונו של התובע בעין שמאל. שיעור הנזק 27. התובע יליד שנת 1946, נשוי ואב לארבעה ילדים, היה בעל משק לפרחי-יצוא במושב קדימה, שהוחזק על-ידו בשותפות עם אשתו, והועסקו בו פועלים שכירים. כמו-כן מכהן התובע כיושב ראש בשכר של המועצה הדתית בכפר קדימה. מאז האירוע ועד היום, המשיך התובע בפעילותו העניפה כיו"ר המועצה הדתית, כפי שהוא עצמו תיאר בעדותו, ואף זכה להעלאה במשכורתו, עקב העליה בהיקף משרתו מ60%- ל75%-, כפי שהוא עצמו הודה (עמ' 31 לפרוטוקול). לפיכך, סבורני כי אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין אובדן השתכרות, ככל שהדבר קשור לעבודתו כיו"ר המועצה הדתית - שעה שתעסוקה זו לא נפגעה במאומה כתוצאה מהניתוח והעיוורון, וכאשר התובע אף הרחיב את היקף משרתו במועצה לאחר שעינו נפגעה, כאמור. אחוזי הנכות 28. כתוצאה מהניתוחים שבוצעו על-ידי ד"ר גולן, לקה התובע, כאמור, בעיוורון מוחלט בעינו השמאלית. דא עקא, שהתובע סובל מליקויי ראייה קשים עוד קודם לביצוע הניתוחים, וברשותו היתה אף "תעודת עיוור" ממנה עולה, כי הוא סבל מנכות בשיעור 90% עקב ליקויי הראיה בעין שמאל (ראה נ1/, נ3/). נוכח העובדה שהתובע סבל בעבר מליקויי ראייה קשים, העמיד פרופ' לזר - המומחה מטעם התובע - את אחוזי הנכות הרפואית שנגרמו לתובע כתוצאה מאבדן הראייה בעינו השמאלית על 35% לצמיתות (ת1/). בעדותו בבית המשפט אמר פרופ' לזר, כי לא ידע שלתובע היתה תעודת עיוור, ובלתי-סביר בעיניו כי התובע היה זכאי כלל לתעודה שכזו. כדברי פרופ' לזר: "בעת הבדיקה לא היה ידוע לי כי התובע קיבל תעודת עיוור, אינני מבין מדוע קיבל תעודת עיוור, לפי הבדיקה שערכתי לו ב94- היתה הראייה שלו 6/30 ורק במקרה של מצב ראייה של 6/120 בשתי העיניים ושדה ראיה מוגבל זה מקנה תעודת עיוור. בעין אחת זה לא מקנה תעודת עיוור. עשינו גם השוואה לעין השניה הבריאה והמצב שלה לא יכול היה להשתפר משנת 70 עד 94. לא יכול להיות שמצב הראיה משתפר בצורה שכזאת משנת 70 עד 94. זה בלתי-אפשרי. אני חוזר ואומר, לא ברור לי למה לתובע היתה תעודת עיוור" (עמ' 19-18 לפרוטוקול). 29. ב"כ התובע, עו"ד פלטר, מבקשת בסיכומיה לזנוח, ככל הנראה, את חוות-דעתו של פרופ' לזר, שהובא כעד מטעם התביעה, ולהסתמך בקביעת אחוזי הנכות על חוות-דעתו של עד ההגנה, פרופ' מלמד, דווקא. פרופ' מלמד לא התייחס בחוות-דעתו בכתב (נ4/) כלל לאחוזי הנכות של התובע. רק בתשובה לשאלת ב"כ התובע בבית המשפט, השיב פרופ' מלמד בזו הלשון: "אמרתי שהיה לו אחוזי נכות מלפני האירוע. בעקבות הנזק כאן בלי להיכנס לסיבות שהביאו אני מניח שאין לו 100% נכות כי העין השניה מתפקדת - אני מניח שאחוז הנכות שלו כתוצאה מאובדן הראיה הוא אולי 80% - 85%, אולם זה לא מדוייק כי צריך לשבת עם טבלאות". (עמ' 49 לפרוטוקול). ב"כ התובעת מבקשת לאמץ אימרת אגב זו של פרופ' מלמד, למרות שהוא עצמו מציין כי "זה לא מדוייק כי צריך לשבת עם טבלאות", ולקבוע כי לתובע נכות תפקודית של 100% - לא פחות ולא יותר. לעומתה טוען ב"כ הנתבע, כי נוכח הליקויים בראייה מהם סבל התובע עוד לפני הניתוח, אין לפסוק לו כל אחוזי נכות כתוצאה מהניתוחים, וממילא אף לא אובדן השתכרות. עוד נטען על ידו, כי פרופ' לזר לא התייחס כלל לעובדה שהתובע החזיק "תעודת עיוור" בעת שהעמיד את אחוז הנכות הרפואית שלו על 35%. 30. חוששני, כי שני הצדדים הגזימו קמעא, בטיעוניהם הקוטביים והקיצוניים בסוגיית אחוזי נכותו של התובע, והנני דוחה אותם. אין כל מקום להסתמך על דבריו של פרופ' מלמד, שנאמרו אגב אורחא, כאשר הוא עצמו מדבר על הערכה כללית ביותר, "אולם זה לא מדוייק כי צריך לשבת עם טבלאות" (עמ' 49 לפרוטוקול). הנני מאמץ את חוות-דעתו המקצועית של פרופ' לזר, וקובע כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בגין התרשלותו של הנתבע מגיעה ל35%-. אשר לנכות התפקודית - לא שוכנעתי כלל כי העיוורון בעינו האחת של התובע היה בה כדי למנוע ממנו כליל להמשיך ולנהל את משק פרחי היצוא, שהיה בבעלותו ובבעלות אשתו, וזאת באמצעות פועלים שכירים, שממילא הועסקו במשק. כדברי התובע עצמו בעדותו: "הייתי עושה עבודה ניהולית במשך היום ועבודה פיזית עשיתי גם, מכסימום החזקתי 4 פועלים" (עמ' 24 לפרוטוקול). הא ראיה - כי דווקא בתחום האחר בו עבד התובע כיו"ר המועצה הדתית - שם הוא נזקק למאור עיניים לא פחות מאשר במשק החקלאי - הגדיל התובע והעצים את עבודתו ואת היקף משרתו, וזאת לאחר הפגיעה בעינו. בשקלול כל נסיבות המקרה, כמפורט לעיל, לרבות ליקויי הראייה מהם סבל התובע עוד לפני הניתוח - מחד גיסא, והאפשרות להמשיך ולעבוד ולנהל את משק הפרחים - מאידך גיסא, הנני מעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 25%. אבדן ההשתכרות 31. ממסמכים ומדו"חות שהוגשו על-ידי התביעה לצורך הוכחת אבדן ההשתכרות של התובע מעבודתו בתחום החקלאות בגידול פרחים ליצוא, עולה כי בחמש העונות שקדמו לניתוח שגרם לעיוורונו (שנת 88/89 עד שנת 92/93) היו רווחי המשק החקלאי שבבעלותו ובבעלות אשתו כ156,000- ש"ח ברוטו שהם כ117,000- נטו לעונה אחת (ראה ת4/, ת12/, ת13/, ת14/ ועוד). בסיכומיה, ערכה ב"כ התובע את החישובים לפי שבע עונות של גידול הפרחים, כולל שתי עונות לאחר הפגיעה, אולם בפועל אין התוצאה הממוצעת שונה מהמספרים הנקובים לעיל (עמ' 16-15 לסיכומיה בכתב). יצויין, כי מאז שנת 1995 חדל התובע לעסוק בענף החקלאות. שיערוך ההכנסה הנ"ל להיום עומד על 247,000 ש"ח, כטענת ב"כ התובע (עמ' 16 לסיכומיה). 