החלטה עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 1483/99. בהיותה בת כשבע וחצי אובחנה העותרת בידי רופאים של המשיב 2 כסובלת משבר בשוק רגלה. השבר לא התאחה כראוי חרף ארבעה ניתוחים שנעשו לתיקונו. לאחר מכן נבדקה העותרת בידי רופאים בבתי-חולים אחרים ואובחנה כסובלת מהקשתה קדמית של עצם השוק (C. B. Tibia). בהמשך טופלה העותרת עוד ועוד אך ללא הועיל, עד שלא היה מנוס מכריתת רגלה מתחת לברך. הביטוח הלאומי קבע לעותרת נכות תיפקודית בשיעור 74% לצמיתות. העותרת הגישה תביעת רשלנות רפואית נגד המשיבים בשל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מקטיעת רגלה. לטענתה, התרשלו המומחים בכך שלא איבחנו, מלכתחילה, את המחלה ממנה סבלה, וכתוצאה מכך לא קיבלה טיפול רפואי נכון עד שמצבה הפך חסר תקנה. עוד ציינה העותרת, כי צילומי הרנטגן שלה בוערו על-ידי בית-החולים, ולפיכך, כך טענה, יש להעביר את הנטל אל המשיבה 2 להוכיח כי לא התרשלה. בית-המשפט המחוזי קבע כי נטל הראיה הוטל על שכמם של המשיבים בשל היעדרם של צילומי הרנטגן, בהוסיפו כי המשיבים לא עמדו בנטל וכי לא הוכיחו כי לא התרשלו. בית-המשפט סבר כי הרופאים סטו "מסטנדרט רפואי מקובל תוך ביצוע פזיז ורשלני של הניתוח לתיקון שבר מבלי שעמדו בפניהם נתונים מספיקים כדי לוודא שאבחנתם נכונה", ומשהסיק מסקנה זו הוסיף הטיל על המשיבים לפצות את העותרת בסכום של למעלה מ-1,750,000 ש"ח. המשיבים ערערו לבית-המשפט העליון, ובערעורם טענו כי העותרת לא סבלה ממחלת ה- C.B. Tibia, ולחלופין, כי בנסיבות המקרה לא ניתן היה לאבחן את המחלה לפני ביצוע הניתוח הראשון ומכאן שלא התרשלו בעשייה. כן טענו המשיבים כי לא היה מקום להעביר את נטל הראיה אל כתפיהם. לדבריהם, לא ניתן לייחס להם גרימה של נזק ראייתי בשל ביעור צילומי הרנטגן, שכן הביעור נעשה על-פי דין. בית-המשפט קבע כי העותרת אכן סבלה מן המחלה האמורה, אך לא הוכח כי המשיבים התרשלו באי-איבחונה. כן קבע בית-המשפט, כי משלא הפרו חובתם על-פי דין והלכה, לא הסבו המשיבים נזק ראייתי וממילא לא היה מקום להעביר אל שיכמם את נטל הראייה. הערעור נתקבל ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי בוטל. על פסק-דינו של בית-המשפט העליון מבקשת עתה העותרת קיומו של דיון נוסף, ועיקר טיעונה נסוב על קביעת בית-המשפט כי בית-החולים לא התרשל בהבחנתו. טיעונה השני של העותרת מסב עצמו על שאלת קיומו של נזק ראייתי. עוד טוענת העותרת כי בית-המשפט העליון התערב שלא לצורך במימצאים העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, שכן לא נמצאה שגיאה או טעות בולטת בהערכת הראיות על-ידי בית-המשפט המחוזי. כך מלינה העותרת על כך שהשופטת אשר נתנה את פסק-הדין בערעור לא שמעה את הדיון בו, שכן מונתה תחת שופטת אחרת שפרשה מכהונתה. דין הבקשה להידחות. כידוע, דיון נוסף יתקיים רק במקרים שבהם פסק בית-המשפט העליון הלכה משפטית מיוחדת, הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית-המשפט העליון או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף (סעיף 30 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשנ"ד-1984). בענייננו לא מצאתי כי בפסק-דינו של בית-המשפט העליון נקבעה הלכה חדשה, קשה או חשובה. באשר לטענת העותרת כי בית-המשפט שגה בקביעתו כי בית-החולים לא התרשל באיבחון ובטיפול בה, טענה זו - מטיבעה - טענת ערעור היא, ומקומה לא יכירנה בעתירה לדיון נוסף. המיבחנים המשפטיים שבית-המשפט הפעיל בענייננו אין בהם, כשלעצמם, מן החידוש,שכן כל שעשה הבית-המשפט לא היה אלא שיישם על עובדות המקרה מיבחנים משפטיים קיימים. אופן היישום אינו בבחינת עילה לקיום דיון נוסף. ראו: דנ"מ 3163/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמעון חרמון (טרם פורסם). אשר לשאלת הנזק הראייתי, בית-המשפט עיגן את קביעתו כי אין להעביר נטל ראייה בשל ביעור צילומי הרנטגן - ביעור שבוצע על-פי היתר בחוק - בהלכה שנפסקה בע"א 5373/02 גיא נבון נ' קופת-חולים כללית (טרם פורסם). באותה פרשה נקבע במפורש כי "משלא הפרה המשיבה את חובותיה על פי הדין, אין מקום להכיר בקיומו של נזק ראייתי למערער". אכן, הדוקטרינה של נזק ראייתי מצדיקה את העברת נטל הראייה רק במקרה שבו הנזק הראייתי נגרם בשל אשמו של מי שנטען עליו כי אחראי הוא לנזק (ראו, למשל: א' פורת וא' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא (תשנ"ח-1998) 191, 193). מכל מקום, שאלת הנזק הראייתי נזכרת אך בשולי הדברים, ובאמירת אגב, שכן בית-המשפט העליון נשתכנע כי המשיבים עמדו בנטל ועלה בידם להוכיח כי לא התרשלו. אשר לשאלות האחרות שהעלתה העותרת - לגבי מידת ההתערבות של בית-המשפט שלערעור במימצאי עובדה של הערכאה הדיונית, ולגבי כתיבת פסק-דין בידי שופט שמונה תחת שופט אחר שפרש ומבלי ששמע את הדיון בערעור - שאלות אלו אינן מצדיקות מתן דיון נוסף. דיון נוסף יינתן, כידוע, רק בעניינה של הלכה אשר מגלה עצמה על-פי פסק-הדין, "וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות." (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן, לא פורסם). בענייננו לא עסק פסק-הדין שלערעור בשאלות אלו במישרין. אשר לטענה לעניין חילופי השופטים ייאמר שהחילופין נבעו מאילוץ פרישתם של שופטים שהגיעו לגיל פרישה. מטעמים של יעילות הדיון מתקבל יותר על הדעת כי שופטים בדרגת ערעור לא יחלו בשמיעת טיעונים מבראשית אלא יכתבו פסק-דין למרות שאחד מחבריי המותב התחלף. כך גם נובע מתקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ראו לעניין זה, למשל: 4470/90 צדיק נ' צדיק (לא פורסם)). העתירה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע החזר כספי הפיצויים למשיבים. כריתת רגלרפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות