מה זה ניתוח כריתת רחם ? מהם הסיכונים בניתוח ? באילו מקרים ניתן להגיש תביעת רשלנות רפואית בכריתת רחם ? מה גובה הפיצוי ברשלנות רפואית שהובילה לכריתת רחם ? מהו ניתוח כריתת רחם ?

בניתוח כריתת רחם מוציאים את רחם האישה מגופה. כריתת רחם יכולה להיות מלאה או חלקית והוא מבוצע בהרדמה מלאה. אחת הסיבות לכריתת רחם היא מניעת התפשטות גידול סרטני. היותה של החלטה רפואית על כריתת רחם בלתי הפיכה, הופכת את ההחלטה ל"גורלית" עבור האישה, שכן כריתת רחם מונעת ממנה לביא ילדים לעולם בדרך טבעית. הרופא חייב ליידע את האישה על ההשלכות של ניתוח לכריתת רחם ובמידה וישנן חלופות לפרוצדורה זו עליו לתת לה את כל האינפורמציה הדרושה לצורך קבלת הסכמתה.

 

מהם הסיכונים בניתוח כריתת רחם ?

בניתוח כריתת רחם, כמו בכל ניתוח, עלולים להתרחש סיבוכים שונים: ##(א)## סיבוך רפואי במהלך ההרדמה ##(ב)## לדימום יתר ##(ג)## זיהום ##(ד)## פגיעה של המנתח באיברים אחרים או בעצב סיבוכים אלו ואחרים עלולים להיות כתוצאה מרשלנות רפואית ולהסתיים בתוצאה עגומה של נכות לכל החיים ואפילו מוות.

 

באילו מקרים ניתן להגיש תביעה ?

ניתן לחלק תביעות רשנות רפואית בכריתת רחם ל-5 קטגוריות מרכזיות: ##(1) טעות בהחלטה לכרות את הרחם ## במקרה זה מדובר על כריתת רחם "מיותרת" כאשר מתברר בדיעבד כי היו אלטרנטיבות פחות קיצוניות לטפל בבעיה בגינה הוחלט על הניתוח (כגון טיפול שמרני). החלטה שגויה על כריתת רחם יכולה להוביל לתביעה בסכומים כספיים לא מבוטלים. ##(2) אבחון מאוחר של מחלה שהסתיים בכריתת רחם## דוגמא למקרה זה היא כאשר האישה טוענת כי אם ההגידול הסרטני שלה היה מאובחן במועד, לא היה צורך בכריתת הרחם. ##(3) ביצוע ניתוח רשלני## נכות או מוות בעקבות ניתוח כריתת רחם שנגרמה בעקבות רשלנות רפואית במהלך הניתוח (פגיעה בעצב או באיבר אחר וכו'). דוגמא נוספת היא, טעות בבחירת שיטת הניתוח - פתיחת הבטן התחתונה או באמצעות החדרת מצלמה זעירה לתוך הבטן (שיטה לפרסוקופית). ##(4) כריתת רחם בעקבות רשלנות רפואית בלידה## במקרה זה סיבוכים בלידה שהצוות הרפואי יכל למנוע גרמו לתוצאה הטראגית של כריתת הרחם. דוגמא נוספת היא במקרה שמתברר כי ניתוח קיסרי היה מונע את הסיבוכים בלידה שגרמו בסופו של דבר לכריתת הרחם. ##(5) אי הסכמה של האישה לכריתת רחם## במקרה זה בית המשפט קובע כי לאור הנסיבות האישה לא נתנה הסכמה מדעת לכריתת הרחם. הסכמה של מטופלת לכריתת רחם חייבת להיות בכתב אלא אם מדובר במצב חירום בו אין אפשרות כזו.

 

באיזה שלב פונים לעורך דין ?

כריתת רחם עלולה לגרום להפסדי שכר ופגיעה בכושר העבודה בשל טיפולים רפואיים ונפשיים ולכן מומלץ לפנות לעורך דין מומחה בתחום בהקדם האפשרי, על מנת לקבל סקירה ראשונית של האפשרויות המשפטיות ודרכי הפעולה העומדות לרשותכם.

 

5 דברים נוספים שחשוב לדעת על כריתת רחם

##(1)## סיבוכים בניתוח כריתת רחם נחשבים יחסית נדירים ומדובר בדרך כלל בפרוצדורה די בטוחה. ##(2)## לא כל סיבוך בניתוח כריתת רחם או נזק שנגרם בעטיו מהווה עילה לתביעת רשלנות רפואית. ##(3)## במקרים מסוימים כריתת רחם היא הכרחית על מנת לרפא מחלה ממנה סובלת האישה. ##(4)## כריתת רחם מלווה במקרים רבים בהשלכות נפשיות לא קלות על האישה. ##(5)## הצוות הרפואי מחויב לתעד את הסכמת האישה לניתוח כריתת רחם, סמוך ככל האפשר למועד הניתוח.

 

דוגמא לפסק דין בנושא תביעת רשלנות רפואית בכריתת רחם

1. בפני מונחת תביעת התובעת לפיצויי נזיקין בגין רשלנות רפואית לה היא טוענת כלפי הנתבעת 1, קופת חולים לאומית של הסתדרות העובדים הלאומית וכלפי הנתבע 2, דר' ע' - רופא המועסק אצל הנתבעת 1. 2. להלן העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת. התובעת ילידת 1946 הופנתה על ידי הנתבעת 1 לביצוע ניתוח בבית חולים "מדיקל סנטר". היה זה ניתוח אלקטיבי לכריתת רחם וטפולות בשל ממצא ציסטי חשוד בשחלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי דר' ע' ביום 10.12.95. מספר ימים לאחר הניתוח התלוננה התובעת על כאבים במותן ימין וגב, סימנים אשר העלו חשד לחסימת השופכן הימני (צינורית במערכת דרכי השתן המקשרת את הכליה לשלפוחית השתן). בשל כך הועברה התובעת לבית החולים אסף הרופא לביצוע הדמית רנטגן. ביום 17.12.95 בבדיקת אולטראסאונד שעברה התובעת בבית חולים "אסף הרופא", נמצאה הרחבה בינונית של אגן הכליה הימנית. צילום דרכי השתן הדגים הפרשה מאוחרת מהכליה הימנית כשלכל אלו התלוו סימני חום. כל הממצאים הנ"ל הדגימו חסימה בשופכן ואף על פי כן לא הוחלט לנתח את התובעת, כי אם נבחרה גישה טיפולית אנדוסקופית רטרוגרדית - מתוך תקווה, כי ניתן יהיה לשחרר את החסימה ללא התערבות כירורגית. ביום 18.12.95, בחדר ניתוח בבית חולים "אסף הרופא", בוצע ניסיון על ידי צוות הרופאים האורולוגי להחדיר אורטרוסקופ לשופכן הימני. ניסיון זה לא צלח, כנראה בשל החסימה, והתובעת טופלה בהמשך בניקוז הכליה באמצעות נפרוסטומיה (צינורית לניקוז השתן מהכליה היוצא מדופן הבטן). מספר ימים לאחר הכנסת הנפרוסטומיה ביום 22.12.95, שוחררה התובעת לביתה. ביום 26.12.95 חזרה התובעת לבית החולים "אסף הרופא" בשל הפרשה דמית מאיזור הנפרוסטומיה. נמצא שנקז הנפרוסטומיה יצא ממקומו. התובעת אושפזה באותו יום במחלקה הפנימית בשל לחץ בחזה והפרעה בקצב הלב ולמחרת ביום 27.12.95 הוחזר הנפרוסטומיה לכליה. כ- 4 שעות לאחר מכן עברה התובעת צילום אנטרגרדי דרך הנפרוסטומיה שהדגים חסימה מלאה של השופכן הדיסטלי בצד ימין. צילום זה הסתבך בזיהום קשה שחייב אישפוז נוסף במחלקה האורולוגית בבית חולים "אסף הרופא", בין התאריכים 18.01.96 ועד ליום 22.01.96, כשהיא משוחררת עם הוראה להמשך טיפול אנטיביוטי. ביום 04.02.96, נותחה התובעת בבית חולים "אסף הרופא" לשחזור חיבור השופכן לשלפוחית. לאחר הניתוח המשיכה התובעת להתלונן על כאבי מותן. בבדיקת ציסטוגרפיה מיום 9.3.96 בבית חולים "וולפסון" הודגמה שלפוחית שתן תקינה ולא הודגם רפלוקס. לעומת זאת, כן הודגם רפלוקס ב- 2 בדיקות עוקבות מאוחרות יותר אותן ביצעה בבית חולים "אסף הרופא". אין מחלוקת, כי נכותה הרפואית של התובעת עקב הרחבת המערכת המאספת, הכליה, בצד ימין, מקנה לה אחוזי נכות בשיעור של 30% לפי תקנות המוסד לביטוח לאומי. טענות התובעת התובעת טוענת, כי דר' ע' התרשל בטיפול בה במהלך הניתוח לכריתת הרחם, בכך שפגע בשופכן הימני, שהביא מאוחר יותר להופעת רפלוקס של השתן לתוך הכליה הימנית, אשר לא נמנע גם לאחר ניתוח השקת השופכן לשלפוחית. כתוצאה מפגיעה זו, סובלת היא מכאבים בכליות ובגב עם הקרנות לרגל ימין, וכן כאבים בעת מתן שתן וירידה כללית בתפקוד. כמו כן, מייחסת היא אחריות ישירה ושילוחית לנתבעת 1 כמי שהעסיקה עובד רשלן ולא הבטיחה כי התובעת תקבל טיפול רפואי ראוי. התובעת תמכה תביעתה בחוות דעתו של דר' פרט אשר ציין בחוות דעתו, כי דר' ע' התרשל במהלך הניתוח אותו ביצע בתובעת. על פי חוות דעתו, במהלך הניתוח שביצע דר' ע' בתובעת, פגע הוא באופן ישיר בשופכן הימני ונדרש לתפור אותו. לטענתו, דר' ע' נהג באופן בלתי סביר בכך שלא הכניס "סטנט" (צינורית מקבעת) לכל אחד מהשופכנים לפני הניתוח על מנת לגלות את מיקומם בזמן הניתוח. לדידו אילו היה עושה כן, הייתה נמנעת הפגיעה. עוד הוסיף וייחס לדר' ע' רשלנות בכך שלא הבחין מיד כעבור יום או יומיים לאחר הניתוח, שהכליה הימנית חסומה, למרות שידע שפגע ותפר את השופכן הימני בזמן הניתוח. לטענתו בניתוח מוקדם חוזר היה אפשר לשחרר את השופכן מהתפרים שחסמו אותו ולחסוך בכך סיבוכים שהתפתחו וזיהומים שנתגלו בכליה של התובעת. עוד ביקשה התובעת לייחס לדר' ע' מעשה תקיפה מאחר ולא נתן לה הסבר מספק ומקיף אודות הסיכונים בביצוע ניתוח כזה. התובעת תבעה את נזקיה בראשי הנזק הבאים: כאב וסבל, הפסדי שכר, עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות כלליות. טענות הנתבעים הנתבעים טענו, כי במהלך הניתוח נשוא התובענה, זיהה דר' ע' את השופכן גם ללא החדרת סטנט. כן טענו, כי לא נעשתה כל פגיעה ישירה בשופכן, לא בדרך של חתך ולא תפר ואם נגרם נזק לשופכן, הרי שהדבר נגרם כתוצאה מהיווצרות המטומה או בצקת מקומית אשר גרמה ללחץ על השופכן, עד אשר הביאה לחסימה, כאשר נסיבות אלו אינן ולא היו בשליטתו של דר' ע' ועל כן אין לייחס לו רשלנות במהלך הניתוח. עוד טען דר' ע', כי הטיפול בתובעת לאחר הניתוח היה יעיל, ענייני ומהיר ואם נגרם לתובעת נזק כלייתי, אזי אין לייחס לו כל אחריות, כי אם לבית החולים "אסף הרופא" אליו הועברה לצורך המשך טיפול. כן טען דר' ע', כי מסר לתובעת הסבר מקיף אודות הניתוח אותו היא עומדת לעבור, ואין לייחס לו כל פעולת תקיפה. הנתבעים תמכו תביעתם בחוות דעתו של דר' רמון אשר תמך בעמדתו של דר' ע' וציין, כי הסיבוך האורולוגי של פגיעה בשופכן שנגרם לתובעת בעקבות ניתוח כריתת הרחם, הינו סיבוך נדיר ושכיחותו כ- 0.5%. דר' רמון שולל כל רשלנות רפואית בטיפול של דר' ע' בתובעת ומייחס את הפגיעה בשופכן לסיבוך שלאחר ניתוח. דר' רמון מציין, כי לא היה כל צורך ובוודאי שלא כל חובה בהחדרת סטנט לשופכן כדי לזהותו וכי ברפואה של היום אין משתמשים בסטנט לזיהוי השופכן מאחר והנזק בשימושו לעיתים גדול יותר מאי שימוש בו. לחילופין, טענו כי באם יקבע, כי קמה אחריות הרי שהנכות הרפואית שנקבעה לתובעת איננה מגיעה לכדי נכות תפקודית ואין כל הצדקה לפצותה בשיעורים אותם תבעה. הנתבעת 1 לא כפרה באחריותה באם תקבע אחריות הנתבע 2. (לנוחיות הדיון יקבע הנתבע 2 להלן: "דר' ע' הנתבע") 3. השאלות השנויות במחלוקת. 3.1 נטל הראיה - האם חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". 3.2 האם פגע דר' ע' בשופכן הימני במהלך הניתוח. 3.3 האם היה צורך בשימוש בסטנט כדי לזהות את השופכן. 3.4 האם קיבלה התובעת הסבר מספק לפני הניתוח? 3.5 האם התרשל דר' ע' בטיפול בתובעת במהלך שלאחר הניתוח. 3.6 האם הטיפול שקיבלה התובעת בבית חולים "אסף הרופא" הוא שגרם לנזקים הנטענים באופן המנתק את הקשר הסיבתי בין פעולות דר' ע' לבין הנזק? 3.7 גובה הנזק. 4. נטל הראיה. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע את הכלל בדבר "הדבר מעיד על עצמו" אשר יש בו כדי להעביר את נטל הראיה מעל שכמו של התובע שעליו ככלל להוכיח תביעתו כ"מוציא מחברו", אל כתפי הנתבע. ובלשון סעיף 41 לפקודת הנזיקין: ”בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". במילים אחרות, על מנת להחיל סעיף זה, על התובעת להוכיח 3 תנאים מצטברים: (1) כי היא לא יודעת או אינה יכולה לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק. (2) כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. (3) כי נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. היסוד הראשון - אי הידיעה אשר ליסוד הראשון של אי הידיעה, נקבע בפסיקה כי המבחן מתייחס לחוסר ידיעתו של התובע את הנסיבות שגרמו לנזק הנטען - בזמן התרחשותן ולא למועד הכנת התביעה או ניהול המשפט. היסוד השני - שליטה בנכס באשר ליסוד "השליטה בנכס" נקבע, כי מדובר בשליטה בלעדית בנכס. קרי, אם לאדם אחר לרבות התובע וזולת הנתבע הייתה אפשרות להתערבות פעילה במצב העניינים, אזי אין לומר כי הייתה שליטה מלאה בנכס לנתבע. היסוד השלישי - סבירות ההתרשלות נקבע, כי חובת השכנוע לקיומו הינה על התובע וכי זו תעשה על פי מאזן ההסתברות. הבחינה, אם אמנם יצא התובע ידי חובת