32. יצויין, כי ב"כ הנתבעים מצידם לא הגישו כל תחשיבי נזק נגדיים לאבדן ההשתכרות כתוצאה מהנכות שנגרמה לתובע, והסתפקו בהערות כלליות בלבד לתחשיבי הנזק של ב"כ התובע בסיכומיה. ב"כ הנתבעים 1 ו2-, עו"ד יקותיאלי, טען בסיכומיו כי "אין להאמין" לתובע, כי "אין לסמוך" על הדו"חות שהגיש, ולפיכך "אין בפני בית המשפט ראיות מהימנות או ראיות מספיקות שהתובע יכול להשתית עליהן את טענותיו בענין שיעור הנזק" (סעיף 45 לסיכומים בכתב). ב"כ הנתבע 3 (להלן - הנתבע), עו"ד רקובר, מבקש להצטרף לטיעוני ב"כ הנתבעים 1 ו2- לענין שיעור הנזק, ובסיכומיו הלאקוניים בסוגיה זו גורס אף הוא כי "התובע לא הביא כל ראייה ממשית אשר יהא בה לתמוך בטענתו כאילו 'מומו החדש' יש בו משום למנוע ממנו לעסוק בחקלאות …" (עמ' 9 לסיכומיו בכתב). ב"כ הנתבעים לא תקפו או שללו את תחשיבי הנזק שנערכו על-ידי ב"כ התובע לגופם, באופן פרטני, והסתפקו, כאמור, בטענות כלליות וגורפות, ללא שנעשה כל מאמץ להתמודד עם החישובים המפורטים, ובכך אף לא הקלו על עבודתו של בית המשפט. אין לאל ידי לקבל את טענתם הכללית והכוללנית של ב"כ הנתבעים, כי התובע לא השכיל להוכיח את נזקיו עקב הפגיעה. הנני סבור, כי בהעדר כל ראיות לסתור, או טענות של ממש כנגד תחשיבי הנזק, ניתן להסתמך על המסמכים, הדו"חות והראיות שהוגשו על-ידו לענין אומדן הנזקים, בשינויים המחוייבים ותוך בדיקתם של הראיות ותחשיבי הנזק של התביעה לגופם. 33. נוכח הוכחת הכנסותיו של התובע מהמשק החקלאי בחמש העונות שקדמו לפגיעה (1988/9 - 1992/3) במסמכים ובדו"חות, כפי שפורט לעיל, ניתן לקבוע כי ההכנסה הממוצעת נטו מהמשק היתה 247,000 ש"ח, משוערך להיום. כאן יש לציין, כי המשק החקלאי היה בבעלותם המשותפת של התובע ואשתו, במשך כל השנים, ולפיכך ניתן לזקוף לזכותו של התובע רק מחצית מסכום ההכנסות הנ"ל, קרי - 123,500 ש"ח בשנה שהם 10,300 ש"ח בחודש (מעוגל). תחשיבי אבדן ההשתכרות ייעשו, איפוא, על-פי שכר חודשי שהשתכר התובע, עובר לפגיעה, בשיעור 10,300 ש"ח נטו, וזאת עד גיל 65, שהוא הגיל המקובל ליציאה לפנסיה או להפסקת עבודה. הפסד השתכרות לעבר - משנת 1993 עד שנת 2000, במשך שמונה שנים, לפי השתכרות בשיעור 10,300 ש"ח ונכות תפקודית של 25%: 99 חודשים X 25% נכות X 10,300 ש"ח = 247,200 ש"ח בצירוף ריבית כחוק ממחצית התקופה הנ"ל. הפסד השתכרות לעתיד - משנת 2001 עד שנת 2011 (עת ימלאו לתובע 65) במשך 11 שנה, על-פי החישוב הבא: 10,300 X 25% X 112.3121 = 289,200 ש"ח כאמור בסעיף 27 לעיל, לא מצאתי כי לתובע נגרם אובדן הכנסה מעבודתו כשכיר במועצה הדתית, אלא להיפך - משרתו הוגדלה והוא זכה לתוספת משכורת, ולפיכך לא יהא זכאי לכל פיצוי בגין עבודתו כשכיר, בה לא נגרם לו כל אובדן השתכרות. כאב וסבל 34. אין ספק, כי התובע עבר מסכת יסורים וכאבים קשה ביותר בעקבות ביצוע שני הניתוחים בעיניו, שלא במקום ושלא לצורך (למצער, הניתוח הראשון), ועקב כך איבד כליל את מאור עיניו בעינו השמאלית. סבורני, כי הכאב והסבל אותם עבר התובע במקרה דנן, כמתואר גם בעדותו ובתצהירו המפורטים, מצדיקים הענקת פיצוי של ממש בגין ראש נזק זה. לא מכבר פסק בית המשפט העליון, מפי השופט