החלטה 1. בבית המשפט המחוזי מתנהל דיון בתביעה שהגישה המשיבה כנגד המבקשת, בעילה של רשלנות רפואית. הדיון פוצל, ובית המשפט הכריע, ראשית, בשאלת האחריות והקשר הסיבתי. משפסק בה לרעת המבקשת, פנה הוא לדון בשאלת גובה הנזק. או-אז חפצה המבקשת להגיש חוות-דעת רפואית שהוכנה על-ידי פרופ' רייכנטל. בחוות-הדעת התייחס המומחה לשאלות שונות, ובהן, כך מצא בית המשפט המחוזי - שאלות שהוכרעו זה מכבר במסגרת פסק-הדין החלקי בעניין החבות. על כן נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה והורה כי חוות-הדעת תוצא מן התיק; בעניין אחד - קיצור תוחלת החיים - הורה בית המשפט על הגשת חוות-דעת מתוקנת. 2. יש לפרט קמעא את הנסיבות שהביאונו הלום. בהחלטה לגבי פיצול הדיון הורה בית המשפט המחוזי כי "בשלב ראשון יובאו העדים בשאלת האחריות" וכי "אותם עדים יתייחסו בעדויותיהם גם לשיעור נכותה של התובעת ולנכותה התפקודית". בית המשפט הבהיר כי בבית המשפט יעידו העדים "כל הידוע להם בנושא הנדון כך שלא יידרשו להתייצב פעם נוספת". בפסק-הדין החלקי, לעניין החבות - פסק-דין מנומק ומפורט - קבע בית המשפט קמא כי את הגידול השפיר שנתגלה בראשה של המשיבה בשנת 1999, צריך היה לגלות שנים רבות קודם לכן. לוּ היו מגלים את הגידול בשנת 1985 או בסמוך לכך - כך קבע בית המשפט על יסוד עדות מומחה - לא היה נגרם למשיבה נזק, ובלשון אותו מומחה: "90% לא היה נותר לה נזק". על כן קבע בית המשפט כי המבקשת חבה בפיצוי על "מלוא נזקיה" של המשיבה. חוות-הדעת של פרופ' רייכנטל, אותה מעוניינת המבקשת להגיש לבית המשפט במסגרת הדיון על גובה הנזק, מתייחסת לשאלה האם גילוי מוקדם של הגידול היה אכן מביא להחלמה מלאה, והאם ביצוע הניתוח לא היה מותיר נזק. בין היתר כתב המומחה כי מרבית הנזקים שהמשיבה סובלת מהם הופיעו רק לאחר הניתוח להוצאת הגידול, וכי "גם אם היה הגידול מתגלה 4 או 5 שנים קודם לכן, התוצאות הניתוחיות... לא היו שונים [כך במקור]". המבקשת סבורה כי עומדת לה הזכות להגיש חוות-דעת זו, לגבי שאלת "אובדן סיכויי ההחלמה" - שאלה שמקומה במסגרת הדיון על גובה הנזק. 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. חוות-דעתו של פרופ' רייכנטל אינה נוגעת אך ורק לשאלת גובה הנזק; גם לא יהיה זה נכון לסווגה ככזו העוסקת, כל כולה, בשאלת אובדן סיכויי החלמה. עיון בחוות-הדעת מגלה כי למעשה היא מבקשת לחלוק על עצם קיומו של קשר סיבתי בין הגילוי המאוחר של הגידול לבין הנזק. המומחה מביע, כאמור, את דעתו לפיה "מצבה הנוירולוגי [של המשיבה] כיום איננו פועל יוצא של גודל התהליך הגידולי ומימדיו, אלא של הפעולה הכירורגית בלבד". הוא סבור כי היה מקום לנקוט בפעולה כירורגית פחות קיצונית, וכי אם כך היה נעשה, "היתה התובעת יוצאת מהניתוח לכל היותר עם הסימנים אתם נכנסה לניתוח". המומחה מדגיש כי לשיטתו גילוי מוקדם של הגידול לא היה משנה את "התוצאות הניתוחיות". והמומחה מסכם: "גם אם היה הגידול מתגלה 4 או 5 שנים לפני התגלותו בפועל, לא היה גודל הגידול שונה בהרבה, אם אותו צוות מנתחים עם אותו