השכנוע, נעשית על פי מצב הראיות בסופו של המשפט, תוך התחשבות במשקל עדויות התביעה מחד ובראיות הנגדיות של הנתבע מאידך. במקרה דנן סבורתני, כי שלושת היסודות מתקיימים; אין מחלוקת, כי לתובעת אין כל ידיעה באשר לנסיבות שגרמו לנזק, ולא הייתה לה כל שליטה על מהלך הניתוח והפעולות שבוצעו בה. אשר ליסוד השלישי - העובדה, כי נכנסה לניתוח ללא כל בעיות בשופכן או בשלפוחית השתן או הכליות ויצאה מהניתוח כשהיא סובלת מחסימה בשופכן, ובעקבותיו מתופעת הרפלוקס שפגעה בכלייתה, מקימה על פי מאזן ההסתברות, את הסבירות, כי דר' ע' התרשל בפעולותיו במהלך הניתוח. לפיכך, הנני קובעת, כי חל הכלל של הדבר מדבר בעד עצמו ועל הנתבע להוכיח כי לא התרשל. 5. דיון 5.1 האם פגע דר' ע' בשופכן הימני במהלך הניתוח. דר' פרט בחוות דעתו גורס, כי בזמן הניתוח נפגע האורטר הימני (השופכן) בחלקו התחתון באיזור הניתוח. לאחר מכן נתפר אולם אז נוצרה חסימה של האורטר עם התפתחות של רפלוקס בכליה הימנית וזיהומים. (רפלוקס הינה תופעה בה שתן חוזר חזרה לכליה במקום להמשיך במהלכו לכוון שלפוחית השתן). דר' פרט מבסס טענתו זו על דו"ח הניתוח מיום 11.12.95 אותו מילא דר' ע', שם לטענתו ציין דר' ע', כי "האורטר מימין נסגר" (עמ' 8 ש' 24 לפרטיכל). אלא שבמהלך חקירתו חזר בו דר' פרט והסכים, כי דו"ח הניתוח מדבר על "סקירת האורטר" ולא על "סגירת האורטר". כדבריו: "אז אני מודה בטעות בקריאת הכתוב באשר לפתיחת האורטר" (עמ' 9 ש' 12 לפרטיכל). התובעת בסיכומי טענותיה הסכימה לכך. מכאן ניתן לומר, כי דר' ע' סקר את האורטר במהלך הניתוח ולא סגר אותו כפגיעה ישירה באורטר. אלא שדר' פרט בחקירתו עדיין עמד על כך שהייתה פגיעה ישירה באורטר ולדבריו "כנראה בזמן נסיון לחסום את כלי הדם המדממים, האורטר נתפר פעמיים על ידי תפרים שונים, מצב אשר גרם לחסימה מוחלטת של האורטר הימני". (עמ' 4 ש' 23-24 לפרטיכל). דר' פרט אף מוסיף וטוען, כי הניתוח הסתבך בדימומים קשים אשר הצריכו מתן 4 מנות דם במהלך הניתוח ו- 2 מנות דם נוספות לאחר מספר ימים, כאשר יש בממצא אובייקטיבי זה כדי לחזק את טענתו בדבר הדימומים הקשים והאפשרות שהאורטר נתפר בטעות במהלך הניתוח וגרם לחסימה האמורה. אשר לדימום במהלך הניתוח - מסביר דר' ע', כי לא התקיים דימום קשה בזמן הניתוח וכי אובדן דם של 300 סמ"ק בניתוח כזה הוא סביר ומנות הדם הוכנו למען הזהירות בלבד. (עמ' 95 ש' 20-31 לפרטיכל). דר' פרט חזר בו במסגרת חקירתו מהטענה, כי היה דימום רב במהלך הניתוח ומודה, כי הסתמך על מנות הדם שניתנו כביכול בזמן הניתוח בעוד שהתברר כי אלו ניתנו לאחריו. (עמ' 9 ש' 13-26, 31-33 לפרטיכל). אף דר' רמון בחקירתו מאשר, כי אין מדובר בדימום קשה במהלך ניתוח. כאשר נשאל דר' פרט בחקירתו על מה הוא מבסס את טענתו בדבר חסימת האורטר בשני מקומות על ידי תפרים, ענה הוא, כי טענה זו מסתמכת על דו"ח חדר הניתוח בבית החולים "אסף הרופא" מיום 4.2.96 (ת/1) אולם דר' פרט מודה, כי בדו"ח זה לא מופיע איזכור של תפרים כנ"ל והוא רק "מניח" שהייתה חסימה כנ"ל מאחר ומצאו שהאורטר תפוס בשני מקומות בגובה כלי הדם (עמ/ 16 שורה 18-21 לפרטיכל). דר' פרט מסכים בחקירתו, כי בדו"ח הניתוח (ת/1) לא מופיעה המילה "תפרים" ולכן הוא חוזר, מבלי משים, לטענתו הקודמת, כי הוא מסיק שנעשו תפרים, בשל ציון "סגירת האורטר" על ידי הנתבע, אך כאמור, ובכך גם נזכר דר' פרט משמוזכר לו העניין, הוא חוזר בו מטענה זו (עמ' 21 ש' 9-25 לפרטיכל). בשלב זה הסכים דר' פרט בחקירתו, כי יתכן שהכוונה בציון המילים "האורטר נתפס בשני מקומות" מתייחס לתפיסה של האורטר על ידי הידבקויות ולא על ידי תפר או מכשיר אחר. (עמ' 21 ש' 26-29 לפרטיכל). דר' ע' בעצמו הבהיר, כי לא ביצע תפרים על האורטר עצמו וכי לא יכול להיות שהוא תפר את האורטר בטעות מאחר והוא זיהה את האורטר וסקר אותו, כפי שציין בגיליון הניתוח. (עמ' 92 לפרטיכל שורות 11-19). דר' רמון בחוות דעתו מציין, כי לא יתכן שהייתה קשירה מבודדת של האורטר על ידי תפרים מכוון