ת' אור, לענין גובה הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל, בזו הלשון: "… סכומי הנזק הלא ממוני הקבועים בדין לענין תשלום פיצויים לנפגעי תאונות דרכים … אינם רלבנטיים לענין שיעורו של הנזק הלא ממוני הנפסק בתביעות בשל נזקי-גוף אשר נגרמו בגין רשלנותו של המזיק. בתביעות האחרונות שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, הכאבים והסבל של התובע. במקרה הנדון … סכום הפיצויים שייפסק אינו צריך להיות מושפע מסכומי הנזק הלא ממוני הנפסקים על-פי הסטנדרטים של חוק הפיצויים והתקנות, אשר אינם עונים, ואינם מתיימרים לענות, על נסיבותיו המיוחדות של מקרה אידיבידואלי" (ע"א 398/99 קופת-חולים של ההסתדרות הכללית נ' לאה דיין ואח', דינים עליון, כרך נו', 794). בנסיבות המקרה דנן, הנני קובע את הפיצוי לו זכאי התובע בגין כאביו וסבלו הקשים בעקבות הניתוחים העקרים שעבר ועיוורונו המוחלט בעין אחת על 300,000 ש"ח. עזרת צד ג' 35. בתחשיבי הנזק שערכה מעמידה ב"כ התובע את דרישת הפיצויים בגין ראש הנזק של עזרת צד ג' על-סך כ315,000- ש"ח לעבר ו630,000- ש"ח לעתיד. אין בידי לקבל הערכה מוגזמת לחלוטין זאת, שכן התובע ממשיך לראות בעין אחת, ואיני סבור כי נדרש לו ליווי צמוד של אשתו "בהיקף של חצי משרה", כטענת התביעה (סעיף 10, בעמ' 21 לפרוטוקול). הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה של עזרת צד ג' - הן לעבר והן לעתיד - על-סך כולל של 100,000 ש"ח. הוצאות רפואיות מיוחדות 36. על-פי קבלות שהוצגו על-ידי התביעה נזקק התובע להוצאות רפואיות מיוחדות בגין פגיעתו בסך של 18,693 ש"ח (ת16/). בשיערוך להיום עומד הסכום הנ"ל על 42,745 ש"ח (סעיף 9, בעמ' 21 לסיכומי התביעה), והנני קובע, כי התובע זכאי לקבלו במסגרת חיוב הנתבע בפיצויים. שיקום 37. ב"כ התובע טוענת, כי יש לפצות את התובע בראש נזק זה בסך גלובאלי של 100,000 ש"ח, וזאת לצורך "שיקום ואביזרי שיקום כגון, לימוד ברייל, כלב נחייה אם ידרש, מקצוע שיוכל לעסוק בו" וכיו"ב (עמ' 22 לסיכומים בכתב). כאמור, התובע רואה בעין אחת, גם אם לא בצורה מלאה, ולא הוצגו בבית המשפט כל ראיות הכיצד או מתי יזקק התובע לעזרי השיקום הנ"ל, אם בכלל. לפיכך, הנני מעמיד את שיעור הפיצויים בראש נזק זה, על-פי האומדנא, בסך 50,000 ש"ח. סיכום 38. הנני מחייב את הנתבע 3, ד"ר אברהם גולן, לשלם לתובע פיצויים בגין נזקיו, על-פי ראשי הנזק כדלהלן: אבדן השתכרות לעבר - 247,200 ש"ח אבדן השתכרות לעתיד - 289,200 ש"ח כאב וסבל - 300,000 ש"ח עזרת צד ג' - 100,000 ש"ח הוצאות רפואיות מיוחדות - 42,745 ש"ח שיקום - 50,000 ש"ח בסה"כ 1,029,145 ש"ח למרכיב של אבדן ההשתכרות לעבר תצורף ריבית כחוק ממחצית התקופה. 39. כמו-כן הנני מחייב את הנתבע 3 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20% מסכום הפיצויים שנפסקו (כולל מע"מ). עינייםעיוורים