שיקול דעת, היה מנתח אותה באותה עת, סביר שהתוצאות הניתוחיות, לא היו שונות". איזו משמעות יש אפוא לדבריה של המבקשת, כי "הבסיס המשפטי לדיון הנו כמובן כי בית המשפט אמר את דברו בשאלת ההתרשלות, ואך קבע כי ישנו קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק", כאשר בד בבד היא טוענת, בהסתמך על דבריו של פרופ' רייכנטל, כי "המצב הנוירולוגי היום... נובע כל כולו מהפעולה הכירורגית, בין אם היא היתה מתבצעת ב- 85, בין אם היא היתה מתבצעת ב- 94 ובין אם היא היתה מתבצעת ב- 99"? המבקשת מנסה ליישב בין הדברים באמרה כי "חרף ההתרשלות והקשר הסיבתי שקשר בית המשפט בין ההתרשלות לנזק, היקפו של הנזק לא השתנה כתוצאה ממעשה ההתרשלות" [ההדגשה במקור]. זהו משחק-מילים שאין בו ממש, פרט לניסיון לרוקן את הקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי מכל תוכן. מכל מקום, נשוב ונדגיש כי בית המשפט קבע, בפסק-דינו החלקי, כי הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין נכותה של המשיבה - כולה. 4. בנסיבות אלה, אין תימה על קביעתו של בית המשפט קמא, כי חוות-הדעת היה בבחינת "מקצה שיפורים", וכי ראוי היה להביאה "קודם למתן פסק הדין החלקי". זאת ועוד, בית המשפט קמא נסמך בהחלטתו על פסק-דינו של בית זה בע"א 7469/03 המרכז הרפואי שערי צדק נ' כהן (טרם פורסם). שם נפסק, כי: אין זה המקרה שבו מתקיימת עמימות ראייתית המצדיקה היאחזות בראש נזק חלופי זה [אבדן סיכויי החלמה], כמשענת לניזוק שנשללו ממנו הכלים הנקוטים ברגיל. ההוכחה הסטטיסטית לא באה להמיר את כללי ההוכחה הרגילים. מקומה באותן מקרים יוצאי דופן שבהם מתקיימים טעמים המצדיקים זאת. לעומת זאת, מקום בו מלמדות הראיות כי החולה לא הפסיד דבר בשל האיחור במתן הטיפול הרפואי, ובאותה מידה - גם מקום בו עולה מן הראיות כי החולה הפסיד הכל - אין להידרש לראש הנזק האמור. בית המשפט קמא, לאחר ששמע את עדויות המומחים שהופיעו בפניו, מצא כי המשיבה, אכן, הפסידה הכל. מכאן שאין עוד מקום להיזקק לראש הנזק של אבדן סיכויי החלמה, מה גם שכאמור, פרופ' רייכנטל סבור למעשה שהמשיבה לא הפסידה דבר. אלא שעניין אחרון זה - תם ונשלם (בערכאה המבררת) עם מתן פסק-הדין החלקי. 5. די בכך כדי להביא לדחיית בקשת רשות הערעור. אציין, כי המשיבה מפרטת טעמים נוספים לדחיית הבקשה, ובכלל זה, העובדה כי כבר בסיכומים שהוגשו לבית המשפט קמא לעניין החבות, התייחסו הצדדים לשאלות המועלות על-ידי המבקשת עתה, ובכלל זה, תחולת ההלכה בעניין אבדן סיכויי החלמה. המשיבה מטעימה כי כל אותם נושאים שעלו בחוות הדעת של פרופ' רייכנטל, נדונו על-ידי המומחים שהעידו עוד בשלב החבות, ובית המשפט המחוזי הכריע בעניינים אלה כפי שהכריע. אף בטעמים אלה, על פניו, יש ממש, ולא בכדי קבע בית המשפט קמא כי לצדדים ניתנה הזדמנות מלאה להשמיע עמדתם בנושאים שבמחלוקת. אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר-טרחת עורך-דין של המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח. רפואהפיצול הדיוןדיוןתביעות רשלנות רפואיתרשלנות