שנעשה שימוש בתפרים גסים מסוג ויקריל 1 ועל כן מניח שהחסימה נגרמה כתוצאה מכיפוף השופכן או מלכידתו בתוך רקמה סמוכה באמצעות קשירה חלקית, כשחסימה מסוג זה בניתוח כריתת רחם הינה נדירה (שכיחות של 0.5%) ואינה קשורה ברשלנות ניתוחית. (עמ' 4 לחוות הדעת). כאשר נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של דר' ע' להוכיח, כי הפגיעה בשופכן נגרמה עקב התדבקוית, כפי שהוא גורס, ולא עקב פגיעה ישירה בו ניתן לקבוע, כי נטל זה לא הורם. בסיכום המחלה מיום 4.2.96 מבית חולים "אסף הרופא" (ת/1), ניתוח אותו עברה התובעת לשחזור חיבור השופכן לשלפוחית נרשם, כי השופכן נמצא לכוד ברקמה דלקתית פיברוטית באגן מתחת לגובה כלי הדם הגדולים כשקצהו נמקי. רקמה דלקתית - משמע, כי באזור היו חיתוכים ברקמות, חיתוכים שאוחו או באופן טבעי או על ידי תפרים. מחוות דעתו של דר' רמון ניתן ללמוד, כי ביום 18.12.95, זמן קצר לאחר הניתוח נשוא התובענה ולאחר שנתגלתה החסימה בשופכן, נעשה נסיון על ידי הצוות האורולוגי להחדיר קטטר שופכתי (אורטר קטטר) לשופכן הימני. מאחר והקטטר השופכתי לא עלה בשופכן מעבר ל- 2 ס"מ של השופכן הדיסטלי, דהיינו נמצאה חסימה - נעשה נסיון להחדרת אורטרוסקופ. דו"ח הניתוח מתאר הכנסת אורטוסקופ לפית השופכן למרחק של כ- 3 ס"מ, נסיון להעברת GUIDE WIRE שנכשל, וזיהוי "קרוב לוודאי" של חוט כחול ונסיון לתפיסתו עם מלקחיים שנכשל. ממצא זה, של המצאות חוט כחול - חוט תפר בתוך השופכן מלמד לכאורה על תפירה / תפיסה ישירה של השופכן - כשלנתבע אין כל הסבר ענייני לכך. דר' רמון בחוות דעתו סבור, כי לא הייתה קשירה מבודדת של השופכן כוון שנעשה שימוש בתפרים גסים מסוג "ויקריל 1" ומניח בין השאר את האפשרות, כי החסימה לשופכן נגרמה מלכידתו בתוך רקמה סמוכה באמצעות קשירה חלקית. (ראה עמ' 4 למטה בחוות דעתו). ממצאים אלו מצביעים על הסתברות גבוהה שדר' ע' ביצע תפירה ברקמה סמוכה לשופכן ובלי משים תפס בתפירתו את השופכן באופן שבבדיקת האורטרוסקופ נצפה קרוב לודאי חוט כחול בו בוצעה התפירה. דר' רמון מתאר מצב דומה: ”התפר, כאשר משתמשים בתפר גס מאוד התנועה רחבה ולוקחת הרבה מאוד רקמה, אם ברקמה הזאת נאסף השופכן בלי שהוא ישירות פגוע, הוא ייחסם". (עמ' 73 לפרטיכל, שורה 4). דר' ע' לא נותן הסבר עובדתי מוכח, מדוע נתפס האורטר בשני מקומות והנחותיו, כי בצקת ולחץ מרקמות סמוכות הביא לחסימת השופכן, אינן מבוססות דיין, לאור ממצא קרוב לוודאי של הימצאות חוט תפירה בשופכן. כאמור, ממצאים אלו והסתברות גבוהה זו של התרחשות לא נסתרה על ידי דר' ע' באופן המעביר את הנטל חזרה אל כתפי התובעת. דר' רמון בחקירה נגדית נותן הסבר להימצאות התפר הכחול, בבדיקת האורטוסקופיה, וסובר כי כשנצפה התפר, היה האורטרוסקופ מחוץ לשופכן, וקיימת סבירות שיהיו תפרים באזור. לאמירה כללית זו לא ניתן כל ביסוס עובדתי או רפואי, על פניו בדיקה זו נעשתה בתוך השופכן הראיה כי האורטרוסקופ הוחדר לפית השופכן למרחק של כ- 3 ס"מ בלבד כשלאחר מכן נמצא חסום, ולא ניתן לומר כי בדיקת האורטרוסקופ נעשתה מחוץ לשופכן. לפיכך, יש לקבוע כי דר' ע' לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי לא פגע בשופכן. מכוון שאין מחלוקת שפגיעה בשופכן ארעה בעקבות הניתוח, יש לקבוע את אחריותו של דר' ע' לפגיעה זו. לפיכך, לא ארחיב את הדיבור ביחס ליתר השאלות שעלו לדיון. רק אציין, כי לא שוכנעתי שדר' ע' התרשל באי שימוש בסטנט לצורך זיהוי השופכן. מקבלת אנוכי את גרסתו של דר' רמון, כי הנזק שנובע מהשימוש בו גדול לעיתים מהתועלת בקיומו וכי בפרקטיקה הנוהגת לא נעשה שימוש בסטנט. אף על פי כן, גם אם לא הייתה חובת שימוש בסטנט, עדיין מוטלת על הנתבע האחריות לנקוט במידת זהירות רבה אשר תבטיח אי פגיעה באיברים אחרים, הפגיעה בשופכן במקרה זה מעידה, כי לא עשה כן. 5.2 קשר סיבתי - בין הפגיעה בשופכן לפגיעה בכליה משקבעתי , כי דר' ע' אחראי ברשלנות לפגיעה בשופכן של התובעת, נשאלת השאלה, האם התרשל דר' ע' בטיפול בתובעת במהלך שלאחר הניתוח והאם הטיפול שקיבלה התובעת בבית חולים "אסף הרופא" הוא שגרם לנזקים הנטענים לכליה, באופן המנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו של דר' ע' לבין הפגיעה בכליה . אקצר ואומר, כי לא שוכנעתי כי היה איחור כלשהו באבחנה של סתימת השופכן. האבחון נעשה מיד בסמוך להופעת חום וכאבים במותן כשהנתבע חשד בצורה נכונה בחסימת השופכן. לפיכך, מפנה הוא את התובעת מיידית לבדיקות הדמיה לאישור אבחנה זו. אבחון זה נעשה ביום הרביעי שלאחר הניתוח, כאשר לכאביה הכלליים בסמוך לאחר הניתוח היו הסברים סבירים של מצב כללי של חולה כואב לאחר ניתוח בטן. המעקב אחר התובעת במהלך הימים שלאחר הניתוח היה צמוד ותקין. גם דר' פרט, מומחה התובעת מאשר, כי נזק לשופכן יכול להתגלות כעבור מספר ימים מרגע הפגיעה בו וגם כאשר מגלים את הנזק לא תמיד ניתן לתקנו. לפיכך, לא שוכנעתי כי יש לייחס לנתבע רשלנות באבחון הנזק לשופכן. כך בהתאם לא הוכח כי בית חולים "אסף הרופא" שם טופלה התובעת לצורך שחזור השופכן התרשל באופן כלשהו המנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנתבע הנובעת מפגיעתו בשופכן ובין הנזק הכלייתי שנגרם לתובעת עקב היווצרות תופעת הרפלוקס. גם אם הרפלוקס התגלה במסגרת הטיפול ב"אסף הרופא", יש לראות את דר' ע' אחראי לכל נזק תוצאתי בעקבות הפגיעה בשופכן, והנתבע לא הצליח להוכיח, כי אילו היה ניתן לתובעת טיפול אחר מזה שניתן לה בבית חולים "אסף הרופא", ניתן היה להציל את השופכן ולמנוע נזק כלייתי. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע את אחריותו המלאה והישירה של דר' ע' לנזקי התובעת כשלנתבעת 1 אחריות שילוחית למעשיו ומחדליו של דר' ע'. 6. הנזק 6.1 הנכות הרפואית - הנכות התפקודית שני המומחים קבעו לתובעת נכות אורולוגית בשיעור של 30% כאשר דר' רמון קבע נכות זו בגי הרחבה של המערכת המאספת מימין לפי סעיף 23 (1) לתקנות המוסד לביטוח לאומי שמשמעו: "אבנים באורטר והיצרות האורטר - אחוזי הנכות יקבעו לפי סעיף 22 (10)" בעוד שדר' פרט קבע נכות רפואית לפי סעיף 22 (10) ג' מותאם שמשמעו: "כליות הידרונפרוזיס בצורה בינונית, התקפים תכופים עם או בלי דלקות 30%". וכל זאת בגין תופעת הרפלוקס ממנה סובלת התובעת. רפלוקס - משמע, תחת הפעילות הסדירה של זרימת שתן מהכליה אל השופכן, אל שלפוחית השתן, ויציאה החוצה דרך השופכה קיימת תופעה של שתן החוזר דרך השופכן אל הכליה. המומחים נחלקו ביניהם בשאלת הנזק הכלייתי שגורמת תופעה זו ועד כמה תפקודית היא. בעוד שדר' פרט סבור בחוות דעתו, כי רפלוקס של שתן מתמשך לתוך הכליה גורם לנזק מתקדם של הכליה ומניעת תפקוד תקין בחיי היום יום ובעבודה, סבור דר' רמון, כי רפלוקס שתן מעורר בעיה בנשים צעירות המתכננות הריון בשל סיכון להריון ואילו בגברים ובנשים מבוגרות, אין הרפלוקס מהווה בעיה ואף אין חובה לתקנו, הוא אינו גורם כאב ולכן אינו קשור לתלונותיה על מוגבלותה. לדעת דר' רמון בנוכחות רפלוקס אין כל מגבלה תפקודית ואין כל מניעה מכל פעילות גופנית או פעילות הקשורה לעבודה. דר' פרט מבסס טענתו בנושא השלכות הרפלוקס על שני מאמרים שהוצגו על ידו ת/2-א ו- ת/2- ב. אלא שדר' רמון בהתייחסו למאמרים אלו מציין, כי היום ברור מעל לכל ספק שאין צורך בהשתלה מונעת רפלוקס והסיבוכים הנובעים מכך גדולים מאלו של הרפלוקס עצמו. (עמ' 54 לפרטיכל שורות 2-12). עוד הוא מציין, כי הצורך במעקב צמוד אחר החולה קיים כאשר יש נזק תפקודי לכליה ואילו אצל התובעת לא נצפתה כל פגיעה בתפקוד הכלייתי (עמ' 55 לפרטיכל, שורות 14-21). לדבריו, על פי הגישה הרפואית העדכנית, הרי שאם לא נגרם נזק למערכת המתפקדת של הכליה, אזי עצם נוכחות תופעת הרפלוקס, אין בה כדי לגרום נזק לכליה, ואף יותר מכך נדיר לראות פגיעה בתפקוד הכלייתי עקב רפלוקס אצל מבוגר. (עמ' 64 לפרטיכל, שורות 27-31, עמ' 65 לפרטיכל, שורות 1-2). עוד הוא מסביר, כי אין משמעות קלינית לתופעת הרפלוקס בהעדר חסימה במוצא שלפוחית השתן, שאין מחלוקת, כי אין החסימה קיימת עוד, שכן עצם קיומו של השופכן וההתכווצויות שלו מהווה מנגנון אנטי רפלוקס וההתייחסות הרפואית איננה מחייבת תיקון בכל מצב. דר' רמון אף שולל את הקשר בין הרפלוקס להפרעה בהטלת שתן, אותה יש לייחס למצבה של התובעת לאחר ניתוחי בטן ולידות. כמו כן שולל הוא את הקשר בין הרפלוקס לכאבים הנטענים על ידי התובעת, בציינו כי גם כדי שרפלוקס יגרום לכאב יש צורך בלחץ מאוד גבוה, ואילו במקרה של התובעת מדובר ברלפוקס רגיל שאינו יכול לגרום לכאב. זה המקום לציין, כי מבחינת נטלי ההוכחה חזרנו לדין הרגיל לפיו מוטל כעת על התובעת לשכנעני, כי נכותה הינה תפקודית הפוגעת בפוטנציאל השתכרותה. התובעת כאמור ביקשה להחמיר בתאוריה את מצבה התפקודי והתלוננה על כאבים באזור הכליה כמו גם על תופעות חוזרות של דלקות בדרכי השתן. אלא שסבורתני, כי בעניין זה יש לקבל את עמדתו של דר' רמון מטעם הנתבע. דר' פרט בתמיכתו בטענות התובעת, מסתמך על מאמר משנת 1987, אשר בתחום הרפואה נדמה כי אין הוא עדכני עוד. מה גם שהמאמר מתייחס למקרה בו קיים נזק ברור לתפקוד הכליה, מה שאין כן במקרה שבפני. דר' פרט אף מסכים, כי עיקר הבעיה ברפלוקס הינה לנשים צעירות המבקשות להרות ומסכים כי קיימות אסכולות שלפיהן במכוון ומראש לא מנסים למנוע את הרפלוקס (עמ' 12 לפרטיכל). הראיה, כי מיום קרות הנזק לתובעת ועד היום, בו חלפו כ- 6 שנים, לא מצאו לנכון הרופאים, המטפלים בתובעת, לבצע תקון או השתלה המונעת רפלוקס. באשר לטענה, כי הרפלוקס גורם לכאב וזיהומים לא תמך דר' פרט את עמדתו במאמרים או ספרות רפואית כלשהי והיא נטענה ללא הוכחת קשר סיבתי בין תופעת הרפלוקס לבין זיהומים בדרכי השתן מהם סובלת לעיתים התובעת, לטענתה. אשר לאישפוזה החוזר של התובעת בשנת 1999 (ת/5) לא נצפתה כל פגיעה בתפקוד הכלייתי ואף לא נמצאה עדות לזיהום בדרכי השתן. דר' רמון מתרשם מהכתוב בסיכום המחלה, כי מדובר בזיהום בשלפוחית השתן, שהינו זיהום בעל שכיחות גבוהה באוכלוסיה מסוימת של נשים ואין אפשרות לקבוע, כי זה קשור לניתוח. לדבריו, יש נשים הסובלות מזיהומים שכאלו מבלי שעברו כל ניתוח. בכל מקרה, לא נמצאה כל אינדיקציה להגבלה תפקודית בעניין זה ובמכלול הדברים שהובאו לעיל סבורתני, כי התובעת לא הוכיחה כי נכותה הרפואית משמע תפקודית היא. מעבר לפן הרפואי לעיל, בקשה התובעת לבסס טענתה זו, בדבר הפגיעה בכושר השתכרותה, על עובדות שלטענתה קיימות במציאות היום יומית המלווה אותה מאז הניתוח. כאמור, טענה היא כי עד הניתוח הייתה היא אישה בריאה וחזקה ועבדה ללא לאות, הן בביתה והן מחוץ לביתה, כשמעולם לא ידעה חולי כלשהו ובעקבות הניתוח סובלת היא מכאבים והגבלות שונות בכליות , בגב וברגל ימין, לרבות הפרעות בהטלת שתן המקשים על תפקודה, חולשה וירידה כללית בתפקוד, עד כי החליטה לפרוש מעסוקה כעוזרת גננת. (ראה סעיף 12 לכתב תביעתה וסעיף 9 לתצהיר עדותה הראשית). כך טענה, כי בשל קשיי תפקוד אלה החליטה תחילה לצמצם את משרתה שהתפצלה לעבודה בשני גני ילדים לגן אחד, ולאחר מכן להפסיק את עבודתה כעוזרת גננת בגן ילדים באשדוד. אקדים ואומר, כי לא שוכנעתי כי הסיבה להפסקת עבודתה של התובעת נובעת מהפגיעה בכליה . ואסביר דברי: התובעת כאמור נותחה ביום 10.12.95 וכבר בחודש אוקטובר 1995, כחודשיים לפני הניתוח פונה היא לרופא מטפל (דר' סיגל) ומתלוננת על כאבי גב תחתון החוזרים ומחמירים בהדרגה. היא מתלוננת בפני רופא מטפל על אי מסוגלותה לעבוד בעבודה שכרוכה בה הרמה של משאות מעל 2-3 ק"ג ולא עבודות המצריכות כיפוף לפנים או עבודה בתנוחה של כיפוף לפנים. תנועות גוף להן היא נחשפת בעבודתה כעוזרת גננת בגן ילדים. כ- 8 חודשים לאחר הניתוח, ביום 22.8.96 מופנית התובעת למחלקה לרפואה תעסוקתית, שם מאובחנת היא כמי שסובלת מכאבי גב המונעים ממנה להתכופף ולהרים משאות. באותה בדיקה אין התובעת מזכירה ולו ברמז כל "מגבלה" כביכול ממנה היא סובלת מהניתוח. ביולי 1997, כשנה וחצי לאחר הניתוח, שולחת התובעת מכתב לועדת הגימלאות בעיריית אשדוד (מעסיקתה), לאחר שהוצע לה לפרוש בהסכמה, ומודיעה כי היא מוכנה לפרוש החל מיום 1.9.97 על פי תנאים מסוימים תוך שהיא מציינת: "היום עייפתי נפשית מהעבודה". מבלי שהיא מציינת כל מגבלה רפואית עקב הניתוח שעברה נשוא התובענה. התובעת בחקירתה הנגדית מודה, כי פנתה לרופא עוד לפני הניתוח, והתלוננה על כאבי גב, כאשר הפניה לרופא תעסוקה נעשתה רק בשל כאבי הגב מהם סבלה. לדבריה, באותה עת היה גל של פרישה מוקדמת של עובדים בעיריית אשדוד, והיא ביקשה להכין עצמה לפרישה זו. ממצאים עובדתיים אלו מחזקים את הממצאים הרפואיים, כי פרישתה של התובעת מעבודתה כעוזרת גננת אינם קשורים לניתוח אותו עברה או כי הנכות הרפואית שנקבעה עקב הנזק לכליה אינה נכות תפקודית הפוגעת בתפקודה ואם נפגע תפקודה, אין הוא נובע מהפגיעה בכליה . לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת, כי נכותה הרפואית אינה בבחינת נכות תפקודית ואין לקבוע, כי נכות זו גרמה לפגיעה תפקודית הפוגעת ביכולתה להמשיך ולהשתכר. 7. גובה הנזק 7.1 כאב וסבל - הפיצוי בראש נזק זה יש בו כדי לשקף את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעת כשהוא נתון בהערכתו לשיקול דעת בית המשפט, בהתחשב באחוזי הנכות שנותרו לתובעת, תקופת האישפוז לה נדרשה, הטיפולים הרפואיים להם נזקקה ותקופת ההחלמה. בקביעת גובה הפיצוי בראש נזק זה, עוסק בית המשפט בהערכה הנסמכת על נסיון חיים ומגמה חברתית משפטית המנסה לכמת, להעריך ולתרגם את סבלו של אדם לפיצוי כספי. התובעת העמידה את תביעתה בראש נזק זה על סך של 120,000 ₪ נכון ליום 6.4.00. סבורתני כי יש בסכום זה כדי לשקף נכונה את סבלה של התובעת. סכום זה משוערך להיום מגיע ל- 126,000 ₪ וכך הנני פוסקת. 8. הפסדי שכר 8.1 הפסד שכר לעבר - התובעת נעדרה מעבודתה תקופה של כ- 6.5 חודשים בעקבות הסבוך שנתגלה בעקבות הניתוח הראשון. היא שבה לעבודתה כ- 3.5 חודשים לאחר הניתוח השני. בפועל אמורה הייתה התובעת להעדר מעבודתה תקופה של כשבועיים ימים אם הניתוח הראשון היה מצליח. אין ספק, כי יש לזקוף את העדרותה הממושכת מעבודה לפגיעה שנגרמה לה בניתוח הראשון. אמנם התובעת קיבלה שכר מלא בתקופת העדרותה אך לטענתה היה זה על חשבון ימי מחלה וימי חופשה צבורים ועל כך זכאית היא להשבתם. התובעת בסיכומי טענותיה טענה לשכר ברוטו של 5,500 ₪ והנתבעים לא כפרו בגובה שכרה. אשר על כן, אני פוסקת לה בראש נזק זה סך של 5,500 X 6 חודשים = 33,000 ₪. אשר לתקופות האחרות בהן הורידה בהדרגה את היקף עיסוקיה, וזנחה את עיסוקה כמטפלת בצהרון והמשיכה לעבוד כעוזרת גננת, תקופה של 6 חודשים, שלאחר מכן מפסיקה היא לעבוד גם כעוזרת גננת ועוסקת בעבודות מזדמנות כמטפלת, אינני סבורה כי יש לפסוק לה כל פיצוי בגין הפסד שכר. בחירתה של התובעת לצמצם את עיסוקיה נבע משיקולים וגורמים אחרים שאין להם כל קשר לפגיעה בכליה . כך גם לגבי עיסוקיה בעתיד, אלא שבהתחשב בסיכון הקיים, כי תדרש לטיפולים רפואיים כלשהם בעקבות הפגיעה בכליה ולפיכך תפגע עבודתה כיום כמטפלת פרטית לילדים, יש לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין הסיכון של הפסד שכר בעתיד בהתחשב בשנות העבודה שנותרו לה סך כולל של 20,000 ₪. 8.2 עזרת צד ג' - משקבעתי כי נכותה הרפואית איננה תפקודית, אין לפסוק לתובעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה. אשר לעבר, לא הוכחה בפני עזרה בפועל שבגינה הוצאה הוצאה כספית על ידי התובעת ועל כן אינני פוסקת דבר בראש נזק זה. 8.3 הוצאות - התובעת בתצהיר עדותה הראשית זנחה תביעתה בראש נזק זה וכן בסיכומי טענותיה. לפיכך יש לראותה כמי שזנחה תביעתה בראש נזק זה. 9. סוף דבר משקבעתי את אחריות הנתבעים לנזקי התובעת, הנני מחייבת אותם לשלם לתובעת סך של 179,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה חוקית מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור של 15% מסכום הפיצוי בצירוף מע"מ כחוק. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותכריתת רחם